לקרוא את סמינר 17 של לאקאן, ההופכי של הפסיכואנליזה

1
ההפקה של ארבעת השיחים,
או: הצגה וייצור¹⁰

ההופכי. לאקאן מתחיל את דיונו במושג הייחודי שלו - ההופכי (l'envers). המתרגם לאנגלית של הסמינר, ראסל גריג (Grigg), מציין שקשה למצוא מקבילה הולמת למושג זה באנגלית. "The other side", הכותרת הנבחרת, לא מצליחה להעביר את מגוון המשמעויות של המילה הצרפתית. המילה L'envers נושאת גם משמעויות של חזרה (לאחור), הצד השני (של המטבע), הבטנה, הצד האפל, הבלתי נראה (unseen) ואף המגונה (obscene).¹¹ יש לקשור מסמנים אלה, ולאקאן אכן קושר אותם במרומז, אל אותה "סצנה אחרת" של הלא־מודע. מכאן, כשלאקאן פותח את דבריו הוא מזכיר שכבר בטקסט שלו מ־1966, "על מי שקדמו לי",¹² הוא מאפיין את השיח שלו כחזרה, או מוטב, כשיבה "אל הפרויקט הפרוידיאני במהופך" - "חזרה על דרך ההיפוך" ("reprise par l'envers", 11).¹³ נראה שה"חזרה־מהצד־הנגדי" או ההיסט ביחס לפרויד, שעליו לאקאן מדבר באותו מאמר, קשור לאופן שבו לאקאן מגדיר מחדש את הלא־מודע בהתייחסו למסה של פרויד מ־1920, מעבר לעקרון העונג.¹⁴

דחף המוות, שאצל פרויד מתגלם בנטייה לחזור אל המצב האנאורגני, הדומם של החי, אצל לאקאן אינו אלא התנאי המבני לקיומו של הסובייקט כהוויה מדברת - הסובייקט, כהוויה שמצויה תמיד־כבר תחת המסמן, מתמודד עם היש בעודו יודע על האין, יודע שהוא ושאחרים סביבו עלולים למות. מה שלאקאן מחלץ מפרויד, שדיבר במעבר לעקרון העונג על החזרה העיקשת, הוא שיבתם של אותם עקבות מסמניים, תווים אונריים הטבועים וקבועים ללא שינוי בלא־מודע. תווים אלה שבים ויש לדעת לתפוס מהם מרחק, לבררם, לפענח אותם ולדעת לעשות איתם.

כמו שמציין סמואל ובר (Weber),¹⁵ לאקאן שב לפרויד לא באופן ישיר, כמעין חזרה "הביתה", ל"מקור", לעבר, אלא במהופך, באופן שיצר תזוזה, היסט. זוהי שיבה באותה דרך שבה הלא־מודע שב: לא חזרה אל העבר, אלא שיבה של מה שמופיע שוב (מ)חדש. מה שמופיע שוב בהווה, מופיע בו תמיד אחרת, והוא כולל תמיד שינוי והבדל. על פי דבריו של ובר, כשם שהחזרה־אל איננה חזרה אל מקור, כך גם החזרה־של איננה חזרה של הזהה, אלא חזרה של הבדל "המפריד את מה שחוזר מן החזרה שלו".¹⁶ הלא־מודע לא חוזר או מבטא את ה"מקור" המודחק, אלא הוא שב כעיוות, כסילוף, כהיסט: חלומות, פליטות פה, חידודים - אלה הן צורות עקמומיות שאינן מייצגות את "מה שהיה", אלא מופיעות בהווה בלבוש שהוא תמיד אחר.¹⁷ משום כך זו אינה חזרה אל העבר, אלא שיבה של מסמני האדון של הסובייקט, של המסמנים שנטבעו בו ושרטו את הווייתו, שיבה שעל הסובייקט לפענח אם אינו רוצה להיות רק עבד למסמנים אלה.

זוהי שיבה (retour) שאיננה לינארית, אלא עושה סיבוב (detour) ותואמת את תפיסתו של לאקאן את הלא־מודע - לא כעצם בעל נוכחות והוויה קבועה בזמן ובמרחב, אלא כתנועה של מסמנים שיש להתחקות אחריה. משום כך גם תנועה זו של הלא־מודע אינה ניתנת לייצוג, אלא רק להצגה המתחקה אחר הייצור של שיח - השיח של האנליזנט, כמו גם השיח כיחס חברתי, שהוא דינמי, מסתובב.

השפה של הלא־מודע היא שפה של חידות שאינן ניתנות להתפענח עד הסוף. הלא־מודע כהופכי איננו מייצג, אלא מציג ומייצר - מפיק (produit), והוא מפיק דבר מה שאיננו ניתן לתפיסה, שחומק, שהוא מעבר לכוונת המשורר, קרי מעבר למה שהסובייקט התכוון לומר. הדברים יכולים להיאמר אך ורק בחידתיותם ולהיענות לא בפירוש המתיר ופותר אותם, אלא בשיח שהוא עצמו חידתי. מכאן, כפי שנראה, נובע הפירוש האנליטי שעליו לאקאן מדבר בפרק זה, שאינו מבקש להגיע אל המסומן, אל ה"תשובה" או אל "האמת" המונחים מתחת או מאחורי החידה, אלא מבקש לגעת במבנה. לאקאן יבקש משומעיו בשיעור זה לקרוא את המבנה של השיחים. כתב החידה של השיח של האנליזנט, בדומה לרבוס של החלום, ניתן לקריאה ולפענוח, ולא לפירוש התר אחר משמעויות והסברים סיבתיים. בהערת המתרגם שלו גריג מציין את המסמנים "unseen… obscene". אנו נפגוש במסמן obscène, המסמן המגונה של הסצנה ((scène האחרת, בפרק האחרון של הסמינר, פרק 13, כאשר לאקאן ידבר על הסימן, על התו האוּנָרי של הסובייקט, התו האינטימי של הסינגולריות שלו, שמהווה יסוד למועקה, לידע הלא מודע, לבושה ולתעוזה של הסובייקט. בפרק 13, שהוא הפרק האחרון בסמינר, לאקאן ידבר, כפי שנראה, על הבלתי אפשריות - זו שבה מתמקם השיח האנליטי. ההופכי קשור אל הממשי הבלתי אפשרי והבלתי נתפס, אל מה שסמוי מן העין לא מכיוון שהוא מוסתר תחת ייצוג, אלא מכיוון שהוא חומק ונופל בין המסמנים.

השיח. השיח הוא יחס חברתי. זהו מבנה שמאכלס, כפי שלאקאן מתאר, ארבע פוזיציות שונות של יחס חברתי, שבו מתקיים יחס בין פונקציות שונות בסדר הסמלי והחברתי. לאקאן מציג את השיח בהרצאתו הראשונה ובהמשך הסמינר כמעין נוסחה שמשתמשת ב"מכשיר של השפה" כדי להציע "מספר מסוים של קשרים יציבים" (11). ארבעה מקומות קבועים וארבעה משתנים הנעים משיח לשיח בתנועה של רבע סיבוב ירכיבו, כפי שנראה להלן, ארבעה שיחים - שיח האדון, שיח ההיסטרית, שיח האוניברסיטה והשיח האנליטי.

לשיח ארבעה משתנים: מסמן אדון (S1), סוללת המסמנים או הידע (S2), הסובייקט השסוע (S) ועודף ההתענגות (a), וארבעה מקומות קבועים: הסוכן, הוא הדומיננטה שקובעת את הכיוון של כל שיח; האחר, שעובד ומתארגן על פי הכיוון שמתווה הסוכן; האמת, שהיא מקום בלתי נתפס הגובל בממשי; והתוצר של העבודה השיחית, שהוא דבר מה הנושא ערך חיובי, ערך של "פלוס", כאשר מתקיימת עבודה כנגד האנטרופיה או כנגד אובדן האנרגיה, אובדן ההתענגות המופיע במערכת השיחית, שבמרוצת הזמן נוטה לקיבעון. העבודה או הכיוון של השיח תמיד מחסירים דבר מה ומביאים לכך שמשהו איננו מספיק, שמשהו חסר. חוסר המספיקות מביא לעוד ייצור, שמניע את השיח מחדש, להמצאה חדשה, או שהוא מאפשר מעבר לשיח אחר.

המקומות הקבועים בשיח קשורים ככל הנראה למובן שיש ל"מקום" אצל לאקאן. הלא־מודע הוא מקום, אבל הוא מקום שאיננו מקום, הוא לא נמצא בשום מקום אמפירי, אלא מופיע בוויצים ומבליח במעידות ובכשלים לשוניים. מכאן אפשר להסיק ש"מקום" הוא ממשי, אי אפשר לקנות בו אחיזה, אבל אפשר לדבר ולפעול מתוכו כפוזיציה. בכל שיח אפשרי עבור הסוכן להילכד בפוזיציה ומתוכה לפעול ולדבר באופן שהוא "בלתי אפשרי", מתוך דעת־עשות.¹⁸

תרשים מס' 1, המבנה של ארבעת השיחים

תרשים מס' 2, ארבעת השיחים

ההתנסות האנליטית, המובילה אל התווים האונריים, אל העקבות המסמניים הרשומים בלא־מודע של כל סובייקט, מביאה את לאקאן למסקנה שניתן לצמצם גם את היחס החברתי לכמה סצנות, לפונקציות ספורות ולכמה פעולות המכוננות את היחס החברתי. לאקאן מתאר את השיח כ"מבנה הכרחי אשר מותיר הרחק מאחור את הדיבור, שהוא תמיד, פחות או יותר, מזדמן. מה שאני מעדיף... הוא שיח ללא מלים" (11, ההדגשה במקור). לשיח כיחס וכארגון חברתי לא נחוץ הדיבור מכיוון שהוא מעוגן במוסדות, במוסרות, בנורמות, בפרוטוקולים, בטקסים, במוסכמות, באמיתות שגורות ובפרקטיקות מקובלות. בעוד שהדיבור "מזדמן", רב־משמעי ופתוח לפירושים, לטקס ולמוסד יש כוח סמלי לארגן ולהסדיר את החברה במקום שבו שוררות, למשל, אי וודאות ותסיסה.

אפשר לחשוב על השיח כעל נוסחה שבה המשתנה הראשי (x) פועל על המשתנה המשני (y), וכתוצאה מפעולה זו מתקבל תוצר (z). בפרק 13 בסמינר לאקאן יתאר את השיחים כאלגוריתמים, מעין מכונות חישוב. ואכן, "היחס היסודי" (11) המופיע בשיח הוא משוואתו הידועה של לאקאן, "מסמן מייצג סובייקט עבור מסמן אחר",¹⁹ המרכיבה חלק מהנוסחה של שיח האדון. נוסחה יסודית זו היא שהופכת את שיח האדון לשיח הדומיננטי מבין ארבעת השיחים, עד כדי כך שכותרת סמינר 17, "ההופכי של הפסיכואנליזה", מרמזת על לא אחר מאשר שיח האדון. נוסחה זו מגדירה הלכה למעשה את פעולתו של השיח כיחס חברתי. היא מכילה הן פעולה של ייצוג - ייצוג של הסובייקט על ידי מסמן, שאינו מייצג אותו במלואו, ועל אף זאת מביא להופעתו של הסובייקט, והן פעולה של ייצור - ייצור של הסובייקט שהוא אפקט של המסמן יותר משהוא מיוצג על ידו. ייצור זה - שאולי יש לכנותו "הפקה" (production) - מציג־מייצר גם את השיח, את הפעולה שבה הסובייקט מתכונן כאפקט של השיח, כלומר כאפקט של פעולת מסמן האדון הלא מודע על השדה של האחר (ראו עמ' 12-11) - על סוללת המסמנים.

סלבוי ז'יז'ק מסביר ומדגים כך ביטוי זה של לאקאן:²⁰ הלוח הניצב למרגלות מיטתו של חולה בבית חולים, שעליו רושמים אנשי הצוות הרפואי את מצבו של החולה (את חום גופו, לחץ הדם שלו, התרופות שנרשמו לו וכיו"ב), הוא דוגמה למסמן שמייצג את הסובייקט. יש לסובייקט גם מסמנים אחרים, כך שהמסמן, כלומר המידע הרפואי המופיע על הלוח, לא מייצג את כל הסובייקט, אולם הוא מייצג פן או פוזיציה מסוימת שלו, כפי שהיא מופיעה עבור עולם הידע הרפואי. ז'יז'ק מציין שמסמן זה לא מייצג את הסובייקט עבור סובייקטים אחרים, למשל עבור אנשי הצוות הרפואי, אלא הוא מייצג את הסובייקט עבור "הרשת הסמלית של הידע הרפואי", כלומר, למצבו של הסובייקט החולה יש מובן סטטיסטי ומדעי עבור האחר הגדול של הידע הרפואי, עבור אוצר הידע הרפואי, כלומר סוללת המסמנים (S2) שלו. בשיח - בשיח האדון - היגדים מיועדים ל"פרוטוקול", לשדה של האחר, ולא בהכרח לאחר מסוים.

דוגמה אחרת להליך זה המתקיים בשיח (סובייקט מיוצג על ידי מסמן עבור מסמן אחר) היא דוגמנית או דוגמן הטופפים על מסלול כשהם מציגים לראווה את הבגד שהם לובשים, שעה שהם מבצעים את הגינונים והמחוות האופייניים להליכה על מסלול. למען מי מוצגים המחוות והגינונים של הדוגמנים? למען "אחר גדול", הסדר הטוב של הגינונים, המחוות והנורמות של עולם האופנה. הדוגמנים עושים זאת כסובייקטים של שיח האופנה שעבורם הוא שיח אדון, כדי להתערות בשיח הזה ולהפוך לדוגמנים מבוקשים. אלמלא היו צועדים לפי כללי השיח, היו במקרה הטוב נתפסים כאקסצנטרים או כחתרנים, וייתכן שהיו מסולקים ממנו. כל הסובייקטים חיים בתוך שיח, ב"סדר הטוב" שבו ישנה חלוקת עבודה ברורה ושוררת בו התקינות הפוליטית והחברתית. המחוות והגינונים כמוהם כסיסמאות או סימנים, מסמנים שמחוץ לשרשרת המסמנים שלאקאן משווה אותם (בפרק 12) לנבלת בשר שמפתה את הכלב לעשות כרצון בעליו (ראו עמ' 194). "צריך להתחסן" או "ביחד ננצח",²¹ הן סיסמאות המאשררות את הנורמות השליטות בשיח ומבנות את השיח כשיח אדון. לאקאן מנסח זאת בצורה פיוטית בפרק השלישי בסמינר: "ההוויה האנושית, שנקראת כך ללא ספק משום שאין היא אלא הרקבובית של השפה, לא נותר לה אלא לדבר את עצמה למכשיר הזה"²² (57) של האחר.

מבנה השיח הוא כזה שבו הסוכן (agent), שהוא בבחינת קבוע, הוא סובייקט של השיח במובן שהוא נושא את האמיתות המוסכמות ואת האמירות השגורות בשיח ומדברר אותן, או מדויק יותר, מדוברר על ידן. הסוכן פונה אל אחר, ואחר זה, בדומה לסוכן, איננו פרסונה, אלא פונקציה או מוסד. בשיח האדון זהו מוסד של ידע, סוללת מסמנים ששייכת למערכת כלשהי (כגון המערכת הרפואית, הצבאית, המדינית וכו'). מצד אחד, הסובייקט מדוברר או מבטא את הרטוריקה המאפיינת את השיח או הרלוונטית לו. במובן זה בשיח האדון אין אדון, אלא ישנם מנהגים, מסמנים ואמיתות שקובעות את התקן, את הדיבור והלך הרוח ה"נכונים" וה"צודקים" - השיח עצמו הוא אדון. מצד אחר, בשיח האדון ישנו סובייקט שאיננו מיוצג עד הסוף על ידי המסמנים של שיח האדון, והוא נדחף על ידי מסמני האדון שלו - תווים יחידאיים הטבועים בו ומכוונים את דרכו בהתאם לאיוויו.

העובדה שהמסמן מייצג את הסובייקט באופן חלקי משמעה שהמסמן (S1) מכיל עודף שמצוי מעבר להווייתה של הסובייקט היחידה. כאשר הסובייקט הוגה מסמני אדון כאלה, היא הוגה תמיד יותר משהיה נדמה לה שאמרה. בלא יודעין, היא מדקלמת או מדבררת מסמנים השגורים בשיח, כגון אמיתות אידיאולוגיות, ידע מדעי מוסכם, מסורות דתיות או נורמטיביות המקיימות את שיח האדון. המסמנים הללו, שאינם מייצגים את הסובייקט במלואה, שלגביהם עליה לתהות, בכל זאת מכוננים אותה או מביאים להופעתה - הופעה חלקית ושסועה.

מכיוון שהסובייקט איננה מיוצגת במלואה על ידי המסמנים של שיח האדון נוצר חסר. הסובייקט מגלמת כאן את כשלונו של שיח האדון להשלים את הסיבוב השיחי, את הכישלון להפגין מצג ששיח האדון, על אמיתותיו, היגדיו והנורמות שלו, הוא חזות הכול, "קץ ההיסטוריה", הסדר החברתי האולטימטיבי. כישלון זה פותח פתח לסיבוב הבא, לתצורה השיחית הבאה שמחוללת רבע סיבוב ביחס לשיח האדון - שיח ההיסטרית. ואכן, ניתן לדמות סובייקט בעמדה היסטרית אומרת דבר כגון: "המסמנים הללו [של שיח האדון] אינם מייצגים אותי במלואי, אינני מוכנה עוד להיות עבד לסיסמאות הללו ולדקלם אותן. חסרים לי מסמנים שיוכלו לייצג אותי". ובפנותה לאחר (S1) בשיח ההיסטרית, היא שואלת: "מי אני? מה אני בשבילך?"²³ חסר זה של מסמנים שאינם יכולים לייצג את הסובייקט במלואה מתגלם בתוצר, בעודף (a), בעודף של פתרונות, של פנטזיות, של תוצרים שאיתם יש לדעת לעשות.

אם כן, לנוסחה "מסמן מייצג סובייקט עבור מסמן אחר" צורה של משוואה: מסמן האדון (S1) פועל על המשתנה המשני, השדה של האחר או סוללת המסמנים (S2), וכתוצאה מפעולה זו נוצר תוצר (a). סוללת המסמנים או השדה של האחר כוללים ידע לא מודע (savoir) וגם את ההתענגות.²⁴ אין זו שרשרת מסמנים כי אם סוללה של תווים יחידאיים שמוטבעים בסובייקט (ראו עמ' 54). מסמן האדון, שהוא מסמן מסוים מתוך סוללת המסמנים, הופך להיות דומיננטי ומארגן את סוללת המסמנים כך שהוא מתעל אותה לכיוון מסוים, קובע נורמה מסוימת. ההתענגות והידע מתועלים ומווּסתים לתועלת השיח, כפי שלאקאן יציג כאן בתת הפרק הרביעי.

מסמן האדון ושיח האדון אינם היינו הך.²⁵ מסמן האדון - בין אם הוא תו אונרי שהסובייקט קיבל מן האחר או מסמן ייחודי לסובייקט שאחראי על ה"סצנות" המאפיינות אותו, מסמן המכיל ידע לא מודע, הוא מה ששב וחוזר אצל הסובייקט, מה שעשוי לכונן אותו ולקבוע אותו אם הסובייקט לא ידע לתפוס מרחק ממסמן האדון. אם הסובייקט יוכל לתהות ולשאול על אודות מסמן האדון הנוכח בהווייתו, אם יוכל לפענח אותו ולדעת לעשות איתו, אזי הוא יוכל למצוא ולהמציא את עצמו (מחדש) בדרך שתיטיב עימו. משום כך, בנוסחה של השיח האנליטי מסמן האדון מופיע במיקום של התוצר (ראו תרשים מס' 2). אם בחזרה במהופך עסקינן, כלומר, אם מדובר בשיבה שמכילה סיבוב, הבדל, שינוי - הרי שהשיח האנליטי מאפשר לסובייקט לשוב במהופך אל מה שכונן אותו מלכתחילה, שיבה שהיא בה בעת המצאה חדשה. התוצר בשיח האנליטי הוא שיבה אל הראשית, אל מה שכונן את הסובייקט ושב וחזר ב"סצנות" שלו - בסימפטום של הסובייקט, במה ששב ונקרה בדרכו וקרה, ובשיח שלו במהלך האנליזה. אלא שכעת (בסוף האנליזה) הוא יכול לשוב אל הסימפטום אחרת, כמי שיודע לעשות איתו.

לעומת זאת, שיח האדון, כפי שלאקאן יציג, למשל, בתת פרק 2 של פרק 3 (עמ' 48) הוא הכיוון הדומיננטי השורר בחברה ובתרבות: המסורת, המנהגים, הנורמות, האידיאולוגיה, הרטוריקה השלטת, שעשויים לאחוז בסובייקטים ולכונן אותם מבלי דעת כסובייקטים שהם אפקטים של שיח האדון. זו הסיבה לכך, כאמור, שבשיח האדון אין אדון: יש סובייקט שההיגדים של שיח האדון מדובררים דרכו ויש אחר, ה"פרוטוקול", שאר המסמנים, הידע הנתון הפרוצדורלי, שאליהם מגיעים ההיגדים הללו. סובייקטים יכולים לעבוד את שיח האדון - להיות, באופן לא מודע, עבדים של השיח ולדקלם את סיסמאותיו ואת היגדיו השגורים (ראו פרק 12, עמ' 194). אולם הם יכולים גם לפענח את השיח, לערער עליו, לתהות עד כמה הם מיוצגים בו. למשל, בתרבות הליברלית־פרוגרסיבית של ימינו מקובלת תקינות פוליטית שמשקפת רגישות לקבוצות חברתיות שבעבר היו מדוכאות וכיום מבקשות הכרה, צדק ותיקון חברתי: נשים, שחורים, בני מיעוטים או סובייקטים בעלי לקות התפתחותית או נפשית. אפשר להיענות לכללי התקינות הפוליטית, אך אפשר גם לתהות שמא הם מספקים מענה לסובייקט, כלומר, אפשר לשאול אם מסמנים תקינים פוליטית אכן מייצגים את הסובייקטים שהם מתיימרים לייצג.²⁶ שאלה כזו מאפשרת סיבוב שיחי נוסף ומאפיינת את שיח ההיסטרית ששואל ומערער על ההיגדים השגורים של שיח האדון.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*