מעטים זוכרים את מועדוני התרבות ששגשגו בישראל בראשיתה, אולם הם היו בזמנם מרכזי יצירה חשובים. עוד לפני קום המדינה, ובשנותיה הראשונות, קמו מועדונים כמו "המועדון לתרבות מתקדמת" (לימים "צוותא"), "מִלוא", "בארי", "בוסתן", "יחדיו" ו"מדורה" – מוקדי תרבות שוקקים שחבריהם היו סופרים, אמנים, אנשי רוח, והתארחו בהם אישי ציבור וראשי ממשלה. לימים נזנחו ונשכחו, אך תרומתם לעיצוב תרבות ישראלית מקורית הייתה משמעותית.
ספרה החדש של חגית הלפרין, פרי מחקר מקיף וראשוני, מתחקה אחר סיפורם של אותם מועדונים – סיפור שהחל בחזון אוטופי מרגש והסתיים לא אחת בשברון לב. הוא מאיר את הקשרים הסבוכים בין תרבות לפוליטיקה, ואת המאבקים בין ראשי מפלגות הפועלים ליוצרים שנאבקו על עצמאותם הרוחנית. סיפורם משורטט על רקע התמורות הפוליטיות והחברתיות שעיצבו את פני המדינה.
בין הדמויות המרכזיות בספר: המשורר אברהם שלונסקי, שהקים את "המועדון לתרבות מתקדמת" (צוותא) מטעם מפ"ם, והסופרים יעקב הורוביץ וישראל כהן, מקימי "מִלוא" (בחסות מפא"י). הספר חושף את העשייה התרבותית, המתחים, התקוות והפשרות שעיצבו את התרבות הישראלית בראשיתה – תקופה שבה חלמו חלומות גדולים, והצליחו להגשימם, ולוּ חלקית.
פרופ' חגית הלפרין ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב; לימדה במכללת סמינר הקיבוצים. מבין ספריה: צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן (2007), המאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי (2011), והבריחה מן הארמון המכושף: שלונסקי וסופרי דור תש"ח (2021).
בהוצאת רסלינג ראה אור ספרה שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי (2023).
מעטים זוכרים את מועדוני התרבות ששגשגו בישראל בראשיתה, אולם הם היו בזמנם מרכזי יצירה חשובים. עוד לפני קום המדינה, ובשנותיה הראשונות, קמו מועדונים כמו "המועדון לתרבות מתקדמת" (לימים "צוותא"), "מִלוא", "בארי", "בוסתן", "יחדיו" ו"מדורה" – מוקדי תרבות שוקקים שחבריהם היו סופרים, אמנים, אנשי רוח, והתארחו בהם אישי ציבור וראשי ממשלה. לימים נזנחו ונשכחו, אך תרומתם לעיצוב תרבות ישראלית מקורית הייתה משמעותית.
ספרה החדש של חגית הלפרין, פרי מחקר מקיף וראשוני, מתחקה אחר סיפורם של אותם מועדונים – סיפור שהחל בחזון אוטופי מרגש והסתיים לא אחת בשברון לב. הוא מאיר את הקשרים הסבוכים בין תרבות לפוליטיקה, ואת המאבקים בין ראשי מפלגות הפועלים ליוצרים שנאבקו על עצמאותם הרוחנית. סיפורם משורטט על רקע התמורות הפוליטיות והחברתיות שעיצבו את פני המדינה.
בין הדמויות המרכזיות בספר: המשורר אברהם שלונסקי, שהקים את "המועדון לתרבות מתקדמת" (צוותא) מטעם מפ"ם, והסופרים יעקב הורוביץ וישראל כהן, מקימי "מִלוא" (בחסות מפא"י). הספר חושף את העשייה התרבותית, המתחים, התקוות והפשרות שעיצבו את התרבות הישראלית בראשיתה – תקופה שבה חלמו חלומות גדולים, והצליחו להגשימם, ולוּ חלקית.
פרופ' חגית הלפרין ניהלה את ארכיוני הסופרים של מרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב; לימדה במכללת סמינר הקיבוצים. מבין ספריה: צבע החיים: חייו ויצירתו של אלכסנדר פן (2007), המאסטרו: חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי (2011), והבריחה מן הארמון המכושף: שלונסקי וסופרי דור תש"ח (2021).
בהוצאת רסלינג ראה אור ספרה שלונסקי בארץ עוץ לי גוץ לי (2023).
ספרה החדש של רות גולן, פרויד כפשוטו, הוא פרי של קריאה קבוצתית מעמיקה בכתבי פרויד אשר אותה הנחתה גולן במשך למעלה משלושים שנה. גולן מפרשת כאן את כתביו של פרויד העוסקים במושגי היסוד של הפסיכואנליזה ובטכניקה האנליטית שלו. זו קריאה בנפש האדם, המודעת והלא מודעת, שמסייעת לפתוח את המבוים הסתומים בחייהם של המטופלים. כתביו של פרויד מקובלים בימינו בעיקר בעולמות התרבות, במדעי הרוח ומדעי החברה. באשר לקליניקה, המשפט שנשמע לרוב הוא: ״התקדמנו מאז״. פרויד כפשוטו מקווה להראות שלא כך הדבר, שכן תורתו של פרויד מבוססת על תצפיות קליניות, וככזו היא גם רלוונטית וגם גמישה לשינויים; עבודתו של פרויד מדגישה את ממד התגלית וההמצאה הסובייקטיביות. הנהר הזה זורם ומסלולו לעולם אינו אחיד וקבוע, הוא מתפצל ומתחבר ואינו חוזר על עצמו, הוא שואל שאלות ומקבל תשובות המשתנות מנפש לנפש ומקשר לקשר.
תקוות המחברת שספר זה ישמש כמעין ספר עזר לקריאה קלינית וכמדריך שיעזור למטפלים ולמטופלים להעמיק בחקירתם. פרשנותו של לאקאן לתובנות של פרויד מרחיבה את השדה ומסייעת לשבץ את הפסיכואנליטי בתוך המרקם העכשווי, השפתי והתרבותי.
ספרה החדש של רות גולן, פרויד כפשוטו, הוא פרי של קריאה קבוצתית מעמיקה בכתבי פרויד אשר אותה הנחתה גולן במשך למעלה משלושים שנה. גולן מפרשת כאן את כתביו של פרויד העוסקים במושגי היסוד של הפסיכואנליזה ובטכניקה האנליטית שלו. זו קריאה בנפש האדם, המודעת והלא מודעת, שמסייעת לפתוח את המבוים הסתומים בחייהם של המטופלים. כתביו של פרויד מקובלים בימינו בעיקר בעולמות התרבות, במדעי הרוח ומדעי החברה. באשר לקליניקה, המשפט שנשמע לרוב הוא: ״התקדמנו מאז״. פרויד כפשוטו מקווה להראות שלא כך הדבר, שכן תורתו של פרויד מבוססת על תצפיות קליניות, וככזו היא גם רלוונטית וגם גמישה לשינויים; עבודתו של פרויד מדגישה את ממד התגלית וההמצאה הסובייקטיביות. הנהר הזה זורם ומסלולו לעולם אינו אחיד וקבוע, הוא מתפצל ומתחבר ואינו חוזר על עצמו, הוא שואל שאלות ומקבל תשובות המשתנות מנפש לנפש ומקשר לקשר.
תקוות המחברת שספר זה ישמש כמעין ספר עזר לקריאה קלינית וכמדריך שיעזור למטפלים ולמטופלים להעמיק בחקירתם. פרשנותו של לאקאן לתובנות של פרויד מרחיבה את השדה ומסייעת לשבץ את הפסיכואנליטי בתוך המרקם העכשווי, השפתי והתרבותי.
ספרה של יעל פילובסקי בנקירר הוא חקירה פסיכואנליטית מרחיקת לכת ומעמיקה החושפת את הלקונות בכתיבתו של פרויד ביחס לנשי ולאימהי. מדובר בקריאה צמודה ומפתיעה בכתביו של פרויד הצוללת אל תוך נבכי הטקסט באמצעות הפריזמה הייחודית של ברית המילה.
פרויד ממשיג את ברית המילה כ"מאובן מפתח" אשר באמצעותו ניתן להתחקות אחר קונפליקט לא מודע; עדות לדבר חי שהתאבן בבהלה, מפתח אל הממדים הקבורים בטקסט. הבנה זו של פרויד חושפת את ברית המילה כ"מאובן מפתח" המסמן הן את רגע היווצרות הזהות הגברית והן את רצח האם האינהרנטי לו, והיא משמשת בספר על מנת לחלץ מתוך הטקסטים והתאוריה הפסיכואנליטית של פרויד את הקונפליקט אל מול האחרות האימהית. דימוי ברית המילה, כסימבול לרגע שבו מתכוננת תרבות גברית מתוך היעדרה של האם, מותיר אחריו שובל של עדויות בטקסטים השונים, סדקים וחריצים, אשר ההתעכבות עליהם פותחת פתח לשאלות חדשות, מחברת את הטקסט לעושר האפשרויות הטמונות בו ומאפשרת להתבונן בממדים שונים הנסגרים מבעד למשקפיים האדיפליים.
הניתוח התאורטי של פילובסקי בנקירר מעוגן בין השאר בהמשגותיהם של הוגים כמו קריסטבה, איריגארי, לאקאן, דרידה, באטלר וג'סיקה בנג'מין, לצד מגוון תאוריות פמיניסטיות, פילוסופיות ופסיכואנליטיות עכשוויות. שימוש בתאוריות אלה לקריאה בטקסטים קאנוניים של פרויד מאיר וחושף את הלא־מודע הטקסטואלי, מפרק את הנרטיב המפורש ופותח אפשרויות פסיכואנליטיות חלופיות הגלומות במפגש עם הממד האימהי.
יעל פילובסקי בנקירר היא משוררת, רופאה, בעלת דוקטורט במגדר; פסיכואנליטיקאית חברה במכון The Site for Contemporary Psychoanalysis שבלונדון. היא עורכת בכתב העת Sitegeist למחשבה פילוסופית ופסיכואנליטית. גרסה אנגלית של ספרה זה – Psychoanalytic Explorations of the Masculine and the Maternal: Uncovering the Image of Circumcision in Freud’s Works – ראתה אור בהוצאת Routledge (2024).
"הדיון המבריק בספר זה, העובר דרך המקרים השונים של פרויד, הופך את הקריאה בו למסע ייחודי של עבודת בילוש פסיכואנליטית־לשונית ולחקירה של האופן שבו תאוריות 'פועלות' ו'משפעלות' את התרבות שצומחת מתוכן". - פרופ' דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית מנחה, אוניברסיטת חיפה
ספרה של יעל פילובסקי בנקירר הוא חקירה פסיכואנליטית מרחיקת לכת ומעמיקה החושפת את הלקונות בכתיבתו של פרויד ביחס לנשי ולאימהי. מדובר בקריאה צמודה ומפתיעה בכתביו של פרויד הצוללת אל תוך נבכי הטקסט באמצעות הפריזמה הייחודית של ברית המילה.
פרויד ממשיג את ברית המילה כ"מאובן מפתח" אשר באמצעותו ניתן להתחקות אחר קונפליקט לא מודע; עדות לדבר חי שהתאבן בבהלה, מפתח אל הממדים הקבורים בטקסט. הבנה זו של פרויד חושפת את ברית המילה כ"מאובן מפתח" המסמן הן את רגע היווצרות הזהות הגברית והן את רצח האם האינהרנטי לו, והיא משמשת בספר על מנת לחלץ מתוך הטקסטים והתאוריה הפסיכואנליטית של פרויד את הקונפליקט אל מול האחרות האימהית. דימוי ברית המילה, כסימבול לרגע שבו מתכוננת תרבות גברית מתוך היעדרה של האם, מותיר אחריו שובל של עדויות בטקסטים השונים, סדקים וחריצים, אשר ההתעכבות עליהם פותחת פתח לשאלות חדשות, מחברת את הטקסט לעושר האפשרויות הטמונות בו ומאפשרת להתבונן בממדים שונים הנסגרים מבעד למשקפיים האדיפליים.
הניתוח התאורטי של פילובסקי בנקירר מעוגן בין השאר בהמשגותיהם של הוגים כמו קריסטבה, איריגארי, לאקאן, דרידה, באטלר וג'סיקה בנג'מין, לצד מגוון תאוריות פמיניסטיות, פילוסופיות ופסיכואנליטיות עכשוויות. שימוש בתאוריות אלה לקריאה בטקסטים קאנוניים של פרויד מאיר וחושף את הלא־מודע הטקסטואלי, מפרק את הנרטיב המפורש ופותח אפשרויות פסיכואנליטיות חלופיות הגלומות במפגש עם הממד האימהי.
יעל פילובסקי בנקירר היא משוררת, רופאה, בעלת דוקטורט במגדר; פסיכואנליטיקאית חברה במכון The Site for Contemporary Psychoanalysis שבלונדון. היא עורכת בכתב העת Sitegeist למחשבה פילוסופית ופסיכואנליטית. גרסה אנגלית של ספרה זה – Psychoanalytic Explorations of the Masculine and the Maternal: Uncovering the Image of Circumcision in Freud’s Works – ראתה אור בהוצאת Routledge (2024).
"הדיון המבריק בספר זה, העובר דרך המקרים השונים של פרויד, הופך את הקריאה בו למסע ייחודי של עבודת בילוש פסיכואנליטית־לשונית ולחקירה של האופן שבו תאוריות 'פועלות' ו'משפעלות' את התרבות שצומחת מתוכן". - פרופ' דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית מנחה, אוניברסיטת חיפה
ספרו המעמיק של איתן גינזברג מתאר את מסעה של הכנסייה הקתולית אל העולם המודרני והתמזגותה בו – מסע של שינוי כיוון לאחר 200 שנות מתקפה על ערכי העידן המודרני, כמו היה אויבתה ולא יעד אחריותה ליותר ממיליארד חסידים שעליהם שלטה והיו ברובם נטולי קיום כלכלי וחברתי הולם, גישה לזכויות אדם ומשפט צדק. אלא שלחצם של הוגים-תיאולוגים, פעילים חברתיים וכמרים בולטים בשורותיה, שנקטו עמדה ועשו מעשה להשגת שיפור משמעותי בחיי באי הכנסייה, אילצו אותה לשנות את פניה, כלומר להתמזג בענייני העולם הזה, להעניק למאמיניה אפיקי ממש לשיפור חייהם, ולחדול מלראות את חיי העולם הזה אשנב זמני לעולם הבא.
את האתגר הזה מינף האפיפיור ליאו ה-13 (1810-1903) באגרת "דברים חדשים", ובשמה המשני והמדויק יותר "על הון ועבודה" (1891). אגרת זו הסבה את הכנסייה מארגון שהוא בעיקרו ממסד אמוני, למוקד של תיקון כלכלי וחברתי. תיקונים שפותחו והורחבו לאורך השנים בשורה ארוכה של אגרות רועים יצירתיות (האחרונה שבהן מאוקטובר 2020), נטלו על עצמן אחריות לא רק לסוגיות עבודה, הון וקניין, כבראשית דרכה החדשה, אלא לכל סוגיות הקיום האנושי-הנוצרי והלא-נוצרי, החל מקידום ילדים, נשים ובעלי צרכים מיוחדים, עד להסדרת מפעלי הגירה, הצלה, חימוש ומלחמה.
על המסע הארוך הזה (130 שנה לערך), מסע של עליות, מורדות וטלטלות, מספר הספר הזה – ראשון מסוגו בגישתו הביקורתית בישראל ביחס לאורתודוכסיה התיאולוגית של הכנסייה, ובהקשר זה גם ראשון מסוגו בספרות הענפה בעולם הנוגעת למה שמכונה "ההוראה החברתית" של הכנסייה.
איתן גינזברג הוא עמית מחקר במכון סברדלין להיסטוריה ותרבות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת תל-אביב; עמית הוראה במכללה האקדמית אחוה. גינזברג מתמקד בסוגיות אמריקה הלטינית המודרנית, ג'נוסייד, יישוב סכסוכים והקתוליות של העידן המודרני; מחברם של מאמרים וספרים רבים בתחומים אלה.
ספרו המעמיק של איתן גינזברג מתאר את מסעה של הכנסייה הקתולית אל העולם המודרני והתמזגותה בו – מסע של שינוי כיוון לאחר 200 שנות מתקפה על ערכי העידן המודרני, כמו היה אויבתה ולא יעד אחריותה ליותר ממיליארד חסידים שעליהם שלטה והיו ברובם נטולי קיום כלכלי וחברתי הולם, גישה לזכויות אדם ומשפט צדק. אלא שלחצם של הוגים-תיאולוגים, פעילים חברתיים וכמרים בולטים בשורותיה, שנקטו עמדה ועשו מעשה להשגת שיפור משמעותי בחיי באי הכנסייה, אילצו אותה לשנות את פניה, כלומר להתמזג בענייני העולם הזה, להעניק למאמיניה אפיקי ממש לשיפור חייהם, ולחדול מלראות את חיי העולם הזה אשנב זמני לעולם הבא.
את האתגר הזה מינף האפיפיור ליאו ה-13 (1810-1903) באגרת "דברים חדשים", ובשמה המשני והמדויק יותר "על הון ועבודה" (1891). אגרת זו הסבה את הכנסייה מארגון שהוא בעיקרו ממסד אמוני, למוקד של תיקון כלכלי וחברתי. תיקונים שפותחו והורחבו לאורך השנים בשורה ארוכה של אגרות רועים יצירתיות (האחרונה שבהן מאוקטובר 2020), נטלו על עצמן אחריות לא רק לסוגיות עבודה, הון וקניין, כבראשית דרכה החדשה, אלא לכל סוגיות הקיום האנושי-הנוצרי והלא-נוצרי, החל מקידום ילדים, נשים ובעלי צרכים מיוחדים, עד להסדרת מפעלי הגירה, הצלה, חימוש ומלחמה.
על המסע הארוך הזה (130 שנה לערך), מסע של עליות, מורדות וטלטלות, מספר הספר הזה – ראשון מסוגו בגישתו הביקורתית בישראל ביחס לאורתודוכסיה התיאולוגית של הכנסייה, ובהקשר זה גם ראשון מסוגו בספרות הענפה בעולם הנוגעת למה שמכונה "ההוראה החברתית" של הכנסייה.
איתן גינזברג הוא עמית מחקר במכון סברדלין להיסטוריה ותרבות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת תל-אביב; עמית הוראה במכללה האקדמית אחוה. גינזברג מתמקד בסוגיות אמריקה הלטינית המודרנית, ג'נוסייד, יישוב סכסוכים והקתוליות של העידן המודרני; מחברם של מאמרים וספרים רבים בתחומים אלה.
מערך המילואים בישראל נוסד עם קום המדינה; ייחודו בכך שהוא נמצא בתווך שבין צה"ל, החברה הישראלית והמדינה. מערך המילואים הוא נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל ובהיותו של צה"ל צבא העם. במלחמת "חרבות ברזל" גויס מערך המילואים במלוא עוצמתו ומיצב מחדש את חשיבותו ונחיצותו עבור מדינת ישראל וצה"ל; מלחמה זו ערערה את הפרדיגמה שלפיה "מערך המילואים שוקע". ספר זה נכתב על בסיס מחקר מהשנים 2015-2021, שנים מאתגרות למערך המילואים מבחינת הגדרת מערכת הציפיות ממנו, וכנגזרת מכך נשאלה השאלה בדבר מידת נחיצותו בשדה הקרב.
ספרו של אופיר קבילו מאפשר הסתכלות ייחודית על שתי סוגיות מרכזיות: התפתחות מערך המילואים וחקיקת חוק המילואים משנת 2008 והשפעתו על צה"ל; הסתכלות על השפעתן של קבוצות אינטרס על צה"ל ובחינת ההשפעות של אותן קבוצות אינטרס על מערך המילואים. פרקי הספר מתמקדים בין השאר בנושאים הבאים: התפתחות צבא ההמונים ומערכי מילואים בעולם; התפתחות מערך המילואים מהקמת המדינה עד שנת 2021 ובחינת מקומו של מערך המילואים בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל; התפתחות חוק המילואים המהווה "קו פרשת המים" מבחינת התפתחות תהליכי החקיקה, וככזה מאפשר להבין את ההשפעה של גורמים חיצוניים על תהליכים במערך המילואים.
אופיר קבילו הוא חוקר צבא-חברה בתחום של השפעת קבוצות אינטרס על מערכות צבאיות. עיקר מחקרו עוסק בפעילותן של קבוצות אינטרס והשפעתן על המחוקק ועל מערך המילואים בישראל. קבילו פרש מצה"ל לאחר 27 שנות שירות בדרגת אלוף-משנה; בשנים האחרונות לשירותו שימש במספר תפקידים בליבת מערך המילואים, האחרון שבהם – ראש מחלקת מילואים בזרוע היבשה. כיום מרצה ועוסק במחקר.
מערך המילואים בישראל נוסד עם קום המדינה; ייחודו בכך שהוא נמצא בתווך שבין צה"ל, החברה הישראלית והמדינה. מערך המילואים הוא נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל ובהיותו של צה"ל צבא העם. במלחמת "חרבות ברזל" גויס מערך המילואים במלוא עוצמתו ומיצב מחדש את חשיבותו ונחיצותו עבור מדינת ישראל וצה"ל; מלחמה זו ערערה את הפרדיגמה שלפיה "מערך המילואים שוקע". ספר זה נכתב על בסיס מחקר מהשנים 2015-2021, שנים מאתגרות למערך המילואים מבחינת הגדרת מערכת הציפיות ממנו, וכנגזרת מכך נשאלה השאלה בדבר מידת נחיצותו בשדה הקרב.
ספרו של אופיר קבילו מאפשר הסתכלות ייחודית על שתי סוגיות מרכזיות: התפתחות מערך המילואים וחקיקת חוק המילואים משנת 2008 והשפעתו על צה"ל; הסתכלות על השפעתן של קבוצות אינטרס על צה"ל ובחינת ההשפעות של אותן קבוצות אינטרס על מערך המילואים. פרקי הספר מתמקדים בין השאר בנושאים הבאים: התפתחות צבא ההמונים ומערכי מילואים בעולם; התפתחות מערך המילואים מהקמת המדינה עד שנת 2021 ובחינת מקומו של מערך המילואים בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל; התפתחות חוק המילואים המהווה "קו פרשת המים" מבחינת התפתחות תהליכי החקיקה, וככזה מאפשר להבין את ההשפעה של גורמים חיצוניים על תהליכים במערך המילואים.
אופיר קבילו הוא חוקר צבא-חברה בתחום של השפעת קבוצות אינטרס על מערכות צבאיות. עיקר מחקרו עוסק בפעילותן של קבוצות אינטרס והשפעתן על המחוקק ועל מערך המילואים בישראל. קבילו פרש מצה"ל לאחר 27 שנות שירות בדרגת אלוף-משנה; בשנים האחרונות לשירותו שימש במספר תפקידים בליבת מערך המילואים, האחרון שבהם – ראש מחלקת מילואים בזרוע היבשה. כיום מרצה ועוסק במחקר.
ספרו של אורי ורטמן, התרסקות – מפלגת העבודה 2024-1992, פורס בפנינו עלילה מרתקת המתארת כיצד ממפלגה שייצגה את הזרם המרכזי של החברה הישראלית וזכתה ב-44 מנדטים בבחירות של שנת 1992 הפכה העבודה לאחר שלושה עשורים למפלגת שמאל שולית אשר מתקשה לעבור את אחוז החסימה בבחירות 2022. ורטמן עושה שימוש ראוי וחשוב בהיכרותו האינטימית של המפלגה ואישיה, ואינו מהסס לחשוף את העדפותיו הפוליטית, הערכיות והאישיות. גם מי שעקב בזמן אמת אחר התהליכים הללו יוכל להיעזר בתיאור שיטתי ובחשיפה מעניינת של ההקשרים הפנימיים והרוחביים של האירועים מאז ראשית שנות ה-90 עד לימים אלה. עיקרו של הספר עוקב אחר התוצאות הפוליטיות של כישלון האסטרטגיה המדינית של הסכמי אוסלו ושל כישלונה של מפלגת העבודה להציע תוכנית סוציאל-דמוקרטית חדשה לישראל. ניתוח מקורות וסקרי דעת קהל וראיונות עומק בלעדיים עושים את ספרו של ורטמן לנקודת מוצא חשובה לדיון בסוגיות יסוד של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים.
ד"ר אורי ורטמן הוא עמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה ובמרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל. מאמריו מתפרסמים בספרות אקדמית ובתקשורת בישראל ובעולם.
"ספרו של אורי ורטמן מהווה תרומה חשובה למחקר ההיסטורי על מפלגת העבודה". - נשיא המדינה יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה 2017-2013
"זהו ספר חובה להבנת השתלשלות האירועים שהובילו את מפלגת העבודה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". - איתן כבל, שר לשעבר, מזכ"ל וח"כ במפלגת העבודה 2019-1996
"ספרו של ורטמן הוא מחקר מקיף, ממצה ומעניין על התרסקותה של מפלגת העבודה". - עמרם מצנע, יו"ר מפלגת העבודה 2003-2002
ספרו של אורי ורטמן, התרסקות – מפלגת העבודה 2024-1992, פורס בפנינו עלילה מרתקת המתארת כיצד ממפלגה שייצגה את הזרם המרכזי של החברה הישראלית וזכתה ב-44 מנדטים בבחירות של שנת 1992 הפכה העבודה לאחר שלושה עשורים למפלגת שמאל שולית אשר מתקשה לעבור את אחוז החסימה בבחירות 2022. ורטמן עושה שימוש ראוי וחשוב בהיכרותו האינטימית של המפלגה ואישיה, ואינו מהסס לחשוף את העדפותיו הפוליטית, הערכיות והאישיות. גם מי שעקב בזמן אמת אחר התהליכים הללו יוכל להיעזר בתיאור שיטתי ובחשיפה מעניינת של ההקשרים הפנימיים והרוחביים של האירועים מאז ראשית שנות ה-90 עד לימים אלה. עיקרו של הספר עוקב אחר התוצאות הפוליטיות של כישלון האסטרטגיה המדינית של הסכמי אוסלו ושל כישלונה של מפלגת העבודה להציע תוכנית סוציאל-דמוקרטית חדשה לישראל. ניתוח מקורות וסקרי דעת קהל וראיונות עומק בלעדיים עושים את ספרו של ורטמן לנקודת מוצא חשובה לדיון בסוגיות יסוד של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים.
ד"ר אורי ורטמן הוא עמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס בבריטניה ובמרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל. מאמריו מתפרסמים בספרות אקדמית ובתקשורת בישראל ובעולם.
"ספרו של אורי ורטמן מהווה תרומה חשובה למחקר ההיסטורי על מפלגת העבודה". - נשיא המדינה יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה 2017-2013
"זהו ספר חובה להבנת השתלשלות האירועים שהובילו את מפלגת העבודה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". - איתן כבל, שר לשעבר, מזכ"ל וח"כ במפלגת העבודה 2019-1996
"ספרו של ורטמן הוא מחקר מקיף, ממצה ומעניין על התרסקותה של מפלגת העבודה". - עמרם מצנע, יו"ר מפלגת העבודה 2003-2002
הנפש הפרוידיאנית מאת יצחק בנימיני פורס חקירה מתמשכת של כתבי פרויד ולאקאן במשך שני עשורים. מאותה חקירה התגבשה ההבנה שהנפש המתוארת בכתבי פרויד היא הוויה תלוית תרבות וזמן. לעניין זה ישנם שני ביטויים שבאים לידי ביטוי בחקירות השונות: או שכתבי פרויד ולאקאן מחזיקים בידיעה על אודות התרבותיות של הנפש, או שעצם הניסוח שלהם הוא תלוי תרבות וזמן.
המאמרים הראשונים בספר ברובם ליוו את העריכה המדעית של כתבי זיגמונד פרויד בהוצאת רסלינג: ״האלביתי״, ״הבדיחה ויחסה ללא-מודע״, ״פעולות כפייתיות וטקסים דתיים״, ״אבל ומלנכוליה״, "מכתבי פרויד-יונג", לצד הפרסום של תרגום כתבי לאקאן: ״מבוא לשמות האב״ ו״סמינר 20 – עוד״.
החיבור המרכזי בספר הנוכחי הוא מסה נרחבת על מושג הדחף מוות אצל פרויד ב״מעבר לעקרון העונג״. זהו ניסיון לעקוב אחר ההיגיון הפרוידיאני בבואו לחשוב מושגים בסיסיים כמו חיים ומוות ועונג וסבל. מה שנתפס כמושגים בסיסיים כל כך, אשר תקפים לכל יצור אנושי, הם מושגים תלויי תרבות, במיוחד אופן הרישום של היחסים הבינאריים ביניהם.
בעקבות גישתו של מישל פוקו לחקר השיח והסובייקט השיחי, הדיון של בנימיני מכיל נדבך מטא-מושגי על אודות הדיון הפרוידיאני, אשר חושף שלא רק שהתיאוריה והפרקטיקה של פרויד לכודות בתוך מרחב תרבותי, אלא שהן גם לכודות בתוך מרחב מושגי אשר הופך באחת לעצמאי כלפי עצמו עם דינמיקה שיחית משל עצמו שדורשת דין וחשבון מתמיד.
המסה ״עֲבוֹדַת האבל וַאֲבוֹדַת המלנכוליה: סבך הפסיכואנליטי במושגי ובפוליטי״, לצד הטקסט ״תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן״, חותמים את הספר ומהדהדים את זמן החירום של מצב המחאה והמלחמה שבו אנו נתונים היום.
ד״ר יצחק בנימיני הוא חבר סגל בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב ומרצה בבצלאל ירושלים; עורך ראשי (עם עידן צבעוני) של הוצאת רסלינג, ועורך מדעי של סדרת התרגומים של כתבי פרויד בהוצאה; חבר קבוצת התרגום של ה״כתבים״ מאת ז׳אק לאקאן. פרסם בעברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית ספרים ומאמרים על פרויד ולאקאן, ביניהם הספרים ״פאולוס והולדת קהילת הבנים״ ו״השיח של לאקאן״. כמו כן מעביר את הסמינרים ״רק (לא) אחד: הסמינר הפסיכו-פוליטי-מתמטי״, ומקבץ הסמינרים ״תהום הפוליטי-תיאולוגי״.
הנפש הפרוידיאנית מאת יצחק בנימיני פורס חקירה מתמשכת של כתבי פרויד ולאקאן במשך שני עשורים. מאותה חקירה התגבשה ההבנה שהנפש המתוארת בכתבי פרויד היא הוויה תלוית תרבות וזמן. לעניין זה ישנם שני ביטויים שבאים לידי ביטוי בחקירות השונות: או שכתבי פרויד ולאקאן מחזיקים בידיעה על אודות התרבותיות של הנפש, או שעצם הניסוח שלהם הוא תלוי תרבות וזמן.
המאמרים הראשונים בספר ברובם ליוו את העריכה המדעית של כתבי זיגמונד פרויד בהוצאת רסלינג: ״האלביתי״, ״הבדיחה ויחסה ללא-מודע״, ״פעולות כפייתיות וטקסים דתיים״, ״אבל ומלנכוליה״, "מכתבי פרויד-יונג", לצד הפרסום של תרגום כתבי לאקאן: ״מבוא לשמות האב״ ו״סמינר 20 – עוד״.
החיבור המרכזי בספר הנוכחי הוא מסה נרחבת על מושג הדחף מוות אצל פרויד ב״מעבר לעקרון העונג״. זהו ניסיון לעקוב אחר ההיגיון הפרוידיאני בבואו לחשוב מושגים בסיסיים כמו חיים ומוות ועונג וסבל. מה שנתפס כמושגים בסיסיים כל כך, אשר תקפים לכל יצור אנושי, הם מושגים תלויי תרבות, במיוחד אופן הרישום של היחסים הבינאריים ביניהם.
בעקבות גישתו של מישל פוקו לחקר השיח והסובייקט השיחי, הדיון של בנימיני מכיל נדבך מטא-מושגי על אודות הדיון הפרוידיאני, אשר חושף שלא רק שהתיאוריה והפרקטיקה של פרויד לכודות בתוך מרחב תרבותי, אלא שהן גם לכודות בתוך מרחב מושגי אשר הופך באחת לעצמאי כלפי עצמו עם דינמיקה שיחית משל עצמו שדורשת דין וחשבון מתמיד.
המסה ״עֲבוֹדַת האבל וַאֲבוֹדַת המלנכוליה: סבך הפסיכואנליטי במושגי ובפוליטי״, לצד הטקסט ״תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן״, חותמים את הספר ומהדהדים את זמן החירום של מצב המחאה והמלחמה שבו אנו נתונים היום.
ד״ר יצחק בנימיני הוא חבר סגל בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב ומרצה בבצלאל ירושלים; עורך ראשי (עם עידן צבעוני) של הוצאת רסלינג, ועורך מדעי של סדרת התרגומים של כתבי פרויד בהוצאה; חבר קבוצת התרגום של ה״כתבים״ מאת ז׳אק לאקאן. פרסם בעברית, גרמנית, אנגלית וצרפתית ספרים ומאמרים על פרויד ולאקאן, ביניהם הספרים ״פאולוס והולדת קהילת הבנים״ ו״השיח של לאקאן״. כמו כן מעביר את הסמינרים ״רק (לא) אחד: הסמינר הפסיכו-פוליטי-מתמטי״, ומקבץ הסמינרים ״תהום הפוליטי-תיאולוגי״.
"מעולם לא נמשכתי למעוף התאוריה, גם לא לתסיסה הבועטת של המכוּּנֶֶה שיח ביקורתי. מעולם לא רציתי 'לעשות שרירים' בדיבור או בכתיבה. אומנם הכרתי, כמובן, בחשיבותם או באי־נמנעותם של מצעים תאורטיים שכל כתיבה מניחה או נשענת עליהם, במובלע או במפורש, הכרוכים מטבעם בחוסר הסכמה, בספקות או בשאלות שיש בהם משום הבעת ביקורת על עמדות אחרות וניסיון לשנות או לתקן. אבל מעולם לא רציתי 'לעשות תאוריה' וגם לא לעסוק בביקורת. ביקשתי מעל לכול לבקר אצל הטקסטים, במחיר ההחלשה הנובע מההתחככות המתארחת באזורי הפאתוס והאָפקט של הכתבים שקראתי. בסופו של דבר, כדי להיחלץ מן הזהות התאורטית־ביקורתית, סימנתי לעצמי את נתיבן של נשים שפרשו משיירת הסוציאליזציה, ושאי־אפשר היה לכנסן ולבטאן במושגים נתונים (אני אומרת 'כדי' כאילו התקיימו כאן באמת יחסי סיבה ותולדה, אבל לאמיתו של דבר, כל זה פשוט קרה)" – מתוך הספר.
בלקט המסות שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה, אשר נכתב במהלך העשור האחרון, מבקשת מיכל בן-נפתלי לשרטט כמה אפיונים בולטים במרחב הספרותי בן-זמננו. בין מגפת הקורונה העולמית לבין מגפות חברתיות־פוליטיות מקומיות, בין חזיונות של אינטליגנציה מלאכותית לבין אמת הגוף האנושי הפגיע, בן-נפתלי מבקשת לברר האם אפשר לנסח מחדש את תביעת האמת הספרותית? האם הופעתו המסיבית של ז'אנר הממואר והחוזה המחודש בין הספרות לבין הממשות הם גלגול עדכני של המחויבות הספרותית הריאליסטית לתיאור פני המציאות בעידן "מות האמת"? ומה פשר הגלגול הזה, החורג ממוסכמות הריאליזם ומוותר מראש על עמדת המספר הכול־יודע במאמץ לתת משקל מכריע לתיאורהּ הסובייקטיבי של מציאות עודפת תמיד?
מיכל בן-נפתלי היא סופרת ומתרגמת. מרצה במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. מבין ספריה: המורה (כתר, 2015), בגד מאש (כתר, 2019), לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות (כרמל, 2019), הקבוצה (כתר, 2021), האנרכיסטיות (פרדס, 2023).
"מעולם לא נמשכתי למעוף התאוריה, גם לא לתסיסה הבועטת של המכוּּנֶֶה שיח ביקורתי. מעולם לא רציתי 'לעשות שרירים' בדיבור או בכתיבה. אומנם הכרתי, כמובן, בחשיבותם או באי־נמנעותם של מצעים תאורטיים שכל כתיבה מניחה או נשענת עליהם, במובלע או במפורש, הכרוכים מטבעם בחוסר הסכמה, בספקות או בשאלות שיש בהם משום הבעת ביקורת על עמדות אחרות וניסיון לשנות או לתקן. אבל מעולם לא רציתי 'לעשות תאוריה' וגם לא לעסוק בביקורת. ביקשתי מעל לכול לבקר אצל הטקסטים, במחיר ההחלשה הנובע מההתחככות המתארחת באזורי הפאתוס והאָפקט של הכתבים שקראתי. בסופו של דבר, כדי להיחלץ מן הזהות התאורטית־ביקורתית, סימנתי לעצמי את נתיבן של נשים שפרשו משיירת הסוציאליזציה, ושאי־אפשר היה לכנסן ולבטאן במושגים נתונים (אני אומרת 'כדי' כאילו התקיימו כאן באמת יחסי סיבה ותולדה, אבל לאמיתו של דבר, כל זה פשוט קרה)" – מתוך הספר.
בלקט המסות שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה, אשר נכתב במהלך העשור האחרון, מבקשת מיכל בן-נפתלי לשרטט כמה אפיונים בולטים במרחב הספרותי בן-זמננו. בין מגפת הקורונה העולמית לבין מגפות חברתיות־פוליטיות מקומיות, בין חזיונות של אינטליגנציה מלאכותית לבין אמת הגוף האנושי הפגיע, בן-נפתלי מבקשת לברר האם אפשר לנסח מחדש את תביעת האמת הספרותית? האם הופעתו המסיבית של ז'אנר הממואר והחוזה המחודש בין הספרות לבין הממשות הם גלגול עדכני של המחויבות הספרותית הריאליסטית לתיאור פני המציאות בעידן "מות האמת"? ומה פשר הגלגול הזה, החורג ממוסכמות הריאליזם ומוותר מראש על עמדת המספר הכול־יודע במאמץ לתת משקל מכריע לתיאורהּ הסובייקטיבי של מציאות עודפת תמיד?
מיכל בן-נפתלי היא סופרת ומתרגמת. מרצה במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. מבין ספריה: המורה (כתר, 2015), בגד מאש (כתר, 2019), לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות (כרמל, 2019), הקבוצה (כתר, 2021), האנרכיסטיות (פרדס, 2023).
הדיון בפילוסופיה של הטכנולוגיה החל באמצע המאה ה-20 בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המואצת במלחמות העולם. כיום, השפעתה של הטכנולוגיה ניכרת בכל המישורים, ותקציביה גדולים לאין ערוך מתקציבי המדע. יתרה מזאת, כיום חלק ניכר מהמדע הוא מדע יישומי הנגזר מהדרישות הטכנולוגיות, והסדר שלפיו הטכנולוגיה נגזרת מהמדע הוחלף בסדר שלפיו המדע נדחף על ידי הטכנולוגיה. התפתחות הטכנולוגיה הגיעה לנקודה שבה מחד גיסא יעילותה לרווחת האדם והחברה הולכת וגדלה, ומאידך גיסא הסכנות העולות ממנה לאנושות הולכות ומתרבות. במצב עניינים זה ישנה חשיבות רבה לשאלת הרציונליות בתהליך ההתפתחות הטכנולוגית על מאפייניה הייחודיים.
המדע מיוחס לתיאוריה ונתפס כרציונלי, ואילו הטכנולוגיה נמצאת ברקע, והדיון הפילוסופי בה מצומצם מאוד. תהליך ההתפתחות המדעית מתקיים לרוב במרחב חד-ממדי-פיזיקלי שבו נבחנות תיאוריות אל מול העולם בתצפיות וניסויים. מנגד, תהליך ההתפתחות הטכנולוגית מתקיים במרחב רב-ממדי שבו הגורם האנושי לוקח חלק מרכזי; הטכנולוגיה תלויה בחברה – בצרכים, בסביבה, בתרבות, בפוליטיקה, במרחב שבו היא מפותחת ובאלה המשתמשים בה, אבל אין שום גורם בדומה לקהילה המדעית המבקר את התהליך, זולת צרכניה.
חוסר הדיון ברציונליות של תהליך ההתפתחות הטכנולוגית עלול לגרום לנזקים בכל פירמה טכנולוגית-עסקית, בתחומים דיסציפלינריים שלמים, ובחברה בכלל. למשל, תחום המעבדים הדיגיטליים העולמי התמכר מראשית דרכו לחוק מור אשר לפיו התקיימה ההערכה שמידי כ-18 חודשים יוכפלו מהירות המעבדים ונפח הזיכרונות הדיגיטליים. אולם הטכנולוגיה הגיעה לנקודת קצה ואי אפשר להמשיך בתהליך הזה עוד זמן רב. נשאלת השאלה: כיצד קרה שחברות הענק בתחום, כגון INTEL, IBM, AMD, לא ניסו לערער על האסטרטגיה הזאת? העולם עומד כיום בפני בעיה בתחום המחשוב – ייתכן שהפתרון יהיה מחשוב קוונטי, אבל לכך נצטרך להמתין עוד זמן רב.
יחיאל גלבוע, ד"ר לפילוסופיה של המדע, מתמקד בפילוסופיה של הטכנולוגיה. בעל רקע הנדסי וניהולי באקדמיה ובתעשייה – B.Sc בהנדסה, M.Sc משולב בהנדסה ומדעי המחשב, ו.MBA- היה מרצה מן החוץ בפילוסופיה של הטכנולוגיה במכללות ספיר וסמי שמעון. ספריו הקודמים ראו אור ברסלינג: "קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע" (2022), "פילוסופיה של הטכנולוגיה – אתגרי המדע בעידן ההייטק" (2023).
הדיון בפילוסופיה של הטכנולוגיה החל באמצע המאה ה-20 בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המואצת במלחמות העולם. כיום, השפעתה של הטכנולוגיה ניכרת בכל המישורים, ותקציביה גדולים לאין ערוך מתקציבי המדע. יתרה מזאת, כיום חלק ניכר מהמדע הוא מדע יישומי הנגזר מהדרישות הטכנולוגיות, והסדר שלפיו הטכנולוגיה נגזרת מהמדע הוחלף בסדר שלפיו המדע נדחף על ידי הטכנולוגיה. התפתחות הטכנולוגיה הגיעה לנקודה שבה מחד גיסא יעילותה לרווחת האדם והחברה הולכת וגדלה, ומאידך גיסא הסכנות העולות ממנה לאנושות הולכות ומתרבות. במצב עניינים זה ישנה חשיבות רבה לשאלת הרציונליות בתהליך ההתפתחות הטכנולוגית על מאפייניה הייחודיים.
המדע מיוחס לתיאוריה ונתפס כרציונלי, ואילו הטכנולוגיה נמצאת ברקע, והדיון הפילוסופי בה מצומצם מאוד. תהליך ההתפתחות המדעית מתקיים לרוב במרחב חד-ממדי-פיזיקלי שבו נבחנות תיאוריות אל מול העולם בתצפיות וניסויים. מנגד, תהליך ההתפתחות הטכנולוגית מתקיים במרחב רב-ממדי שבו הגורם האנושי לוקח חלק מרכזי; הטכנולוגיה תלויה בחברה – בצרכים, בסביבה, בתרבות, בפוליטיקה, במרחב שבו היא מפותחת ובאלה המשתמשים בה, אבל אין שום גורם בדומה לקהילה המדעית המבקר את התהליך, זולת צרכניה.
חוסר הדיון ברציונליות של תהליך ההתפתחות הטכנולוגית עלול לגרום לנזקים בכל פירמה טכנולוגית-עסקית, בתחומים דיסציפלינריים שלמים, ובחברה בכלל. למשל, תחום המעבדים הדיגיטליים העולמי התמכר מראשית דרכו לחוק מור אשר לפיו התקיימה ההערכה שמידי כ-18 חודשים יוכפלו מהירות המעבדים ונפח הזיכרונות הדיגיטליים. אולם הטכנולוגיה הגיעה לנקודת קצה ואי אפשר להמשיך בתהליך הזה עוד זמן רב. נשאלת השאלה: כיצד קרה שחברות הענק בתחום, כגון INTEL, IBM, AMD, לא ניסו לערער על האסטרטגיה הזאת? העולם עומד כיום בפני בעיה בתחום המחשוב – ייתכן שהפתרון יהיה מחשוב קוונטי, אבל לכך נצטרך להמתין עוד זמן רב.
יחיאל גלבוע, ד"ר לפילוסופיה של המדע, מתמקד בפילוסופיה של הטכנולוגיה. בעל רקע הנדסי וניהולי באקדמיה ובתעשייה – B.Sc בהנדסה, M.Sc משולב בהנדסה ומדעי המחשב, ו.MBA- היה מרצה מן החוץ בפילוסופיה של הטכנולוגיה במכללות ספיר וסמי שמעון. ספריו הקודמים ראו אור ברסלינג: "קרל פופר והפילוסופיה של דרך האמצע" (2022), "פילוסופיה של הטכנולוגיה – אתגרי המדע בעידן ההייטק" (2023).
"סמינר 17" של ז'אק לאקאן, "ההופכי של הפסיכואנליזה", שהועבר בין השנים 1969 - 1970 בפקולטה למשפטים באוניברסיטה הניסיונית של וינסן, ידוע כסמינר שבו נפרשת הבנייתו של לאקאן לארבעת הקשרים החברתיים – השיחים: שיח האדון, שיח ההיסטרית, שיח האוניברסיטה והשיח האנליטי. ספרה של אורית יושינסקי, לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה, מציע קריאה עקבית של הסמינר מתוך פירוש המכוון להופכי של שיח האדון בן-זמננו.
השיח האנליטי הופכי לשיח האדון, הוא מפענח שיח זה, חותר תחתיו ומאפשר אומר טוב שעשוי להביא לשינוי אצל הסובייקט ובשיח.
יושינסקי עוקבת אחר דבריו של לאקאן ביחס לארבעת השיחים ואחר מושגים מרכזיים הנפרשים ומתפתחים לאורך הסמינר: האמת והידע, מסמן האדון, העודף התענגות, האין-אונים והבלתי אפשריות. הפירוש שמציעה יושינסקי, פירוש חד-פעמי שאינו מסכם את הקריאה אלא פותח פתח לפירושים נוספים, חושב דרך הבנייתו של לאקאן את שיח האדון את הפוליטי בן-זמננו. מתוך כך לא עולה פתרון המסלק את המועקות והסימפטומים של המצב הפוליטי הנוכחי, אולם נוצרת אפשרות לדעת-עשות – דעת-עשות עם הסימפטום, עם ההתענגות; דעת-עשות הפותחת פתח לאיווי ומאפשרת סיבוב שיחי טוב יותר עבור החברה, המדינה והסובייקט שמתגלה מחדש בסגוליותה.
הספר נכתב בהשתתפותה של אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאניאנית, מייסדת וחברה בקבוצת "עוד – לאקאן" להוראת הפסיכואנליזה ומחברת הספר פסיכואנליזה מדוברת (רסלינג, 2024).
אורית יושינסקי היא בעלת תואר דוקטור מהחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית; מלמדת פסיכואנליזה ותיאוריות של תרבות, ועוסקת בקו התפר שבין הפסיכואנליטי לפוליטי; חוקרת וכותבת על תרבות, פסיכואנליזה ופילוסופיה של העבודה; חברת קבוצת "עוד – לאקאן". עורכת בכירה בהוצאת רסלינג.
"סמינר 17" של ז'אק לאקאן, "ההופכי של הפסיכואנליזה", שהועבר בין השנים 1969 - 1970 בפקולטה למשפטים באוניברסיטה הניסיונית של וינסן, ידוע כסמינר שבו נפרשת הבנייתו של לאקאן לארבעת הקשרים החברתיים – השיחים: שיח האדון, שיח ההיסטרית, שיח האוניברסיטה והשיח האנליטי. ספרה של אורית יושינסקי, לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה, מציע קריאה עקבית של הסמינר מתוך פירוש המכוון להופכי של שיח האדון בן-זמננו.
השיח האנליטי הופכי לשיח האדון, הוא מפענח שיח זה, חותר תחתיו ומאפשר אומר טוב שעשוי להביא לשינוי אצל הסובייקט ובשיח.
יושינסקי עוקבת אחר דבריו של לאקאן ביחס לארבעת השיחים ואחר מושגים מרכזיים הנפרשים ומתפתחים לאורך הסמינר: האמת והידע, מסמן האדון, העודף התענגות, האין-אונים והבלתי אפשריות. הפירוש שמציעה יושינסקי, פירוש חד-פעמי שאינו מסכם את הקריאה אלא פותח פתח לפירושים נוספים, חושב דרך הבנייתו של לאקאן את שיח האדון את הפוליטי בן-זמננו. מתוך כך לא עולה פתרון המסלק את המועקות והסימפטומים של המצב הפוליטי הנוכחי, אולם נוצרת אפשרות לדעת-עשות – דעת-עשות עם הסימפטום, עם ההתענגות; דעת-עשות הפותחת פתח לאיווי ומאפשרת סיבוב שיחי טוב יותר עבור החברה, המדינה והסובייקט שמתגלה מחדש בסגוליותה.
הספר נכתב בהשתתפותה של אנה גלמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאניאנית, מייסדת וחברה בקבוצת "עוד – לאקאן" להוראת הפסיכואנליזה ומחברת הספר פסיכואנליזה מדוברת (רסלינג, 2024).
אורית יושינסקי היא בעלת תואר דוקטור מהחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית; מלמדת פסיכואנליזה ותיאוריות של תרבות, ועוסקת בקו התפר שבין הפסיכואנליטי לפוליטי; חוקרת וכותבת על תרבות, פסיכואנליזה ופילוסופיה של העבודה; חברת קבוצת "עוד – לאקאן". עורכת בכירה בהוצאת רסלינג.
ספרה של אורית בולגרו מציע מבט פרשני בשתי עבודות מהדהדות, עצומות בהיקפן, אשר כל אחת מהן נקראה בשם "אטלס" בידי יוצרה. האחת, "אטלס מְנֶמוֹזִינֶה" (1924–1929), פרי רוחו של אבי וארבורג (1866-1929), מהאבות המייסדים של התרבות החזותית. האחרת היא ראי אפל של קודמתה ובת-שיח לה, "אטלס" (1962–) של גרהרד ריכטר (יליד גרמניה המזרחית, 1932), מהאמנים רבי ההשפעה על האמנות העכשווית.
"אטלס מנמוזינה" הוא מקבץ של 63 לוחות שכל אחד מהם נושא הקבץ ייחודי של דימויים – רפרודוקציות של ציורים ורישומים, תצלומי אובייקטים, גזירי עיתון, דיאגרמות ועוד. המפעל הזה נחשב בעיני וארבורג מעבדה ניסויית ומגרש משחקים גם יחד; באמצעותו הוא ביקש להציג את תפיסתו הרחבה ביחס למהותה של התרבות האירופית – בין "אלכסנדריה" ל"אתונה", בין אי רציונליות לרציונליות כפי שהם משתקפים מתוך שרידתם של דימויים. זו פעולה רבת-מעוף ארכיאולוגית ואוצרותית; המחברת בוחנת אותה הן בכללה והן מבעד לניתוח פרטני של לוחות נבחרים.
בדיאלוג קלידוסקופי עם עבודה מכוננת זו מצוי פרויקט ה"אטלס" המונומנטלי של גרהרד ריכטר. גם ריכטר מעמיד מערכות הקבצים של דימויים כהצטברות פתוחה ואגרנית, נטולת טקסט, הבוחנת את שרידת הדימוי בעולם פוסט-קפיטליסטי. ה"אטלס" כולל כ-800 לוחות הנושאים כ-6,000 דימוים: תצלומים ממלחמת העולם השנייה, תצלומי תיירות ופנאי, תצלומי משפחה, פורנוגרפיה, דיוקנאות ועיבודים חוזרים של יצירותיו. זהו קוסמוס שלם של קיטש ומוות: החפצת הזיכרון, טבע ותרבות, ביוגרפיה והיסטוריה. לצד פרשנות לפרויקט כולו, המחברת מציעה קריאה מקרוב של לוחות נבחרים.
ספרה של אורית בולגרו מציע מבט פרשני בשתי עבודות מהדהדות, עצומות בהיקפן, אשר כל אחת מהן נקראה בשם "אטלס" בידי יוצרה. האחת, "אטלס מְנֶמוֹזִינֶה" (1924–1929), פרי רוחו של אבי וארבורג (1866-1929), מהאבות המייסדים של התרבות החזותית. האחרת היא ראי אפל של קודמתה ובת-שיח לה, "אטלס" (1962–) של גרהרד ריכטר (יליד גרמניה המזרחית, 1932), מהאמנים רבי ההשפעה על האמנות העכשווית.
"אטלס מנמוזינה" הוא מקבץ של 63 לוחות שכל אחד מהם נושא הקבץ ייחודי של דימויים – רפרודוקציות של ציורים ורישומים, תצלומי אובייקטים, גזירי עיתון, דיאגרמות ועוד. המפעל הזה נחשב בעיני וארבורג מעבדה ניסויית ומגרש משחקים גם יחד; באמצעותו הוא ביקש להציג את תפיסתו הרחבה ביחס למהותה של התרבות האירופית – בין "אלכסנדריה" ל"אתונה", בין אי רציונליות לרציונליות כפי שהם משתקפים מתוך שרידתם של דימויים. זו פעולה רבת-מעוף ארכיאולוגית ואוצרותית; המחברת בוחנת אותה הן בכללה והן מבעד לניתוח פרטני של לוחות נבחרים.
בדיאלוג קלידוסקופי עם עבודה מכוננת זו מצוי פרויקט ה"אטלס" המונומנטלי של גרהרד ריכטר. גם ריכטר מעמיד מערכות הקבצים של דימויים כהצטברות פתוחה ואגרנית, נטולת טקסט, הבוחנת את שרידת הדימוי בעולם פוסט-קפיטליסטי. ה"אטלס" כולל כ-800 לוחות הנושאים כ-6,000 דימוים: תצלומים ממלחמת העולם השנייה, תצלומי תיירות ופנאי, תצלומי משפחה, פורנוגרפיה, דיוקנאות ועיבודים חוזרים של יצירותיו. זהו קוסמוס שלם של קיטש ומוות: החפצת הזיכרון, טבע ותרבות, ביוגרפיה והיסטוריה. לצד פרשנות לפרויקט כולו, המחברת מציעה קריאה מקרוב של לוחות נבחרים.
האסלאם האחר מציע תרגום לעברית של קטעים נבחרים מכתביו של המלומד הסודני מחמוד מוחמד טה (יליד 1909), אחד הקולות המקוריים והשנויים ביותר במחלוקת בהגות האסלאמית של המאה ה-20. הוא הוצא להורג בעוון כפירה באסלאם ב-18 לינואר 1985, תאריך שנקבע לאחר מותו כיום זכויות האדם הערבי.
גרעין ההלכה המוסלמית הוא הדינים הנכללים בפרשות הקוראן מתקופת אל-מדינה (632-622). בניגוד לכך, הרעיון המארגן בהגותו של טה הוא שפרשות אל-מדינה מהוות את "המסר הראשון של האסלאם", מסר בעל אופי זמני שהותאם לצורכיהם של ראשוני המוסלמים ולרמת תפיסתם הדתית הנמוכה. מסר זה היה לוחמני ביחס לכופרים ולא מוסלמים, ופטרוני ולא שוויוני בהיבט הפנים-חברתי. דווקא הפרשות המוקדמות יותר מתקופת מכה (622-610) מהוות לשיטתו את "המסר השני של האסלאם", המסר האותנטי והאידיאלי שלו, שהוא דמוקרטי, שוויוני מבחינה חברתית ומגדרית ושוחר שלום. מסר זה הוא אוניברסלי, והוא מוסיף לתרבות המערבית הכושלת מבחינה מוסרית את הממד הרוחני החסר בה, ממד המבוסס בין השאר על הדרך המיסטית באסלאם.
חוקרים מסוימים טוענים שמחשבתו של טה קיצונית ולפיכך בעלת השפעה זניחה; אחרים סבורים שהפרויקט שלו מהווה את הדרך היחידה לסגל את החברות האסלאמיות לאמות המידה המודרניות של חוקתיות, זכויות אדם ושוויון זכויות מלא לכלל. חוקרים אלה מקווים שרעיונותיו של טה יתוו את הדרך עבור הדור המוסלמי הצעיר לצאת מהדרך חסרת המוצא שאליה הוביל אותם האסלאם הפוליטי, על מנת להתקדם אל נתיבים חדשים המותאמים לזמן המודרני.
מבחר זה מכתביו של טה פונה לקוראים המתעניינים במחשבה אסלאמית רפורמיסטית, בתהליכי דמוקרטיזציה בעולם המוסלמי, בסוציאליזם אסלאמי, ביחסי המגדר בחברות אסלאמיות ובתהליכי שלום בין ישראל לשכנותיה.
רון שחם, פרופ' (אמריטוס) בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, תרגם את המבחר והקדים מבוא רחב. פרסומיו של שחם עוסקים במעמדה של ההלכה המוסלמית ובמחשבה דתית בעולם הערבי המודרני.
האסלאם האחר מציע תרגום לעברית של קטעים נבחרים מכתביו של המלומד הסודני מחמוד מוחמד טה (יליד 1909), אחד הקולות המקוריים והשנויים ביותר במחלוקת בהגות האסלאמית של המאה ה-20. הוא הוצא להורג בעוון כפירה באסלאם ב-18 לינואר 1985, תאריך שנקבע לאחר מותו כיום זכויות האדם הערבי.
גרעין ההלכה המוסלמית הוא הדינים הנכללים בפרשות הקוראן מתקופת אל-מדינה (632-622). בניגוד לכך, הרעיון המארגן בהגותו של טה הוא שפרשות אל-מדינה מהוות את "המסר הראשון של האסלאם", מסר בעל אופי זמני שהותאם לצורכיהם של ראשוני המוסלמים ולרמת תפיסתם הדתית הנמוכה. מסר זה היה לוחמני ביחס לכופרים ולא מוסלמים, ופטרוני ולא שוויוני בהיבט הפנים-חברתי. דווקא הפרשות המוקדמות יותר מתקופת מכה (622-610) מהוות לשיטתו את "המסר השני של האסלאם", המסר האותנטי והאידיאלי שלו, שהוא דמוקרטי, שוויוני מבחינה חברתית ומגדרית ושוחר שלום. מסר זה הוא אוניברסלי, והוא מוסיף לתרבות המערבית הכושלת מבחינה מוסרית את הממד הרוחני החסר בה, ממד המבוסס בין השאר על הדרך המיסטית באסלאם.
חוקרים מסוימים טוענים שמחשבתו של טה קיצונית ולפיכך בעלת השפעה זניחה; אחרים סבורים שהפרויקט שלו מהווה את הדרך היחידה לסגל את החברות האסלאמיות לאמות המידה המודרניות של חוקתיות, זכויות אדם ושוויון זכויות מלא לכלל. חוקרים אלה מקווים שרעיונותיו של טה יתוו את הדרך עבור הדור המוסלמי הצעיר לצאת מהדרך חסרת המוצא שאליה הוביל אותם האסלאם הפוליטי, על מנת להתקדם אל נתיבים חדשים המותאמים לזמן המודרני.
מבחר זה מכתביו של טה פונה לקוראים המתעניינים במחשבה אסלאמית רפורמיסטית, בתהליכי דמוקרטיזציה בעולם המוסלמי, בסוציאליזם אסלאמי, ביחסי המגדר בחברות אסלאמיות ובתהליכי שלום בין ישראל לשכנותיה.
רון שחם, פרופ' (אמריטוס) בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, תרגם את המבחר והקדים מבוא רחב. פרסומיו של שחם עוסקים במעמדה של ההלכה המוסלמית ובמחשבה דתית בעולם הערבי המודרני.
ספרו החדש של עוזי רבי מבקש להנגיש לקורא הישראלי את סיפורה יוצא הדופן של מדינת איחוד האמירויות הערביות. מדינה זו, אשר הדהימה את המזרח התיכון באוגוסט 2020 בהכרזה על הסכם נורמליזציה עם מדינת ישראל, נוסדה בשנת 1971 כפדרציה בת שבע אמירויות – אבו דאבי, דובאי, אל-שַארִקַה, עג'מאן, אום אל-קיווין, פוג'יירה וראס אל-ח'ימה.
עוזי רבי מגולל את סיפורה של הפדרציה ונדרש לתהליך ההיסטורי שבו נדחקו שבטי מדבר לחופו של המפרץ ופיתחו מיומנות בתחומי הספנות, ציד הדגה וחקלאות מוגבלת למחייתם. לעת הנסיגה הבריטית מהמפרץ בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 התאחדו אותן אמירויות מכורח הנסיבות לכדי יצירת פדרציה. הישות המדינית החדשה נראתה בשעתו שברירית ומלאכותית עד כי מעטים העניקו לה סיכוי לשרוד, אולם בחלוף העשורים היא הזדקרה לעין כל והאפילה על חברותיה הערביות.
איחוד האמירויות היא מדינה עתירת ניגודים שקודקודה הכלכלי, דובאי, הוא סמל לקדמה, שפע וחדשנות המתקיימים לצד מסורת ערבית-שבטית עתיקת יומין. תמונת הרקע של נשים קרייריסטיות ועצמאיות המנהלות את עצמן במבנה פטריארכלי שמרני, או של ביטחון אישי וסוציאלי לצד כללים נוקשים, כל אלה משמשים בערבוביה והם חלק מהפאזל האמאראתי. מהדיון המעמיק המוצע בספר ניתן להבין כיצד הפכה איחוד האמירויות הערביות למוקד אזורי חשוב בפיתוח מגמות הנושאות עמן תקווה למזרח תיכון אחר.
עוזי רבי הוא פרופסור מהמניין באוניברסיטת תל אביב. שימש כראש החוג ללימודי ההיסטוריה של המזרח התיכון, וראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. מבין ספריו: "זמן איראן" (עורך, הקיבוץ המאוחד, 2008), "תימן: אנטומיה של מדינה כושלת" (הקיבוץ המאוחד, 2014), "בחזרה לעתיד: המזרח התיכון בצל האביב הערבי" (רסלינג, 2016), "דאעש וחזון המדינה האסלאמית" (יחד עם מיכאל ברק, רסלינג, 2021).
ספרו החדש של עוזי רבי מבקש להנגיש לקורא הישראלי את סיפורה יוצא הדופן של מדינת איחוד האמירויות הערביות. מדינה זו, אשר הדהימה את המזרח התיכון באוגוסט 2020 בהכרזה על הסכם נורמליזציה עם מדינת ישראל, נוסדה בשנת 1971 כפדרציה בת שבע אמירויות – אבו דאבי, דובאי, אל-שַארִקַה, עג'מאן, אום אל-קיווין, פוג'יירה וראס אל-ח'ימה.
עוזי רבי מגולל את סיפורה של הפדרציה ונדרש לתהליך ההיסטורי שבו נדחקו שבטי מדבר לחופו של המפרץ ופיתחו מיומנות בתחומי הספנות, ציד הדגה וחקלאות מוגבלת למחייתם. לעת הנסיגה הבריטית מהמפרץ בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 התאחדו אותן אמירויות מכורח הנסיבות לכדי יצירת פדרציה. הישות המדינית החדשה נראתה בשעתו שברירית ומלאכותית עד כי מעטים העניקו לה סיכוי לשרוד, אולם בחלוף העשורים היא הזדקרה לעין כל והאפילה על חברותיה הערביות.
איחוד האמירויות היא מדינה עתירת ניגודים שקודקודה הכלכלי, דובאי, הוא סמל לקדמה, שפע וחדשנות המתקיימים לצד מסורת ערבית-שבטית עתיקת יומין. תמונת הרקע של נשים קרייריסטיות ועצמאיות המנהלות את עצמן במבנה פטריארכלי שמרני, או של ביטחון אישי וסוציאלי לצד כללים נוקשים, כל אלה משמשים בערבוביה והם חלק מהפאזל האמאראתי. מהדיון המעמיק המוצע בספר ניתן להבין כיצד הפכה איחוד האמירויות הערביות למוקד אזורי חשוב בפיתוח מגמות הנושאות עמן תקווה למזרח תיכון אחר.
עוזי רבי הוא פרופסור מהמניין באוניברסיטת תל אביב. שימש כראש החוג ללימודי ההיסטוריה של המזרח התיכון, וראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. מבין ספריו: "זמן איראן" (עורך, הקיבוץ המאוחד, 2008), "תימן: אנטומיה של מדינה כושלת" (הקיבוץ המאוחד, 2014), "בחזרה לעתיד: המזרח התיכון בצל האביב הערבי" (רסלינג, 2016), "דאעש וחזון המדינה האסלאמית" (יחד עם מיכאל ברק, רסלינג, 2021).
ספרה של אפרת בורנשטיין מעמיד תרומה משמעותית לחשיבה ביקורתית ביחס לפסיכואנליזה; הוא מצמיח יסודות לחשיבה על אהבה חברית, חמלה ואלטרואיזם, ועל מקומם החשוב בתורת הנפש בכלל ובתורת ריפוי הנפש של האדם המודרני בפרט. במובן הזה הספר תורם לפיתוח של הבנה טובה יותר של החיבור המתהווה בין אתיקה לבריאות הנפש.
"שפת הרוך מהווה תוספת משמעותית למדף הספרים העברי הבוחן את פוטנציאל ההשפעה של ההגות הבודהיסטית על הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה בתקופה הנוכחית. הדגש על הממד האינטר-פרסונלי האתי מציע שינוי פרדיגמטי בחשיבה הפסיכואנליטית ומעשיר את עבודתם של מטפלים שנסמכים על החשיבה והמיומנות הפסיכואנליטיות. השילוב של תיאורי מקרה מחדר הטיפול תורם מאוד להבנת הערך היישומי של הרעיונות התיאורטיים, ובכך עוזר להמחיש כיצד המבט האתי, הבין-אישי, משתלב בטיפול". - ד"ר אסף פדרמן, מחברם של הספרים: מיינדפולנס והדרך.
"מצאתי שהחמלה בהגותו של שנטידווה והאמפתיה בפסיכולוגיית העצמי של קוהוט, וכוחם המרפא, מוצגות בבהירות מעוררת השראה בספרה של אפרת בורנשטיין. הדיון בהן בהקשר של המפגש הטיפולי מעלה שאלות חשובות: האם אמפתיה, אהבה וחמלה יכולות לשמש ככלים מרפאים? מהו תפקידן ביחסי מטפל-מטופל? מהן האיכויות הטרנספורמטיביות שמתגלות ברגעים של נוכחות ללא מחיצות, הן במרחב הטיפולי והן מחוצה לו? שפת הרוך מזמין מטפלים, אקדמאים וקוראים סקרנים להעמיק בקשר בין התיאוריה והמעשה הטיפולי". - ד"ר גידי איפרגן, מחבר של הספרים: האור והמראה וגילוי העצמי בפסיכולוגיה של היוגה.
ד"ר אפרת בורנשטיין היא פסיכולוגית קלינית שיקומית, מתרגלת והולכת בדרך הבודהיסטית למעלה מעשרים שנה. במוקד מחקרה עומדים הפסיכואנליזה, הפילוסופיה הבודהיסטית והממשק הרעיוני והיישומי ביניהם. בעבודתה כמטפלת ומדריכה משלבת אפרת בורנשטיין בין פסיכותרפיה מערבית לתורת הנפש הבודהיסטית. פרסמה מאמרים העוסקים בפסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית בכתבי-עת מקצועיים.
ספרה של אפרת בורנשטיין מעמיד תרומה משמעותית לחשיבה ביקורתית ביחס לפסיכואנליזה; הוא מצמיח יסודות לחשיבה על אהבה חברית, חמלה ואלטרואיזם, ועל מקומם החשוב בתורת הנפש בכלל ובתורת ריפוי הנפש של האדם המודרני בפרט. במובן הזה הספר תורם לפיתוח של הבנה טובה יותר של החיבור המתהווה בין אתיקה לבריאות הנפש.
"שפת הרוך מהווה תוספת משמעותית למדף הספרים העברי הבוחן את פוטנציאל ההשפעה של ההגות הבודהיסטית על הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה בתקופה הנוכחית. הדגש על הממד האינטר-פרסונלי האתי מציע שינוי פרדיגמטי בחשיבה הפסיכואנליטית ומעשיר את עבודתם של מטפלים שנסמכים על החשיבה והמיומנות הפסיכואנליטיות. השילוב של תיאורי מקרה מחדר הטיפול תורם מאוד להבנת הערך היישומי של הרעיונות התיאורטיים, ובכך עוזר להמחיש כיצד המבט האתי, הבין-אישי, משתלב בטיפול". - ד"ר אסף פדרמן, מחברם של הספרים: מיינדפולנס והדרך.
"מצאתי שהחמלה בהגותו של שנטידווה והאמפתיה בפסיכולוגיית העצמי של קוהוט, וכוחם המרפא, מוצגות בבהירות מעוררת השראה בספרה של אפרת בורנשטיין. הדיון בהן בהקשר של המפגש הטיפולי מעלה שאלות חשובות: האם אמפתיה, אהבה וחמלה יכולות לשמש ככלים מרפאים? מהו תפקידן ביחסי מטפל-מטופל? מהן האיכויות הטרנספורמטיביות שמתגלות ברגעים של נוכחות ללא מחיצות, הן במרחב הטיפולי והן מחוצה לו? שפת הרוך מזמין מטפלים, אקדמאים וקוראים סקרנים להעמיק בקשר בין התיאוריה והמעשה הטיפולי". - ד"ר גידי איפרגן, מחבר של הספרים: האור והמראה וגילוי העצמי בפסיכולוגיה של היוגה.
ד"ר אפרת בורנשטיין היא פסיכולוגית קלינית שיקומית, מתרגלת והולכת בדרך הבודהיסטית למעלה מעשרים שנה. במוקד מחקרה עומדים הפסיכואנליזה, הפילוסופיה הבודהיסטית והממשק הרעיוני והיישומי ביניהם. בעבודתה כמטפלת ומדריכה משלבת אפרת בורנשטיין בין פסיכותרפיה מערבית לתורת הנפש הבודהיסטית. פרסמה מאמרים העוסקים בפסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית בכתבי-עת מקצועיים.
הצד השני של הכאב מאיר את מצוקתם של גברים החיים עם אישה המתנהגת בכוחנות פוגענית, מתעללת רגשית ולעיתים גם אלימה פיזית. הספר מבוסס על מקרים קליניים וידע מחקרי המראים שבניגוד לדעה המקובלת, תוקפנות ואלימות מצד נשים לסוגן אינן תופעות שוליות אלא תופעה רווחת בקרב זוגות רבים, הנעדרת כמעט כליל מהשיח על אלימות בין בני זוג. למרות שמדובר בנושא שנוי במחלוקת, הטעון רגישות חברתית ומגדרית, מדובר בחלק ממשי ומהותי של בעיה רחבה המחייב הכרה והתייחסות על מנת להביא לצמצום תופעת האלימות במשפחה בכללותה.
כספר מרחיב תודעה הקורא תיגר על המבט השגור של יחסי הכוח בין זוגות הטרוסקסואלים במצבי קונפליקט, הוא עשוי לשמש אנשי מקצוע מתחומי הטיפול הנפשי, וכך להרחיב את היכרותם עם דינמיקות זוגיות הנוטות להיעדר מהשיח הטיפולי. כמו כן, בשפתו הנגישה הספר עשוי להציע מבט רפלקסיבי עבור גברים ונשים הנכונים לבחון ביחד או לחוד היבטים כגון כוחנות, הפעלת לחץ, מניפולציה רגשית, צמצום האחר ופוגענות פיזית ורגשית. במובן הזה, הצד השני של הכאב יכול לשמש כלי מניעתי מפני יחסים זוגיים עכורים, ולסייע לקדם שיח מתחשב ומכיל יותר בין בני זוג.
ד"ר בני ביילי הוא עובד סוציאלי, איש טיפול וחבר סגל בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי. תחומי המחקר וההוראה שלו הם אלימות במשפחה, ילדים בסיכון, גבריות ואבהות. את דרכו הטיפולית החל לפני למעלה מ-25 שנה בהוסטל שיקומי לגברים שהתנהגו באלימות כלפי בנות זוגם וילדיהם. לאורך חצי יובל שנים של טיפול ומחקר נחשף המחבר לרב-ממדיות ולמורכבות המאפיינים יחסים משפחתיים וזוגיים פוגעניים. הצד השני של הכאב מסכם את מחקריו ואת ניסיונו הטיפולי עם נשים שהתנהגו בתוקפנות לסוגיה ביחס לגברים.
הצד השני של הכאב מאיר את מצוקתם של גברים החיים עם אישה המתנהגת בכוחנות פוגענית, מתעללת רגשית ולעיתים גם אלימה פיזית. הספר מבוסס על מקרים קליניים וידע מחקרי המראים שבניגוד לדעה המקובלת, תוקפנות ואלימות מצד נשים לסוגן אינן תופעות שוליות אלא תופעה רווחת בקרב זוגות רבים, הנעדרת כמעט כליל מהשיח על אלימות בין בני זוג. למרות שמדובר בנושא שנוי במחלוקת, הטעון רגישות חברתית ומגדרית, מדובר בחלק ממשי ומהותי של בעיה רחבה המחייב הכרה והתייחסות על מנת להביא לצמצום תופעת האלימות במשפחה בכללותה.
כספר מרחיב תודעה הקורא תיגר על המבט השגור של יחסי הכוח בין זוגות הטרוסקסואלים במצבי קונפליקט, הוא עשוי לשמש אנשי מקצוע מתחומי הטיפול הנפשי, וכך להרחיב את היכרותם עם דינמיקות זוגיות הנוטות להיעדר מהשיח הטיפולי. כמו כן, בשפתו הנגישה הספר עשוי להציע מבט רפלקסיבי עבור גברים ונשים הנכונים לבחון ביחד או לחוד היבטים כגון כוחנות, הפעלת לחץ, מניפולציה רגשית, צמצום האחר ופוגענות פיזית ורגשית. במובן הזה, הצד השני של הכאב יכול לשמש כלי מניעתי מפני יחסים זוגיים עכורים, ולסייע לקדם שיח מתחשב ומכיל יותר בין בני זוג.
ד"ר בני ביילי הוא עובד סוציאלי, איש טיפול וחבר סגל בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי. תחומי המחקר וההוראה שלו הם אלימות במשפחה, ילדים בסיכון, גבריות ואבהות. את דרכו הטיפולית החל לפני למעלה מ-25 שנה בהוסטל שיקומי לגברים שהתנהגו באלימות כלפי בנות זוגם וילדיהם. לאורך חצי יובל שנים של טיפול ומחקר נחשף המחבר לרב-ממדיות ולמורכבות המאפיינים יחסים משפחתיים וזוגיים פוגעניים. הצד השני של הכאב מסכם את מחקריו ואת ניסיונו הטיפולי עם נשים שהתנהגו בתוקפנות לסוגיה ביחס לגברים.
הגירה של ידע היא מסגרת מושגית שנועדה להדגיש שידע הוא מערכת המחברת אנשים, פרקטיקות ומכשירים עם ייצוגים של דברים, רעיונות ותהליכים. חיבור כזה מתבטא, לבסוף, בנאום בעל פה, בטקסט כתוב או בהתנהגות שהיא פעולה על החומר על הרעיונות או על השפה. השימוש ב"נדידה" וב"הגירה" בהקשר זה מציין את האופי הדינמי של מערכות ידע, אשר היחסים בין מרכיביהן או רמותיהן השונות משתנים כל העת. התובנה הזאת עמדה ביסודה של קבוצת מחקר הפועלת משנת 2009 במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, ואשר כמה מפירות עבודתה במרוצת השנים מוגשים עתה באסופת המאמרים הנוכחית.
ההבנה שהידע הוא היסטורי ושתהליך ייצורו הוא חברתי-תרבותי הולידה ניסיונות מגוונים במרוצת המאה ה־20 לנסח מסגרות פרשניות חדשות שייקחו זאת בחשבון. ניסיונות אלה התמקדו דווקא באי היציבות של הידע, כמו גם באי היציבות של הזהויות הנושאות אותו. הניסוח של ידע בנדידה כבעיה, ושל הגירה של רעיונות כמפתח להיסטוריה של ידע המוצע כאן ממשיך את הניסיונות הללו. זהו ניסיון שמודע היטב לקושי שלנו – שלעיתים הוא בלתי נסבל – לחיות בעולם שבו גם הידע וגם הזהות נותרים בלתי יציבים. אולם נקודת המבט שבה עורכי הספר בחרו להתמקד – איתור ושחזור של המסלולים המובילים ממערכת המאופיינת ב"יציבות דינמית", לשכפול או התפצלות של ידע וזהויות, וניתוח הגורמים שמייצרים תנועה או התייצבות – שימשה עבורם אמצעי לניסוח בעיות היסטוריות מעניינות אשר הפרו את המחקר המרתק והמעמיק המוצג בספר זה.
הגירה של ידע היא מסגרת מושגית שנועדה להדגיש שידע הוא מערכת המחברת אנשים, פרקטיקות ומכשירים עם ייצוגים של דברים, רעיונות ותהליכים. חיבור כזה מתבטא, לבסוף, בנאום בעל פה, בטקסט כתוב או בהתנהגות שהיא פעולה על החומר על הרעיונות או על השפה. השימוש ב"נדידה" וב"הגירה" בהקשר זה מציין את האופי הדינמי של מערכות ידע, אשר היחסים בין מרכיביהן או רמותיהן השונות משתנים כל העת. התובנה הזאת עמדה ביסודה של קבוצת מחקר הפועלת משנת 2009 במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, ואשר כמה מפירות עבודתה במרוצת השנים מוגשים עתה באסופת המאמרים הנוכחית.
ההבנה שהידע הוא היסטורי ושתהליך ייצורו הוא חברתי-תרבותי הולידה ניסיונות מגוונים במרוצת המאה ה־20 לנסח מסגרות פרשניות חדשות שייקחו זאת בחשבון. ניסיונות אלה התמקדו דווקא באי היציבות של הידע, כמו גם באי היציבות של הזהויות הנושאות אותו. הניסוח של ידע בנדידה כבעיה, ושל הגירה של רעיונות כמפתח להיסטוריה של ידע המוצע כאן ממשיך את הניסיונות הללו. זהו ניסיון שמודע היטב לקושי שלנו – שלעיתים הוא בלתי נסבל – לחיות בעולם שבו גם הידע וגם הזהות נותרים בלתי יציבים. אולם נקודת המבט שבה עורכי הספר בחרו להתמקד – איתור ושחזור של המסלולים המובילים ממערכת המאופיינת ב"יציבות דינמית", לשכפול או התפצלות של ידע וזהויות, וניתוח הגורמים שמייצרים תנועה או התייצבות – שימשה עבורם אמצעי לניסוח בעיות היסטוריות מעניינות אשר הפרו את המחקר המרתק והמעמיק המוצג בספר זה.
מהם המודלים התרבותיים שמהם נערים לומדים כיום מה המשמעות של להיות "גבר"? מהי גבריות בעידן המתכתב עם אידיאלים של שוויון, שיח רגשי ומיניות בריאה? האם בית הספר הוא המקום הנכון ללמד בו גבריות חדשה? כדי לענות על השאלות הללו חינוך לגבריות חדשה מציע מסע אל תוך עולמם של גברים שנבחרו לשמש כמנחים בסדנאות גבריות לנערים. הספר מציג תחילה ידע עדכני ביחס למה שמכונה משבר-הגבריות, לצד הדרכים שבהן תנועות של גבריות חדשה ניסו להשתחרר ממנו. לאחר מכן מוצעת סקירה ביחס להשפעה המהותית של תהליכי החברות לגבריות המתרחשים במהלך שעות הלימודים בבית הספר; בהקשר זה נבחנת השאלה כיצד אלו משמרים בקרב נערים דפוסים המובילים לפיתוח נורמות סיכוניות.
בהמשך הספר מובאים סיפורי התמודדות אישיים מהכיתה של מנחי הסדנאות לגבריות, ודרכם נלמדות הבעיות הטמונות באתגר של חינוך לגבריות חדשה: ההיצמדות של נערים לתכונות של תחרותיות, שליטה ואלימות, החשש מהומופוביה, ההתנגדות לתפיסות של שוויון מגדרי וההשפעות של דימויי גבריות שליליים מהמדיה, מהרשתות החברתיות ומהפורנוגרפיה. מעל כל הדילמות הללו מרחפת השאלה כיצד ניתן להשפיע על נערים ממקום של העצמה ולא מתוך אשמה.
חינוך לגבריות חדשה מציע כלים מעשיים לאנשי חינוך, הורים ולכל מי שמתעניין באפשרות של שינוי תפיסתי בקרב נערים בישראל. בנוסף לכך, אנשי מחקר ימצאו בו שפה תיאורטית ומושגית שיכולה לעזור לנתח מגוון התנהגויות גבריות מנקודת מבט רעננה שטרם נדונה עד כה.
ד"ר ירון שוורץ הוא פעיל חברתי ומומחה לתחום החינוך המגדרי בישראל. מרצה וחוקר במגמה ללימודי גבריות בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן; משמש כראש תוכנית הלימודים "בית מדרש לגבריות, יהדות ומגדר" בתיכון הדתי-ניסויי הרטמן לבנים בירושלים.
מהם המודלים התרבותיים שמהם נערים לומדים כיום מה המשמעות של להיות "גבר"? מהי גבריות בעידן המתכתב עם אידיאלים של שוויון, שיח רגשי ומיניות בריאה? האם בית הספר הוא המקום הנכון ללמד בו גבריות חדשה? כדי לענות על השאלות הללו חינוך לגבריות חדשה מציע מסע אל תוך עולמם של גברים שנבחרו לשמש כמנחים בסדנאות גבריות לנערים. הספר מציג תחילה ידע עדכני ביחס למה שמכונה משבר-הגבריות, לצד הדרכים שבהן תנועות של גבריות חדשה ניסו להשתחרר ממנו. לאחר מכן מוצעת סקירה ביחס להשפעה המהותית של תהליכי החברות לגבריות המתרחשים במהלך שעות הלימודים בבית הספר; בהקשר זה נבחנת השאלה כיצד אלו משמרים בקרב נערים דפוסים המובילים לפיתוח נורמות סיכוניות.
בהמשך הספר מובאים סיפורי התמודדות אישיים מהכיתה של מנחי הסדנאות לגבריות, ודרכם נלמדות הבעיות הטמונות באתגר של חינוך לגבריות חדשה: ההיצמדות של נערים לתכונות של תחרותיות, שליטה ואלימות, החשש מהומופוביה, ההתנגדות לתפיסות של שוויון מגדרי וההשפעות של דימויי גבריות שליליים מהמדיה, מהרשתות החברתיות ומהפורנוגרפיה. מעל כל הדילמות הללו מרחפת השאלה כיצד ניתן להשפיע על נערים ממקום של העצמה ולא מתוך אשמה.
חינוך לגבריות חדשה מציע כלים מעשיים לאנשי חינוך, הורים ולכל מי שמתעניין באפשרות של שינוי תפיסתי בקרב נערים בישראל. בנוסף לכך, אנשי מחקר ימצאו בו שפה תיאורטית ומושגית שיכולה לעזור לנתח מגוון התנהגויות גבריות מנקודת מבט רעננה שטרם נדונה עד כה.
ד"ר ירון שוורץ הוא פעיל חברתי ומומחה לתחום החינוך המגדרי בישראל. מרצה וחוקר במגמה ללימודי גבריות בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן; משמש כראש תוכנית הלימודים "בית מדרש לגבריות, יהדות ומגדר" בתיכון הדתי-ניסויי הרטמן לבנים בירושלים.
אחת מתוצאותיה החמורות של הפרעת למידה על בסיס נוירולוגי היא פגיעה קשה בדימוי העצמי של הסובלים ממנה החוסמת מבחינה רגשית את יכולת ההתקדמות שלהם במטלות למידה פורמליות למרות כישוריהם העיוניים הטובים. הטיפול במכשלה זאת, הן במערכת החינוך והן במערכות המשפחתיות, בוסס במשך העשורים האחרונים על הרחבת הידע האקדמי וההדרכתי בנושא, כמו גם על פיתוח אסטרטגיות הִבחנות והוראה מתאימות – הן בקרב אוכלוסיית התלמידים הרלוונטית והן בקרב האחראים עליה במסגרות תמיכה שונות. המטרה העיקרית הייתה יצירת הפרדה ריאלית בין הבנה וקבלה של היכולת האינטלקטואלית הנורמטיבית ומעלה של התלמידים הנזכרים לבין תחושת הכישלון המתסכלת שלהם ושל סביבתם ביחס להישגיהם הלימודיים הלא-מספקים הנובעים מההפרעות הטכניות-נוירולוגיות המאפיינות אותם.
לאור ההשקעה המערכתית הרבה בהרחבת הידע הזה ובתולדותיו המעשיות בעשרים השנים האחרונות נראה היה שצפוי שינוי משמעותי בתפיסתם של התלמידים הפגועים את עצמם, בהתאם לשינוי המהותי שאמור היה לחול במשך תקופה זו בתפיסת צוותי החינוך ובני המשפחות את הנושא. מטרתו של המחקר האיכותני המוצג בספר זה על ידי עמלה עינת הייתה בדיקתה של ההנחה המדוברת באמצעות ראיונות רטרוספקטיביים של בוגרי תיכון צעירים עם הפרעות למידה אשר זכו במשך שנות לימודיהם בבית הספר היסודי והתיכוני לאבחונים מתקדמים, לתמיכה מלווה, למסגרות למידה ולהתאמות למידה שנקבעו להם על פי הנוהל המערכתי הקיים. מסקנות המחקר מצביעות על קשיים נפשיים ותפקודיים מהותיים עד קריטיים של הדוברים שלא נפתרו למרות כל מה שנעשה בנידון, קשיים הדורשים במפגיע התייחסות עומק נוספת רבת פנים.
ד"ר עמלה עינת היא מומחית בכירה להפרעות למידה, מטפלת, מאבחנת, מרצה, חוקרת וסופרת. מבין ספריי העיון שלה בנושא: מפתח לדלת נעולה (2000); הורים מול מחסום הדיסלקסיה (2003); דימוי עצמי במראת הדיסלקסיה (2006); כתב אישום, בשיתוף עם פרופ' תומר עינת (2006), ונחיתה קשה (2006); כשאני לעצמי – מה אני? (20119); העץ והתפוח (2020).
אחת מתוצאותיה החמורות של הפרעת למידה על בסיס נוירולוגי היא פגיעה קשה בדימוי העצמי של הסובלים ממנה החוסמת מבחינה רגשית את יכולת ההתקדמות שלהם במטלות למידה פורמליות למרות כישוריהם העיוניים הטובים. הטיפול במכשלה זאת, הן במערכת החינוך והן במערכות המשפחתיות, בוסס במשך העשורים האחרונים על הרחבת הידע האקדמי וההדרכתי בנושא, כמו גם על פיתוח אסטרטגיות הִבחנות והוראה מתאימות – הן בקרב אוכלוסיית התלמידים הרלוונטית והן בקרב האחראים עליה במסגרות תמיכה שונות. המטרה העיקרית הייתה יצירת הפרדה ריאלית בין הבנה וקבלה של היכולת האינטלקטואלית הנורמטיבית ומעלה של התלמידים הנזכרים לבין תחושת הכישלון המתסכלת שלהם ושל סביבתם ביחס להישגיהם הלימודיים הלא-מספקים הנובעים מההפרעות הטכניות-נוירולוגיות המאפיינות אותם.
לאור ההשקעה המערכתית הרבה בהרחבת הידע הזה ובתולדותיו המעשיות בעשרים השנים האחרונות נראה היה שצפוי שינוי משמעותי בתפיסתם של התלמידים הפגועים את עצמם, בהתאם לשינוי המהותי שאמור היה לחול במשך תקופה זו בתפיסת צוותי החינוך ובני המשפחות את הנושא. מטרתו של המחקר האיכותני המוצג בספר זה על ידי עמלה עינת הייתה בדיקתה של ההנחה המדוברת באמצעות ראיונות רטרוספקטיביים של בוגרי תיכון צעירים עם הפרעות למידה אשר זכו במשך שנות לימודיהם בבית הספר היסודי והתיכוני לאבחונים מתקדמים, לתמיכה מלווה, למסגרות למידה ולהתאמות למידה שנקבעו להם על פי הנוהל המערכתי הקיים. מסקנות המחקר מצביעות על קשיים נפשיים ותפקודיים מהותיים עד קריטיים של הדוברים שלא נפתרו למרות כל מה שנעשה בנידון, קשיים הדורשים במפגיע התייחסות עומק נוספת רבת פנים.
ד"ר עמלה עינת היא מומחית בכירה להפרעות למידה, מטפלת, מאבחנת, מרצה, חוקרת וסופרת. מבין ספריי העיון שלה בנושא: מפתח לדלת נעולה (2000); הורים מול מחסום הדיסלקסיה (2003); דימוי עצמי במראת הדיסלקסיה (2006); כתב אישום, בשיתוף עם פרופ' תומר עינת (2006), ונחיתה קשה (2006); כשאני לעצמי – מה אני? (20119); העץ והתפוח (2020).
בשנת 2003 התקיימה בלונדון הפגנה של שני מיליון משתתפים נגד המלחמה בעיראק. זו הייתה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות העיר לונדון, והיא הונהגה על ידי ארגונים ופעילים סוציאליסטים; אפשר לומר שהקשר בין סוציאליזם לפציפיזם היה ברור בבריטניה לכל. ספרו של אבי קליין מתאר את היווצרותו של הקשר בין סוציאליזם לפציפיזם שהתעצב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והתגבש כזרם נפרד: "פציפיזם סוציאליסטי". זרם זה הדגיש שהמבנה החברתי צריך להיות מבוסס על אחווה ושוויון, ולפיו ללא צדק חברתי לא ייתכן שלום עולמי.
בשם הצדק והשלם בודק תמות בולטות כגון התנגדות לאימפריאליזם, תמיכה בעיקרון אחווה כלל-אנושית, סרבנות מצפון, עיקרון השביתה נגד המלחמה, לצד אירועים בולטים בעברה של בריטניה כמו מלחמת הבורים, מרוץ החימוש ומלחמת העולם הראשונה; באמצעותם מוסבר מדוע הפך הפציפיזם הסוציאליסטי לדומיננטי במחנה הפציפיסטי הבריטי עד סוף תקופה זו לעומת זרמים אחרים שהתחרו בו באותה תקופה (כמו למשל הפציפיזם הליברלי והפציפיזם הדתי-נוצרי), ומדוע הוא נשאר דומיננטי בה עד עצם היום הזה.
אבי קליין מבקש להסביר בין השאר את השפעת המהפך במחנה הפציפיסטי על הפוליטיקה הבריטית, את היותו אחד הגורמים שהביאו לנפילת המפלגה הליברלית ולעליית מפלגת הלייבור בשנת 1924, אשר חלק גדול מחבריה היו פעילי שלום וסרבני מצפון, כולל ראש הממשלה הנבחר שלה, רמזי מקדונלד.
ד"ר אבי קליין הוא היסטוריון ומומחה לבריטניה בעת החדשה.
בשנת 2003 התקיימה בלונדון הפגנה של שני מיליון משתתפים נגד המלחמה בעיראק. זו הייתה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות העיר לונדון, והיא הונהגה על ידי ארגונים ופעילים סוציאליסטים; אפשר לומר שהקשר בין סוציאליזם לפציפיזם היה ברור בבריטניה לכל. ספרו של אבי קליין מתאר את היווצרותו של הקשר בין סוציאליזם לפציפיזם שהתעצב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והתגבש כזרם נפרד: "פציפיזם סוציאליסטי". זרם זה הדגיש שהמבנה החברתי צריך להיות מבוסס על אחווה ושוויון, ולפיו ללא צדק חברתי לא ייתכן שלום עולמי.
בשם הצדק והשלם בודק תמות בולטות כגון התנגדות לאימפריאליזם, תמיכה בעיקרון אחווה כלל-אנושית, סרבנות מצפון, עיקרון השביתה נגד המלחמה, לצד אירועים בולטים בעברה של בריטניה כמו מלחמת הבורים, מרוץ החימוש ומלחמת העולם הראשונה; באמצעותם מוסבר מדוע הפך הפציפיזם הסוציאליסטי לדומיננטי במחנה הפציפיסטי הבריטי עד סוף תקופה זו לעומת זרמים אחרים שהתחרו בו באותה תקופה (כמו למשל הפציפיזם הליברלי והפציפיזם הדתי-נוצרי), ומדוע הוא נשאר דומיננטי בה עד עצם היום הזה.
אבי קליין מבקש להסביר בין השאר את השפעת המהפך במחנה הפציפיסטי על הפוליטיקה הבריטית, את היותו אחד הגורמים שהביאו לנפילת המפלגה הליברלית ולעליית מפלגת הלייבור בשנת 1924, אשר חלק גדול מחבריה היו פעילי שלום וסרבני מצפון, כולל ראש הממשלה הנבחר שלה, רמזי מקדונלד.
ד"ר אבי קליין הוא היסטוריון ומומחה לבריטניה בעת החדשה.
במיתוס הציוני-הישראלי המכונן שמור לענף הפרדסנות מעמד ראשון במעלה. בדומה לתעשיית ההיי-טק כיום, גם ענף הפרדסנות של ימי המנדט הבריטי והעשור הראשון שלאחר מלחמת 1948 שימש מנוע כלכלי מרכזי, עטוף הילה אידיאית וחברתית. ובדומה למיתוס הציוני-הישראלי עצמו, ולא פחות מכך לשיח הישראלי הנוכחי, גם המחקר על הפרדסנות העלים את מקומם, ופעמים רבות אף את עצם קיומם, של הערבים-הפלסטינים מתולדותיו של ענף מרכזי זה.
במחקר מקורי ופורץ דרך זה חושפים מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי רבדים בלתי ידועים על ענף הפרדסנות הפלסטיני טרם הנכבה, כמו גם על היחסים המורכבים שניהל עם מקבילו הציוני. יחסים אלה החלו בתחרות כלכלית ולאומית, אך התפתחו לכדי יצירת מבנה דו-לאומי משותף חסר תקדים בהיקפו ובמשכו. הפרדס האבוד מראה שענף הפרדסנות הארצי נוסד על ידי יזמים ערבים מיפו וסביבותיה כבר באמצע המאה ה-19, לפני הופעת התנועה הציונית, ושהפרדסנים הציונים נשענו על הידע המקצועי והטכנולוגי שפיתחו המייסדים הפלסטינים. עוד מראה הספר שענף הפרדסנות הביא לשגשוג כלכלי ולניעות חברתית רבת-משמעות בחלקים ניכרים של המגזר הכפרי הפלסטיני של ימי המנדט. הפרדס האבוד מנתח את הגורמים שאפשרו את הקמת המבנה הדו-לאומי הפרדסני ואת עמידותו האיתנה עד לתוככי מלחמת 1948 והנכבה. זאת ועוד, ספרם של כבהא וקרלינסקי עומד על גורלם הטרגי של הפרדסנים הפלסטינים, אשר רובם ככולם הפכו להיות פליטים, ואחר גורל פרדסיהם שהולאמו על ידי מדינת ישראל.
הפרדס האבוד מצביע על כך שגם בימים של הרס ואובדן, כמו בימים קשים אלה, קיימת דרך אחרת, דרך של שלום, שיתוף וכבוד הדדי – דרך סלולה שהצדדים הניצים כבר פסעו בה.
פרופ' מוסטפא כבהא הוא ראש תחום לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה הפתוחה ונשיא האקדמיה ללשון הערבית בחיפה. כבהא מתמחה בהיסטוריה הפלסטינית, הגות ערבית, היסטוריה בעל-פה ותולדות התקשורת בשפה הערבית.
נחום קרלינסקי הוא פרופ' חבר אורח במרכז ללימודי יהדות, אוניברסיטת בוסטון. בשנים 2021-1996 היה חבר סגל במכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון. תחומי התמחותו הם לימודי מדינת ישראל, היסטוריה חברתית וכלכלית של תקופת המנדט, היסטוריוגרפיה ותולדות תנועת החסידות.
במיתוס הציוני-הישראלי המכונן שמור לענף הפרדסנות מעמד ראשון במעלה. בדומה לתעשיית ההיי-טק כיום, גם ענף הפרדסנות של ימי המנדט הבריטי והעשור הראשון שלאחר מלחמת 1948 שימש מנוע כלכלי מרכזי, עטוף הילה אידיאית וחברתית. ובדומה למיתוס הציוני-הישראלי עצמו, ולא פחות מכך לשיח הישראלי הנוכחי, גם המחקר על הפרדסנות העלים את מקומם, ופעמים רבות אף את עצם קיומם, של הערבים-הפלסטינים מתולדותיו של ענף מרכזי זה.
במחקר מקורי ופורץ דרך זה חושפים מוסטפא כבהא ונחום קרלינסקי רבדים בלתי ידועים על ענף הפרדסנות הפלסטיני טרם הנכבה, כמו גם על היחסים המורכבים שניהל עם מקבילו הציוני. יחסים אלה החלו בתחרות כלכלית ולאומית, אך התפתחו לכדי יצירת מבנה דו-לאומי משותף חסר תקדים בהיקפו ובמשכו. הפרדס האבוד מראה שענף הפרדסנות הארצי נוסד על ידי יזמים ערבים מיפו וסביבותיה כבר באמצע המאה ה-19, לפני הופעת התנועה הציונית, ושהפרדסנים הציונים נשענו על הידע המקצועי והטכנולוגי שפיתחו המייסדים הפלסטינים. עוד מראה הספר שענף הפרדסנות הביא לשגשוג כלכלי ולניעות חברתית רבת-משמעות בחלקים ניכרים של המגזר הכפרי הפלסטיני של ימי המנדט. הפרדס האבוד מנתח את הגורמים שאפשרו את הקמת המבנה הדו-לאומי הפרדסני ואת עמידותו האיתנה עד לתוככי מלחמת 1948 והנכבה. זאת ועוד, ספרם של כבהא וקרלינסקי עומד על גורלם הטרגי של הפרדסנים הפלסטינים, אשר רובם ככולם הפכו להיות פליטים, ואחר גורל פרדסיהם שהולאמו על ידי מדינת ישראל.
הפרדס האבוד מצביע על כך שגם בימים של הרס ואובדן, כמו בימים קשים אלה, קיימת דרך אחרת, דרך של שלום, שיתוף וכבוד הדדי – דרך סלולה שהצדדים הניצים כבר פסעו בה.
פרופ' מוסטפא כבהא הוא ראש תחום לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה הפתוחה ונשיא האקדמיה ללשון הערבית בחיפה. כבהא מתמחה בהיסטוריה הפלסטינית, הגות ערבית, היסטוריה בעל-פה ותולדות התקשורת בשפה הערבית.
נחום קרלינסקי הוא פרופ' חבר אורח במרכז ללימודי יהדות, אוניברסיטת בוסטון. בשנים 2021-1996 היה חבר סגל במכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון. תחומי התמחותו הם לימודי מדינת ישראל, היסטוריה חברתית וכלכלית של תקופת המנדט, היסטוריוגרפיה ותולדות תנועת החסידות.
מהי תודעה? מהו רצון חופשי? מדעי המוח שופכים אור על התעלומות ארוכות השנים הללו, אבל התשובות המתקבלות מטרידות מאוד. נראה שהתודעה אינה אלא אוסף של אותות חשמליים וכימיים, והרצון החופשי הוא אשליה ותו לא. אם זה נכון, כיצד אפשר לחיות חיים בעלי משמעות? אם כל מה שאנחנו עושים נקבע לפי חוקי הטבע, איזה ערך יכול להיות להתנהגות מוסרית, ואפילו להבחנה בין טוב ורע?
ספרו המעמיק והמקיף של דני גליק סוקר את הידע העדכני בתחום; הוא מציע גישה חדשה ומרעננת לשאלות הללו – לצד כמה תשובות מפתיעות. בין השאר עוסק הספר בשאלות הבאות:
● האם ייתכנו מחשבים עם תודעה, ואיך ייראו מחשבים כאלה?
● באיזו מידה ניתן לראות על מה אדם אחר חולם, לחזות מה הוא מתכנן לעשות, או להשתיל במוחו רצונות – וזאת מבלי שהוא עצמו ידע על כך?
● אילו מעגלי קסמים מנהלים את רגשותינו, ולעיתים גורמים לנו להתפרץ בזעם או לשקוע בדכדוך?
● מהם הפתרונות שהציעו פרויד, ולפניו בודהה, למעגלי הקסמים האלה, ועד כמה הפתרונות הללו מבוססים מבחינה מדעית?
● מה חיות יכולות לחשוב ולהרגיש, איך נראית ידידות בין שתי כבשים, ואילו ערכים מוסריים יש לגמלים ולזאבים?
● מהו המקור האפשרי לערכים המוסריים של בני האדם – ומה המחקר המודרני אומר על כך?
המדע מחפש משמעות מציע הגדרה מדויקת למושג החמקמק של תודעה, וכן הגדרה חדשה לרצון חופשי, שמאפשרת לשמור על מה שחשוב בו עבורנו מבלי לסתור את ממצאי המחקר המדעי. כיצד גישה חדשה זו להבנת הרצון החופשי אמורה להשפיע על התפיסות המוסריות שלנו? שאלה זו עומדת במוקד חלקו האחרון של הספר.
מהי תודעה? מהו רצון חופשי? מדעי המוח שופכים אור על התעלומות ארוכות השנים הללו, אבל התשובות המתקבלות מטרידות מאוד. נראה שהתודעה אינה אלא אוסף של אותות חשמליים וכימיים, והרצון החופשי הוא אשליה ותו לא. אם זה נכון, כיצד אפשר לחיות חיים בעלי משמעות? אם כל מה שאנחנו עושים נקבע לפי חוקי הטבע, איזה ערך יכול להיות להתנהגות מוסרית, ואפילו להבחנה בין טוב ורע?
ספרו המעמיק והמקיף של דני גליק סוקר את הידע העדכני בתחום; הוא מציע גישה חדשה ומרעננת לשאלות הללו – לצד כמה תשובות מפתיעות. בין השאר עוסק הספר בשאלות הבאות:
● האם ייתכנו מחשבים עם תודעה, ואיך ייראו מחשבים כאלה?
● באיזו מידה ניתן לראות על מה אדם אחר חולם, לחזות מה הוא מתכנן לעשות, או להשתיל במוחו רצונות – וזאת מבלי שהוא עצמו ידע על כך?
● אילו מעגלי קסמים מנהלים את רגשותינו, ולעיתים גורמים לנו להתפרץ בזעם או לשקוע בדכדוך?
● מהם הפתרונות שהציעו פרויד, ולפניו בודהה, למעגלי הקסמים האלה, ועד כמה הפתרונות הללו מבוססים מבחינה מדעית?
● מה חיות יכולות לחשוב ולהרגיש, איך נראית ידידות בין שתי כבשים, ואילו ערכים מוסריים יש לגמלים ולזאבים?
● מהו המקור האפשרי לערכים המוסריים של בני האדם – ומה המחקר המודרני אומר על כך?
המדע מחפש משמעות מציע הגדרה מדויקת למושג החמקמק של תודעה, וכן הגדרה חדשה לרצון חופשי, שמאפשרת לשמור על מה שחשוב בו עבורנו מבלי לסתור את ממצאי המחקר המדעי. כיצד גישה חדשה זו להבנת הרצון החופשי אמורה להשפיע על התפיסות המוסריות שלנו? שאלה זו עומדת במוקד חלקו האחרון של הספר.
עיר. רחוב. מונית. מוניות מסתובבות ברחבי העיר... באחת מהן יושב מחברו של ספר זה, מעביר נוסעים מפה לשם, ועל הדרך גם מנהל מחקר-שדה אוטו-אתנוגרפי. רואה ואינו נראה. במונית נרקמים דרך שגרה יחסי-גומלין בין זרים, בין בני-אדם שאינם מכירים זה את זה: עובדה יסודית זו עוררה את סקרנותו, ולמעשה דחפה אותו אל השדה, אל עורקי התנועה של הג'ונגל העירוני. תחילה הוא שאל את עצמו: מה קורה, מה עשוי לקרות, בין נהג לנוסע.ת במהלך נסיעה במונית? מהם המאפיינים המבניים של היחסים הללו? אילו דפוסים של יחסי-גומלין ניתן יהיה לזהות במונית (אם בכלל) – ומה כל זה עשוי ללמדנו אודות התרבות העירונית-ישראלית בת-זמננו? במהלך מחקר השדה, שנמשך כ-18 חודשים, עלו שאלות וסוגיות נוספות, כמו למשל "על בחירת מקום הישיבה במונית", "על שיחת החולין", "על התשר" ועוד.
"מה שאולי הכי מוצא חן בעיני בעבודה כנהג מונית זה הזמן הריק, הפתוח, של השוטטות ברחובות... נהיגה, מעין ריחוף קל על הכביש, מעוררת מחשבות, מעלה זיכרונות, מחוללת חלומות. רק צריך להתנתק מהקריזה שמעלה בך הפקק (ואולי גם מהתוגה שבאה עם הבדידות), ולהתמסר לקצב, לנהיגה, למה שקורה ברחוב. קצת כמו הליכה, רק יותר מהר ובלי להתאמץ. ובמזגן. ואז לפתע מישהו מגיח מאיזה בניין ומניף לעברך אצבע מורה. אתה מחסיר פעימה, מתגלגל לעברו, עוצר לצידו. בן-אדם נכנס לך למונית, מתיישב לצידך או מאחוריך, מבקש להגיע מפה לשם. עם או בלי מונה. רק בבקשה דרך המלך ג'ורג'. מרגע זה מתחיל לך סרט חדש. אתה עדיין משוטט בעיר, אלא שעתה יש לך יעד מוגדר וכיוון ברור, ובן-אדם בשר ודם שיושב פה אתך. לפעמים נשתוק ביחד, נתגלגל ונבהה ונאזין לרדיו; לפעמים תתלקח שיחה. כך או כך, בכל מקרה, תמיד יקרה שם משהו בין אדם לאדם. ואת ה'משהו' הזה יצאתי לחקור, על ה'משהו' הזה ניסיתי לעמוד..." - מתוך הספר.
חגי איתן הוא אנתרופולוג, ביוגרף, סופר-צללים ומתרגם.
עיר. רחוב. מונית. מוניות מסתובבות ברחבי העיר... באחת מהן יושב מחברו של ספר זה, מעביר נוסעים מפה לשם, ועל הדרך גם מנהל מחקר-שדה אוטו-אתנוגרפי. רואה ואינו נראה. במונית נרקמים דרך שגרה יחסי-גומלין בין זרים, בין בני-אדם שאינם מכירים זה את זה: עובדה יסודית זו עוררה את סקרנותו, ולמעשה דחפה אותו אל השדה, אל עורקי התנועה של הג'ונגל העירוני. תחילה הוא שאל את עצמו: מה קורה, מה עשוי לקרות, בין נהג לנוסע.ת במהלך נסיעה במונית? מהם המאפיינים המבניים של היחסים הללו? אילו דפוסים של יחסי-גומלין ניתן יהיה לזהות במונית (אם בכלל) – ומה כל זה עשוי ללמדנו אודות התרבות העירונית-ישראלית בת-זמננו? במהלך מחקר השדה, שנמשך כ-18 חודשים, עלו שאלות וסוגיות נוספות, כמו למשל "על בחירת מקום הישיבה במונית", "על שיחת החולין", "על התשר" ועוד.
"מה שאולי הכי מוצא חן בעיני בעבודה כנהג מונית זה הזמן הריק, הפתוח, של השוטטות ברחובות... נהיגה, מעין ריחוף קל על הכביש, מעוררת מחשבות, מעלה זיכרונות, מחוללת חלומות. רק צריך להתנתק מהקריזה שמעלה בך הפקק (ואולי גם מהתוגה שבאה עם הבדידות), ולהתמסר לקצב, לנהיגה, למה שקורה ברחוב. קצת כמו הליכה, רק יותר מהר ובלי להתאמץ. ובמזגן. ואז לפתע מישהו מגיח מאיזה בניין ומניף לעברך אצבע מורה. אתה מחסיר פעימה, מתגלגל לעברו, עוצר לצידו. בן-אדם נכנס לך למונית, מתיישב לצידך או מאחוריך, מבקש להגיע מפה לשם. עם או בלי מונה. רק בבקשה דרך המלך ג'ורג'. מרגע זה מתחיל לך סרט חדש. אתה עדיין משוטט בעיר, אלא שעתה יש לך יעד מוגדר וכיוון ברור, ובן-אדם בשר ודם שיושב פה אתך. לפעמים נשתוק ביחד, נתגלגל ונבהה ונאזין לרדיו; לפעמים תתלקח שיחה. כך או כך, בכל מקרה, תמיד יקרה שם משהו בין אדם לאדם. ואת ה'משהו' הזה יצאתי לחקור, על ה'משהו' הזה ניסיתי לעמוד..." - מתוך הספר.
חגי איתן הוא אנתרופולוג, ביוגרף, סופר-צללים ומתרגם.
מתווה לפסיכולוגיה מדעית (1895), אשר מובא כאן לראשונה בעברית, הוא למעשה חיבורו המטאפסיכולוגי הראשון של פרויד, חיבור המבקש להכפיף את הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה לחוקים של מדעי הטבע. שתי מטרות מוצהרות עמדו לנגד עיניו, שתיהן מטרות האופייניות למחקר הרפואי של אותם ימים: לחקור נקודת מבט כמותית כבסיס נוירולוגי לפסיכולוגיה, ולהיעזר בפסיכופתולוגיה להבנת הפסיכולוגיה התקינה. מכאן נולד שמו בתרגום לאנגלית כ"פרויקט לפסיכולוגיה מדעית".
וכך כתב פרויד לידידו ואיש סודו, הרופא הברלינאי וליהלם פליס, במכתבו מיום 25.5.1895: "במהלך השבועות האחרונים הקדשתי כל רגע פנוי לעבודה זו. ביליתי את שעות הלילה בין 23:00-02:00 בפינטוזים, פרשנויות וניחושים, ולא חדלתי אלא רק משהגעתי לידי אבסורד או משעבדתי יתר על המידה באופן כה קשה עד שלמען האמת לא נותר בי עניין לפעילויותיי הרפואיות היומיומיות. יחד עם זאת, יחלוף עוד זמן רב בטרם תוכל לשאול אותי על אודות התוצאות".
למרות אופיו המדעי של החיבור, ולמרות היותו מהמוקדמים שכתב פרויד, המתווה מכיל בתוכו את תמצית רעיונותיו של פרויד לעתיד, גרעין תפיסותיו את הנפש ותשתית מושגית של עולמו התיאורטי. מכאן חשיבותו של המתווה כלימוד מבואי־יסודי כמעט לכל משנתו של פרויד בארבעים השנים שלאחריו. יחד עם זאת, חיבור זה לא הוקצע מעולם על ידי פרויד כך שיהיה ראוי לפרסום. נהפוך הוא, פרויד השמידו ככל הנראה ולא הזכירו מפורשות עוד לעולם, ואת הימצאו בידינו יש לזקוף לצרור מכתבי פרויד אשר נמצא בעיזבונו של פליס ושרד תלאות מרובות.
הטקסט עצמו רווי קיצורים, סימנים והדגשות, ולעיתים הוא סבוך להבנה; אולי בשל כל אלה נפקד מקומו מהלימוד הבסיסי של התיאוריה הפסיכואנליטית במשך שנים רבות. אולם עתה, משמצוי הוא בידינו בעברית – מסודר ומוער – עשוי המתווה להיות כר פורה ללימוד וחקר יסודות התיאוריה הפרוידיאנית.
מתווה לפסיכולוגיה מדעית (1895), אשר מובא כאן לראשונה בעברית, הוא למעשה חיבורו המטאפסיכולוגי הראשון של פרויד, חיבור המבקש להכפיף את הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה לחוקים של מדעי הטבע. שתי מטרות מוצהרות עמדו לנגד עיניו, שתיהן מטרות האופייניות למחקר הרפואי של אותם ימים: לחקור נקודת מבט כמותית כבסיס נוירולוגי לפסיכולוגיה, ולהיעזר בפסיכופתולוגיה להבנת הפסיכולוגיה התקינה. מכאן נולד שמו בתרגום לאנגלית כ"פרויקט לפסיכולוגיה מדעית".
וכך כתב פרויד לידידו ואיש סודו, הרופא הברלינאי וליהלם פליס, במכתבו מיום 25.5.1895: "במהלך השבועות האחרונים הקדשתי כל רגע פנוי לעבודה זו. ביליתי את שעות הלילה בין 23:00-02:00 בפינטוזים, פרשנויות וניחושים, ולא חדלתי אלא רק משהגעתי לידי אבסורד או משעבדתי יתר על המידה באופן כה קשה עד שלמען האמת לא נותר בי עניין לפעילויותיי הרפואיות היומיומיות. יחד עם זאת, יחלוף עוד זמן רב בטרם תוכל לשאול אותי על אודות התוצאות".
למרות אופיו המדעי של החיבור, ולמרות היותו מהמוקדמים שכתב פרויד, המתווה מכיל בתוכו את תמצית רעיונותיו של פרויד לעתיד, גרעין תפיסותיו את הנפש ותשתית מושגית של עולמו התיאורטי. מכאן חשיבותו של המתווה כלימוד מבואי־יסודי כמעט לכל משנתו של פרויד בארבעים השנים שלאחריו. יחד עם זאת, חיבור זה לא הוקצע מעולם על ידי פרויד כך שיהיה ראוי לפרסום. נהפוך הוא, פרויד השמידו ככל הנראה ולא הזכירו מפורשות עוד לעולם, ואת הימצאו בידינו יש לזקוף לצרור מכתבי פרויד אשר נמצא בעיזבונו של פליס ושרד תלאות מרובות.
הטקסט עצמו רווי קיצורים, סימנים והדגשות, ולעיתים הוא סבוך להבנה; אולי בשל כל אלה נפקד מקומו מהלימוד הבסיסי של התיאוריה הפסיכואנליטית במשך שנים רבות. אולם עתה, משמצוי הוא בידינו בעברית – מסודר ומוער – עשוי המתווה להיות כר פורה ללימוד וחקר יסודות התיאוריה הפרוידיאנית.
ספרה של ערגה הלר, עצם העניין, עוסק בייצוגים של כלבים ביצירה עברית לילדים. הוא סוקר יצירות שכל ילד ישראלי גדל עליהן, קרא אותן, האזין להן בתסכיתים או צפה בהן בקולנוע. אלה יצירות דוגמת "כושי כלב קט" שגיבורו הוא הכלב כושי, "שמלת השבת של חנה'לה" עם הכלב זוזי, "שמונה בעקבות אחד" עם הכלב לקש שהופך עם הזמן למוקי, "איה פלוטו" עם פלוטו הנודע, או "עזית הכלבה הצנחנית" עם כלבה הישראלית המפורסמת לא פחות מפלוטו. אבל המחקר העומד מאוחרי ספר זה אינו מתמקד בדרכי הייצוג ובמופעים של הכלבים אלא ממיין אותם לתבניות סדורות, אגב כך שהוא מציע פרשנות תרבותית־היסטורית להופעתם בטקסטים.
בעלי חיים ככלל תופסים מקום נרחב בספרות הילדים העולמית ונושאים תפקידים שונים. מבין כל בעלי החיים לכלבים שמור מקום מיוחד הודות למגוון התפקידים שהם ממלאים בחיי האדם ולקשר המיוחד בין האדם לכלב. הם נתפסים כמייצגים אוניברסליים של ערכים, חִבְרוּת וחֲבֵרוּת. אבל לכלבים בספרות הילדים שנכתבה בעברית לפני הקמת המדינה, ובשלושים השנים הראשונות שלה, יש תפקיד משמעותי נוסף לערכים אוניברסליים.
בתחילת דרכם של הכלבים בסיפורים, בשירים ובפזמונים העבריים הכלב הוא גם חיית מחמד וגם סוכן של בניית זהות לאומית מקומית. עם הקמת המדינה וגיבוש זהותו של ה"צבר" ממשיכה דמות הכלב להתפתח עם האידיאל הישראלי ומציעה לקוראים הצעירים תבניות חדשות המתעדכנות תוך כדי התרחשות. בהתאם לכך המחברת מבררת בין השאר כיצד הופך "כושי" ל"עזית", כיצד הכלב השומר על הקיבוץ הופך לחביב השכונה העירונית, וכיצד כל הכלבים גיבורי המלחמה הופכים ממתים בשדה הקרב, לנכים משוקמים, למילואימניקים משוחררים, ולבסוף לגיבורי-על אלמותיים.
ספרה של ערגה הלר, עצם העניין, עוסק בייצוגים של כלבים ביצירה עברית לילדים. הוא סוקר יצירות שכל ילד ישראלי גדל עליהן, קרא אותן, האזין להן בתסכיתים או צפה בהן בקולנוע. אלה יצירות דוגמת "כושי כלב קט" שגיבורו הוא הכלב כושי, "שמלת השבת של חנה'לה" עם הכלב זוזי, "שמונה בעקבות אחד" עם הכלב לקש שהופך עם הזמן למוקי, "איה פלוטו" עם פלוטו הנודע, או "עזית הכלבה הצנחנית" עם כלבה הישראלית המפורסמת לא פחות מפלוטו. אבל המחקר העומד מאוחרי ספר זה אינו מתמקד בדרכי הייצוג ובמופעים של הכלבים אלא ממיין אותם לתבניות סדורות, אגב כך שהוא מציע פרשנות תרבותית־היסטורית להופעתם בטקסטים.
בעלי חיים ככלל תופסים מקום נרחב בספרות הילדים העולמית ונושאים תפקידים שונים. מבין כל בעלי החיים לכלבים שמור מקום מיוחד הודות למגוון התפקידים שהם ממלאים בחיי האדם ולקשר המיוחד בין האדם לכלב. הם נתפסים כמייצגים אוניברסליים של ערכים, חִבְרוּת וחֲבֵרוּת. אבל לכלבים בספרות הילדים שנכתבה בעברית לפני הקמת המדינה, ובשלושים השנים הראשונות שלה, יש תפקיד משמעותי נוסף לערכים אוניברסליים.
בתחילת דרכם של הכלבים בסיפורים, בשירים ובפזמונים העבריים הכלב הוא גם חיית מחמד וגם סוכן של בניית זהות לאומית מקומית. עם הקמת המדינה וגיבוש זהותו של ה"צבר" ממשיכה דמות הכלב להתפתח עם האידיאל הישראלי ומציעה לקוראים הצעירים תבניות חדשות המתעדכנות תוך כדי התרחשות. בהתאם לכך המחברת מבררת בין השאר כיצד הופך "כושי" ל"עזית", כיצד הכלב השומר על הקיבוץ הופך לחביב השכונה העירונית, וכיצד כל הכלבים גיבורי המלחמה הופכים ממתים בשדה הקרב, לנכים משוקמים, למילואימניקים משוחררים, ולבסוף לגיבורי-על אלמותיים.
"אתגר האי-ודאות מציע הצצה אינטימית וכנה לעולמם של מטפלים בגוף ובנפש האדם, אשר מתמודדים עם חוסר ודאות באופן מקצועי ואישי. הוא נכתב בין שתי תקופות קשות – החל ממגפת הקורונה שטרפה את שגרת היומיום, הפכה פעולות פשוטות למסכנות-חיים והציבה אתגרים חדשים בפני מטפלים; וכלה בימים הנוראים שמאז ה-7 באוקטובר שבהם אי-ודאות מערערת וקיומית שוררת בכל המישורים. פעמים רבות קשה להכיל בתקופות כאלה את כאב הזולת, אבל דווקא על הרקע הזה מתווה הספר, בצניעות אך גם בחתירה עקשנית אל הניסיון להבין ולהיטיב, דרך ללכת בה: מתוך מחויבות, ידידות, אהבת המילים והאדם." - ד"ר דנה פריבך-חפץ, סופרת, ביבליותרפיסטית ופילוסופית – עורכת הספר
"אתגר האי-ודאות מציע הצצה אינטימית וכנה לעולמם של מטפלים בגוף ובנפש האדם, אשר מתמודדים עם חוסר ודאות באופן מקצועי ואישי. הוא נכתב בין שתי תקופות קשות – החל ממגפת הקורונה שטרפה את שגרת היומיום, הפכה פעולות פשוטות למסכנות-חיים והציבה אתגרים חדשים בפני מטפלים; וכלה בימים הנוראים שמאז ה-7 באוקטובר שבהם אי-ודאות מערערת וקיומית שוררת בכל המישורים. פעמים רבות קשה להכיל בתקופות כאלה את כאב הזולת, אבל דווקא על הרקע הזה מתווה הספר, בצניעות אך גם בחתירה עקשנית אל הניסיון להבין ולהיטיב, דרך ללכת בה: מתוך מחויבות, ידידות, אהבת המילים והאדם." - ד"ר דנה פריבך-חפץ, סופרת, ביבליותרפיסטית ופילוסופית – עורכת הספר
ספרו של שי בן עמי מתחקה אחר התפתחות גני החיות בישראל; הוא מאפשר התבוננות על הפרויקט הציוני מזווית שונה ומרתקת. גני חיות הם נקודת מגע ייחודית בין בני אדם לבעלי חיים, בין העיר לטבע ובין המקומי לבינלאומי; הם מוסד תרבותי אשר לו שורשים עתיקים ברחבי העולם. בעת המודרנית נפתחו גני חיות בכל רחבי אירופה, ולאחר מכן הופצו למדינות רבות ברחבי הגלובוס. בשנת 1938 – עם הגעתם של האריות הישראלים הראשונים (גיבור ותמר) שבישרו על הקמת גן החיות של תל אביב על ידי הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, וב-1940 עם הקמתו של גן החיות התנ"כי בירושלים, על ידי ד"ר אהרון שולוב – "עלו" גני חיות לפלשתינה, הותאמו למרחב המקומי, והקמתם נחשבה בעיני רבים כסמל להצלחת הציונות העירונית והלאומית.
לאחר הקמת המדינה הוקמו גני חיות נוספים בחיפה, בפתח תקווה, באילת, לצד שמורות מיוחדות שנקראו חי-בר בערבה ובכרמל; אלה הפכו להיות חלק מהנוף העירוני והישראלי. גני חיות אלו לא רק עסקו בהצגת בעלי חיים אלא גם בשמירת טבע והשבה לטבע של מינים שנכחדו; הם תרמו לחינוך ולתרבות ואפשרו לתושבי הארץ בידור חינוכי זמין לכל. גני חיות, אשר בכל שנה מושכים מיליוני בני אדם ברחבי העולם, מאפשרים לחשוף צדדים מוכרים יותר ופחות בהיסטוריה הישראלית בפרט, והתרבותית והאנושית בכלל.
שי בן עמי, אשר עבד שנים רבות בגן החיות התנ"כי והיה חלק מצוות ההקמה של אקווריום ישראל, הקדיש שנים רבות למחקר והתבוננות בגני החיות בישראל ובעולם. במסגרת התואר השני באוניברסיטת רגנסבורג (גרמניה) חקר את ההיסטוריה של גני החיות באמריקה ובאירופה. עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית עוסקת בהתפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל.
ספרו של שי בן עמי מתחקה אחר התפתחות גני החיות בישראל; הוא מאפשר התבוננות על הפרויקט הציוני מזווית שונה ומרתקת. גני חיות הם נקודת מגע ייחודית בין בני אדם לבעלי חיים, בין העיר לטבע ובין המקומי לבינלאומי; הם מוסד תרבותי אשר לו שורשים עתיקים ברחבי העולם. בעת המודרנית נפתחו גני חיות בכל רחבי אירופה, ולאחר מכן הופצו למדינות רבות ברחבי הגלובוס. בשנת 1938 – עם הגעתם של האריות הישראלים הראשונים (גיבור ותמר) שבישרו על הקמת גן החיות של תל אביב על ידי הרב ד"ר מרדכי שורנשטיין, וב-1940 עם הקמתו של גן החיות התנ"כי בירושלים, על ידי ד"ר אהרון שולוב – "עלו" גני חיות לפלשתינה, הותאמו למרחב המקומי, והקמתם נחשבה בעיני רבים כסמל להצלחת הציונות העירונית והלאומית.
לאחר הקמת המדינה הוקמו גני חיות נוספים בחיפה, בפתח תקווה, באילת, לצד שמורות מיוחדות שנקראו חי-בר בערבה ובכרמל; אלה הפכו להיות חלק מהנוף העירוני והישראלי. גני חיות אלו לא רק עסקו בהצגת בעלי חיים אלא גם בשמירת טבע והשבה לטבע של מינים שנכחדו; הם תרמו לחינוך ולתרבות ואפשרו לתושבי הארץ בידור חינוכי זמין לכל. גני חיות, אשר בכל שנה מושכים מיליוני בני אדם ברחבי העולם, מאפשרים לחשוף צדדים מוכרים יותר ופחות בהיסטוריה הישראלית בפרט, והתרבותית והאנושית בכלל.
שי בן עמי, אשר עבד שנים רבות בגן החיות התנ"כי והיה חלק מצוות ההקמה של אקווריום ישראל, הקדיש שנים רבות למחקר והתבוננות בגני החיות בישראל ובעולם. במסגרת התואר השני באוניברסיטת רגנסבורג (גרמניה) חקר את ההיסטוריה של גני החיות באמריקה ובאירופה. עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית עוסקת בהתפתחות גני החיות בפלשתינה המנדטורית ובמדינת ישראל.
מבראשית עדי עד מציע קריאה דרשנית בסיפורי בראשית המקראיים ובטקסי החיים היהודיים. ספר זה מציע קשר עמוק בין טקסי החיים שעוצבו החל מתקופת התנאים לסיפורי בראשית שקדמו להם. הכותבים טוענים שהקשרים ביניהם נובעים מאתיקה דומה המניעה אותם, אתיקה הרואה באדם סובייקט הלוקח אחריות על מעשיו, להבדיל מהאדם שהולך בעקבות ציווי הורי או אפילו אלוהי. כך למשל, סיפורי אברהם ועקדת יצחק מוטענים בפרשנות חדשה בהקשר של טקס בר המצווה, כביטוי למרד של הסובייקט בציווי האלוהי. אתיקה זו, אשר בדרך כלל נותרת סמויה מן העין, מניעה את היצירה והחיים היהודיים, ואף מבדילה אותם מתרבויות אחרות. טקסי החיים (ברית מילה, בר/ת מצווה, חתונה ולוויה) כפי שהם מופיעים במסורת היהודית מקבלים פרשנות חדשה המעמידה במרכז את תהליך הנפרדות בין הורים לילדיהם לאורך החיים, כל זאת על מנת לעודד יצירה חדשה ופריון.
את ההשראה לקריאה הדרשנית המוצגת בספר מצאו הכותבים הן בכתבים פילוסופיים ופסיכואנליטיים (בעיקר אלו של פרויד ולאקאן), והן במקורות יהודיים מתקופות שונות – סיפורי המקרא, המשנה והתלמוד, לצד מקורות מאוחרים כמו ביאליק ומשוררים בני-זמננו השומרים על אתיקה ייחודית זו.
מבראשית עדי עד מציע קריאה דרשנית בסיפורי בראשית המקראיים ובטקסי החיים היהודיים. ספר זה מציע קשר עמוק בין טקסי החיים שעוצבו החל מתקופת התנאים לסיפורי בראשית שקדמו להם. הכותבים טוענים שהקשרים ביניהם נובעים מאתיקה דומה המניעה אותם, אתיקה הרואה באדם סובייקט הלוקח אחריות על מעשיו, להבדיל מהאדם שהולך בעקבות ציווי הורי או אפילו אלוהי. כך למשל, סיפורי אברהם ועקדת יצחק מוטענים בפרשנות חדשה בהקשר של טקס בר המצווה, כביטוי למרד של הסובייקט בציווי האלוהי. אתיקה זו, אשר בדרך כלל נותרת סמויה מן העין, מניעה את היצירה והחיים היהודיים, ואף מבדילה אותם מתרבויות אחרות. טקסי החיים (ברית מילה, בר/ת מצווה, חתונה ולוויה) כפי שהם מופיעים במסורת היהודית מקבלים פרשנות חדשה המעמידה במרכז את תהליך הנפרדות בין הורים לילדיהם לאורך החיים, כל זאת על מנת לעודד יצירה חדשה ופריון.
את ההשראה לקריאה הדרשנית המוצגת בספר מצאו הכותבים הן בכתבים פילוסופיים ופסיכואנליטיים (בעיקר אלו של פרויד ולאקאן), והן במקורות יהודיים מתקופות שונות – סיפורי המקרא, המשנה והתלמוד, לצד מקורות מאוחרים כמו ביאליק ומשוררים בני-זמננו השומרים על אתיקה ייחודית זו.
ספרו של דוב בלום־יזדי מציג תהליך מרתק שבו המשחק הופך מכלי תרפויטי לפרדיגמה טיפולית מחודשת. המחבר בונה מערכת אפיונים תיאורטיים רקונסטרוקטיבים שמתרחשים בעקבות סדרת ניתוחים; כל אחת משלושת חטיבות הספר – כוח, זהות וחירות – מסתיימת במערך הגדרות מחודשות של המשחק הטיפולי, וכך, בד בבד נרקמת לאיטה הפרדיגמה של הלִילַה, אשר פירושה בסנסקריט משחק האלים, ובהשאלה – תהליך מתמשך של יצירה.
הקושי שמחבר הספר מעלה הוא הימצאותו של פער בין הצהרות תיאורטיות של אנליטיקאים לבין הקליניקה שלהם, כלומר העדר קשר הכרחי בין השתיים. הניסיון להבין את מהות הפער וכיצד הוא נוצר אינו מעיד על כוונותיהם "הרעות" של האנליטיקאים אלא על תפיסה רדוקציונית של המשחק לכדי כלי טיפולי.
אי לכך המחבר שואל מה ניתן ללמוד מהידע של תפיסות דרמטורגיות – מתחומים כמו היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה – על מושגי הכוח, החירות והזהות שבמשחק הטיפולי. בהתאם לכך, תיאוריות פסיכואנליטיות מובאות בצד תיאוריות אשר אותן מכנה המחבר "דרמטורגיות־תרבותיות", מתוך מגמה להרחיב ולהעשיר את הידע על המשחק בטיפול. הספר עוסק בהגדרה מחודשת של סוגיות כוח, חרות וזהות בשדה המשחק הטיפולי באמצעות מערכת השוואות בין-תחומית.
המחבר טוען שכל עוד המשחק יצטמצם לכדי כלי תרפויטי, השימוש בו יהיה דכאני, אולם כאשר המשחק ייתפס כקונספט טיפולי, השימוש בו יאפשר חירות. הפתרון המוצע הוא חילוץ המשחק ממקומו המוגבל ככלי ומיקומו מחדש כפרדיגמה יוצרת בטיפול, בבחינת מרחב הכרתי שבו המטופל מחלץ ידע הדרוש לריפויו. לאורך הספר פרדיגמת הלִילַה קורמת עור וגידים לכדי מערכת משחקית כוללת של הנחות שמורכבת מניסיון שנצבר, תבניות, אמונות, דפוסים, פרשנות ודרכי חשיבה, אשר כמכלול משפיעים על תפיסת המציאות של הסובייקט המשחק.
ספרו של דוב בלום־יזדי מציג תהליך מרתק שבו המשחק הופך מכלי תרפויטי לפרדיגמה טיפולית מחודשת. המחבר בונה מערכת אפיונים תיאורטיים רקונסטרוקטיבים שמתרחשים בעקבות סדרת ניתוחים; כל אחת משלושת חטיבות הספר – כוח, זהות וחירות – מסתיימת במערך הגדרות מחודשות של המשחק הטיפולי, וכך, בד בבד נרקמת לאיטה הפרדיגמה של הלִילַה, אשר פירושה בסנסקריט משחק האלים, ובהשאלה – תהליך מתמשך של יצירה.
הקושי שמחבר הספר מעלה הוא הימצאותו של פער בין הצהרות תיאורטיות של אנליטיקאים לבין הקליניקה שלהם, כלומר העדר קשר הכרחי בין השתיים. הניסיון להבין את מהות הפער וכיצד הוא נוצר אינו מעיד על כוונותיהם "הרעות" של האנליטיקאים אלא על תפיסה רדוקציונית של המשחק לכדי כלי טיפולי.
אי לכך המחבר שואל מה ניתן ללמוד מהידע של תפיסות דרמטורגיות – מתחומים כמו היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה – על מושגי הכוח, החירות והזהות שבמשחק הטיפולי. בהתאם לכך, תיאוריות פסיכואנליטיות מובאות בצד תיאוריות אשר אותן מכנה המחבר "דרמטורגיות־תרבותיות", מתוך מגמה להרחיב ולהעשיר את הידע על המשחק בטיפול. הספר עוסק בהגדרה מחודשת של סוגיות כוח, חרות וזהות בשדה המשחק הטיפולי באמצעות מערכת השוואות בין-תחומית.
המחבר טוען שכל עוד המשחק יצטמצם לכדי כלי תרפויטי, השימוש בו יהיה דכאני, אולם כאשר המשחק ייתפס כקונספט טיפולי, השימוש בו יאפשר חירות. הפתרון המוצע הוא חילוץ המשחק ממקומו המוגבל ככלי ומיקומו מחדש כפרדיגמה יוצרת בטיפול, בבחינת מרחב הכרתי שבו המטופל מחלץ ידע הדרוש לריפויו. לאורך הספר פרדיגמת הלִילַה קורמת עור וגידים לכדי מערכת משחקית כוללת של הנחות שמורכבת מניסיון שנצבר, תבניות, אמונות, דפוסים, פרשנות ודרכי חשיבה, אשר כמכלול משפיעים על תפיסת המציאות של הסובייקט המשחק.
מכאב לצמיחה מתאר מודל שפותח בחברת ענבלים, והוא ממוקד בשיקום נשים הסובלות מטראומה מינית כתוצאה מפגיעות מיניות שאירעו בילדותן. לעתים די ביכולות האישיות של נשים אלה, בתמיכת המשפחה או בטיפולי פסיכותרפיה כדי להביאן לתפקוד סביר ואף יותר בבגרות. עם זאת, פגיעות מיניות שאירעו בילדות – בעיקר אם הן נמשכו תקופה ארוכה, אירעו בילדות המוקדמת והפוגע היה בן משפחה – עלולות לגרום בבגרות לבעיות תפקודיות ונפשיות קשות ומורכבות. בעיות אלה עלולות להפוך לכרוניות ואף להחמיר במהלך חייהן.
מכאב לצמיחה מציע מודל הכולל עקרונות ארגוניים ושיקומיים הנתמכים בספרות מקצועית, תיאורטית ואמפירית, לטובת התקדמות בדרך התובענית לשיקום. בספר מוצגים העקרונות הללו, לצד דוגמאות מהשדה ליישום התערבויות מקצועיות התורמות לשיקום. כמו כן מובאים בספר סיפורי חיים של הנפגעות המתארות בשפתן את תהליך השיקום, כל זאת לצד נתונים כמותיים ראשוניים ביחס למודל המוצג.
מכאב לצמיחה מיועד לכל אדם באשר הוא, לאנשי מקצוע בתחום הנדון, ובעיקר לנשים הסובלות מטראומה מינית, אשר החיים עבורן הם מאבק הישרדות מתמיד, ובתוך כך הן מחפשות נתיב לשיקום, תקווה וצמיחה.
מכאב לצמיחה מתאר מודל שפותח בחברת ענבלים, והוא ממוקד בשיקום נשים הסובלות מטראומה מינית כתוצאה מפגיעות מיניות שאירעו בילדותן. לעתים די ביכולות האישיות של נשים אלה, בתמיכת המשפחה או בטיפולי פסיכותרפיה כדי להביאן לתפקוד סביר ואף יותר בבגרות. עם זאת, פגיעות מיניות שאירעו בילדות – בעיקר אם הן נמשכו תקופה ארוכה, אירעו בילדות המוקדמת והפוגע היה בן משפחה – עלולות לגרום בבגרות לבעיות תפקודיות ונפשיות קשות ומורכבות. בעיות אלה עלולות להפוך לכרוניות ואף להחמיר במהלך חייהן.
מכאב לצמיחה מציע מודל הכולל עקרונות ארגוניים ושיקומיים הנתמכים בספרות מקצועית, תיאורטית ואמפירית, לטובת התקדמות בדרך התובענית לשיקום. בספר מוצגים העקרונות הללו, לצד דוגמאות מהשדה ליישום התערבויות מקצועיות התורמות לשיקום. כמו כן מובאים בספר סיפורי חיים של הנפגעות המתארות בשפתן את תהליך השיקום, כל זאת לצד נתונים כמותיים ראשוניים ביחס למודל המוצג.
מכאב לצמיחה מיועד לכל אדם באשר הוא, לאנשי מקצוע בתחום הנדון, ובעיקר לנשים הסובלות מטראומה מינית, אשר החיים עבורן הם מאבק הישרדות מתמיד, ובתוך כך הן מחפשות נתיב לשיקום, תקווה וצמיחה.
הבית הפסיכו-מרחבי נוגע במשמעויותיו העמוקות של בית המגורים מנקודת המבט של התיאוריות הפסיכואנליטיות, כמו גם של האדריכלות, התרבות והגיאוגרפיה האנושית. בספר זה מפתחת סיגל עדן אלמוגי רשת מושגית תלת-ממדית המתפרשת על פני מספר תחומים ולאורך שני צירים: ציר המרחב וציר הזמן.
בציר הזמן, הבית מתקיים בנפש לאורך החיים; הוא מחזיק את בית הילדות יחד עם שאר הבתים שגרנו בהם, ביתנו כיום, ואף את הבית האידיאלי המדומיין שאולי יהיה לנו בעתיד. בציר המרחב, הבית מסמן מיקום, קירות פיזיים ו"עשיית בית". במפגש בין שני הצירים נוצר "מרחב פוטנציאלי" המקיים בתוכו התלכדות של המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. הפרטי והציבורי נפגשים ומשתרגים זה בזה, תוך שילוב נקודות מבט ושפות תיאורטיות שונות, ובאופן הזה יוצרים מרחב "פרציבורי".
הבית, לפי המודל הפסיכו-מרחבי, מעצב ונכלל בתוך תבניות נפשיות בלתי-מודעות, עמוקות ובסיסיות המארגנות את החשיבה וההתנהגות, והן קשורות לבית הילדות וליחסי אובייקט מוקדמים. בתוך כך לבית משמעויות שונות ואקטואליות, החל ממקום המשמש כ"סביבה מחזיקה", ועד לתחושות זרות ואלביתיות שמתעצמות במיוחד בעת משבר.
מצב הקיצון של האלביתיות מיוצג על ידי היעדרו של הבית, אולם תחושת חסרוּת בית איננה מתייחסת לחוסר במבנה מגורים בלבד, אלא מתוארת כרובד נסתר של אחרוּת בתוך הבית ובתוך העצמי. מתוך הבנות אלו מוצע המושג "חוסן פסיכו-מרחבי" כביטוי ליכולת להתמודד ולהתאים את עצמנו לשינויים בסביבת המגורים בעקבות משבר. מפגש בין-תחומי נוסף מתפתח בהצטלבות של התיאוריה הפסיכואנליטית עם השדה הפמיניסטי; מרחב הבית מהווה כר פורה למשא ומתן, למאבקים, לקונפליקטים ולהסדרים מגדריים-מרחביים.
הבית הפסיכו-מרחבי נוגע במשמעויותיו העמוקות של בית המגורים מנקודת המבט של התיאוריות הפסיכואנליטיות, כמו גם של האדריכלות, התרבות והגיאוגרפיה האנושית. בספר זה מפתחת סיגל עדן אלמוגי רשת מושגית תלת-ממדית המתפרשת על פני מספר תחומים ולאורך שני צירים: ציר המרחב וציר הזמן.
בציר הזמן, הבית מתקיים בנפש לאורך החיים; הוא מחזיק את בית הילדות יחד עם שאר הבתים שגרנו בהם, ביתנו כיום, ואף את הבית האידיאלי המדומיין שאולי יהיה לנו בעתיד. בציר המרחב, הבית מסמן מיקום, קירות פיזיים ו"עשיית בית". במפגש בין שני הצירים נוצר "מרחב פוטנציאלי" המקיים בתוכו התלכדות של המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. הפרטי והציבורי נפגשים ומשתרגים זה בזה, תוך שילוב נקודות מבט ושפות תיאורטיות שונות, ובאופן הזה יוצרים מרחב "פרציבורי".
הבית, לפי המודל הפסיכו-מרחבי, מעצב ונכלל בתוך תבניות נפשיות בלתי-מודעות, עמוקות ובסיסיות המארגנות את החשיבה וההתנהגות, והן קשורות לבית הילדות וליחסי אובייקט מוקדמים. בתוך כך לבית משמעויות שונות ואקטואליות, החל ממקום המשמש כ"סביבה מחזיקה", ועד לתחושות זרות ואלביתיות שמתעצמות במיוחד בעת משבר.
מצב הקיצון של האלביתיות מיוצג על ידי היעדרו של הבית, אולם תחושת חסרוּת בית איננה מתייחסת לחוסר במבנה מגורים בלבד, אלא מתוארת כרובד נסתר של אחרוּת בתוך הבית ובתוך העצמי. מתוך הבנות אלו מוצע המושג "חוסן פסיכו-מרחבי" כביטוי ליכולת להתמודד ולהתאים את עצמנו לשינויים בסביבת המגורים בעקבות משבר. מפגש בין-תחומי נוסף מתפתח בהצטלבות של התיאוריה הפסיכואנליטית עם השדה הפמיניסטי; מרחב הבית מהווה כר פורה למשא ומתן, למאבקים, לקונפליקטים ולהסדרים מגדריים-מרחביים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
