סיפורו של סול

מערכה ראשונה

⟡ 1 ⟡

סיפורו של סול

אני לא יודע איך התגלגלו הדברים לידי כך שהמספר הכניס את עצמו לסיפור. למיטב זיכרוני, המנצח חשב שאת הסיפור הזה צריך לספר דרך המנגינה שלו. בכל מקרה, עכשיו כבר מאוחר מדי לשנות משהו.

המסך הורם לאטו, ולעיני הקהל שמילא את האולם התגלתה הבימה, חשוכה לגמרי. רק זרקור אחד קטן הטיל אור קלוש וחיוור על כיסא גבוה ומעוגל בעל שלוש רגליים, שעליו ישב המספר, והוא נשא את מבטו לקהל ופתח בקול דרמטי:

"קהל נכבד, גבירות ואדונים
שלום רב לכל המוזמנים.
מיד תחזו בסיפור מדהים
לקוח היישר מן החיים.
סיפור מוכר, קהל יקר
גם אם קצת מוזר.
זהו סיפורו של סול, התו
שעולמו, הוא חש, לחץ עליו
על-כן ביקש להיחלץ משגרת חייו
נפגוש את חבריו, נלמד על מעלליו,
נשתתף אתו בשלל הרפתקאותיו.
זה יהיה משונה
זה יהיה מפתיע
שבו נא בנחת, הנה זה מגיע.

המספר סיים את דברי הפתיחה והביט במנצח. זה מצדו נשא את עיניו, שהיו משוקעות בכן התווים שלפניו, מעלה. הוא מתח את גופו, הניף את השרביט שבידו, וצעק: "מוסיקה!"

אבל הוא לא באמת צעק, רק שבמבט החמור והבוהק שניתז מעיניו, בראשו המורם ובשרביט המונף, היתה מעין צעקה, שהקהל שבאולם אולי לא היה יכול לשמוע, אבל התזמורת שמעה גם שמעה.

ומיד פצחו התווים במחול הסוער של הפתיחה, מרקדים ומקפצים לכל עבר. וכשאני אומר שהתווים רקדו וקיפצו, אני לגמרי מתכוון לכך שהיו שם תווים שרקדו וקיפצו, וזאת משום שהתזמורת הזו היתה תזמורת לא רגילה.

היו בה כמובן נגנים שפרטו, שנשפו, שהקישו, שמשכו קשת וניגנו על מגוון כלים, אבל החלק העיקרי של התזמורת היה התווים עצמם. הם פיזזו, כרכרו ושרו את המוסיקה הכתובה בתיאום מושלם עם הנגנים, כך שבדיוק ברגע שנגן זה או אחר עמד למשוך את קשתו על מיתר הכינור, לנשוף אוויר לפיית החליל או האבוב, או להכות בתוף, באותו הרגע, בתיאום מופלא ומושלם, החלו התווים במלאכתם. וזו היתה מלאכה לא קלה, משום שאפילו מאית שנייה קטנטנה של חוסר תשומת לב היתה גורמת למוסיקה להישמע אחרת לגמרי.

פה דיאז, דו דיאז, פה דיאז, סול, פה, מי
מי, פה, סול, פה דיאז, דו דיאז, פה דיאז

כמה נפלא נשמעה המוסיקה! כמה מקסימים נראו התווים במחוותיהם העדינות והחינניות! רגע מהלכים בזרועות שלובות או מנתרים זה על גבו

של זה כמו לוליינים, יוצרים בעבודת צוות מרשימה אקורד למופת, ורגע לאחר מכן נפרדים, מניפים ומותחים ידיים ורגליים ארוכות באוויר, מרחפים למחצה במעוף סולו מושלם. כך התלכדו ונפרדו ללא הרף; משתלבים ומתאחדים לצורה נהדרת, כמניפת צבעים המרכיבה גוון מיוחד, חדש ושונה מקודמו בכל פעם, ומיד אחר-כך מרחפים לבדם ומפזמים בריקוד ענוג את המנגינה. כולם נראו מרוצים ושמחים במלאכתם.

כולם, חוץ מסול. אינני יודע אם הדבר קרה משום ליל השימורים שעבר עליו אמש, או משום סיבה אחרת שנסתרה מעיניי, אבל סול לא נראה ממש כמו עצמו באותו ערב: פעמים רבות, כאשר התזמורת ניגנה "סול", הוא הגיע למקומו ברגע האחרון, דבר שהיה מאד לא מתאים לאופיו הדייקני בדרך-כלל. את התנועות הקלילות האופייניות לו החליפה התרוצצות קדחתנית מצד לצד, וכשהרכבתי את משקפי התיאטרון שלי על עיניי וצפיתי בו בריכוז, הבחנתי להפתעתי שבמקום סול קל הרגליים שהכרתי, על הבימה נע עכשיו בכבדות טיפוס מגושם, מתנשם ומתנשף, אגלי זיעה נוטפים ממצחו, עיניו מתגלגלות בחוריהן, עפעפיו ממצמצים ומצטמצמים ללא הרף ועל פניו מרוחה הבעה של תשישות. פעם אחת כמעט שאיחר להגיע, מה שהיה עלול להרוס את הכול! למזלו, הסתיימה המוסיקה לפני שמישהו מלבדי שם לב.

הקהל באולם קם ממושבו, סופק כף אל כף במהירות, שורק שריקות וקורא: "בראבו! בראבו!"

סול נשם לרווחה. הוא אימץ את כל חינניותו וקד קידה ארוכה, מניע את זרועו באטיות אצילית מתחת לראשו המורכן, לפי המנהג העתיק.

"בראבו! בראבו!" חזר הקהל המשולהב על קריאותיו, ממשיך למחוא כפיים.

סול קד קידה עמוקה נוספת, נופף בידו לשלום והסתלק אל אחורי הקלעים.

"אני עייף יותר מעטלף, תשוש יותר מיתוש", מלמל לעצמו תוך שהוא נאנח עמוקות. ובאמת, היה כבר מאוחר; הלילה ירד, הקהל החל להתפזר, וסול פסע לביתו.

המוסיקה עדיין הצטלצלה בתוכו, אבל מה שבאמת הדהד בראשו בחוזקה היה המראה שדמיין: הנה הוא שוכב במיטתו, ראשו שקוע בכר וגופו מכורבל מתחת לשמיכה החמימה. חיוך עדין התפשט לרוחב פניו של סול. ואכן, חיש מהר מצא את עצמו במיטה, תחת השמיכה. הוא עצם את עיניו ושקע באחת בשינה עמוקה.

טרר..ברר...טרר..טרים... טררררררררררררר

⟡ 2 ⟡

סול והשעון

רררררררררררררררררררררררררררררררררררר....

"לקום! שעה כבר מאוחרת ארוחת בוקר מתקררת!"

זה היה השעון, משרתו הקפדן של סול, שצלצל וקרקש כבר זמן מה, אבל סול רק מלמל משהו מתוך שינה והתהפך לצִדה השמאלי של המיטה.

"סול! לקום!" צרצר השעון שוב, הפעם חזק יותר: "שעה כבר מאוחרת ארוחת בוקר מתקררת!"

סול פקח את עיניו ומצמץ בתנועות לאות וארוכות. הוא שלח סביבו מבט כבד וכבר עמד לעצום שוב את עיניו ולחזור אל חיקה של השינה הערֵבה כשמבטו הצטלב עם מבטו החמור של השעון, שנראה שלא היה מרוצה בכלל מכך שהיה עליו להעיר אותו שוב ושוב, ועל כן צרצר פעם נוספת, ביתר רוגזה: "שעה כבר מאוחרת ארוחת בוקר..."

סול פיהק ארוכות ומתח את זרועותיו מעלה. "אחח... חלמתי חלום... חלום נפלא..." מלמל, "רק עוד כמה דקות. כל כך נעים במיטה, ובחוץ כל כך קר".

"שעה כבר מאוחרת ארוחת בוקר..."

"כן, כן", רטן סול. עתה היו עיניו פקוחות לרווחה. הוא התבונן סביבו במבט חולמני ומהורהר, כאילו ניסה להיזכר בדבר-מה. עוד כמה רגעים ארוכים חלפו עד שחזר והביט בשעון ואמר: "אתה יודע, שעון, חלמתי חלום, והוא היה נפלא, אבל גם קצת מוזר". סול התיק את מבטו מהשעון ועיניו הצטעפו וכוסו במעין דוק ערפילי, שעה שהמשיך להרהר בקול: "חלמתי... חלמתי שאני... מישהו אחר".

ובאמת זה היה חלום קצת מוזר, כי בחלומו סול לא היה סול, אלא מישהו, או משהו, שונה מסול. הוא ניסה להיזכר מי בדיוק הוא היה, ואם היתה לאותו מישהו צורה מיוחדת, אבל החלום כבר התפוגג, והוא לא הצליח להעלות שום תמונה או שם בדעתו, כאילו שהחלום אמר לו : "אם אתה רוצה לחלום אותי שוב, עצום את עיניך ושקע בשינה, כי איני יכול להתקיים בעולם שלך".

חומת אבן עבה נמתחה לאינסוף, וסול שוב לא היה יכול לחצות את הגבול אל העבר האחר. כמה מוזר הוא הדבר, שכל כך הרבה דברים מתרחשים בחלומות ואז נשכחים ונעלמים, בעפעוף עין, עוד בטרם הספקת...

"טררר. שעה כבר מאוחרת ארוחת בוקר..."

"כן, כן, אני יודע, מתעוררת".

"מתקררת!"

סול קם על רגליו ונעץ מבט זועף בשעון. הוא דידה בכבדות אל שולחן האוכל, שם כבר עמדה מוכנה (מזמן! כך טען אחר-כך השעון באוזני) ארוחת הבוקר. הוא טעם ממנה ומיד רקק, אך השעון רק משך בכתפיו וחזר בקולו השעוני על אותו המשפט: "שעה כבר מאוחרת ארוחת בוקר..."

"קרה לגמרי!" סול השעין את גופו לאחור ונשא את מבטו מן השולחן. מחשבה חלפה במוחו. כמה יצורים בעולם הזה, עולם אדיר מימדים ומלא בצבעים וגוונים וגווני גוונים של אינספור היצורים המאכלסים אותו; גופים שונים, צורות משונות, הרגשות שונות, מחשבות אחרות; כמו פארק שעשועים עצום עם אלפי מתקנים. ולמרות כל זה, לכל אחד יש מתקן אחד בלבד לעלות עליו. "למשל, השעון הזה" – הוא הפזיל עין מהורהרת בכיוון השעון -על מה הוא חושב כשהוא מותח בכל יום את הקפיצים שלו? מה הוא מרגיש כשהוא סוף סוף מסיים את יום העבודה ומתכרבל במיטה הקטנה שלו שעל המדף? אפשר כמובן לשאול..." ואכן, סול היה יכול לשאול את השעון, אבל הוא ידע שזה לא יהיה אותו דבר. אותו דבר כמו מה? כמו להרגיש בעצמך. וכמה מוזר, חשב, שכולנו כמו שבלולים מהלכים-על-שתיים כאלה, נושאים תמיד את עצמנו איתנו.

עד לרגע זה, סול מעולם לא חשב על הדבר. תמיד היה נראה לו משונה שאותו בעל חיים סוחב את ביתו על גבו. "אבל, האם אני כל כך שונה ממנו?" נכון, לסול היה בית שבו הוא גר, שממנו הוא היה יוצא ובא ובא ויוצא, בית שאפשר לעזוב ואפשר לחזור אליו, אבל עכשיו נדמה היה לו שבפעם הראשונה בחייו הוא גילה משהו. רעיון חדש התגנב לראשו.

"תגיד, שעון", פנה אליו סול בנימה מהורהרת, "חשבת פעם..." הוא עצר לרגע לפני שהמשיך, "חשבת פעם מה היה קורה לוּ היית מישהו אחר?"

סול הביט בשעון בריכוז, מנסה לפענח את מחשבותיו. השעון עצר את מתיחת הקפיצים ועטה על פניו הבעה חמורה מאין כמוה. אז מתח את גוו ופצח בנאום מלא חשיבות:

"טררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר!!"

סול חיכה עוד רגע ארוך או שניים, כי חשב שאולי לשעון יש עוד משהו קצת יותר חשוב לומר, אבל נראה שהשעון סיים את דבריו, והיה עסוק עכשיו עד למותניו בשחרור קפיציו המתוחים.

"הלוואי שהייתי יכול להיות מישהו אחר", חשב סול, "אפילו ליום אחד. כמה מעניין זה היה יכול להיות". והוא שט בדמיונו למקומות רחוקים, מקומות שחיים בהם יצורים מוזרים ומשונים. הוא ניסה לחשוב על עצמו כעל מישהו אחר, מי הוא יהיה, איך זה יהיה ועוד ועוד, עד שעיניו המשוטטות נתקלו במבטו של השעון, ששוב היה נעוץ בו. החלום התפוגג ונעלם כלא היה. סול ניעור מדמיונותיו.

"כן, אני יודע", הוא נאנח, "אני צריך ללכת".

וזה היה נכון, כי, כפי שציין השעון בדיוק רב קודם לכן, השעה כבר היתה מאוחרת, ולסול ציפה יום עבודה ארוך ומייגע. המחשבה על זה היתה קצת מדכדכת, ולכן לא אספר לכם עליה, אבל מה שכן אספר לכם הוא שסול לא היה מהתווים שיתנו לאיזו מחשבה, מעיקה ככל שתהיה, לדכדך אותם.

וכאן פתאום החלה איזו מנגינה לנגן את עצמה, ואיזו שירה החלה להיות מושרת מעצמה, וסול מצא את עצמו שוב על הבימה באולם הקונצרטים, שם ניגנו ורקדו התזמורת ושאר התווים, והוא איתם.

המשך הפרק בספר המלא