חניכות מן השמיים

חניכות מן השמיים 

מאת אוריאל זוהר  

משתתפים:

פיה, מלאכית החוכמה (רקדנית), האור הכחול, גבריאל — ארכי-מלאכית, המלאך האחראי על חלומותינו, אאידה, מלאך האור העליון, פהימה (דמות בקהל), (כל השחקנים יושבים על הבמה במהלך ההצגה. בפתיח הם מקשיבים למוסיקה מלאכית "מיסה סולמניס" מאת בטהובן).

תמונה 1 (במה)

פיה: (מתארת את הפעולות של עצמה, בקולה העדין) <<פיה עולה לבמה, לבושה בבגד שמימי יפהפה, מדברת ישירות אל פהימה, היושבת בקהל. אך הקהל איננו יודע מי זו פהימה! היכן היא יושבת. האנשים בקהל מתבוננים לכל כיוון, על מנת לגלות מי זו פהימה).

את יודעת פהימה, כאשר היית רק בת 6 שנים, ניסיתי ליצור איתך קשר. אפשר לומר שלא הייתי לבד. יש עוד כמות גדולה מאוד של חברים שלי ושלך, שניסו, ביחד עימי, ללא הצלחה. אולי אינך יודעת, אך יש אלפי ישויות בעולם הבלתי-נראה, שעובדות ללא הרף, כדי לעזור לנו בזמן שהותנו על כדור הארץ.

באותה תקופה גרת בכפרך, עם חברותייך וחברייך, הנוצרים, המוסלמים, היהודים, הדרוזים, הבודהיסטים, הצ'רקסים והחילונים. היית כל כך מאושרת! כל כך שמחה! היית בטוחה שהחיים ימשכו לעד, בצורה מאושרת שכזו.

אבל יום אחד נפלת ושברת את הרגל. בכית. ניסיתי להרגיע אותך, אבל המשכת לבכות. אפילו במכונית של אביך, שהסיע אותך לבית החולים, כדי לגבס את השבר, המשכת לבכות. בכית, בכית...

אביך היה עסוק מאוד בנהיגת המכונית, הוא היה מרוכז בהגה, בנהיגה, בכביש, על מנת למנוע תאונות. כמובן. לכן, לא רציתי להפריע לו, כדי לא לבלבל אותו במחשבותיו ורגשותיו. בכל זאת, החלטתי להיכנס לתוך ליבו. ודיברתי אלייך מתוכו:

"פהימה, ילדתי הקטנה, יקירתי, את יודעת שאני אוהב אותך", הוא אמר לך, וחזר ואמר זאת, מספר פעמים. אך זה לא עזר לנו, כי את המשכת לבכות. לכן לחשתי לו, לתוך ליבו והוא אמר לך:

"נכון, אני יודע שאת רק בת 6 שנים, אבל הקשיבי היטב מה יש לי לומר לך, לעולם אל תשכחי זאת: 'כל סבלותייך, והכאב שאת חשה כעת, יש להם משמעות!! יש לזה סיבה. וכאשר תגדלי ותתבגרי, תביני מהי הסיבה לסבלך'."

אבל אפילו המשפט הזה לא הביא הצלחה מיידית. כי המשכת לבכות, לבכות עד בלי די. אביך אמנם המשיך לחזור על המילים והמשפטים הללו שוב ושוב, עד שלבסוף משהו קטנטן, בכל זאת, הצליח לחדור לראשך ולליבך.

הפיה יוצאת>> (אלה דברי הפיה).

האור הכחול: (מתאר במילותיו ומבצע גם יחד את פעולותיו) <<קרן האור הכחולה נכנסת וגם אני פונה אלייך פהימה. אני הגעתי לבית החולים, כמה שנים מאוחר יותר. כאשר היית כבר בת 9 שנים. ואת המשכת לבכות. האם את זוכרת כיצד לפתע הופעתי בפנייך, בצורתה של קרן האור הכחולה? הייתי בטוח שהבחנת בי. הרי שמחת מאוד לגלות את קרן האור הכחולה. הרי משהו בתוך ליבך, בתוך נשמתך, זע לעברי.

הרי אימך שהייתה נוכחת לידך ימים שלמים - כדי לסעוד אותך בבית החולים - דאגה לך מאוד, היות והיה עלייך לעבור ניתוח, משום שהעצם השבורה לא התאחתה כראוי, אימך אמרה לך:

"בחייך פהימה, הרי בסך הכל מדובר כאן באשליות, אין כל סיבה להאמין בדברים האלה, אין בכלל אורות כחולים כאלה בעולם!" והיא המשיכה ואמרה: "נכון, אני מאמינה שאלוהים קיים, אבל הוא רחוק, הוא כל כך רחוק!"

האם את זוכרת מה עשית כאשר התקרבתי אלייך? כאשר הופעתי בפנייך באור הכחול, באותו חדר, בבית החולים? לא, אני רואה שאת לא זוכרת. וההוכחה לכך היא שאת יושבת לך שם, פנייך אטומות ואת לא מגיבה אלי. ובכל זאת הרי שנינו יודעים שראית את האור הכחול, את יודעת שאני אומר רק את האמת, שנינו יודעים שראית אותי. בסדר, אם זה המצב, אז אומר לך עכשיו את האמת לאמיתה: האמת היא שראית אותי, אבל החלטת להסתובב אלי עם הגב שלך, בתוך המיטה. כן התהפכת לך במיטה, לצד השני,א כדי לא לראות אותי.

עמדתי לידך על מנת להקל עלייך, על מנת לעזור לך, על מנת להעניק לך את האור הכחול והטוב, אבל את סובבת לי את גבך. מה עשיתי? אהה? פשוט זינקתי אל העבר השני של המיטה ונעמדתי קרוב מאוד לעינייך. אבל את שוב סובבת אלי את הגב שלך, אז אני זינקתי שוב לצד השני והתקרבתי עוד יותר לשתי עינייך, ושוב הסתובבת.

אהה, את מחייכת עכשיו, כן, אני רואה, סוף-סוף את נזכרת. בהחלט נכון! זו האמת!

כי איש לא מספר לכם מהם הקשיים שלנו, שעה שאנחנו עושים מאמצים לעבור מרחקים אינסופיים, כדי לבוא לעזור לכם. ובמיוחד כאשר אתם מושפעים מאימכם, האומרת לכם תמיד את ההיפך מהמשימה שהוטלה עלינו... זו הסיבה שקרן האור הכחול יוצא>>.

המשך הפרק זמין בספר המלא