עצם העניין

פתח דבר

מחקר זה התבצע לפני השבת הנוראה של שבעה באוקטובר 2023. ספר זה נכתב לפני אותו יום ארור ונפשע, אותה שמחת תורה שלא הייתה שמחה ויום שגבה את חייהם של רבים כל כך כמעט בכל בית בישראל. למעשה הספר נועד להיפתח בפרק הקדמה, ללא פתח דבר; את דבריי האישיים התכוונתי להשאיר לסוף. אבל באותו היום כל מה שעלה בדעתי היו דבריה של סבתי, אימו של אבי, שכשנאמרו לי לפני כחמישים שנה לא הבנתי שהיו מתובלים בהומור. בעודה מחייכת ומיישרת את הסינר ואת השביס שלה היא התלוננה בצרפתית מעורבת ביידיש שאבי הרס לה את שמחת תורה כשהחליט לצאת לעולם דווקא לפני שהספיקה לרקוד עם ספר התורה בבית הכנסת החדש. אבל ידעתי: סבתי אהבה את אבי, אז איך זה יכול להיות? כיום אני בטוחה לחלוטין שהיא לא התכוונה לדבריה מילולית, אם כי אני גם בטוחה שהיא הצטערה על שלא רקדה בבית הכנסת החדש עם ספר התורה. היה זה מבתי הכנסת הראשונים שנבנו בשכונה היהודית של פריז. בשורה הראשונה סומנו כיסאות הכבוד של בני משפחתי, שנמנו עם התורמים. כשהיינו ילדים אבי הציג לנו את בית הכנסת מבחוץ. פעם כשבגרתי ביקשתי להיכנס. אבל זה כבר לא היה בית כנסת האשכנזי שזכרתי מילדותי, אלא בית כנסת ספרדי שבו הרגשתי זרה. כשהצגתי את בקשתי בכניסה בפני אחד הבחורים, אחר כך בפני אחר ואז בפני הרב, הותר לי להיכנס ולראות את אותם ארבעה כיסאות ועליהם שמות בני משפחתי סבי, סבתי, דודי ואבי. אחר כך בית הכנסת עבר שיפוץ ולא העזתי לשאול מה עלה בגורל הכיסאות והלוחות. שבת, שמחת תורה, 6:33 בבוקר במקלט בישראל, בחוץ משתוללות אזעקות ואני חושבת על סבתי ועל הריקוד האבוד בבית הכנסת ההוא.

מדוע נזכרתי באותו הסיפור על בית הכנסת? משום שאותה שמחת תורה שבה נולד אבי "אשמה" בכך שאני מתעניינת בכלבים. סבתי וסבי תמיד גידלו כלב בביתם, גדול או קטן, והם שהורישו לנו, דור אחר דור, את אהבת הכלבים.

אבל לא רק הזיכרון האישי הוא חלק מהעניין אלא דווקא הזהות הלאומית, שבה עוסק חיבור זה דרך דמותו המשתנה של הכלב ביצירות הספרות לילדים. הטרור הנפשע בשמחת תורה תשפ"ד ומלחמת "חרבות ברזל" גרמו לי לעצור ולבחון מחדש את יסודות וממצאי מחקר זה ולשקול מחדש את מסקנותיו לאור ההיסטוריה המתהווה לנגד עינינו. מאחר שזהו מחקר של זהות, ערכים ושייכות, הכרעתי כי חלוקת הדיון ביצירות לשני כרכים - אחד עד לקו השבר החברתי שלאחר מלחמת יום הכיפורים והנוסף משנות ה־80 ועד היום - היא בחירה נכונה. המציאות החדשה העניקה משנה תוקף לבחירה זאת אך דרשה התבוננות ביקורתית מחודשת לאחור, צלולה ואובייקטיבית ככל שניתן, ולכן קראתי את כתב היד מחדש ועיכבתי את משלוחו להוצאה לאור. בכל זאת בספר זה התכוונתי להציג את סיפורו של הכלב בספרות הילדים העברית והישראלית, הסיפור שלנו, ואין בכוונתי לתאר בִּדיון אלא היסטוריה: את תולדות וקורות דמות הכלב בספרות הילדים העברית.

הקדמה

ספר זה עוסק לא סתם בכלבים, אלא בכלבים ביצירה עברית לילדים. כלבים הם חלק מהמשפחה הישראלית והם אינם תופעה חדשה. הנטייה בספרות לראות בכלב בן משפחה ולא חיית מחמד או חיה העובדת במשק או בשמירה והגנה, היא תפיסה חדשה יחסית מנקודת מבט היסטורית. מובן שקיימים מספר הבדלים חשובים בין שתי קבוצות הכלבים. אלה השייכים לקבוצת חיות מחמד אינם חיות עובדות, ולהפך - כלבים עובדים אינם מעוניינים בבטלה ואינם מורגלים בחיי תפנוקים. לרוב, כלבי מחמד אינם "יוצאים לגמלאות" אלא ממשיכים בחייהם הנעימים והמוגנים. כלבי עבודה יוצאים לרעות בגשם ובקור וחוזרים למלונה משותפת. כלבי נחייה מובילים עיוורים ולקווי ראייה בדרכם בשים לב ובאהבה בכל מזג אוויר ובכל שעה שצריך וחוזרים לביתם האוהב. הכלבים העובדים בהגנה ובשמירה ברשויות החוק והצבא חיים חיי צבא, וסדר יומם בנוי על אימונים ותרגולים. בבוא היום, מי מהם שיזכה לשלב של "יציאה לגמלאות" יישלח לעיתים לבית חדש ויהיה עליו להסתגל לחיים חדשים.

כבר לפני כמאה שנים, ראש עיריית תל אביב מאיר דיזינגוף היה הראשון לראות בבעלי החיים של משקי הבית "אזרחים" ושותפים לבניין ולהצלחת העיר (הלמן: 2007, 53); הייתה זאת תפיסה הומנית שהקדימה את זמנה בהגדרת היחסים שבין האדם ובעל החיים שבחסותו, באחריותו או בטיפולו (בניגוד ליחסי בעלות) במרחב העירוני. כלבים קטנים ובינוניים היו נוכחים בתל אביב הצעירה יותר מאשר בערים האחרות של הישוב הארץ־ישראלי בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, בעיקר בקרב יוצאי גרמניה. לעומת זאת, כלבים בינוניים וגדולים רצו חופשיים בין בתי הקיבוצים והמושבים, כפי שתועדו בעדשות צלמי התקופה וביניהם זולטן קלוגר, בנו רותנברג, בוריס כרמי ורודי וייסנשטיין. והיו גם בני הזוג רודולף ורודולפינה מנצל (ראו: איור 11, פרק 3), רופא ומומחית לבעלי חיים, שהגיעו לקריית מוצקין מאוסטריה, ושקידמו באותה העת שיטות גידול, אילוף ושמירה לטובת ההתיישבות, תחומים שהיו אסורים, תחת כיסוי בשם העמום "ארגון נוהגי כלבי השירות". כמו כן, במהלך מלחמת העולם השנייה הם סיפקו כלבים מגלי מוקשים לצבא הבריטי, ובהמשך לימדו את תורתם את כלבני צבא ההגנה לישראל בראשיתו. כלבים מבחינתם ייצגו אהבה, הבנה ועבודה משותפת; הם האמינו כי חברות עם כלב היא הדרך הקצרה לידידות של אדם עם מין חי שאינו אדם (מנצל ומנצל, תשכ"ט).

כיום אנו יודעים שכלבים יכולים להיות חיות מחמד ועבודה, לוחמים, מעניקי תמיכה רגשית ונחייה. שותפיהם האוהבים יגידו שאינם יכולים בלעדיהם, וילדים רבים חולמים על היום שבו יאמצו במשפחתם כלב או כלבה.

לפי המרכז הארצי לרישום כלבים בשירותים הווטרינרים במשרד החקלאות, נכון לשנת 2022 חיים למעלה מחצי מיליון כלבים בישראל, כשהריכוז הגבוה ביותר נמצא בתל אביב, שבה גם הסיכוי למצוא למעלה מכלב אחד בבית הוא הגבוה ביותר. נתון זה תומך במחקרים שמראים שאומנם מתקיים שינוי משמעותי ביחס כלפי החזקת כלבים במשקי בית בישראל, אך לרוב המדובר במשקי בית המזוהים כחילוניים (Marcus & Bar-Joseph, 2020: 98). לפי השירותים הווטרינרים, שמות הכלבים הפופולריים ביותר בשנים 2023-2022 הם לונה ולואי, וגם בל, ג'וי, ג'וני, לאקי, לולה, מיקה, מקס וסימבה. אך על פי רוב אלה הם אינם השמות של הכלבים ביצירה הישראלית. לשבחם של הכלבים הפיקטיביים אומר שכמו דמויות בדויות רבות אחרות, שמן נושא משמעות וקשור במסר של הטקסט, אם כי גם באופנה, כמובן. ועל כך בהמשך, ובמיוחד בפרק החמישי.

כלבים תמיד מצאו דרך אל יצירות ספרות ואומנות, והעובדה שהם מופיעים ביצירות בעברית לילדים אינה מיוחדת כלל ועיקר. ייצוג כלבים ביצירות מלמד על התרבות שמתוכה הגיחו. למשל, כלבים משולבים ביצירה החזותית והספרותית של העולם העתיק. אחד הייצוגים מרגשים שבהם הוא באיליאדה של הומרוס - שם מופיע ארגוס, כלבו הנאמן של אודיסאוס מלך איתקה. כשאודיסאוס יוצא למלחמת טרויה, ארגוס הצעיר והנאמן נשאר מאחור וממתין לאדונו שישוב הביתה. באודיסאה זקן ותשוש הוא רובץ במקומו כשאודיסאוס נכנס לארמון בתחפושת ובלבוש אביונים. ארגוס מזהה את אודיסאוס ומת מהתרגשות בו במקום. מאות שנים אחר כך, בשנת 1933, כשווירג'יניה וולף מפרסמת את פלאש (Flush) היא נותנת קול לכלב קוקר ספניאל של יוצרת אנגלייה אחרת, המשוררת אליזבת בארט בראונינג. זהו קול נועז שעורר ויכוח ספרותי ארוך שנים בנוגע לשאלה האם כלב יכול לייצג אדם או שנקודת התצפית שלו מוגבלת לחוויה כלבית (Kendall-Morwick, 2020: 176). ארגוס ופלאש הם דוגמה לייצוגים של כלבים מתקופות שונות בתרבות האנושית, והם רחוקים זה מזה כמעט שלושת אלפי שנים. האחד הוא כלבו של מלך גיבור, שנזכר כבדרך אגב, כנוע ושתקן, ואילו האחר הוא המספר שמבקש להכתיר לעצמו כתרים בטענה שמשפחת הספניאל תמיד הייתה מורמת מעם, בשעה שהוא למעשה מתאר את אחת המשוררות הגדולות של המאה ה־19. גם אישיותו של הכלב היא תחבולה ספרותית נושאת משמעות. נכון שלא לכל כלב שמוזכר ביצירת ספרות יש אישיות ענפה, כפי שלא לכל דמות ספרותית יש. לעיתים אנחנו פוגשים דמויות שאין לנו מידע רב עליהן ועל חיי הנפש והתודעה שלהן (לדוגמה: ארגוס של אודיסאוס) ועדיין הן נוגעות לליבנו. בפעמים אחרות אנו פוגשים דמויות שיש לנו מידע רב על ההיסטוריה המשפחתית שלהן, על עברן האישי, על חייהן הפרטיים, חלומותיהן ושאיפותיהן, ולא תמיד אנחנו מצליחים לחבב אותם.

בהמשך נראה כיצד האישיות הכלבית שעולה מתוך כלל היצירות - ולא רק מדוגמאות אלה - היא תלויית תרבות וזמן, ומייצגת לא רק את הציפיות מבעל החיים אלא גם את הציפיות מהדמות האנושית עימה הוא קשור. אנו יודעים שלספרות ילדים יש נטייה ברורה לחשוף את מכלול ציפיותיה בפני הקוראים הצעירים. במילים אחרות, ספרות הילדים משתמשת בתחבולות ומכוונת להשפיע על הקוראים לא רק במישור היצירתי.

רוב המחקר הקיים העוסק בכלבים בספרות עוסק בייצוגים של כלבים בספרות קלסית או בספרות הכללית, האנגלית בעיקר. יש המצביעים על עלייה בשכיחותם של דמויות הכלבים בספרות העולמית - לילדים ולמבוגרים - החל משנות ה־30 של המאה העשרים כתגובה אנושית להתגברותם של איומים ברחבי העולם (Farina, 2014: 168). מחקר המתייחס לנוכחות דמויות של כלבים ביצירות ספרות לילדים באזורי סכסוך ואסון מכל העולם מאז אסון התאומים מצא זיקה ישירה בין מתיחות ואיום קיומי להופעתם של כלבים ביצירות לילדים (Malone, 2018). אם נתבונן לאחור, לדעת כמה מהחוקרים, שנת 1939 ופתיחתה של מלחמת העולם השנייה מציינת נקודת מפתח ביחס לכלבים בספרות הילדים. בתרבות הילדים האמריקנית, למשל, דבר זה בא לידי ביטוי בגיוס דמותו של טוטו, כלבה של דורותי מהקוסם מארץ עוץ מאת פרנק באום, על מנת שישפיע על הקהל המערבי הצעיר כגיבור שיכול לכל מצב (Farina, 2014: 120).

מתוך נקודת מוצא המושתתת על אירועים היסטוריים שנוגעים לתרבות הישראלית בלבד, החלטתי להציב את התחום התחתון של היצירות במחקרי בשנות ה־30 של המאה שעברה כחלק מהתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, מתוך התבוננות בהתיישבות העברית, בצמיחת העבריות ובעיצובה של זהות מקומית לצד שלטון המנדט הבריטי, מכסות העלייה, התגברות הנאציזם, מלחמת העולם השנייה והשואה.

בניגוד לעניין הרב שהיה בכלבים בספרות בכלל, כיום המחקר העולמי מביע עניין רב גם בכלבים בספרות ילדים. מחקרים קודמים שנעשו בתחום בישראל ביחס לספרות העברית אינם מקיפים דיים על מנת לתת תמונה מגוונת מבחינת סוגי היצירות והטקסטים או ציר הזמן שלהם. בנוסף, בראשיתה של הספרות הישראלית מעטים הכלבים הספרותיים שנושאים על גבם יצירות סיפוריות שהפכו לקלסיקות עבריות לילדים ולנוער צעיר. איה פלוטו שחיברה לאה גולדברג לסיפורו ואיוריו של ארי רון הוא אולי (עדיין) הקלסיקה הנצחית המוכרת ביותר, אך לעומתו נדמה שעזית הכלבה הצנחנית מאת מוטה גור, מי שהפך לימים להיות ראש המטלה הכללי, נשכחה בהיסטוריה; העיבוד הקולנועי שלה אומנם מוכר, אך הסדרה הספרותית כבר פחות. עם זאת, ולמרות היחס לכלבים במסורות יהודיות מסוימות, ייצוגי הכלבים שוכתבו כחלק בלתי נפרד מהזהות המקומית שביקשו היוצרים והממסד להקנות לילדים לפני קום המדינה ועד לאחר מלחמת ששת הימים, והם הופיעו בטקסטים שביקשו ליצור מציאות שונה, ליוו ילדים ונסכו בהם אומץ בשלבי מעבר בחיים. אם רק מבקשים לשים לב לייצוגים האלה, מסתבר שכלבים מסתתרים בחלק משמעותי מאוד של היצירות לילדים, כאותו כלב שנח לו בפינתו באין משים אבל קופץ מוכן לצד בן משפחתו ברגע שקראו בשמו.

אומנם כלבים לא היו מעולם מושא למחקר עצמאי משמעותי בספרות הילדים העברית, ועם זאת הם העסיקו את המחקר על ספרות ותרבות הילד העברי.¹ בסוף שנות ה־70 של המאה ה־20, גם לאה גולדברג וגם אוריאל אופק, שניהם בעלי שם בספרות הילדים העברית כיוצרים וכחוקרים, מתייחסים לכלבים בספרי המחקר שלהם על ספרות הילדים. גולדברג, שספר שמכנס את מאמריה ראה אור כמעט עשור לאחר מותה, מספרת על כלבים ביצירותיה לילדים. בספרה העיוני מיעטה להתייחס לכלבים בספרות למעט האזכורים של כלביה הספרותיים, לצד ההדגשה כי מדובר בסיפורים על כלבים אמיתיים, כלומר על מערכות יחסי ילד־כלב ממשיות (גולדברג, 1977: 165). לעומתה, אוריאל אופק הרחיב מאוד את הדיון על כלבים בספרו תנו להם ספרים: פרקי ספרות ילדים על ספרות הילדים העברית בפרק "ידידים אילמים" המוקדש לבעלי חיים בכלל (אופק, 1978: 244-235); הוא גם הזכיר אותם רבות במהלך הפרקים האחרים בספרו. אופק התייחס לרטוריקה הציונית, המגויסת והמחנכת, שהתבססה על תכונות כלביות, אך גם לחברות האותנטית שבין הילד וכלבו, אותו הוא כינה בכינוי הגנרי "סתם כלב" (אופק, 1978: 68). אך הכלבים שציין אופק לא נבחרו במקרה. הם הציגו היטב את הבדלי המשמעות בין הכלבים בספרות העברית לכלבים בספרות האנגלית לילדים ולנוער צעיר בהקשר התרבותי הרחב.

מכל הכתוב לעיל, ובעיקר ממה שחסר לעיל, נראה שארבע סיבות עיקריות מצדיקות העמקה בדמויות הכלבים ביצירה העברית לילדים:

סיבה אחת היא כלל־תרבותית, וכוללת את כל מערכות היחסים התרבותיות ביחס לכלבים, ומכאן גם את היחס התרבותי ארוך השנים שמובלע במערכות ספרותיות ובהן גם ספרות ילדים ובכלל זה ספרות הילדים העברית, המושפעת מהתפיסה המקראית והיהודית ביחס לכלבים (הראל, תש"ף: 345). אבל אפשר לראות זאת גם כסיבה שמתפקדת כמטרייה ותחתיה מצויות סיבות נוספות בהיררכיה פנימית. הטענה הכלל־תרבותית פשוטה: יחסי כלב־אדם הם במהותם קשר תרבותי במובן הרחב והעמוק ביותר של המילה. משחר האנושות מלווה הכלב המבויית את האדם, ולכן הסתייגויות אמוניות מכלבים (למשל ביהדות או באיסלאם) או פחד נרכש מכלבים (למשל בעקבות אימי השואה) לא יוכלו לבטל את עובדת קיומם לצד האדם אלא רק להחליש את מעמדם בתרבויות מסוימות. אך ההיסטוריה מוכיחה את הקשר האמיץ בין הגזעים. המחקר הגנטי מצא שהיו מספר קהילות מבייתות באזור אירו־אסיה או שמהם נפוצו הכלבים, ונמצאו קשרים ארכאולוגיים ישירים בין כלבים מבויתים לחיות משק. השרידים הפליאוליתיים המוקדמים ביותר שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, ובהם אף קברים סמוכים של אנשים וכלבים, נמצאים באגן הים התיכון ומלמדים על קהילות של אנשים וכלבים מלפני 40,000 שנים (Pavlidis & Somel, 2020).

אפשר גם "לקפוץ" אל 20,000-10,000 לפני הספירה ולצמצם את הטיעון הכלל־תרבותי לתרבות המקומית שצמחה בתחומי מסופוטמיה ואגן הים התיכון, כלומר ממש כאן אצלנו. בהיבט הבלשני אנו מוצאים כי בשפות המסופוטמיות שמור לכלב מקום של כבוד. באכדית משמשת המילה 'כַּלְבּוּ' לכלב מסוים ו'אוּר' לציון משפחת הכלבים; זאת אינה משפחת הכלביים (Canine) במובן הזואולוגי המקובל היום, בה חברים לצד הכלב גם הזאב, התן והשועל. משפחת הכלבים בתרבות האכדית כוללת את הכלב, האריה (שמבחינה זואולוגית שייך לחתולים הגדולים) והזאב. מלך החיות, האריה, נקרא באכדית "כלב אציל" (אוּר־מָהַּ/UR-MAH) אות למעמדו הרם גם של הכלב.² נראה שהנאמנות, רוח הלחימה והנחישות של הכלבים היא שהובילה לשילוב המילית 'אוּר' בשמות תואר ובכינויים של מנהיגות, ניצחון וריפוי. דוברי העברית מכירים את השם 'אוּר' מהביטוי המקראי 'אור כשדים' (בראשית יא כו) המתייחס כנראה לעיר השומרית שממנה יצא אברהם. (Selz, 2019: 38-39).

הכלבים היו גם חלק מהמערכת הכלכלית בעולם העתיק. בחפירות באוּר III נמצאו הוראות מדוקדקות למגדלי כלבים על שיטות מיטביות לטיפול בגורים ועל דרכי האכלה של גורים וכלבים בבתי הגידול. הוראות אלה מתוארכות לשנת 2,100 לפני הספירה בקירוב ומלמדות על מקומם של הכלבים בכלכלה המקומית העתיקה. לרוע המזל, העניין הרב בהצלחת גידול כלבים נבע לא רק מהכשרתם לצייד, לחימה והגנה, אלא להיותם חלק מפולחנים דתיים שהתפתחו באזור - גם אצל האכדים אך במיוחד אצל החיתים - ובהם כוהני דת העבירו את מחלתו של אדם חולה לכלב שהוקרב במקומו לאלים. כמו כן, בתרבויות מסוימות - למשל הפלישתית, הפרסית והיוונית - הכלבים היו גם מקור לשימושים רבים, ביניהם גם למאכל. עדות לאכילת בשר כלבים (קינופגיה, Cynophagy) נמצאה בחפירות בישראל וברשות הפלסטינית בין השאר ביפו, אשקלון, לכיש ויריחו (Price et al., 2021). יש הטוענים כי מנהגי הקינופגיה במזרח הקדום ובאגן הים התיכון הם שהובילו קהילות מסוימות להימנעות מכלבים ולתפיסתם כטמאים, תפיסה שהתגלגלה עד ימינו לשתיים משלוש הדתות המונותאיסטיות.

מכל אלה עולה מדוע העיסוק בכלבים היה ונותר בעל זיקה לתרבות האנושית, ומאיר מדוע עצם העיסוק בו ראוי ומתמשך. אך עדיין נשאלת השאלה - מדוע דווקא ביצירה לילדים? התשובה לכך טמונה בסיבה השנייה לבחירתי בנושא: בעלי חיים מצויים בשפע בטקסטים המיועדים לילדים; מספר הטקסטים לילדים שבהם בעלי חיים תופסים את מקומן של דמויות אנושיות רב משמעותית בהשוואה לטקסטים ספרותיים אחרים. לכאורה מדובר רק בסיבה כמותית. אך מאחורי הכמות מסתתרת סיבה נוספת, ערכית, משמעותית מהסיבה הכמותית והיא מערכת נרטיבית, סיפורית, להעברת מסרים המיועדים במיוחד לקוראים הצעירים.

את המטרה של העברת המסרים משרתות מספר תחבולות ספרותיות, ביניהן האנשה, שהיא הקניית תכונות אנושיות לבעל חיים ביצירה. ההאנשה מאפשרת לבעל החיים להשמיע את קולו במובן הרחב של המילה. קולם של הכלבים, בני הלוויה הנאמנים של האדם, הוא קול מקובל בספרות העולמית, מה שהופך אותו לאחד הקולות המואנשים המושמעים ביותר. למרות שכלב הוא "לא־אדם" הרי שהוא בן דמותו של ידיד אמת שופע אהבת חינם, והמסרים שעוברים באמצעותו מרוככים וקליטים יותר. אם ביצירה למבוגרים קולו של הכלב ייתפס כהזרה של המציאות, וכקול המעורר ביקורת ותהיה על הממשות - למשל הכלבים אצל מארק טווין, צ'כוב, וולף או קפקא - הרי הכלב ביצירה לילדים, יהא אשר יהא צבע פרוותו, יהיו הוריו הביולוגיים גזעיים או מעורבים, אינו אחר ואינו זר; הוא אינו מעורר הזרה אלא אהדה ורצון ליצירת חברות. הנחת המוצא של ילדים היא שהכלב הוא נאמן ולכן דבריו יהיו אמינים. כך תחבולה ספרותית פשוטה של האנשה מוצאת אוזן קשובה ולב חם ותמים אצל הקוראים הצעירים. מובן שככל שהקוראים צעירים ותמימים יותר, קולו האמין לכאורה של הכלב ישפיע עליהם יותר.

על עיקרון זה בדיוק מבוסס אחד מספרי התמונה לילדים כובשי הלב שראו אור לאחרונה בעולם דובר האנגלית וזכה לתרגומה של רונית רוקאס. הספר נקרא בעברית אפשר להיות הכלב שלכם? (קאמינגס, 2019; Cummings, 2018). זהו סיפור מכתבים שבו ארפי כלב הרחוב שולח מכתב חדש לבית אחד בשכונה פעם אחר פעם. כל אחד ממכתביו נפתח בשאלה "אפשר להיות הכלב שלך?". ארפי הכלב³ סוקר את כל תכונותיו החיוביות שעשויות להתאים לבני משפחתו החדשים, אך בכל פעם נענה בשלילה, עד לסיום המפתיע שבו הוא מוצא בית אצל הדוורית, שקודם לכן התמלאה אכזבה יחד עם הקוראים הצעירים ממכתבי השלילה הרבים שארפי קיבל. המחבר המובלע מלמד ומתמרן את הקוראים לחוש אמפתיה כלפי כלבי רחוב וכלבים עזובים. אנו תופסים תמרון רגשי כזה כחיובי מבחינה מוסרית, אף על פי שעודנו תמרון ברגשות הקוראים. אין ספק שכלבים פועלים על רגשות של קוראים צעירים באופן שנתפס כלגיטימי וראוי ביצירה על ידי חלק הארי של החוקרים והמחנכים (You, 2021).

מדוע ילדים רגישים במיוחד לסיפורים על כלבים ולסיפורים על חברות עם כלבים? הסופר וחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק סיפק לכך תשובה קצרה בספרו תנו להם ספרים:

יותר מכל בעלי־החיים האחרים מרבים הכלבים להופיע בספרות הילדים - הכלב הגיבור, הכלב הנאמן, הכלב הפרא וכלב־השעשועים. [...] זאת הסיבה לפופולריות הרבה של סיפורי כלבים בקרב בנים ובנות: סיפורים אלה יוצרים תחושת הזדהות עמוקה בקרב הקורא הצעיר, מחזקים את הביטחון העצמי [...] (אופק, 1978: 242).

שתי נקודות חשובות עולות מטענותיו של אופק: האחת שיצירות על כלבים אינן מגדריות, והן פונות בצורה דומה לבנים ולבנות - טענה נכונה עקרונית, כל עוד ההיבטים המגדריים שביצירה אינם גוברים על הדימוי הכלבי (אדון בכך בהמשך בהקשר של הניסיון להתייחס למגדר של הכלבה הלוחמת עזית גיבורת הסיפור עזית הכלבה הצנחנית מאת מוטה גור); הנקודה השנייה היא ההשפעה שיש לטקסט הספרותי על כישורי החיים של הקורא ובמיוחד על יכולות רכישה והפגנה של אמפתיה ועל חיזוק הביטחון העצמי.

מחקרים מהעת האחרונה שעוסקים בחברים דמיוניים אצל ילדים מצאו שהם מעדיפים חברות עם כלב שיכול להגן עליהם ויכולים להזדהות עם תחושותיהם על פני חבר דמיוני בן אנוש או חיה שאינה כלב. בהשוואה ליתרונות של חפצי המעבר לפי התיאוריה של ויניקוט, הכלב החבר הדמיוני לא רק מלווה את הילד, מנחם ומחזק אותו אלא גם משדר לו אמפתיה מטבעו הכלבי; ילדים צעירים עם כלבים מתגלים במחקרים כילדים אמיצים, חברותיים ופתוחים יותר (Spikins, 2022: 267-268, 313). מחקרים אלה אומנם אינם מלמדים מהי הסיבה שגורמת לילדים להיות רגישים יותר לחברות בין אדם לכלב, בין אם היא דמיונית או ממשית, אבל הם מעידים על נטייה טבעית של כלל הילדים לחברות עם כלבים, נטייה שהיצירה לילדים מזהה ועושה בה שימוש.

מכאן שהסיבה השלישית היא מקרה פרטי של הסיבה השנייה, כאשר השימוש בקולם של הכלבים מופיע בעצימות גבוהה ובמכוון לניצול רגשי לעברת מסרים חינוכיים או אידאולוגיים. אם כן ההאנשה היא תחבולה ספרותית של שימוש בבעלי חיים כאמצעי מתווך להעברת מסרים, והיא מקובלת מאוד בספרות וביצירה לילדים. במקביל למסרים שמועברים על ידי ההאנשה, מסרים מועברים גם באמצעות שלל של תחבולות ספרותיות או חזותיות (באיורים) בצורה ישירה או עקיפה. במקרה של הספרות העברית, מסרים כאלה יכולים להיות מסרים ציוניים מילוליים, כמו בשירים ובסיפורים לילדים על כלבים טרם הקמת המדינה (כפי שאציג בפרק הראשון), או מסרים ציוניים ופטריוטיים שכלולים בטקסטים על כלבים במסגרת מקראות למקצוע העברית בחינוך היסודי מראשית שנות החמישים ועד לסוף שנות השבעים של המאה שעברה (ורטהים, 2015). למעשה, חלק מהיצירות שמציגות ומתארות כלבים במקראות לעברית נכתב במיוחד למקראות. הטקסטים על הכלבים הכלולים במקראות מייצגים את האתוס הציוני של התקופה, בפרט את הנכונות להקרבה עצמית (ורטהים, 2017, 67). מניפולציית המסרים במקראות תואמת מגמה דומה שמוצגת בתרבות הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים (הלר, 2014; 2015). דומה ששימוש בדמות שנתפסת כפחותה אך מפתה בעיני הילדים, כמו דמות כלב, היא פתח נוח להכנסת מסרים מגויסים במסווה.

מחקר תרבות מאפשר לנו לבחון תופעה שמתקיימת בספרות לילדים בהשוואה לתופעות דומות במערכות תרבות אחרות, למשל בפזמונאות או בקולנוע, וביצירה המופנית לקהלים מגוונים, מבוגרים, ילדים או תלמידים. תלמידים הם "קהל שבוי" מאחר שהטקסטים המיועדים אליו (למשל מקראות להוראת עברית) על פי רוב נוטים להיות שמרניים יותר ומושפעים מתפיסת חינוכיות מסוימות על פני אחרות. בהנחה ש"ילדים אוהבים כלבים", הטקסט מנתב את הקוראים לקבלת מסרים סמויים ואף חתרניים שהיוצרים מעדיפים שלא להעביר בערוצים גלויים, למשל תיקון אפליה מגדרית או אפליה עדתית בתקופות שבהן הדבר לא היה מקובל בשיח הלאומי. המסרים החברתיים והתרבותיים הקשורים בכלבים ביצירה לילדים הם לב ליבו של ספר זה.

דיון בדמות הכלב בספרות ילדים לאומית, כמו ספרות ילדים עברית או ישראלית, הוא דיון מקומי, וגם המסקנות העולות ממנו עשויות להיות מקומיות. אולם תופעה של יצירה ספרותית המכוונת לעיצוב רגשות לאומיים והבנייה חברתית, חינוכית ותרבותית, אינן תופעות מקומית. החוקרת מוניקה פלגל (Flegel) טוענת כי תולדות הילדוּת בתרבות המערב משולבת לחלוטין בתולדות חיות המחמד, וקשורה בתפיסת המשפחה הגרעינית והזהות כבר מאז ספרות הילדים של המאה ה־19. משום כך, גורסת פלגל, לא ניתן לדון בחיות מחמד במנותק מדיון בילדות ובמבנה המשפחה והקהילה (Flegel, 2017: xiv). טענתה של פלגל נרחבת מעבר לשימוש אידיאולוגי נקודתי, מכיוון שהיא טענה רב־מערכתית בתרבות הילד, והיא פורשת טיעונים כלכליים, חברתיים, חינוכיים ועוד.

פלגל אינה החוקרת הראשונה שמעלה טיעונים על הקשר שבין מאפייני ילדות למאפייני חיות מחמד במערב כיום ועל תפיסת הקשר הזה כקשר עוצמתי בתרבות הילד. חוקרים נוספים יוצאים נגד אימוץ תפיסות הרואות בילדים ובחיות מחמד בספרות הילדים העולמית רק מושא לדאגה ולטיפול או ייצוג אומנותי שלהם. אלה רווחו לא אחת הודות להשפעה של פוקו, שהבחין בין "האדם הפוליטי" לבעלי החיים ובין סמכות וכוח הניתנים גם לפרט לבין קולקטיב שאין לו לא סמכות ולא כוח (Foucault, 2004: 145). מחקרים קוראים תיגר על תפיסות של נחמדוּת וכניעות (הן של ילדים והן של חיות) מביאים לשיח מבנים היררכיים־כוחניים (שומרים או מגוננים) חדשים של יחסי ילד־חיה או ילד־כלב. אך בעיקר הם עוסקים בשימוש בקשר ילד־חיה (ילד־כלב) כסוכנות תרבותית (cultural agency). כלומר, דיון בכלבים בספרות ילדים אינו יכול להסתכם בניתוח ספרותי צר, שכן הוא חלק מתופעה תרבותית רחבה יותר המבקשת לחולל שינוי באמצעות אותו ייצוג ספרותי; אחד השינויים החשובים ביותר הוא שינוי בתפיסת זהות, כלומר בתפיסת הלאומיות (ראו למשל את ההסבר לשיח התאורטי החדש אצל Feuerstein & Nolte-Odhiambo, 2017). מכאן שאם טקסט ספרותי לילדים מפעיל מניפולציות רגשיות על הקורא הצעיר על מנת לנתב את תפיסותיו, לא רק שלא ניתן להסתפק בניתוח ספרותי צר שלו, אלא שלא ניתן להסתפק בטקסט בודד או אפילו בכמה כאלה. לעומת זאת, יש להתבונן בגוף גדול של טקסטים המתקיים לאורך זמן, במה שמכונה קורפוס יצירות נרחב, ולזהות את המכנים המשותפים.

הסיבה הרביעית והאחרונה לבחירתי בנושא הכלבים בספרות הילדים העברית היא הפשוטה ובה בעת המורכבת מכולן. כלבים בספרות ילדים עברית הוא נושא שמעניין אותי, וכנראה שגם אותך, אם בחרת לקרוא בספר, ובמיוחד אם גם את ואתה אוהבים כלבים כמוני. במשפחתי תמיד חברים גם כלבים. כשהתכוננתי לבחינות כסטודנטית לתואר ראשון בספרות, נהגתי להכין רשימות של הכלבים שהופיעו ביצירות. אלה היו הרשימות המיותרות ביותר שהכנתי בלימודי האקדמיים, בכל הקשור להכנה לבחינות ולתקופות וללשונות שבהן התמקדו לימודיי. רשימות הכלבים דרשו את הזמן הארוך ביותר, כי ברוב המקרים הכלבים לא קפצו לכותרות הפרקים או לחיי הגיבורים, ובדיעבד הבנתי שאפילו לא לחיי המרצים, וכך בהתאמה גם לא למבחנים. אני לרגע לא מצטערת על הכנתן של רשימות הכלבים שלי, וקשה לי להאמין שאחרת הייתי מקפידה כל כך על עלילות משנה ברומנים ותיאור חדרים ונופים של המאה ה־19, כאלה שנמשכו כמה עשרות עמודים שנטיתי לדלג עליהם. הרשימות הללו הפכו לי להרגל, וכך ייסדתי לי את רשימת הכלבים הספרותיים.

אך הכלבים הספרותיים פגשו אותי שוב כשעסקתי גם בנושאים אחרים. בשנים האחרונות עסקתי בשני מחקרים גדולים. האחד קבוצתי ובינלאומי, ובו יחד עם קבוצת החוקרים (CoHLit-21' 'Comparative Holocaust Literature in the 21st Century) בחנתי את ספרות השואה הנכתבת כיום בלשונות רבות, וגם בה - מטבע הדברים - לכלבים היה מקום משמעותי, בין אם כחיות המחמד האסורות שנמסרות מהבית ובין אם כביטוי לטורף הנאצי. במקביל למחקר ספרות השואה הקבוצתי עסקתי במחקר אישי שבוחן את עיצוב הילדות הישראלית. בתחילה העיסוק בכלבים אמור היה ללוות את מחקר הילדות הישראלית לצד מאפייניה השונים כאחד מהיבטיה, אך בסופו של דבר נפח התופעות (כמות אזכורי הכלבים, איכותם הספרותית/קולנועית וכדומה) דרש בחינה נוספת בנפרד. כך "רשימת הכלבים" הפכה לספר זה.

בספר חמישה פרקים המאירים את ייצוגו ותכונותיו של הכלב ביצירה העברית לילדים מחמש נקודות מבט שונות. רוב הפרקים עוקבים בסדר כרונולוגי והיררכי אחר התפתחות הדימוי של הכלב בתרבות הילד. חשוב להבהיר שספר זה אינו מציע קריאה השוואתית של הספרות העברית והישראלית לעומת ספרות הילדים העולמית, ולכן אין בו תשובה האם סך כול התמונה המתקבלת מייצוגי הכלבים בספרות הילדים העברית תואמת מגמה עולמית כלשהי.

הפרק הראשון מוקדש לכלב הגיבור והשומר, המגונן על הילד ומכשיר אותו לשמירה ולעבודת הארץ ככל החלוצים. בפרק זה אציג כיצד מתחולל השינוי והכלב המרושע - לא רק בתפיסה היהודית העממית של מזרח ומרכז אירופה - הופך לבן דמותו של החלוץ ולחבר של כבוד בגן הילדים העברי.

בפרק השני אציג כמה מסיפורי החברות הכלביים הנודעים ביצירה העברית לילדים, ואת הכלבים שהיו השראה לדורות שונים של ילדי ישראל, חלקם בהשראת הכלב השומר. מובן שיש חברויות חשובות שמוכרות מאוד בספרות הילדים בת זמננו, של ילד/ה־כלב/ה, אך הדיון בספר זה מוגבל למסגרת של עד שנות ה־70 של המאה שעברה ולכן יסתיים שם. עקרונות החברות הם אוניברסליים ולכן מסקנות הפרק תקפות גם ליצירות ההווה.

בפרק השלישי אזכיר כמה כלבים וכלבות שובבים והרפתקנים שלא מתנהגים כמצופה מהם. במקרים כאלה, אטען, המחברים השתמשו בכלבים כאלגוריה למסרים חברתיים ומגדריים שלעיתים הקדימו את זמנם, ולרוב תיארו התנהגות ילדותית ברגעי השתטות ביודעם שרק האלגוריה תאפשר את המסר הלא מקובל. כלבים שובבים אחרים יציגו את הרצון לחקור את הסביבה ולחשוף גילויים חדשים, בדומה לסקרנות הטבעית של הילד.

בפרק הרביעי אעסוק במגמה הגוברת של העיור של כלבים ביצירה לילדים, אציג את מקומות המחייה של הכלבים לאורך הדורות ואת משמעות התמורה העירונית כתגובה לתמורות שונות שעברו על החברה הישראלית. אתמקד במיוחד במעבר נוסף שמתרחש בספרות הילדים, הוא המעבר מהשדות החקלאיים לשדות הקרב.

בפרק החמישי והקצר יחסית אתייחס לשמות הנפוצים של כלבים בספרות העברית והישראלית לילדים, שכן גם הם חלק בלתי נפרד מהתמורה התרבותית המשתקפת בייצוגי הכלבים בספרות הילדים. בפרק זה אתהה מה הם אומרים על השינוי שחל בחברה דוברת העברית.

לאורך פרקי הספר מופיעים איורים מספרים וגם תצלומי כלבים, עם ובלי אנשיהם. התצלומים לקוחים ברובם מאלבומים משפחתיים, חלקם מאלבומים שעברו בירושה, והם מלווים לא אחת בסיפורים שגם הם מורשת משפחתית. הכלבים, שמותיהם, המראה שלהם (הגזע, הצבע, הגודל) ומקום מחייתם (עירוני לעומת חקלאי, יישוב מרכזי לעומת יישוב ספר) מלווים את המתואר ומאירים את הזיקה שבין עולם היצירה לעולם הממשי.

העירוב בין טקסטים ספרותיים, טקסטים פופולריים (למשל פזמונים), מודעות פרסומת וקטעי עיתונות ותצלומים מאלבומי משפחה אפשרי בתחום מחקרי, המכונה מחקר תרבות. אכן הספר הוא תוצר של מחקר אקדמי בתחום תרבות הילד העברי שקיימתי לאורך העשור האחרון ושבו בחנתי את עיצוב הילדות הישראלית. למרות שהמדובר במחקר אקדמי הספר כתוב בצורה שמתאימה לכול ולא רק לאנשי האקדמיה, לכל חובבי הכלבים, לכל חובבי הספרות, לכל מי שהנושא מסקרן אותם ולכל מי שימצאו בספר עניין. השתדלתי לפשט את ההסברים התאורטיים - וכול מי שאינו מבקש לדקדק כיצד ואיך הסקתי את מה שהסקתי או מצאתי את מה שמצאתי ומהו המקור של הדברים יכול פשוט לדלג עליהם ועל הערות השוליים המעטות. לעומת זאת, ברשימת המקורות הפרדתי בין היצירות הספרותיות למחקר, כדי שמי שמעוניינים לקרוא את היצירות עצמן ימצאו אותן בקלות יחסית. לצערי, מפאת ריבוי היצירות הכוללות כלבים או מתייחסות אל כלבים, לא יכולתי לכלול, לאזכר ולנתח את כולן . כמחקר תרבות, הקריטריונים העקרוניים לבחירת היצירות היו על פי מידת המרכזיות שלהן בתרבות או בממסד התרבות (כלומר: מידת ההיכרות של הציבור איתן, היכן פורסמו, האם לא נשכחו לאורך זמן רב וכדומה). בדיון ביצירות שאינן מרכזיות הסברתי לעומק מדוע נבחרו.

בחרתי לתחום את המוצג בספר - אך לא את המחקר - ולסיימו בסמוך לעשור מרובה אירועים, שנות ה־70 של המאה שעברה. עשור זה כלל בין השאר את מלחמת יום הכיפורים (1973), ה"מהפך" (עליית מפלגת הליכוד לשלטון בבחירות 1977) והסכם השלום הראשון של ישראל עם מדינת אויב, מצרים, שהושלם בשנת 1979. אי אפשר להתעלם גם ממלחמת לבנון הראשונה (1982) שהמשיכה לטלטל את ישראל גם בעשור הבא. היה זה רצף נקודות של שבר ושינוי בחברה. מצד אחד נוצר שבר של אומה שלמה, מלחמה שגבתה את מניין הקורבנות הרב ביותר שידעה מדינת ישראל הצעירה עד אז והותירה אלפי יתומים, ומהצד האחר הייתה תחושה של שבר של המחזיקים בתפיסת עולם שהייתה השלטת במהלך כשלושים שנות קיומה של המדינה, תוך שינוי המציאות הישראלית עם זליגתן של מערכות ערכים ואידאולוגיות חדשות אל הממסדים החינוכיים ואל היצירה לילדים. ולבסוף נולדה גם תקווה שטרם התמששה אך חינכה בצורה ממסדית וממלכתית דור שלם של תלמידים לשאיפה לחיים של שלום. מבחינת מחקר תרבות ישראלי - ובכלל זה תרבות הילד - שנות ה־70 של המאה שעברה הן נקודה טובה לעצור בה, נקודה של שינוי.

שינוי במערכות תרבות אינו בהכרח טוב ואינו בהכרח רע, אלא יוצר סיפור אחר, מארג כוחות חדש. לסיום ההקדמה, הנה משל על כלבה וכמה "חיפושיות". בשנות השבעים להקת הביטלס כבר לא הייתה נון גרטה, גורם בלתי רצוי, בישראל, ואפשר היה להתענג גם על שירהּ הכלבי מכול של הלהקה - "מרתה יקרה שלי" ("Martha My Dear"), שנכתב בשנת 1968 בידי פול מקרטני. מרתה הייתה כלבת רועים אנגלית קשישה. השיר מתאר את הכלבה הטיפשונת והשמנמונת שאפשר לנהל איתה שיחות אינספור אך אי־אפשר לכעוס עליה לעולם. זוהי מרתה, כלבתו האהובה של פול מקרטני, שהוא מתחנן אליה שתמשיך ותאהב אותו לנצח. מקרטני לא היה הראשון ולא האחרון ששילב ביצירה את כלבו האהוב, כפי שתוכלו לגלות בהמשך.

הערות:

1.איתמר לוי כתב מספר פעמים על כלבים בסיפורים ובשירים עבריים לילדים. בדף המידע מספר 234 (תאריך מקורי לא ידוע) ששלח למנויים של רשימת התפוצה שלו הוא עסק בזהותם הממשית של מספר כלבים ספרותיים. בנמצא גם מחקר מצומצם אחד שמוקדש לכלבים בלבד ועוסק בהבניה של זהות פטריוטית באמצעות ייצוגי הכלבים במקראות להוראת השפה העברית בבתי הספר היסודיים בין 1950 ל־1970; מקורו של מחקר זה בעבודה סמינריונית שהתפתחה לימים לתזה לתואר שני. אולם ככל המחקרים הקיימים האחרים, התזה עוסקת גם בבעלי חיים נוספים (ראו: ורטהים, 2015; 2017). המאייר דני קרמן הקדיש לכלבים שבאיוריו את המאמר המאויר "מאיירים חיות - כלב" בבלוג שלו (קרמן, 2023), אך זהו מחקר רטרוספקטיבי עצמי בלבד. ישנם עוד מחקרים העוסקים בבעלי חיים בספרות ילדים ומזכירים גם כלבים, ורובם יוזכרו בהמשך. יש לציין כי מחקר של אתי רוזנטל שהתפרסם בשנת 2016 תחת הכותרת "מ'שמוליקיפוד' ל'שבלול בצנצנת': יחסי אדם־חיה וערכי טבע בספרי ילדים ישראליים" וטוען לבחינת חמישים יצירות החל מקום המדינה ועד 2011 מתמקד למעשה בכלבים ביצירות ישראליות לילדים מהמאה העשרים ואחת, ולפיכך ניתן בהחלט למנות אותו כמחקר על כלבים בספרות הילדים הישראלית בת זמננו. אך אין זהו מחקר ספרותי־היסטורי הבוחן את היצירות בהקשרן ההיסטורי, כי אם מחקר סוגתי המתייחס לתכני הסיפורים.

2. גם במקרא נמצאת הקבלה בין האריה לכלב, דבר המשקף את התפיסה התרבותית של כלבים ככתוב בבראשית מט ט: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ". אומנם הפסוק מתאר מצב שלילי, אך התכונה העולה כמשותפת לאריה ולכלב יכולה להתפרש כחיובית: נחישות ודבקות במטרה, במקרה זה - שמירה על ה'טרף'. התנהגות הכלב מוזכרת במקרא גם בשופטים ז כאבן בוחן שלילית דווקא. גדעון מצליח לגייס מתוך כל העם רק שלוש מאות לוחמים נבחרים משום שאינם מלקקים את מי המעיין ברכינה ככלבים, אלא משתמשים בידם לגמיעה. הודות להם ולהתנהגותם האנושית ולא הכלבית זוכה העם בניצחון.

3. ההחלטה להשאיר את השם ארפי בתרגום העברי הנוכחי קשורה בנורמות של תרגום בכלל ובנורמות של תרגום שמות בספרות ילדים בימינו. בשעה שבעברית בדרך כלל מקובל כיום לייצג בכתב את קולות הנביחה כ"הב־הב" ובדיבוב כ"הָאוּ־הָאוּ", באנגלית מקובל לייצג את הנביחה כ"ווף" (Warf), בדיבוב גם כ"ררראף" (Rrruf) או "ארף" (Arf) ומכאן שהשם ארפי שקשור לנביחה ומשויים לכלבים בספרות הילדים האנגלית. אגב, אילו הספר היה נכתב ומתורגם בעבר, ארפי היה הופך ל"נבחי" או ל"מהבהב" בעברית של בן יהודה ומחיי השפה, ל"נבחני" בעברית של יוצרים דוגמת לוין קיפניס בתקופת טרום וראשית המדינה ול"הב־הב" בעברית של שנות ה־70 של המאה שעברה. בעניין ייצוג קולות הכלב, ראו: גולדנברג, 1997.