הפרדס האבוד

הקדמה

ראשיתו של ספר זה במפגש בין שני מחבריו בסדנת מחקר שנערכה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והפגישה חוקרים ערבים ויהודים. את הסדנה ארגן פרופ' משה שמש, ומטרתה הייתה לבחון את מצב המחקר על אודות היחסים, הן השיתופיים והן הקונפליקטואליים, בין שתי החברות: הערבית־פלסטינית והיהודית־ישראלית. באותה עת, בשלהי תהליך אוסלו וערב פרוץ האינתיפאדה השנייה, מפגשים כאלה לא היו דבר שבשגרה, אך כאשר הם נתקיימו עדיין שרתה עליהם תקווה לעתיד של קיום משותף והבנה הדדית. המפגש האישי ההוא ואלו שבעקבותיו הוליכו לבסוף לקבלת מענק מחקר מאת הקרן הלאומית למדע שאפשר לנו לפתוח במחקר המשותף.¹ עם השלמת המחקר על הספר וכתיבתו, התפנינו להתבונן לאחור על המסע המקצועי והאישי שעשינו. בראש ובראשונה עמד לנגד עינינו היסוד המחקרי־מדעי. ביקשנו להשתמש במקורות בני הזמן ובשיטות המחקר הידועות על מנת לתאר, לנתח ולהסביר את תולדות הפרדסנות הפלסטינית מראשיתה באמצע המאה ה־19 ועד קטיעתה הטראומטית בעת מלחמת 1948 ולאחריה, שהרי זהו סיפור שטרם סופר. עם זאת, כל מחקר מושפע מההקשר הרחב שבו הוא מתקיים ומהביוגרפיה של כותביו או כותבותיו. הנושא שאותו בחרנו לחקור נשא משמעות אישית עמוקה עבור שנינו.

להלן דברים של מוסטפא:

בשבילי יאפא (לב תעשיית הפרדסנות הערבית־פלסטינית לפני 1948 והנמל הימי המרכזי בארץ) איננה סתם עיר רבת־שנים ששרידי בניינים עתיקים מעידים על עברה המפואר.

יאפא היא העיר שעל סיפורי גדולתה, תפארתה, שווקיה העשירים, שפת ימה, מסגדיה וכנסיותיה השוכנים גב אל גב, סמטאותיה הצרות ורבעיה המודרניים החדשים גדלתי, בכפרי הקטן אום אל־קטף (השוכן בוואדי עארה ואשר היה רחוק מכל סימני אורבניזציה). בילדותי התמוגגתי על סיפוריו של אבא אשר חי ביאפא כשזו הייתה בשיא גדולתה, בשנים 1934-1948. משכו אותי במיוחד סיפוריו על הארומה המשכרת והמיוחדת של פרחי ההדרים בשיא פריחתם שהייתה אופפת את העיר במעטפת של ריח מבושם בחודשי האביב.

לאבי, דאוד אבראהים כבהא (1913-1982), היו עשרה גמלים שהובילו פחמים מאזורי ואדי עארה והרי אל־ח'טאף לערים טולכרם ויאפא. עם הזמן הוא פתח ביאפא חנות למכירת פחמים, שהיו אז מקור אנרגיה חשוב לחימום ולשימוש בבתי מאכל למיניהם ובמסעדות. את סיפוריו על אודות בתי הקפה, בתי הקולנוע והתיאטרון של יאפא סיפר לנו בלילות החורף הארוכים. הוא התגאה מאוד שנפל בחלקו להיות במופעים של הזמרים הנודעים אום כלת'ום ומחמד עבד אל־והאב כאשר אלה הופיעו ביאפא בשנות ה־40 של המאה ה־20.

את ביקורי הראשון ביאפא עשיתי בחברת אבי כשהייתי בגיל 8. התאכזבתי מאוד כשלא מצאתי כמעט מאומה ממה שדמיינתי. ההסברים של אבא לא היו משכנעים ולא עזרו לי הרבה כי הם היו קצרים ועמומים. ביקרנו ביאפא ביקור משותף שני ואחרון לאחר 11 שנים. הוא גילה אז פתיחות יתר וסיפר סיפורים מפורטים שמעולם לא שמעתי. בייחוד השאיר עלי רושם סיפור היום האחרון שבילה בעיר לפני נפילתה בידי הכוחות היהודים במאי 1948. האכזבה שלי הפכה הפעם לצער וכאב. רגשות אוחזים בי כל פעם שאני מבקר ביאפא ומנסה לשחזר את אותם מראות, את חיי אותם אנשים, את ריחות השווקים ואת הניחוח המבושם של פריחת ההדרים.

לחקור את הפרדסים האבודים של יאפא ושל שאר ערי ההדרים הפלסטיניות אינו מעשה קל כלל וכלל. זהו מעבר הכרחי מריח הארומה המבושם האופף את הזיכרון העמום אל עבר אבק המסמכים הישנים, לפרדסים שנגדעו, למותג "תפוזי יפו" שעבר שינוי זהות ובעלים, למרחבי הפרדסים השוקקים שעברו מתיחת פנים והם נאנקים היום תחת עול הדחפורים והמחפרים היוצקים כל הזמן יסודות של בניינים גבוהי קומה ועתירי בטון. זהו מעבר כואב מבריכות ובארות ההשקייה, שחלק גדול מהן חרב, וחלק אחר סולק כליל מנוף המרחב בלבושו החדש.

הזיכרונות הקולקטיביים והאישיים הבולטים ביחס לחברה הפלסטינית לפני 1948, שמילאו את ילדותו של מוסטפא כבהא והשפיעו על רצונו המקצועי לשחזר את העבר, שונים משמעותית מאופן חווייתו של נחום קרלינסקי את הפערים שאליהם נחשף תוך כדי מחקר בין מה שהכיר כבוגר מערכת הסוציאליזציה הישראלית ההגמונית לבין רוחב הקיום הפלסטיני ועומקו לפני הנכבה, וכן מההבנה את עומקה של ההשכחה הישראלית המכוונת של מציאות מודחקת זו; כל זאת למרות שפע המידע המצוי כיום במחקרים, בזכרונות ובספרות היפה על אודות החברה הפלסטינית טרם הנכבה ועל אודות הנכבה עצמה. מידע זה החל להופיע בקצב גדל והולך מאז הופעת מחקריו פורצי־הדרך של בני מוריס והוויכוח הלוהט שבא בעקבותיהם.²

סיפר־העל הציוני־ישראלי מעניק לענף הפרדסנות הישראלית של העשורים הראשונים שלאחר 1948 תפקיד דומה לזה שממלא כיום ענף ההיי־טק במדינת ישראל. הפרדסנות מוצגת כמנוע כלכלי מרכזי שהיה ענף ייצוא עיקרי שהכלכלה הישראלית התבססה עליו בעשורים הראשונים של המדינה, בדומה לענף ההיי־טק היום. לפי סיפר־על זה, הפרדסנות הייתה כול כולה יהודית־ציונית, פרי יצירה טהור, מודרני, חדש ורענן מבית היוצר של תנועת העבודה ההגמונית וביטוי לעקרון הציוני של "הפרחת השממה". ראשיתו של פרי הילולים זה, ממשיך הנרטיב ההגמוני, עוד בימי השלטון העות'מאני. המשכו בימי המנדט הבריטי ושיאו בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. אין צורך להדגיש את המובן מאליו: בסיפר־על זה לא נזכר כלל קיומה של פרדסנות פלסטינית פורחת ומשגשגת שהוקמה כבר באמצע המאה ה־19, עוד לפני הקמת התנועה הציונית ולפני הגעת המתיישבים הציונים הראשונים לארץ הקודש.

אכן, כאשר קרלינסקי ניגש לפרויקט המחקר הקודם שלו, שהוקדש לחקר הפרדסנות הציונית עד שנת 1939, הוא הופתע לגלות שבסיפר־העל שעליו גדל היה פגם כפול: ראשית כל הוא גילה שלא הייתה זו תנועת העבודה שייסדה את הענף הציוני אלא דווקא המגזר הפרטי הציוני, אשר גם הוא הודר מסיפר־העל ההגמוני. שנית, ואף חשוב מכך, מחקרו של קרלינסקי עימת אותו עם "נקודת העיוורון" האולטימיטיבית של הנרטיב הציוני - מציאותו של ענף פלסטיני מבוסס ופורח שהושכח לחלוטין מסיפר־על זה.³

מטרתנו הראשונית הייתה, אם כן, להשתמש בכלים ההיסטוריים שעמדו לרשותנו כדי לנסות לשחזר את אותה מציאות אשר עד כה קיומה הודחק או נמחק בכוונת מכוון, אולם תוך כדי המחקר הבנו ביתר עמקות שהשכחת קיומו של ענף פרדסני פלסטיני היא רק דוגמה לתופעת בעלת ממדים מטפוריים עמוקים של השכחת העבר הפלסטיני בכללותו. אם כן, הפרויקט שעמד בפנינו היה כפול: מחד גיסא, התמודדות עם הזיכרון הפלסטיני של הענף ועם השכחת המציאות הפרדסנית הפלסטינית על־ידי ישראל, ומאידך גיסא מטרתנו הייתה לנסות להביא ל"שובו של המודחק" הפרדסני הפלסטיני ולהיזכרות מחודשת בהיסטוריה הערבית של הארץ, שהיא גם ההיסטוריה של מדינת ישראל עצמה.

במקורות שנחשפו לפנינו מצאנו שתי הפתעות בלתי־צפויות: הגילוי הראשון היה שעל אף המתחים והיריבויות הכלכליים והלאומיים הבולטים בין המגזר הערבי והיהודי בענף הפרדסנות, הופתענו מהיקף יחסי הגומלין בין המגזרים, ממשכם הארוך ומעוצמתם. שיאם של יחסי גומלין מתמידים אלה, שהחלו מייד עם כניסת פרדסנים יהודים לענף במפנה המאות ה־19 וה־20, היה בהקמת מבנה דו־לאומי רשמי של הענף הארצי בשנה הראשונה לאחר פריצתה של מלחמת העולם השנייה. מבנה זה היה היחיד ממעט הגופים הדו־לאומיים שהוקמו לפני הנכבה שהחזיק מעמד, בעוד שאלה לא שרדו יותר מחודשים ספורים. המבנה הדו־לאומי הפרדסני שתנועת העבודה, המתנגדת הגדולה לשיתוף פעולה ציוני־פלסטיני הייתה חברה בו, פעל לאורך כל מלחמת העולם השנייה ועד אפריל 1948, אז ריסק הסכסוך הלאומי כל אפשרות לשותפות דו־לאומית.

הגילוי השני קשור לעובדה שהיחסים בין ערבים פלסטינים ויהודים ציונים העמיקו והתחזקו דווקא בשש השנים הארוכות של מלחמת העולם השנייה. ואכן, רוב המחקר על תקופת המנדט, וללא קשר לשייכות לאומית כלשהי, מבוסס על ההנחה שערב פרוץ מלחמת העולם השנייה הונחו כבר היסודות החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים בשתי החברות הלאומיות בפלסטין המנדטורית שהובילו בסופו של דבר ל־1948. כך, מרבית המחקרים העוסקים בחיים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים של תקופת המנדט מסתיימים בשנת 1939 וכמעט ואינם מתייחסים לשנות המלחמה. לחליפין, המחקרים שכן מגיעים עד למלחמת 1948, רובם ככולם מהכיוון הפוליטי והצבאי, מבכרים להתעלם מההתקרבות המרשימה בין יהודים לערבים ובין הנהגותיהם בשנות מלחמת העולם, שהרי זו עומדת בסתירה לתפיסה הקונפליקטואלית העומדת בבסיס מרבית המחקר, הישראלי והפלסטיני, של תקופת המנדט. בד בבד, ספרנו מצטרף למספר גדל של מחקרים שהטילו ספק באקסיומה הקונפליקטואלית ואשר אף לא התעלמו מההתקרבות בין שתי החברות בשנות המלחמה.⁴ אם כן, לא רק "פרדס נעלם" גילינו אלא גם קיום דו־לאומי משותף שאף הוא הושכח מסיפר־העל הציוני ומזה הפלסטיני. ספרנו מבקש לספר את תולדות שני אלה.

***
אנו רוצים להודות לארכיונים ולעובדותיהן ולעובדותיהם שעליהם מבוסס, בין השאר, מחקר זה: הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון מדינת ישראל, ארכיון ההגנה, ארכיון קיבוץ #1, ארכיון קיבוץ #2, ארכיון העיר רחובות; משפחת איזקסון וד"ר סמדר ברק על רשותם להשתמש בחומר מארכיון אהרון מאיר מזי"א; ארכיון ס. יזהר, הספריה הלאומית של ישראל; והארכיון הלאומי הבריטי. כמו כן, גם לאוספי המסמכים של ארכיון פרטי. אנו מבקשים להודות לפרופ' יעקב (קובי) מצר על תמיכתו בפרויקט זה ועל עידודו. הצעתו שנעיין בארכיון ובפרוטוקולים של המועצה לשיווק פרי הדר של ימי המנדט הוכיחה את עצמה כאבן בניין חשובה להבנת המבנה הדו־לאומי של הענף. תודה מיוחדת לעוזרות ולעוזרי המחקר שלנו, שסייעו לנו רבות במחקר זה: מחאסן ראבוס, מחמוד מחאמיד, נעמה בן־זאב, דן אלגרנטי ונטע חזן. תודות גם למר צביקי פייקין על סיועו רב הערך בעיבוד הנתונים של "מפקד פרדסי הערבים, 1948."

נחום קרלינסקי מבקש להביע את הערכתו ותודתו לשני מוסדות אקדמיים שאירחו אותו בנסיעותיו מחוץ לישראל. המחלקה למדע המדינה במכון הטכנולוגי מסצ'וסטס (Political Science Department, the Massachusetts Institute of Technology),והתוכנית MIT-MISTI Israel סיפקו תמריצים אינטלקטואליים, סביבה מסבירת פנים וגישה למשאבי ספרייה עשירים. קרלינסקי מודה לראשי המחלקה, לצוות המחלקה ולמנהלים של MISTI Israel שקיבלוהו בברכה החל מיומו הראשון שם. קרלינסקי אף רוצה להודות לפרופ' מיכאל צאנק (Michael Zank), מנהל מרכז אלי ויזל ללימודי יהדות באוניברסיטת בוסטון בשנים 2011-2022, על האירוח מסביר הפנים ועל האפשרות לקבל מרחב עבודה מזמין וגישה חשובה למשאבי הספרייה. אלה סייעו מאוד בשלבים האחרונים של כתיבת ספר זה. קרלינסקי אף מודה לסגל המרכז ולחברי ולחברות סגל ההוראה של מרכז אלי ויזל על האירוח החם והידידותי.

לבסוף, אנחנו רוצים להודות לגב' רחל קסל על סיועה החשוב בהמרת הנוסח באנגלית של כתב יד זה לעברית.

הערות

1. אנו רוצים להודות לקרן על תמיכתה במחקרנו.

2. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947–1949, תל־אביב: עם עובד, 1991; פנחס גינוסר ואבי בראלי (עורכים), ציונות - פולמוס בן זמננו: גישות מחקריות ואידיאולוגיות (עיונים בתקומת ישראל - סדרת נושא), קריית שדה־בוקר: המרכז למורשת בן־גוריון, 1996; יחיעם וייץ (עורך), בין חזון לרוויזיה: מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית; קובץ מאמרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1997; נחום קרלינסקי, "הרהורים על צמיחת לימודי מדינת ישראל", בתוך: דימיטרי שומסקי, יונתן מאיר וגרשון דוד הונדרט (עורכים), עם ועולם: שי לישראל ברטל, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2019, עמ' 271-300.

3. נחום קרלינסקי, פריחת ההדר: יזמות פרטית ביישוב, 1890–1939, ירושלים: מאגנס, 2000. אניטה שפירא כבר תיעדה את העובדה אשר לפיה ענף הפרדסנות הציונית לא הוקם על־ידי תנועת העבודה אלא על־ידי המגזר הפרטי הציוני. ראו: אניטה שפירא, המאבק הנכזב: עבודה עברית, 1929–1939, תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, 1977.

4. מוסטפא כבהא, הפלסטינים: עם בפזורתו, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010; נחום גרוס ויעקב מצר, "ארץ־ישראל במלחמת העולם השנייה: היבטים כלכליים", בתוך: נחום גרוס, לא על הרוח לבדה: עיונים בהיסטוריה הכלכלית של ארץ־ישראל בעת החדשה, ירושלים: מאגנס ויד יצחק בן־צבי, 1999, עמ' 300-324; תמיר גורן, "מפנה ביחסי ערבים ויהודים ביפו ובתל אביב בשנות מלחמת העולם השנייה", עיונים בתקומת ישראל 28 (2017): 169-196. אביגיל יעקבסון ומשה נאור, בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים: מאגנס, 2021.

Zachary Lockman, Comrades and Enemies: Arab and Jewish Workers in Palestine, 1906–1948, Berkeley, Los Angeles, and London: University .of California Press, 1996

מבוא

ענף הפרדסנות מילא תפקיד חברתי, כלכלי ותרבותי מרכזי בחייהם של הערבים שחיו בפלסטין בשלהי השלטון העות'מאני ובהמשך תחת המנדט הבריטי, החל מאמצע המאה ה־19 ובמהלך חמשת העשורים הראשונים של המאה ה־20. כידוע, הענף אף מילא תפקיד כלכלי, חברתי ותרבותי מרכזי בהווייתה של החברה הציונית ("היישוב") שהחלה להתהוות בפלסטין/ארץ ישראל החל משלהי שנות ה־80 של המאה ה־19.⁵ כענף כלכלי מובחן המיועד רובו ככולו לייצוא, הפרדסנות נוסדה על ידי יזמים ערבים מקומיים כבר באמצע המאה ה־19, כארבעים שנה לפני ייסוד התנועה הציונית ובוא הציונים הראשונים לארץ. כבר בשנת 1900, בטרם החלו המתיישבים הציונים להשקיע בפרדסים, צמחה הפרדסנות להיות ענף הייצוא העיקרי של פלסטין. בשיאו, במחצית השנייה של שנות ה־30, הקיף הענף כ־77% מערך הייצוא של כלל הארץ. עשרות אלפי משפחות, ערביות ויהודיות, היו תלויות בו לפרנסתן והוא שימש משענת כלכלית מרכזית עבור חלק ניכר מתושבי הארץ, ערבים כיהודים. הענף היה המנוע העיקרי שהביא להתפתחותה של יפו, עיר הנמל המרכזית בפלסטין, ולהפיכתה למרכז הערבי־פלסטיני השני בחשיבותו לאחר ירושלים, ולמוקד תהליכי מודרניזציה בחברה הערבית־הפלסטינית. נוסף על כך, הענף היה גורם חשוב לתהליכי ניעות בתוך החברה הערבית־הפלסטינית עד הנכבה.

ואומנם, כאשר הגיעו הציונים הראשונים לאזור בסוף המאה ה־19 הם פגשו תעשיית פרדסנות ערבית־פלסטינית צומחת. בתחילת המאה ה־20, כעשרים שנה לאחר הגעתם הראשונה לארץ, החלו גם יזמים יהודים להשקיע בפרדסנות. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה נחלק ענף הפרדסנות הארצי כמעט שווה בשווה, הן מבחינת השטח הנטוע והן מבחינת היקף הייצוא, בין שני הסקטורים הלאומיים שממנו הורכב, הפלסטיני והציוני. אולם למרות חשיבותו של הענף להבנת התקופה המכריעה שבין שלהי השלטון העות'מאני לנכבה הפלסטינית ומקומו בחיי העם הפלסטיני, לא נכתב עד כה שום מחקר בנושא. הספר הנוכחי הוא ניסיון למלא חלל זה.

סוד גלוי הוא שהמחקר על פלסטין ועל מקומן של התנועה הציונית ומדינת ישראל בהיסטוריה המודרנית של הארץ נתון למחלוקת פרשנית עמוקה. מחלוקת זו - או יותר נכון מחלוקות אלו - מושפעות רבות מתפיסות עולם שונות באשר למהותן של הציונות ומדינת ישראל מחד גיסא, ושל התנועה הלאומית הפלסטינית מאידך גיסא. הן מושפעות מעמדתם הרגשית של הנוטלים והנוטלות במחלוקות אלה חלק, וכן מההיסטוריה האישית של הצדדים. אף הסכסוך עצמו נעשה חריף ומריר מתמיד בעשרים השנים האחרונות והסלים את הידרדרות היחסים הפלסטיניים־ישראליים. יתרה מזאת, מאז מאורעות אוקטובר 2000 יחסי העימות החלו לגלוש ביתר עוצמה ואינטנסיביות לתוככי היחסים בין פלסטינים ויהודים גם בתוך גבולות הקו הירוק עצמו, כלומר בגבולותיה המוכרים של ישראל לפני 1967. כל אלה השפיעו על חוקרי וחוקרות פלסטין/ישראל ועיצבו בהכרח את מסלול מחקרם/ן, ומשפיעים בהכרח גם עלינו. תוך כדי הכרה בהקשר שבו נערך מחקרנו, ניסינו כמיטב יכולתנו לעגן את דיוננו במקורות הראשוניים שעמדו לרשותנו.

ואכן, בראשית מחקרנו ביקשנו להתרכז בסקטור הערבי־פלסטיני של הענף בלבד. שאפנו לחשוף את ההיסטוריה של חלק זה של הפרדסנות שבו כמעט שלא דובר, אולם תוך כדי המחקר נוכחנו לדעת שלא ניתן להפריד בין ההיסטוריות של הערבים־הפלסטינים והיהודים־הציונים בפלסטין/ארץ ישראל, בהינתן היחסים הדו־צדדיים החזקים ביניהם, בכלל, ובין ההיסטוריה של סקטור לאומי אחד של ענף הפרדסנות לזו של האחר, בפרט. התברר לנו שבין שני הענפים ובין האנשים שהקימו אותם ושעסקו בהם התקיימו יחסי גומלין מתמידים. גם כאשר התקיים מתח רב בין שני הענפים, הערבי והיהודי, וגם כאשר היו ניסיונות להפרדה מוחלטת בין הסקטורים, עדיין הענף האחר עמד כנקודת מוצא וכמבחן לעמיתו. על אחת כמה וכמה נכונים היו הדברים בתקופות של שיתופי פעולה הדוקים.

אנו מכירים בכך שהמציאות הדו־לאומית הקיימת היום הלכה למעשה בין הירדן לים, כאשר שני העמים, הערבי־פלסטיני והיהודי־ציוני, מתגוררים באותה מולדת ומקיימים ביניהם שיתופי פעולה במגוון רחב של תחומים לצד יריבות אלימה, חידדה אצלנו את ההבנה של תופעות דומות בארץ במהלך התקופה המנדטורית. מעבר לכך, טענתנו היא שהמצב הדו־לאומי הנוכחי נוצר בזמן תקופת המנדט הבריטי על פלסטין המנדטורית (1918-1948). מצב זה ממשיך להתקיים בפלסטין/ארץ ישראל מאז, ובכלל זה בשנים שבין הנכבה למלחמת 1967.

ממד נוסף שהשפיע על מחקרנו הוא האי־שוויון בין ערבים ליהודים המובנה בתוך המערכת החברתית, הפוליטית והתרבותית בישראל ומשפיע גם על האקדמיה הישראלית.⁶ עצם העובדה שאנו משתפים פעולה כבר שנים לא מעטות במחקר היסטורי משותף היא עצמה איננה נפוצה. אין אנו הראשונים, כמובן: לא מעט עשו זאת בעבר ועושים/ות זאת כעת, במחקר ובשיתופי פעולה מחקריים. אולם המחקר ההיסטורי על פלסטין/ישראל, שלו משמעות חשיבות מכרעת בהבניית התודעות הלאומיות של שני העמים, בייחוד של זו הציונית־ישראלית, מתנהל באקדמיה הישראלית ברובו הגדול במעגלים נפרדים, תוך כדי הפרדה מכוונת של המערכת בין ההיסטוריה היהודית־ציונית והערבית־פלסטינית. כל זאת בניגוד למחקרים העוסקים במציאות הנוכחית של המרחב והחברה של פלסטין/ישראל, המרוכזים רובם ככולם במדעי החברה, שבהם ניכר שיתוף פעולה רב ומתהדק בין חוקרות וחוקרים משני העמים.⁷ כאמור, האי־שוויון המבני, המוטבע בתוך המערכת הישראלית, עמד לנגד עינינו ואנו מקווים שהכרה זו מצאה ביטוי במחקר הנוכחי.

כאמור, המחקר המדעי על פלסטין המנדטורית נתון במחלוקת פרשנית עמוקה. אך מחלוקת זו גם מניבה פירות תאורטיים ומחקריים עשירים ומגוונים. ניתן להבחין במספר גישות דומיננטיות במחקר על תקופת המנדט: גישה אחת מדגישה את המפגשים ההדדיים ושיתוף הפעולה בין שתי החברות הלאומיות בפלסטין המנדטורית. מספר מחקרים בכיוון זה פורסמו כבר בשנות ה־60 וה־70, וגישה זו זכתה לתנופה חדשה בשנים האחרונות. בולטים בקרב מחקרים אלו הם עבודתם פורצת הדרך של יוסף ושיץ, אילן פפה, לב גרינברג וזכריה לוקמן שהתמקדו בחברה האזרחית היהודית־ערבית בחיפה, בשיתופי פעולה בין פועלי רכבת יהודים וערבים בתקופת המנדט אשר נאבקו לשיפור שכרם ותנאי העבודה שלהם, בשביתה משותפת של נהגים ערבים ויהודים, ובסולידריות הבין־מגזרית במהלך שביתת פקידי הממשלה ב־1946. מעבר לכך, מתחילת המאה ה־21 הופיעו כמה מחקרים נוספים המאירים ממדים אחרים של החיים המשותפים ושל שיתוף הפעולה בין ערבים ליהודים בתקופת המנדט. תמיר גורן הצביע על היקף העבודה המשותפת בעיריית חיפה, שהורכבה במהלך רוב תקופת המנדט מנציגים של חלקים מתונים בחברה הערבית־פלסטינית והיהודית־ציונית, ועל קשרים מוסדיים, עסקיים ואישיים ענפים בין יפו לתל־אביב, שהיו אז עיריות נפרדות ובין תושבי הערים הללו. יחסים אלה ידעו תקופות שפל, בייחוד בתקופת המרד הערבי של 1936-1939, והתחדשו ביתר שאת בתקופות שבהן שכח הקונפליקט, וביניהן שש השנים הארוכות של מלחמת העולם השנייה שהיו שנות גאות פוריות של יחסים בין קהילתיים אלה. גם דבורה ברנשטיין דנה בתחומי פעילות משותפת בין פועלים ערבים ויהודים בחיפה בתקופת המנדט ובנטייה לתאר שיתופי פעולה אלו במונחים לאומיים־אתניים. במחקר על המרחב הלימינלי בין יפו לתל אביב, הצביעה ברנשטיין על מגוון שותפויות חברתיות ותרבותיות בין תושבי אותו אזור דל אמצעים. מנחם קליין מנה מקרים של ידידות שנוצרה בין נכבדים בשתי החברות הלאומיות. ליאורה הלפרין, שהתרכזה אומנם בעיקר בקהילה היהודית־ציונית בתקופה שלפני קום המדינה, הקדישה בספרה פרק שלם למפגשים של יהודים ושל הישוב היהודי כקהילה מאורגנת עם השפה הערבית וביטוייה התרבותיים העשירים. לאחרונה ניתחו אביגיל יעקבסון ומשה נאור באופן שיטתי ומקיף את טיב היחסים בין יהודים־ערבים וספרדים שראו את עצמם חלק מהמרקם התרבותי והחברתי הערבי, לבין ערבים־פלסטינים ילידי הארץ.⁸

למרות הגידול היחסי במחקרים כאלו, הגישה הדומיננטית - וניתן לומר ההגמונית - במחקר על תקופת המנדט הייתה ועודנה מה שניתן להגדיר כ"גישה הקונפליקטואלית", כלומר זו שמדגישה את הקונפליקט הלאומי והדתי בין יהודים לערבים במהלך תקופה זו, תוך טענה מפורשת או סמויה שקיום משותף יהודי־ערבי איננו אפשרי. גרסה מתונה של גישה זו מתמקדת באופן בלעדי באחת החברות, פעמים רבות זו של החוקרים/ות, תוך כדי התעלמות כמעט גמורה מהשנייה. גרסה מתונה נוספת של הגישה הקונפליקטואלית מדגישה את חילוקי הדעות בין שתי החברות, בטענה שאלו אינם ניתנים לגישור, ונוטה להתעכב על האלמנטים הרגשיים והממד האלים שמלווים סכסוכים לאומיים באשר הם.⁹

מגמה בולטת נוספת במחקר על פלסטין בתקופת המנדט היא הדגש ששמה הספרות המחקרית על התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. הנחת בסיס מרכזית של גישה זו, סמויה או גלויה, מניחה שיסודות הקונפליקט הונחו כבר בשני העשורים הראשונים למנדט, אם לא קודם לכן. לפי גישה זו, מלחמת 1948 הייתה התפתחות הכרחית דטרמיניסטית ובלתי־נמנעת. כך, מגמה דומיננטית בהיסטוריוגרפיה הציונית והישראלית מתארת את תקופת מלחמת העולם השנייה כמעין אתנחתא עד מיגור האויב הנאצי וחידוש הסכסוך הלאומי במלוא עוזו. הדגש הוא על חַשְרֵת השואה המתקדרת על העולם היהודי, על מעמדו הבלתי מעורער של חאג' אמין אל־חוסייני כמנהיג הפלסטינים ועל דרכי בניית הכוח הציוני לקראת העימות הבלתי־נמנע.¹⁰ מולה, ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית מדגישה את ההידרדרות החברתית והצבאית לאחר מרד 1936-1939: את הקרע העמוק בין אמין אל־חוסייני ותומכיו לבין האופוזיציה הנשאשיבית הניכרת אך נעדרת הלגיטימציה שניצבה מולו; את הצלחתו של אל־חוסייני לשבש כל ניסיון התארגנות שלא היה כפוף לסמכותו, ואת התמיכה הבינלאומית הרחבה שהתנועה הציונית זכתה לה במהלך שנות המנדט, בייחוד מצד בריטניה ויהדות המערב, תמיכה שהתחזקה בעקבות השואה והותירה את התנועה הלאומית הפלסטינית חלשה ומבודדת.¹¹

בד בבד, גם כאן ישנם יוצאי דופן בולטים מקו טיעון זה. מספר ניכר של חוקרות וחוקרים אכן ציינו או הדגישו את האווירה שהשתנתה לקראת יתר שיתוף פעולה בין שני המגזרים הלאומיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, במקביל לסוף המרד הערבי, ואף פירטו שיתופי פעולה אלה. ניתן לציין כאן בייחוד את מחקריהם של זכריה לוקמן, של יעקבסון ונאור, ובמיוחד את מחקריו האחרונים של תמיר גורן על היחסים בין יפו לתל־אביב עד פרוץ מלחמת 1948.¹² בהיסטוריוגרפיה הפלסטינית היה זה אחד המחברים הנוכחיים, מוסטפא כבהא, שיצא נגד הנרטיב הפלסטיני הפופולרי. טענתו, שהיא גם טענתנו, היא שדווקא במהלך המלחמה ובשנים הבאות עד פרוץ מלחמת 1948 חוותה החברה הפלסטינית צמיחה ופריחה כלכליות, חברתיות ותרבותיות חסרות־תקדים. כבהא רואה באמין אל־חוסייני אלמנט מרכזי שערער את תהליכי ההתחזקות וההעצמה הללו וכמי שהצליח למנוע מערבים פלסטינים וממדינות ערב להגיע להישגים פוליטיים שהיה בכוחם למנוע את הנכבה הפלסטינית.¹³

אולם אין אנו רואים טעם בסקירה מקיפה נוספת של המחקר הקיים. לא זו בלבד שהתייחסנו לכך במחקרינו הקודמים על אודות תקופה זו, אלא שברי שבסופה של סקירה זו לא נמצא גישה אחת שהיא ה"נכונה". אנו מקבלים בברכה כל מחקר מדעי מבוסס ומניחים שכמו החיים עצמם, גם ההיסטוריה מגוונת, מעניינת ועשירה לבלי די. במחקרנו נעזרנו ברבות מהתובנות וברבים מהממצאים של המחקר שקדם לנו, על גישותיו ומחלוקותיו. אנו מציינים מחקרים אלה במקומות הנדרשים.

בו בזמן, מצאנו שהגישה של זכריה לוקמן, גישת היסטוריית יחסי־הגומלין (relational history), כמו גם הפריזמה של מחקר הקולוניאליזם ההתיישבותי, הן גישות כלליות מתאימות עבור מחקרנו. לוקמן מדגיש את העובדה ששתי החברות העיקריות שהתגוררו בפלסטין המנדטורית לפני 1948 (וכן בפלסטין/ישראל שלאחר 1948) לא התפתחו במבודד זו מזו, אלא הן במידה רבה התהוו ועוצבו על־ידי "האינטראקציות הכלכליות, הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות" ההדדיות ביניהן, וכן "על־ידי התהליכים הרחבים יותר שהשפיעו על שתיהן".¹⁴ מצאנו שהגישה הזו מעשירה ומלאת תובנות, שכן היא משחררת את ניתוח היחסים בין ערבים ליהודים מפרספקטיבות דטרמיניסטיות ופותחת אותו לפרשנויות הרבה יותר נזילות, דינמיות ורב־כיווניות.

בשנים האחרונות צבר תחום המחקר של הקולוניאליזם ההתיישבותי תאוצה מחודשת. שפע מחקרים חדשים בחנו דוגמאות של קולוניאליזם התיישבותי בעלות רקע כרונולוגי וגאוגרפי מגוון, החל מהניאו־אשורים והרומאים ועד אמריקה הלטינית הפוסט־קולוניאלית. לקולוניאליזם ולקולוניאליזם ההתיישבותי ישנו אומנם הרבה מן המשותף, אך הם גם שונים זה מזה במאפייני היסוד שלהם. בשניהם עמים שאינםילידים מגיעים למולדתם של עמים אחרים על מנת להשתלט על שטחים חדשים, לשלוט על ילידי המקום וברוב המכריע של המקרים להשתלט על השטח ועל תושביו. הקולוניאליזם הוא בדרך כלל זמני מטבעו ומטרתו לנצל את הארץ הזרה ותושביה לרווחת ארץ האם, אך קולוניסטים התיישבותיים באים כדי להישאר. מטרתם העיקרית היא ליצור לעצמם "מולדת חדשה" בחלקת הארץ שאליה הגיעו. כך הם פועלים על מנת ליצור מרחב גאוגרפי, דמוגרפי, חברתי ותרבותי אוטונומי עבור מולדתם החדשה וקהילותיה, כזה שיהיה נפרד פיזית ואקולוגית מהאוכלוסייה המקומית או הילידה. ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה הן הדוגמאות המוכרות ביותר של קולוניאליזם התיישבותי מודרני.¹⁵

הציונים והתנועה הציונית ניסו, כידוע, ליצור מרחק בינם לבין פרקטיקות של ניצול קולוניאלי והאשמות על שימוש בפרקטיקות אלו, אולם שלא כמו מהגרים יהודים דתיים־מסורתיים לארץ הקודש שנקלטו במערכת החברתית והמוסדית שהתקיימה בעת הגעתם, היעד של התנועה הציונית היה ליצור "ארץ [מולדת] חדשה ישנה" עבור היהודים, שתהיה נפרדת מהאוכלוסייה הערבית המקומית מבחינה דמוגרפית, חברתית, תרבותית וגאוגרפית ויוגשם בה החזון של הקמת בית לאומי עבור היהודים.¹⁶ כפי שמראים מחקרים רבים מכל גוֺני הקשת האידיאולוגית, על מנת להגשים יעד זה השתמשו הציונים והתנועה הציונית בשיטות הקולוניזציה, בשפה ובעולם המושגים שהשתמשו בהם מתיישבים אירופאים אחרים עם הגעתם לטריטוריות חוץ־אירופאיות, כלומר בשיטות ההתיישבות, בשפה ובעולם המושגים של הקולוניאליזם ההתיישבותי, כל זאת כדרך למימוש החזון הלאומי.¹⁷ אולם יש להדגיש שחוקרי הקולוניאליזם ההתיישבותי הראו שפעמים רבות לא הצליח פרויקט ההתיישבות להגיע ליעדו המתוכנן. במקום זאת נוצרו מבנים היברידיים שבמסגרתם יצרו התושבים החדשים והמקומיים שיתופי פעולה ושותפויות.¹⁸ אנו נשתמש גם בעדשת הקולוניאליזם ההתיישבותי, ובייחוד במבנה ההיברידי הזה, בבחינת היחסים בין תעשיית הפרדסנות הערבית והיהודית.

***
הספר מכיל חמישה חלקים. החלק הראשון שוטח באופן כרונולוגי, מאמצע המאה ה־19 עד הנכבה, את סיפורו של ענף הפרדסנות הפלסטיני מתחילתו עד 1948. שני הפרקים משלבים ניתוח כלכלי, חברתי, תרבותי ואידיאולוגי הבוחן את רבדיו הרבים של הענף הפלסטיני. טענתנו היא שאת המרכיבים האלו אין לנתח בנפרד משום שבמציאות הם לא התקיימו בנפרד. נטיות אידיאולוגיות, השקפות עולם כלכליות, מעמדם של אנשים בתוך הרקמה החברתית הקיימת, וכן המורשת התרבותית של כל אדם מילאו כולם תפקיד משולב בעיצוב הפרדסנות הפלסטינית. על סמך נתונים של ממשלת המנדט, על סמך מפקד נרחב ומפורט של הפרדסים הערבים־הפלסטינים ושל בעליהם שהפכו פליטים, שערכה מדינת ישראל בשנים 1948-1950 (ששמו היה "מפקד פרדסי הערבים, 1948"), וכן על סמך ספרי זיכרונות, ראיונות ועיתונות בת הזמן אנו בוחנים את המבנה החברתי והכלכלי של העוסקים בענף. ממצא מרכזי בתחום החברתי הוא שהענף שימש מנוף לניעות חברתית וכלכלית של רבים מהמגזר הכפרי הפלסטיני. כמו כן, ממקורות בני הזמן עולה שבסמוך לייסוד המגזר היהודי בענף הארצי במפנה המאות ה־19 וה־20 התהוו יחסי גומלין הדוקים הן בתחום העסקי והשיווקי והן בתחום הידע ההורטיקולרי (ידע אגרונומי בנושא מטעים) בין שני המגזרים, הערבי והיהודי. אלה נמשכו לאורך כל התקופה הנדונה, משלהי המאה ה־19 ועד 1948. מבחינה זו, ממצאינו תומכים במסקנה שלפיה שיקולים כלכליים ושיתוף פעולה כלכלי חוצה־לאומים נטרלו במידה רבה את הקונפליקטים הלאומיים.

החלק השני עוסק ישירות ביחסי הגומלין בין שני המגזרים.¹⁹ הוא מראה שאלו עברו שינוי במהלך השנים. בין שלהי המאה ה־19 ועד שלהי שנות ה־30 של המאה ה־20 התאפיינו יחסים אלה במתח דיאלקטי מתמיד שכלל יריבות וניסיונות להפרדות מגזרית מחד גיסא, ושיתופי פעולה עסקיים, הורטיקולריים וארגוניים מאידך גיסא. אולם דווקא לאחר הסכסוך החריף של שנת 1929 חל שינוי בכיוון של הידוק שיתופי הפעולה ויחסי הגומלין, שהגיע לשיאו בימי מלחמת העולם השנייה עם הקמת מבנה דו־לאומי מוכר ורשמי של שני הענפים. היה זה המבנה הדו־לאומי היחיד של ימי המנדט, מתוך מבנים בודדים דומים, שהחזיק מעמד יותר משבועות ספורים. המבנה הדו־לאומי הפרדסני התקיים לא רק במהלך מרבית השנים הארוכות של מלחמת העולם השנייה אלא אף לאחר מכן, במהלך שנות הסכסוך שהלך והחריף. הוא נהרס באופן סופי רק באפריל 1948. חלק זה שופך אור על יחסים אלה ועל המובלעת הדו־לאומית הפרדסנית שהתהוותה. כמו כן, מראה הפרק שדווקא בימי מלחמת העולם השנייה נוצרו בארץ יחסי שיתוף חסרי תקדים מגוונים ורבים בין יהודים לערבים. חלק זה דן גם בתפקיד המכריע של הבריטים בטיפוח המבנה הדו־לאומי של תעשיית הפרדסנות המקומית. מנקודת מבט תאורטית אנחנו עושים שימוש בעיקר ב"תאוריית המגע" (Contact Hypothesis) הידועה של גורדון אולפורט (Allport), בשילוב תפיסתו של הכלכלן מנסור אולסון (Olson) בדבר התנאים המביאים יחידים להסכים לפעולה משותפת, קולקטיבית. טענתנו היא שהשנים שלפני מלחמת העולם השנייה שימשו שלב הכנה להקמת המבנה הדו־לאומי של ענף הפרדסנות, במהלכן התממשו כמה מהפרמטרים הדרושים שנמנו על־ידי אולפורט. ואילו התנאים הכלכליים והחברתיים הייחודיים של שנות המלחמה אפשרו עמידה גם בשאר הפרמטרים שמנו אולפורט ואולסון.

יש להבהיר שהמגזר הפרדסני היהודי היה מוגבל ברובו המכריע לחברה הציונית בפלסטין העות'מאנית והמנדטורית, כלומר ל"יישוב" (שהוא קיצור למונח בן הזמן: "היישוב היהודי המאורגן"). רק מעטים מהפלח הלא־ציוני והאנטי־ציוני של החברה היהודית טרם 1948, החרדים, נטלו חלק בפעילות הענף. אומנם המחקר הישראלי ההגמוני מגדיר כמובן מאליו את המונח "יישוב" כ"יישוב היהודי בארץ ישראל" טרם 1948, אולם שימוש בהגדרה זו הוא מוטעה, וככל הנראה נובע מהשאיפה לנכס את כלל היהודים ליישוב הציוני, משום שהחברה החרדית פרשה מהיישוב היהודי המאורגן על רקע חילוקי דעות תאולוגיים ופוליטיים והיא לא נכללה ב"יישוב". ואכן, בתקופת המנדט לא היה כל ספק שהחרדים לא נכללו ב"יישוב", ומקורות הזמן אינם עושים את הטעות הנפוצה עתה במחקר בנושא זה. זאת ועוד, יחסי הגומלין בין המגזר הציוני למגזר הפלסטיני לא הושתתו על קשר בין יחידים על פי המודל בן ימינו של "מדינת כל אזרחיה", כפי שניסה להראות באופן נוסטלגי, מטעה ואנכרוניסטי אייל סיון בסרטו הביקורתי Jaffa. היו אלה יחסי גומלין חשובים ומשמעותיים עוד יותר, מכיוון שהם הושתתו על שיתוף פעולה בין שתי חברות לאומיות שהיו שונות אחת מהשנייה מבחינת דתן, תרבותן, אזורי המגורים שלהן והרכבן החברתי־כלכלי, ושנאבקו על אותה חלקת ארץ כמולדתם. ואילו עבור הערבים־הפלסטינים היה זה גם מאבק אנטי־קולוניאלי. על כן, יצירת מבנה דו־לאומי רב־שנים שניסה לגשר על חילוקי הדעות הללו הייתה בעלת משמעות מעבר לקשרים בין יחידים, חשובים וידידותיים ככל שהיו.

החלק השלישי, שמכיל פרק אחד, עוסק בנכבה. לפי תוכנית החלוקה מ־1947, הרוב המכריע של הענף הפלסטיני אמור היה לעבור לשליטתה של המדינה היהודית העתידה. בשלב זה אין בידי המחקר מקורות מספיקים שיעמדו באופן מהימן על עמדת הנהגת היישוב הציוני ביחס לכ־40% האזרחים הערבים שעתידים היו להיכלל במדינה היהודית. אך בדיקה שערכנו בתיקי "ועדת המצב", הפתוחים לעיון הציבור, מראה שמדיניות מפלה ברורה יועדה עבור המיעוט הערבי הגדול שתוכנן להפוך לחלק מהמדינה היהודית. ועדה זו הוקמה על־ידי דוד בן־גוריון בשלהי 1947 על מנת ליצוק את היסודות המוסדיים, המשפטיים, הביצועיים והחוקיים למדינה היהודית העתידית. גם מהמקורות המועטים הפתוחים לציבור ברור שהמדיניות הדומיננטית הייתה להעניק לאותם 40% התושבים הערבים מעמד של אזרחים סוג ב'. לעומת תפיסת עולם זו, המקורות שבידינו מראים שאנשים בכירים בענף היהודי, ובראשם "האיש החזק" בענף, יצחק רוקח, קראו להנהגת היישוב הציוני לקיים את המבנה הדו־לאומי הפרדסני. חלק זה מסתיים בתיאור יחסם הדו־משמעי של ראשי הענף היהודי לרכוש ולפרדסים הערביים שהועברו לידיהם לאחר 1948. הוא גם מתאר את ניסיונותיהם לעזור לחלק מראשי הענף הפלסטיני לחזור למולדתם ולהשיב לעצמם את השליטה ברכושם.

החלק הרביעי דן בשאלות של זיכרון והשכחה. הוא מפרט את הדרכים השונות שבהן משתמשים הפלסטינים בפלסטין ומחוצה לה לזכור את ענף הפרדסנות הערבי־הפלסטיני מלפני 1948, ואת "כלת הים" שלו, הלא היא העיר יפו. עבור החברה הפלסטינית, התפוז היפואי ויפו העיר הם סמל למולדת שהייתה ושעוד תהיה, בדומה לדימוי ה־Heimat הגרמני.²⁰ במקביל עוסק הפרק גם בדרכים שבהן השתמשו, ובהצלחה מרובה, הממסד הישראלי והחברה בכללותה לשכוח ולהשכיח את קיומו של ענף הפרדסנות הערבי־פלסטיני ואת המבנה הדו־לאומי של הענף הארצי. בניגוד לפלסטינים, עבור הישראלים־היהודים התפוז היפואי הוא יצירה ציונית וישראלית טהורה. מחקרנו מעלה אם כן שקיום דו־לאומי משותף ומכבד בפלסטין/ישראל אכן התקיים בימי המנדט, אבל אף הוא הסתיים בטרגדיה.

החלק החמישי, הנספח לספר, שגם חותם אותו, מעניק הצצה מדגמית מתוך רשימה מפורטת של 3,342 בעלי פרדסים פלסטינים ושל השטחים בבעלותם, שפרדסיהם הולאמו על ידי מדינת ישראל. רובם המכריע של בעלים אלה הפכו פליטים. פרדסיהם של פליטים אלה (פליטים פנימיים או כאלה שעזבו בעת המלחמה, וכידוע ישראל סירבה להתיר את חזרתם למולדתם) הוכרזו, בהתאם לחוק הישראלי, כרכוש "נטוש". הנספח כולל את שמות הבעלים, את שם המחוז ואת שם היישוב שבו גר בעל הפרדס וכן את מספר הגוש שבו ניטע הפרדס, כפי שנרשם על ידי ממשלת המנדט. נוסף על פרטי רישום אלה כולל הנספח את גודלו של הפרדס ונתונים נוספים לגבי מצב הפרדס ורכוש אחר שהיה בו, כמו משאבות מים. רשימה זו נסמכת על מסמכים רשמיים של מדינת ישראל, בייחוד על ארכיון האפוטרופוס לנכסי נפקדים ועל "מפקד פרדסי הערבים, 1948" שערכה ישראל תוך כדי המלחמה וכמה שנים לאחריה. כאמור, הרשימה המלאה שעליה מתבססים כמה מהניתוחים הסטטיסטיים שלנו כוללת למעלה מ־3,000 שמות של בעלי פרדסים. מפאת מגבלות מקום נאלצנו להביא כאן רק דוגמה מהרשימה המפורטת.

הערות

5. קרלינסקי, פריחת ההדר.

6. סמי סמוחה, "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב־טיפוס", בתוך: פנחס גינוסר ואבי בראלי (עורכים), ציונות - פולמוס בן זמננו: גישות מחקריות ואידיאולוגיות (עיונים בתקומת ישראל - סדרת נושא), קריית שדה־בוקר: המרכז למורשת בן־גוריון, 1996, עמ' 277-311; אורן יפתחאל, עוצמה ואדמה: מאתנוקרטיה לאפרטהייד זוחל בישראל/פלסטין, תל אביב: רסלינג, 2021.

7. קרלינסקי, "הרהורים".

8. תמר גוז'נסקי, התפתחות הקפיטליזם בפלשתינה, חיפה: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1986; יורם נמרוד, "'מעשיך יקרבום': יחסי יהודים־ערבים בפועלו הציבורי של צבי בוטקובסקי", ציון 57 (1992): 429-450; אילן פפה (עורך), ערבים ויהודים בתקופת המנדט: מבט חדש על המחקר ההיסטורי, גבעת חביבה: המכון לחקר השלום, 1995; יוסף ושיץ, "תמורות חברתיות ביישוב הערבי של חיפה בתקופת המנדט הבריטי: סוחרים ויזמים אחרים", בתוך: אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בימי המנדט (עיונים בתקומת ישראל - סדרת נושא), שדה בוקר: המרכז למורשת בן־גוריון, 2003, עמ' 393-437; דבורה ברנשטיין, נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2008; תמיר גורן, שיתוף בצל עימות: ערבים ויהודים בשלטון המקומי בחיפה בתקופת המנדט הבריטי, רמת־גן: אוניברסיטת בר־אילן, 2008; גאות ושפל: התפתחותה העירונית של יפו ומקומה בעימות היהודי־ערבי בארץ ישראל 1917–1947, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2016; מנחם קליין, קשורים: הסיפור של בני הארץ, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2015; יעקבסון ונאור, בני הארץ והמזרח.

Lockman, Comrades and Enemies; Lev Grinberg, "A Historical Slip of the Tongue, or What Can the Arab-Jewish Transportation Strike Teach Us about the Israeli-Palestinian Conflict?", International Journal of Middle East Studies 35 (2003): 371-391; Deborah Bernstein, Constructing Boundaries: Jewish and Arab Workers in Mandatory Palestine, Albany, NY: State University of New York Press, 2000; Liora Halperin, Babel in Zion: Jews, Nationalism, and Language Diversity in Palestine, 1920–1948, New Haven, CT: Yale University Press, 2015

9. משה ליסק (עורך ראשי), תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל מאז העלייה הראשונה (חמישה כרכים), ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים - מוסד ביאליק, 1989-2003; רשיד ח'אלידי, כלוב הברזל: סיפור מאבקם של הפלסטינים למדינה, ירושלים: מכון ון־ליר, 2010; הלל כהן, תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, ירושלים: כתר, 2013; מחמוד יזבק, "ברתקאל יאפא ואת'רוהו פי אל־תע'ייראת אל־אג'תמאעייה ואל־אקתצאדיה פי מדינת יאפא ומחיטהא פי אל־קרן אל־תאסע עשר", בתוך: מחמד עדנאן אל־בח'ית וחוסיין מחמוד אל־קהותי (עורכים), אל־זראעה פי בלאד אל־שאם, עמאן:אל־ג'אמעה אל־ארדנייה, 2014, כרך 3, עמ' 419-435.

May Seikaly, Haifa: Transformation of a Palestinian Arab Society 1918–1939, London; New York: I.B. Tauris, 1995; Sherene Seikaly, Men of Capital: Scarcity and Economy in Mandate Palestine, Stanford, CA: Stanford University Press, 2016; Rashid Khalidi, The Hundred Years' War on Palestine: A History of Settler Colonialism and Resistance, New York: Metropolitan Books, Henry Holt and Company, 2020

10. למשל, ליסק, תולדות היישוב היהודי, 1993, 1994.

11. ח'אלידי, כלוב הברזל.

Rashid Khalidi, Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, New York: Columbia University Press. 1997; Khalidi, The Hundred Years' War on Palestine

12. זכריה לוקמן מאיר תופעה זו באור חשוב. ראו: Lockman, Comrades and Enemies. כמו כן ראו: מיכאל אסף, היחסים בין ערבים ויהודים בארץ־ישראל: (1860–1948), תל־אביב: תרבות וחינוך, 1970; שמואל דותן, פולמוס החלוקה בתקופת המנדט, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1979; הנ"ל, המאבק על ארץ־ישראל, תל־אביב: משרד הבטחון, 1986; גרוס ומצר, "ארץ־ישראל"; גורן, "מפנה"; יעקבסון ונאור, בני הארץ והמזרח.

13. כבהא, הפלסטינים; וראו גישה דומה גם אצל Kahlidi, The Hundred Years' War on Palestine

Roger Owen, "Economic Development in Mandatory Palestine: 1918-1948", In: George T. Abed (ed.), The Palestinian Economy: Studies in Development under Prolonged Occupation, London and New York: Routledge, 1988, pp 13-35

14. זכריה לוקמן, "'פתחנו להם את המוחות': השיח הציוני־סוציאליסטי ופועלי הרכבת בארץ ישראל, 1919-1929", בתוך: אילן פפה (עורך), ערבים ויהודים בתקופת המנדט: מבט חדש על המחקר ההיסטורי, גבעת חביבה, 1995, עמ' 121-103.

15. Patrick Wolfe, Settler Colonialism and the Transformation of Anthropology, London and New York: Cassell, 1999; Patrick Wolfe, "Settler Colonialism and the Elimination of the Native", Journal of Genocide Research 8 (2006): 387-409; Lorenzo Veracini, Settler Colonialism: A Theoretical Overview, Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2010; "Introducing: Settler Colonial Studies", Settler Colonial Studies 1 (2010): 1-12; Caroline Elkins and Susan Pedersen (eds.), Settler Colonialism in the Twentieth Century: Projects, Practices, Legacies, London and New York: Routledge, 2005; Jean M. O`Brien, Firsting and Lasting: Writing Indians out of Existence in New England, Minneapolis: University of Minnesota Press, 2010; Edward Cavanagh and Lorenzo Veracini (eds.), The Routledge Handbook of the History of Settler Colonialism, Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2016

16. זו כותרתה של האוטופיה הציונית שנכתבה על־ידי בנימין זאב הרצל. בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד: רומן, תל־אביב: בבל, 2004 [1902].

17. ראו למשל: יעקב שביט, מרוב למדינה: התנועה הרביזיוניסטית: התכנית ההתישבותית והרעיון החברתי 1925–1935, תל־אביב: הדר, 1978; יוסי בן־ארצי, המושבה העברית בנוף ארץ־ישראל, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1988; יוסי כץ, היזמה הפרטית בבניין ארץ־ישראל בתקופת העלייה השנייה, רמת־גן: אוניברסיטת בר־אילן, 1989; דרק יונתן פנסלר, תכנון האוטופיה הציונית: עיצוב ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, 1870–1918, ירושלים ושדה בוקר: יד יצחק בן־צבי והמרכז למורשת בן גוריון, 2001; קרלינסקי, פריחת ההדר.

Derek J. Penslar, "Zionism, Colonialism, and Postcolonialism", Journal of Israeli History 20 (2001): 84-98; Liora Bigon and Yossi Katz (eds.), Garden Cities and Colonial Planning: Transnationality and Urban Ideas in Africa and Palestine, Manchester: Manchester University Press, 2014; Gershon Shafir, Land, Labor, and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict, 1882–1914, Cambridge, UK and New York: Cambridge University Press, 1989; "Theorizing Zionist Settler Colonialism in Palestine", In: Edward Cavanagh and Lorenzo Veracini (eds.), The Routledge Handbook of the History of Settler Colonialism, Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2016, pp. 339-352; Ran Aaronsohn, Rothschild and Early Jewish Colonization in Palestine, Lanham: Rowman & Littlefield Publishers, 2000

18. Sung Choi, "French Algeria, 1830-1962", In: Edward Cavanagh and Lorenzo Veracini (eds.), The Routledge Handbook of the History of Settler Colonialism, Abingdon, Oxon; New York, NY: Routledge, 2016, pp. 201-215; Libby Porter and Oren Yiftachel, "Urbanizing Settler-Colonial Studies: Introduction to the Special Issue", Settler Colonial Studies 9 (2019): 177-186

19. ברור שלא כל המגדלים והמעורבים בענף דגלו באידיאולוגיה הלאומית של קהילותיהם השונות. באותו הזמן, שני המגזרים שמרו על מעגלים אקולוגיים, כלכליים ותרבותיים נפרדים על בסיס הבדלים דתיים, תרבותיים, לשוניים, חברתיים ולאומיים. לכן, כשנתייחס לאנשים יחידים נשתמש במונחים "ערבי" ו"יהודי", אולם כשנתייחס לשני המגזרים כקולקטיב, נאפיין אותם מעת לעת גם בהתאם לאידיאולוגיה הלאומית שסביבה התגבשו כקולקטיב.

20. Alon Confino, The Nation as a Local Metaphor: Wurttemberg, Imperial Germany, and National Memory, 1871–1918, Chapel Hill and London: The University of North Carolina Press, 1997