שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרומסה

מילות פתיחה

רבות ורבים יזהו את התחושה, אולי הידיעה, שגם בעיתות מצוקה של עלטה מתמשכת, של קושי מוחשי ומנטלי לחצות את משברי הזמן, עומדת להם דרך אחת, דיסקרטית, של היחלצות, ולו לרגע: לשבת אל השולחן ולקרוא איזה דף ספרות. לא מפני שהקריאה בו מביאה בהכרח הקלה או רפואה; לא מפני שהוא מייצג נאמנה את המציאות החיצונית. אולי דווקא ההפך: מפני שהדבר הספרותי מכונן דימוי אחר של מציאות, דימוי שאינו העתק, אלא אפשרות מקבילה שלה המבקשת להישמע; מפני שהוא מנקב את המימטי במרכיבים בדויים ורפלקסיביים; מפני שהניכור או הזרות הפוצעת שמתוכם נכתב פונים בכל זאת אל נמען, אל נמענת - מחווה שיש עימה תקווה.

לקט המסות שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה נכתב במהלך העשור האחרון בניסיון לשרטט כמה אפיונים בולטים בדפיו המצטברים של המרחב הספרותי בן זמננו. בין מגפת הקורונה העולמית, שציוותה אי־מגע והתכנסות מבודדת ועוינת, לבין מגפות חברתיות־פוליטיות מקומיות, הדוחקות בני אדם לקהילות שייכוּת מפוררות ולפיוס מדומה ומרוקן; בין חזיונות של אינטליגנציה מלאכותית וּוירטואליזציה גמורה של חיינו לבין אמת הגוף האנושי הפגיע, השביר, בלשונו המעודנת של ולטר בנימין: האם אפשר לנסח מחדש את תביעת האמת הספרותית? האם הופעתו המאסיבית של ז'אנר הממואר על גרסאותיו השונות בשנים האלה היא גלגול עדכני של המחויבות הספרותית הריאליסטית לתיאור פני המציאות בעידן "מות האמת"? ומה פשר הגלגול הזה, החורג ממוסכמות הריאליזם ומוותר מראש על עמדת המספר הכול־יודע במאמץ לתת משקל מכריע לתיאורהּ של מציאות עודפת תמיד, לעיבודה ולפענוחה, לניתוח סובייקטיבי שלה ולהתמרה בדיונית שלה, השבה ומתחככת עם גבולות המבט והידיעה?

השאלות האלה, שבמובנים רבים משיבות אותי, לא במקרה, אל המודרניזם המשברי של המחצית הראשונה של המאה ה־20, חורגות ממחשבת המודרניזם הטהור על מרחב ספרותי אוטונומי כמו שנוסחה, למשל, בכתבי ההוגה והסופר מוריס בלאנשו, וליוותה את המסות שקיבצתי בספר לקראת אוטוביוגרפיה מינורית (2019). בכרך הנוכחי אני בודקת - באופן רעיוני ובקריאה קרובה בטקסטים - את מה שמסתמן כחוזה מחודש בין הספרות לבין הממשות, כאחריות מחודשת של הספרות על הממשות: התנסות ספרותית המתגלמת ביצירי כלאיים של תורת הספרות הטהרנית, התנסות שהיא מעין הכנה לעוד אפשרויות של צורה וקומפוזיציה; הכנה לרומַסָּה

1
'מוטב שנאמר דיבור של אמת':
התשוקה לאמת בכתיבה בת־הזמן¹

כָּל הָאֲנָשִׁים אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה,

הָאֲנָשִׁים בַּחֶדֶר אָהֲבוּ אֶת יוֹנָה,

וְעִם שֶׁהַשִּׂיחָה נָסַבָּה עַל סִפְרוּת,

אָמְרוּ, זֹאת יוֹנָה זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה,

וְזִכְרוֹנָהּ שֶׁל יוֹנָה הָלַךְ וְהִתְמַעֵט

כִּי אוּלַי לֹא אָהַבְנוּ אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת,

גַּם טִבְעִי הַדָּבָר שֶׁיִּתְכַּרְסֵם הַזִּכָּרוֹן

כְּמוֹ שֶׁהֶעָפָר מְכַרְסֵם בַּגְּוִיָּה.

הַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת חֲבֵרֵינוּ?

אֲנַחְנוּ לֹא מַמָּשׁ אוֹהֲבִים אֶת חֲבֵרֵינוּ.

וְהַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ?

לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת יְלָדֵינוּ,

וְלָרֹב גַּם זֶה בְּמִדָּה מְצֻמְצֶמֶת

כְּמוֹ שֶׁעֵץ הָדָר אוֹהֵב אֶת הַתַּפּוּז,

וּמֵעֵבֶר לָזֶה שׁוּרַת אִי הֲבָנוֹת

הָאוֹכְלִים בְּכָל פֶּה בָּאַהֲבָה הָאֲמִתִּית.

הַאִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת עַצְמֵנוּ,

מַמָּשׁ כְּאַהֲבַת יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד?

מוּטָב שֶׁנֹּאמַר דִּבּוּר שֶׁל אֱמֶת

וְלֹא כְּפִי שֶׁקּוֹנֵן דָּוִד עַל יְהוֹנָתָן.

אֶת עַצְמֵנוּ אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים בִּמְסִירוּת

קַשּׁוּבִים לְעַצְמֵנוּ קֶשֶׁב מֻחְלָט.

וְאַף זֹאת בִּבְחִינַת שִׁפּוּר מַמָּשִׁי

שֶׁאַךְ לִפְנֵי חֳדָשִׁים מְעַטִּים

נִתְקַף גּוּפֵנוּ כְּמִיהָה חֲזָקָה

לְהַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ בִּדְחִיפוּת מִן הַגָּג.²

הקינה, אותו "דִּבּוּר שֶׁל אֱמֶת" של דליה רביקוביץ שראה אור בספר אהבה אמיתית מ־1987, היא עדיין קינת זמננו. זוהי קינה מסוכסכת, המדובבת "אמיתוֹת שונות ומנוגדות", "סתירה הגיונית", אם לשאול את לשונה של רביקוביץ עשרים ואחת שנה קודם לכן, ב־1966, במסה על נתן זך. אפילו אצל אותו משורר, כתבה שָם, אפשר למצוא ביטוי לאהבת החיים ולשלילתם כאחד.³ אבל על מה באמת היא מקוננת בקוּמה מהשבעה של יונה וולך, כשהיא מתבוננת בַּסַחף המוליך מהחיים שהתרוקנו לַכּרסום הרגשי, ועוברת ממה שנראה כתיעוד של שיחה טקסית ופרוזאית בין האנשים שבחדר למעין דיאלוג סוקרטי של הנפש עם עצמה? האם היא מקוננת על כזביו של הטקסט הקדוש, שאינו אלא עוגן ספרותי שקרי, משענת קנה רצוץ, קינת דוד שאינה נאמנה לאמת החברוּת? האם היא מקוננת על חולשתה של האהבה, על שבריריותה של אהבת אמת, שלעולם אינה איתנה - גם כשמדובר בָּאהבה העצמית, הנחשפת לפנינו כמבנה נרקיסיסטי רדוף העלול להמיט חורבן על העצמי? האם היא אומרת שהאהבה האמיתית, שנראוּתה מוטלת בספק והיא מתגלמת בַּנכונות להקרבה עצמית, היא־היא האמת? או האם היא מקוננת על הסכּנות האורבות לכל המשתוקק לָאמת בשם מה שנדמה כַּמושא הארוטי המכריע של השיר, ואולי מושאו היחיד - אהבת אמת? אך האמת הבלתי מושגת, החמקמקה, המפוצלת, האמת הכנה, העירומה, שמגעה חריף ומטלטל, האם היא ניתנת לאהבה? האם האמת אֲהִיבה, ומיהו אוהב האמת?

שיחתי היום תיסַב על ספרות בפרוזה. ואולם מה שכתבה דליה רביקוביץ בשירהּ יתגלה יותר ויותר כתשתית של אמת לשני רומנים עכשוויים, לרקוד בחשכה מאת קרל אוּבֶה קְנַאוּסגורְד ויקיצה מאת ניר ברעם.⁴ שני הטקסטים הללו, שלמותר לציין (גם במקרה של ברעם), לא נכתבו בהשפעתה של רביקוביץ או בהשראתה ואינם מתבססים על יצירתה, טקסטים שונים זה מזה בנופים ובדיוקנאות המוצגים בהם - שניהם שבים ונדרשים בצירם העלילתי וההגותי לשאלת האמת והשקר.

טון אפוקליפטי אופף את הכנס הזה, טון הניזון מאיכות פוליטית אקטואלית כפולת פָּנים שמרבים לדבר בה, הנפרסת בין התופעה המכונה "ידיעת כזב", והערעור הגמור שהיא מערערת את מעמד האמת במרחב הציבורי, לבין מופעי האֵימה של אמת פונדמנטליסטית; בין רטוריקה סופיסטית של פוליטיקאים המייצרים אֶפקט של "אמת להמונים" לבין האמת האחת, הקטלנית, של טרור מהפכני המוּנע בכוח ההתגלות הדתית. השמועה העיקשת על "מות האמת" אינה יכולה שלא לעורר דאגה ואף פסימיות קודרת בקרב העוסקים בספרות, בפסיכותרפיה או בפסיכואנליזה - הרוחשים, לפחות מנקודת מבט מסוימת, כבוד מוחלט כלפי האמת, מבקשים אחריה ודבקים בה, וגם אם על פי רוב הם חשים חלשים לנוכח טבעה החמקמק והמתעתע, היא ציפור נפשם. דאגתם אינה נובעת מיחס פריבילגי לאמת. רגש הדאגה הצף במפורש במרחבים האלה, המעובד בממד הזמן הייחודי להם - קצבם האיטי של טיפול, של קריאה ושל כתיבה - נותן ביטוי צָרוּף ומרוכז לַמידה שבה שאלת האמת קשורה בהרגשת העולם הבסיסית והאינטימית ביותר של כולנו. חרף מה שנראה כמלמול אין־סופי של תקופה, כקרע שאינו ניתן לאיחוי בין הפוליטיקה לבין ההוויה הפוליטית, שגרת היום־יום שלנו עדיין הרה רגעי אמת, ולא רק לכודה ברשת כזבים, הונאה והונאה עצמית: אמת הכאב, אמת המחלה, אמת ההתפכחות, אמת הנותרת תביעת יסוד של כל שיחה, התביעה או הכמיהה המובלעת של המאזין ושל הדובר שניהם להאמין בדברים, אמת שאכן הייתה לפעמים לאופק שמחפשים אחריו, כמו אחרי זמן אבוד.

המילים שבחרתי לעיל, "השמועה העיקשת על 'מות האמת'", לא נועדו להקל ראש בַּתופעה שגילוייה מתרבים בחיי היום־יום שלנו. גם לא רק להזכיר שמפרספקטיבה היסטורית, גילויים אלו הם חדשות ישנות, השבות ומעלות את היחסים העכורים ששררו בין אמת ופוליטיקה מאז ומעולם. חנה ארנדט, שהקדישה מאמר לסוגיה זו כבר ב־1967, בעקבות הפולמוס סביב ספרה אייכמן בירושלים, נדרשת לקונפליקט שניסח אפלטון, המציב את הפילוסוף היחיד, המבודד, יוצר האמת הספקולטיבית, מול הרבים האזוקים במערת האשליה, פגיעים לתמרוני השקר המאורגן ולמלאכת השכנוע הדמגוגית ואטומים לדבריו של מי שמוכן לסכן את חייו כדי לשחררם. בימינו, כתבה ארנדט לפני למעלה מחמישים שנה, נעלמה העוינות העתיקה בין אמת הפילוסוף לבין הדעות הנפוצות בכיכר העיר, או שמא התגלגלה במתח אחר השורר כיום בין העובדה לבין הדעה. לעומת הדעה, שמעצם הגדרתה נתונה לוויכוח, לדחייה או לפשרה, העובדה, גם אם אינה רצויה לנוגעים בדבר, ניחנת בכוח כפייה עקשני, שהוא כשלעצמו אינו פתוח לתמרון. ועם זאת, שוב ושוב אנחנו נוכחים שאמת עובדתית - אם היא מנוגדת לַרווח או לתועלת של קבוצה פוליטית זו או אחרת - אכן עשויה לעורר עוינות, וטינת הקרָבַיים שאנשים חשים כלפי האמת העובדתית מוליכה לטשטוש מעמדה הבלתי ניתן למגע ולהפיכתה לדעה, בהונאה מדעת או בהונאה עצמית.

אם הדיאגנוזה של ארנדט נראית לנו היום אמיתית או צודקת מתמיד - וזה הלוא העניין, האמת חוברת לצדק, האמיתי הוא הצודק, שאלת האמת היא שאלה אפיסטמולוגית ומוסרית, ולכן הוויכוחים בעניינה ניחנים באינטנסיביות של הכרעות לחיים ולמוות - אם הדיאגנוזה של ארנדט תקפה ואף מוגברת בכוח השכלולים הטכנולוגיים, ישנו פן נוסף בהיסטוריה של האמת, הנקרעת בין מעמדה האל־זמני, העריצי, לבין התמורות החוזרות ונשנות בתפיסתה. לפן הזה אני מבקשת להפנות את תשומת הלב. הוא קשור בְּטון אפוקליפטי המלווה את הספרות, במה שמכונה "מות הספרות", ובאופן שבו, בשעה שהבדיה פולשת ללא בושה אל המרחב הציבורי ואנו עדים למעין היעשות־ספרות של הפוליטי, הספרות עצמה נעשית כר למאמץ עיקש לבטא אמת לא בדויה. הספרות, או לפחות מגמה אחת בספרות בת זמננו, הייתה למקור חדש של אמת, למרחב שבו חובה לדבר דיבור של אמת. במתווה הקצר שאשרטט להלן - שהוא כמובן אינו אמת אחרונה או עדות אחרונה בָּעניין - "מות הספרות" הוא סימפטום של עידן "מות האמת" והוא התיקון שלו, המבטיח לספרות ולאמת אריכות ימים. במילים אחרות, הספרות מספקת תגובה או היענות להיסטוריה של האמת החוץ־ספרותית, ובכך מבטאת אמונה באפשרות של ריפוי.

"מעולם לא שיקרתי בְּספר", כותבת מרגריט דיראס במסתה "לכתוב", וממשיכה: "לכל ספר כמו לכל סופר יש קטע אחד קשה, שאי־אפשר לעוקפו. והוא חייב להחליט להותיר את הטעות הזאת כדי שהספר יישאר ספר אמיתי, ללא שקר".⁵ האמת שדיראס מציבה באופק הכתיבה הופכת את כתיבת האמת לחיפוש של ממש, שאינו חף מטעויות. האמת שהיא מכַוונת אליה אינה נתונה ואינה מושגת אחת ולתמיד. כמובן, דיראס אינה מדברת על אמת תבונית שאפשר להכירה בדרך קוגניטיבית; חוויית האמת שהיא מבקשת חורגת ממרחב ההשפעה של המתודה המדעית, אלא שדיראס גם אינה מתייחסת לְאמת רפרנציאלית, לָאמת של ביסוס עובדות כהווייתן, ברוח האמת שארנדט כתבה עליה. במובן זה, דיראס ממשיכה את התובנה האריסטוטלית, שלפיה השירה - ובלשוננו, הפרוזה הבדיונית - פילוסופית יותר מההיסטוריה וקונקרטית יותר מהפילוסופיה. הפרוזה הבדיונית חושפת ממד אחר של ידיעה, שאינו נשען על תיקוף רציונלי או אמפירי; ממד של אמת מובחנת שהיא מעין ישות כלאיים או אוקסימורון: אמת ההמצאה, אשליה שכותבים וקוראים משתפים עימה פעולה מאחר ששני הצדדים מזהים אותה כאשליה על בסיס סימנים מוסכמים ומגיבים אליה כאילו הייתה אמיתית. כולנו מכירים פחות או יותר את הנוסח: "כל הדמויות וכל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר". הפרוזה הבדיונית היא אפוא ידיעת כזב אמיתית, טעות מכוּונת בנוגע לעובדות, שאינה דבר שקר אלא דיבור של אמת, או במילים אחרות, שקר אונטי, אמפירי, שיש לו תוקף אונטולוגי, הבורא רצף אירועים לכיד שלא מומש במציאות אך עשוי היה להתקיים. הספרות יוצרת חלל "מורכב ומסובך בערך כמו המציאות" (ההדגשה שלי, מ"ב), כותבת רונית מטלון במסה על כתיבה שבה, בלי לנקוב בשמו, היא עוסקת בריאליזם - לאו דווקא במונחי השייכות לאסכולה ריאליסטית של בידיון, אלא כביטוי לעיצוב מציאות מלאה ביצירה בדרך המאפשרת לנו לדמיין את ההתרחשויות, גם אם ברור שמציאות זו כרוכה בעיבוד ובסגנוּן, כלומר בעיוות, בסילוף, בשימוש בקודים קונבנציונליים כדי להורות על משהו אמיתי. האמת הספרותית, בניסוחה של רונית מטלון, קשורה "בתשוקה שיש לכותב או אין לו כלפי הלשון עצמה, כלפי הביטוי הלשוני כשהוא לעצמו, בתור משאת נפש לא של וידוי אלא של סגנון ועיצוב". במילים אחרות, מוסכמות הבדיון - הנידונות לשחיקה ולהשתנוּת, ומבוססות על ההנחה שחולקים הכותבים והקוראים כי אין קשר ישיר ושקוף בין מילה למושא ההוראה שלה, שהמופע הנרטיבי אינו מימטי ושהוא תמיד־כבר הרפתקה של לשון - אינן גוזלות מן הספרות את האמת הייחודית לה (והדברים יפים לא רק לכתיבה ריאליסטית; גם סופרים המחויבים לסגנון מופשט או פנטסטי יעידו על עצמם שהם מבקשים ללכוד את האמת של החיים). בהרצאה שנשאה מטלון בשנת 2000 על הרומן שלה שרה, שרה, בתגובה לבת דודה מדומיינת של אחד היושבים בקהל, המצטט, כביכול, את אמירתה כי הספר דוחה, עונה מטלון, ובתשובתה מטעימה את המרווח האוקסימורוני של השקר האמיתי ומעמיקה את התובנה הקיומית שבבסיסו: "אילו רציתי רק להגיד את 'האמת', כדברייך, הייתי כותבת מאמר, אבל בכתיבת הספר הזה, בכתיבה בכלל, רציתי להעמיד עולם שבו הניגודים, המורכבות והכאב האנושיים מנצחים גם את האמת וגם את השקר וחיים ביניהם, בין האמת לבין השקר או אולי אפילו מעבר להם".⁶ "אֲנַחְנוּ לֹא מַמָּשׁ", "לִפְעָמִים", "מוּטָב שֶׁנֹּאמַר דִּבּוּר שֶׁל אֱמֶת", שתפגוש בנו להרף עין של הארה ואפילו, בפעמים נדירות, של קונברסיה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*