מי פנוי בלמד?

The Passenger / Iggy Pop

I am a passenger
and I ride, and I ride
I ride through the city’s backsides
I see the stars come out of the sky
Yeah, they’re bright in a hollow sky
You know it looks so good tonight…

Oh, the passenger
How, how he rides
Oh, the passenger
He rides and he rides
He looks through his window
What does he see?
He sees the silent hollow sky
He sees the stars come out tonight
He sees the city’s ripped backsides
He sees the winding ocean drive
And everything was made for you and me
All of it was made for you and me
‘Cause it just belongs to you and me
So let’s take a ride and see what’s mine…

1
פרולוג / ברוכים הבאים לג'ונגל

קוראים לי שש־שש. נהג מונית, סופר צללים ואנתרופולוג לעת־מצוא. רק אתמול לפני כך וכך שנים יצאתי למסע המחקר הזה והנה אני מגיע, בשארית כוחותיי, לקצה הדרך. אני פותח את הפנקס האינטימי שלי - חושב אולי ננסה לתפוס גם את הרגע הזה - ומייד מתחרט. תחת זאת אני עוצם עיניים, לוחש סחתיין עליך שש־שש, ולוקח שאיפה עמוקה, עמוקה; חלל הבטן הולך ומתמלא, עד לקצה גבול הקיבולת; אני ממתין עוד שבריר של שנייה, עד להופעתה של פעימת הלב הבאה - ומשזו מהדהדת בקרבי אני משחרר לאט־לאט את האוויר החוצה, פוקח עיניים ולוחץ על סנד. זהו זה, תם ונשלח. המייל עם כל הקבצים המזורגגים יצא לדרכו. שנים של מאמץ מסתיימות בזאת. כבשתי את הפסגה שלי. משתלטת עלי התחושה הנדירה אך המוכרת, ואולי אף הממכרת, של ריקנות תהומית מהולה בקורטוב של סיפוק - קצת כמו אחרי מעשה־אהבה, בשניות שאחרי הפורקן. עיניי נעצמות שוב, כמו מעצמן. בדיוק כמו בצוהרי היום ההוא, בת'ורונג־לה, שקט פה ושומם פה: מעליי שמיים תכולים ושמש יוקדת. פה ושם להקות של עננים שטות תחתיי. האדמה אדמת טרשים. אבנים וסלעים במיליון גוונים של חום ואפור. פה ושם איים נוצצים של שלג וקרח נאחזים בקרקע. הטמפרטורות כאן נעות בין מינוס 20 לפנות בוקר לפלוס 20 בשתיים בצוהריים. לימיני גל־עד מעוטר בדגלי תפילה טיבטיים המתבדרים ברוח בשלל צבעים. אני מתכופף, קוטף מהאדמה שתי אבנים תאומות וניגש. את הראשונה אני מניח בעדינות על ראש הגל, תרומתי הצנועה; מניח ולוחש מנטרה יפה שפגשתי לפני כמה ימים על אם הדרך: "אום מאני פאדמה אום". ומוסיף: "העושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, על כווולנו". את השנייה אני טומן בכיס האחורי של תיק הגב - למזכרת - ומייד לוקח כמה צעדים לאחור, אולי מפאת קדושת המקום. כמה מטרים לפניי, מעט לשמאלי, ממתין לי השביל הצר המוביל מטה. מדרון חלקלק. רוח קרירה נושבת בעוז על פניי. מסתובב לי הראש. אני מעיף מבט אחרון לאחור, סוקר את כברת הדרך שעברתי עד הלום. דמעה זולגת מעיניי הימנית, מפלסת את דרכה במורד הלחי המאובקת. אני מסדיר נשימה, נכנס למצב של השהייה שלווה, סופג לקרבי את יפי הנוף. הימליה. מלפניי ומאחוריי ומכל צדדיי. עוף דורס דואה על גבי הרוח. עליי להמשיך הלאה, להגיע למנאנג לפני רדת החשיכה. בכל זאת אני מרשה לעצמי למתוח עוד טיפ־טיפה את הרגע: לא כל יום אחד כמוני מביא את עצמו למעבר ההרים הגבוה בתבל. אי־שם בשעה עשר אני מבחין בשבע נקודות שחורות על רקע לבן. טור של מטפסי הרים בדרכם לעבר אחת הפסגות של האנאפורנה. לא משנה כמה רחוק או גבוה תגיע, תמיד יהיו כאלה שיגיעו קצת יותר גבוה ממך. זה לא גורע כהוא זה מתחושת ההתעלות וההישג, זה רק מכניס לפרופורציות. תמיד יש לאן להתקדם, לאן לשאוף. עיניי נפקחות. היינו כחולמים. עכשיו אני כאן, בחדר העבודה שאלתרתי לי במרפסת. על המדף מאחוריי מונחת האבן ההיא, לצד שלל אבנים שאספתי עם הזמן מפה ומשם. יש לי הרגשה שבזה הרגע היא מביטה בי ומחייכת לעצמה. אין לי מושג מה אעשה מחר. שנים שאני מדחיק את המחשבות על היום שאחרי, פשוט כי הייתי נתון כל כולי למעשה הטיפוס. ואולי גם כי קצת פחדתי לחשוב על היום הזה, היום שאחרי. נראה לי שאתן לעצמי עוד כמה ימים אוף, רק כדי להירגע - בדיוק כמו אחרי הטרק ההוא. אז, בפוקרה, הייתי יושב מדי בוקר על שפת אגם חלק כמראה, וכותב. כותב לי, כותב גם לך. כן, נראה לי שגם הפעם אכתוב לך. זה אך מתבקש. אסדיר נשימה, אארגן את המחשבות ואכתוב. אספר מהיכן יצאתי ולאן הגעתי, את מי פגשתי ומה ראיתי ומה עבר עליי בדרך... גם אם ברור לי, כאז כן היום, שאין מצב שמשהו מכל זה יגיע אלייך - כי ככה זה: היש ישנו, האין איננו, תם ונשלם ואת הנעשה אין להשיב. מצד שני, לך תדע.

* * *

את יודעת, יש בחיים רגעים מוטרפים כאלה, רגעים נדירים והרי גורל, בהם אדם קופץ במודע ובכוונה אל חיקו של הלא־נודע. עלהבאבאללה. ובכן, אני זוכר את הרגעים הראשונים, את הצעדים הראשונים של מסע המחקר הפרטי והפיראטי שלי, זוכר לפרטי פרטים, כאילו כל זה אירע אתמול. זה קרה בסוף החורף, האוויר היה חמים - לפחות בתוך האוטו, כי בחוץ היה קררר. מצאנו חניה על שאול המלך, קצת אחרי ליאונרדו דה־וינצ'י. השעה: רבע לחמש. תוך מספר דקות התגבש לו פקק. בני האדם במכוניות סביבנו נראו טרודים אך נינוחים - כל אחד בבועה שלו, עסוק בענייניו. גם אנחנו היינו בבועה שלנו, במונית של אבא, שמאותו רגע הפכה גם למונית שלי. אדים הצטברו על השמשה הקדמית. אבא דיבר ודיבר - את יודעת איך הוא כשהוא מתלהב - ואני שמתי ידיים על ההגה והקשבתי. כלומר ניסיתי להקשיב. מאוד התאמצתי לשמור על ארשת רגועה, אך בפנים הלכה והתהפכה לי הבטן. לא הבנתי למה זה קורה לי, למה אני מרגיש כך. אולי כי לכמה רגעים שוב איבדתי את הקשר. ניסיתי להזכיר לעצמי איך ולמה חיי התגלגלו לכאן. "העבר הוא פרולוג" מכריז גיבורו של שייקספיר ב"סערה": אני השלכתי מאחורי גבי את עברי, את הקריירה הנחמדה שבניתי עד אז בעמל כפיי, ויצאתי לדרך חדשה. תקעתי סכין בגבו של השעמום המוחץ, בגבה של השגרה המדכאת, פרקתי עול והלכתי בעקבות יצר הסקרנות שלי - מהלך שלקח אותי לטיול של 18 חודשים למזרח, ומשם לעוד 24 חודשים באוניברסיטה. והנה אני, במונית של אבא, מתחיל עוד רגע לעבוד כנהג מונית, יוצא להרפתקת מחקר שאין לה שום קשר לכלום ואין לדעת מה יהיה ולאן כל זה יוביל, אם בכלל. אגב, גם הוא התגלגל לעבודה הזאת די במקרה, וראה כי טוב, והנה אנחנו כאן. כמה מוזרים ומופלאים ומפתיעים ומבלבלים יכולים להיות החיים האלה. אבל כל זה התחולל רק אצלי בראש: בתוך האוטו האריה הזקן המשיך לדבר ולדבר ולהרעיף עלי שלל הסברים מעשיים: הנה, כאן הניירות, וכאן הקופה הקטנה - קופסת סוכריות מפח ובתוכה שטרות ומטבעות מכל הצורות והגדלים, 300 שקל סך־הכול. ופה ליד יש לך קופסה של ממתקים, אבל זה לא בשבילך, זה בשביל הנוסעים שלך. פנק אותם. ואז הסביר על המונה, על מכשיר הקשר, על הג'י.פי.אס של התחנה: תראה, על הכפתור הזה, פה בצד ימין למעלה של המסך, לוחצים כדי להיכנס לתור; ועל זה לוחצים כשמקבלים נסיעה מהסדרן ויוצאים לדרך; על הכפתור הזה אתה לוחץ כשנכנס אליך נוסע, ועל זה כשאתה מסיים נסיעה ושוב מתפנה... בגדול הבנתי. אך גל של פחד הלך וגאה בי. כדי להרוויח זמן שאלתי עוד ועוד שאלות. אבל אבא מיהר: עוד רגע מתחיל לו טורניר ברידג'. היידה בן, כנס לתור. קולו המונוטוני של הסדרן בקע ממכשיר הקשר בקצב אחיד. כפי שהפקק הלך ותפח לנגד עינינו, כך גם קצב הוראותיו הלך וגבר. הבחור פלט בזה אחר זה מספרים של מוניות וכתובות. זה נשמע כך: "חמש־שלוש, רמז 40"; "שלוש־שש, יבנה 18"; "שש־שתיים, סירקין 21..." - לכל מונית בתחנה יש מספר קבוע ואנחנו היינו שש־שש. לחצתי על הכפתור ונכנסתי לתור. המסך הראה שאני מספר 16. זה הצחיק אותי: הכבש השישה־עשר זה אני. יא אללהי בקצב הזה תוך שתי דקות אני ממריא. לנשום. העיקר לנשום. אוםםם. ואז הסדרן פנה אלינו ישירות, קבל עם ועדה: "ערב טוב שש־שש". נכנסתי להלם. אבא גער בי: נו, תענה! איפה גדלת? קוראים לך, אומרים לך ערב טוב, תענה!. לקחתי את המהד - בפעם האחרונה שאחזתי מהד הייתי חייל בצבא ההגנה - ועניתי: "ערב טוב". בו־ברגע התפרץ לחלל קול לא מוכר, קול עבה וצרוד ואולי גם קצת אגרסיבי: "רגע, מי זה? מה קרה לשש־שש?". אבא נטל מידי את המהד ואמר: "הכול בסדר ציון, זה הבן שלי, מתחיל לעבוד איתי היום". ואז ניתך עלי מבול של ברכות: "בהצלחה שש־שש"; "בהצלחה נסיך, אם יש לך שאלה - כל שאלה - אל תתבייש, תשאל, נעזור לך". מייד עלה קולו התקיף של מלאכי, מנהל התחנה: "די עם הבלגן חבר'ה! יש עבודה, שחררו את הקשר - שש־שש, עבור לירוק". הגל הירוק נועד לקשקושים בין נהגים - עוברים לירוק כדי לא לתפוס את הערוץ המרכזי דרכו הסדרן מעביר כתובות לנהגים. מלאכי ברך אותי, איחל לי הצלחה ולמעשה חזר על מה שאמרו הנהגים לפני רגע - כל שאלה שעולה לך, תשאל, כולם פה ישמחו לעזור לך, גם אני פה, לפחות עד תשע - תודה - יאללה, תחזור להאזנה, עוד רגע אתה מקבל נסיעה. חזרתי לגל הלא־ירוק. כבר הייתי מספר עשר - ואז תשע, שמונה, שבע, הכתובות עפו בזו אחר זו, ארבע, שלוש... בשתיים לחצתי על הכפתור שהשהה אותי מהתור. עכשיו הזקן כבר ממש התעצבן: מה אתה עושה? גם הסדרן תהה: "שש־שש, מה קורה? הכול בסדר?" - "כן־כן, יש לי פה בעיה קטנה עם המונה, אני תכף חוזר". קול ענות חלושה. אבא הביט בי, משועשע. זהו זה, חזרנו לילדות, רק 30 שנים אחרי. די נו, אין לך מה לפחד מתוקי, אתה תראה, זה הכי קל, הכי פשוט בעולם, באמת, כל אחד יכול לעבוד במקצוע הזה - אמר, הוריד לי צ'פחה הגונה על הראש ולחץ על הכפתור הארור. מייד נפל הפור: "שש־שש, ברקוביץ' 4, נתתי להם חמש דקות, בהצלחה! ואל תשכח, אנחנו אתך". לחצתי על הכפתור שמודיע ליקום שקיבלתי ושיצאתי לדרך. אבא פתח את הדלת ואמר: תרים טלפון כשאתה מסיים, ספר איך היה. אמר ויצא. הנהנתי והנעתי. ברקוביץ' 4, ברקוביץ', איפה זה רחוב ברקוביץ'? איך מגיעים מפה לשם? נקישות על חלוני. פתחתי. קח שמאלה פה ברמזור לוויצמן, ואז בראשון שמאלה אתה נכנס לברקוביץ'. וואללה, נכון, זה פה מעבר לבלוק. הנמכתי את הווליום של מכשיר הקשר והדלקתי רדיו. דילגתי מהחפירות של רשת ב' למוזיקה של 88. נפלתי על "אברה־קדברה", שיר של סטיב מילר בנד. סגרתי את החלונות והרמתי את הווליום. כך הפלגתי לדרכי הראשונה. אם תרצי, צעדים ראשונים במסע בן אלף מילים. דווקא נחמד להסתובב ככה בעיר עם מוזיקה טובה ועל הדרך גם להרוויח קצת כסף. הגעתי תוך חמש דקות ועשר שניות. לפניי מגדל משרדים חדיש, אפור־מטאלי. או־קיי, עכשיו איפה מעמידים פה את האוטו? האטתי, זחלתי - מאחורי מישהו במרצדס שחורה התחיל לצפור. הוא צפר לי ואני צפצפתי עליו. בסוף נצמדתי לרכב חונה, בדיוק מול הכניסה למגדל. המרצדס עקפה אותי. גבר עם משקפי ריי־בן שחורות, חולצה לבנה ועניבה שחורה חלף על פניי באיטיות, נעץ בי מבט והמשיך הלאה. נראה כמו חייל של המטריקס. יכולתי ממש להרגיש את הקריזה שלו - בעצם של כל מי שעבר שם. אבל לא היו לי הרבה ברירות, פשוט לא היה לי איפה לעמוד. לשמחתי תוך דקה או שתיים (סוג של נצח) הדלת מאחורי נפתחה, ואל האוטו נכנסה אישה. לא ראיתי את פניה, רק שמעתי את קולה: לשדרות חן 20 בבקשה. הנהנתי והתחלתי לנסוע. השתלבתי בתנועה שזרמה לאיטה. לא היה לי שמץ של מושג איך מגיעים מפה לשם. מוחי החל לבעבע, ליבי הלם בטירוף: שדרות חן, שדרות חן, איפה זה שדרות חן? איך לעזאזל מגיעים מפה לשדרות חן? הצצתי במראה. אישה בשחור. פרקליטה. בגיל העמידה. נראתה כמו האופל. המון מייק־אפ על פנים חרושות קמטים. מסקרה שחורה, עיניים צרות, לאות, שכבה של פודרה מתקלפת על הלחיים, שאריות של שפתון אדום על שפתיים דקות. מאחוריה הופיעה ניידת משטרה. שייטה אחרינו בשקט, רק הצ'קלקות על הגג הבהבו בכחול ובאדום. אהם־אהם, סליחה, אתה לא מפעיל מונה? כן בטח, הנה; ואמא שלך, אמא שלך מפעילה מונה? אלוהים, איפה זה שדרות חן? הייתי על ספו של התקף חרדה. אבל בדיוק אז זה חזר אלי, השבח לאללה הרחמן והרחום. איזה עונג, למצוא משהו שממש מחפשים. בטח! הבימה! אבל איך מגיעים מפה להבימה? יא אללה איזו פדיחה, זה כל כך בסיסי. התביישתי לשאול אותה או לשאול בפניה את מר ווייז, אז גיבשתי מסלול ביני לביני וייחלתי לטוב. כי ככה זה: כשאתה מתעסק עם קליינטית ראשונה אתה לא רוצה שהיא תקלוט שהיא הקליינטית הראשונה שלך. איכשהו תוך כדי תנועה הבנתי איך להגיע לשם. הרגשתי שהרחובות מתקשרים איתי, מסבירים לי איך לנסוע: כל צומת, כל רמזור, כל שלט רחוב כמו הזכירו לי איך מגיעים לשדרות חן. היה בזה משהו קצת מטה־פיזי, קצת מיסטי. וככל שהתקדמנו כך הלכתי ונרגעתי. גם הרדיו עזר. ובעיקר העובדה שהפרקליטה מאחור נראתה נינוחה: בהתה כל הדרך בחלון ושמרה על זכות השתיקה. הגענו תוך כמה דקות. באמת קלי קלות. אולי היה לי גם קצת מזל, כי עם כל העבודות והשינויים בהסדרי התנועה העניינים יכלו בקלות להשתבש. אבל הגענו. עכשיו ניסיתי לאתר מבעוד מועד מקום שבו אוכל להעמיד את האוטו מבלי להפריע יותר מדי לתנועה. מצאתי מקום מול הכניסה לשדרות חן 22 - על המדרכה. בזמן שהחלקתי לשם הפרקליטה קפצה עלי קרטה: הנה זה כאן, זה כאן! מה אתה עושה? עצור! אוי נו, עברת את זה. כמה מטרים בודדים הפרידו בין הכניסה לבניין שלה לכניסה לחניה של הבניין שליד, שם הצלחתי איכשהו לעמוד. הגברת הגישה לי שטר של 50. על המונה הופיעו הספרות 27.6 - רגע, יש לי עודף? איפה העודף? וכמה צריך להחזיר? 50 פחות 27.6... יא אללה, אתה והשלוש יחידות שלך - טוב נגיד 22 וקצת, היידה תן לה 23, העיקר לגמור עם זה. אבל איפה העודף? איפה הקופה הקטנה? חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. בלק־אאוט. משום מה, אין לי מושג למה, הרמתי את הראש. טעות! לפני עמדה אישה עם עגלת תינוק. עמדה ובהתה בי. אני לא זוכר ממנה הרבה: היא הייתה גבוהה ורחבת כתפיים והייתה לה לסת ענקית; ופנים זרועות נמשים ושיער אדמוני אסוף בקוקו. שיט! אתה חוסם את המדרכה. הנה היא, יורדת עם העגלה לכביש, חולפת על פני, נועצת בי מבט זועם. הרגשתי אותה, יכולתי כמעט לשמוע את מחשבותיה: נו באמת! חתיכת אפס! ערס! ככה מתנהגים? כן, ככה מתנהגים. היידה סעי, צאי לי מהרדאר; ואיפה בכלל העודף??? הנה, בתוך הקופה הקטנה - בדיוק איפה שהיא הייתה אמורה להיות. טמבל, הרגע אבא הראה לך אותה. אנחת רווחה. החזרתי לנוסעת הראשונה שלי עודף: שטר של 20 ועוד שלושה מטבעות של שקל. לקחה את השטר ודחתה את המטבעות: לא לא, זה בשבילך. נחמד מצידה. יכול להיות שהפרקליטה קלטה את כל הדרמות הקטנות האלה שעברו עלי? (קטנות בדיעבד, בתוך הסיטואציה הן כמעט גרמו לאירוע לבבי). לא יודע. אבל לי נראה שבסך הכול שיחקתי אותה קול. החזקתי את זה. והנה תובנה ראשונה שצפה לי בראש: מדהים הפער הזה בין מה שעבר עלי עכשיו, בין החוויה שלי, לבין החוויה שלה (מה הייתה החוויה שלה?); שני בני־אדם כל כך קרובים זה לזה, לבדם באותו חלל, וכל אחד עבר סרט שונה לגמרי. כמה חודשים לאחר מכן רשמתי בפנקס השדה שלי את התובנה הסוציולוגית המרעישה הבאה:

יכולת מופלאה יש לנו בני האדם להעמיד פנים - להסתיר מחשבות, תחושות וכוונות מאחרים שנמצאים כל כך קרוב אלינו. להחזיק פני פוקר. איזו מיומנות. לא פעם, בשעת צרה, זה היה לב ליבו של "המשחק האינטראקציוני" שלי כנהג מונית: אני מעמיד פנים, במודע ובמתכוון, משחק אותה כאילו הכול בסדר, כאילו הכול כשורה, בזמן שלא כך הוא. הצגה. עושה הכול כדי שנוסעי לא יבחינו במצוקות הקטנות שמתעוררות ומתנפלות עלי (נגמר לי הדלק; הלכה הקליטה בג'י.פי.אס ואין לי מושג איפה אני; יש לי פנצ'ר?; יש לי פיפי! אני מתפוצץ). מתאמץ מאוד כדי לחסוך מעצמי את הפדיחה, כדי לשמור על הסדר הטוב, כדי לנהל בשלווה את הסיטואציה.

הנוסעת הראשונה שלי יצאה מהאוטו והלכה לה. עפתי משם מיד, אולי כדי לברוח מהעין הרעה של הג'ינג'ית עם העגלה. הגברתי את הווליום ברדיו והשתלבתי בתנועה: גאנז אנד רוזס שרו לי "וולקום טו דה ג'אנגל". ברמזור האדום הראשון גם סידרתי את המראה שמעליי, כדי שאוכל להביט במה שקורה במושב האחורי בלי להתאמץ יותר מדי (שתי המראות הצדיות מכסות את הכביש לחלוטין). במורד הרחוב, בואכה כיכר רבין, עצרו אותי שני גברים. אחד מהם פתח את הדלת, תחב את ראשו השמנמן והמקריח פנימה ושאל: כמה זה לתקווה? - מה כמה!? יש מונה, מה שהמונה יגיד זה מה שתשלם - לא אחי, תעשה מחיר. איך מחיר, מה מחיר? אמרתי את האמת: אני חדש במקצוע אח שלי, אין לי מושג כמה לקחת לך - עזוב נו, אני נוסע לשם כל יום, אני תמיד משלם 40 שקל. רגע רגע, כל העיר עכשיו פקק אחד גדול... 50 אני לוקח - וואלאק תאמין לי, אתה תגיע רחוק ככה - אמר וקפץ פנימה והתיישב לצדי. ממש קפץ על המציאה: בטח עוד לא נולד פראייר כמוני. חברו התיישב מאחוריי: קח פה ימינה, נסביר לך איך לנסוע. רק עשה טובה, תחליף תחנה למה היללות האלה מביאות לי את הקריז - בכיף אחי, מה אתה רוצה לשמוע? - לא יודע, שים מזרחי. עברנו לרדיו לב המדינה. זה התחיל עם אבי ביטר ונגמר עם ים של דמעות. ככל שהתקדמנו מזרחה ודרומה, כך הרחובות הפכו לפחות מוכרים וליותר עלובים ומאיימים. מבחינתי, ממזרח לאיילון ומדרום להיכל הספורט ביד אליהו זו כבר עיר אחרת, יקום אחר. מפה לשם כבר נהייה חשוך. לילה ירד על העיר. כל הדרך לתקווה הלך וגאה בי הפחד ששני הבבונים האלה יתנפלו עלי ויכו, ישדדו, ידקרו ואז ישליכו את גופתי בתוך איזה פח. ואם לא ירצחו אז לפחות יקרעו לי את הצורה ויעוותו את פני לבלי הכר. פחדתי שהנה זה בא, שכל החיים היפים שהיו לי עד עכשיו עומדים בבת־אחת להסתיים. המסקנה הזאת הכתה בי: אני בעצם אוהב את החיים שלי, ככה, בדיוק כמו שהם. בהחלט תגלית מרעישה. הבחור שישב לצדי התחיל לדבר איתי ואני זרמתי אתו. קשקשנו. מדי פעם צחקנו. זה שמאחור בדרך כלל שתק, בהה לסירוגין בחלון ובטלפון ומדי פעם זמזם עם אבי ביטר. מדי פעם גם שחרר נפיחה חרישית - חרישית אך עם נוכחות כבדה, כבדה מנשוא. פתחתי קצת את החלון, למרות שצינת הערב איימה להדליק לי את האוזן. ניסיתי להיות נחמד, להישאר רגוע, אך בתוך תוכי, לראשונה מאז הבר־מצווה בערך, התחלתי להתפלל: אנא אלי שבשמיים רק שאצא מזה בשלום. שלא יאונה לי כל רע. שמע ישראל, אדוני אלוהיך אדוני אחד. מעניין, רק כשנהיה מפחיד או מסוכן אתה נושא תפילה. אולי בגלל זה אלוהים עושה שיהיה מפחיד ומסוכן - כדי שמדי פעם נתפלל, כדי שנתייחס אליו. יכול להיות שגם אלוהים, הקדוש ברוך הוא, בורא עולם, אבינו שבשמיים, אבינו מלכנו, זקוק לקצת יחס? ואז נזכרתי בכלל הברזל שאבי הביולוגי לימד אותי, עוד כשהייתי ילד: תן למי שאתך קצת כבוד, תקבל חזרה הרבה כבוד. לא משנה לאן הגעתי בחיים, מניו יורק סיטי לניירובי, מפריז לקטמנדו, מהחוף המערבי לקופה־קבנה, הכלל הזה עבד. לשמחתי זה עבד גם הפעם. לקח לנו 20 דקות להגיע, אבל הגענו. השבח לאל. הבחור שישב לצדי שילם, הודה, בירך והוסיף טיפ קטן לחיים: תודה אחי, שיהיה לך בהצלחה, רק סע בזהירות - אנשים פה נוסעים כמו משוגעים. אשכרה נפרדנו כידידים. אנחת רווחה. יותר מדי אנחות רווחה רשמתי בשעה האחרונה. עכשיו רק רציתי לחזור למרכז העיר, לרחובות המוכרים. גם חזרתי ל־88, תחנה שהפכה לעוגן. כי אין על המוזיקה שמגיש לך גל אפלרוייט: כמו סעודת טעימות במסעדת שף עם מיליון כוכבים. התברברתי. לא יודע איך, אבל איכשהו מצאתי את עצמי על אלנבי, משייט מערבה. לא יודע למה גם נכנסתי לרחוב גאולה. במורד הרחוב מישהו יצא מחניה. בלי לחשוב פעמיים תפסתי את מקומו. לפניי נפתחה חתיכה נאה של ים־תיכון, לאורו של ירח כמעט מלא. שלפתי בקבוק קטן של מי עדן ולגמתי. לפי התחזית גם מחר הים יהיה חלק. אין גלים באופק. אין מה לעשות, ככה זה, פה זה לא קליפורניה. הוצאתי את פנקס השדה שלי ורשמתי כותרת באותיות קידוש לבנה: ברוכים הבאים לג'ונגל. באותה כניסה ראשונה גם ניסחתי בערבוביה כמה רשמים ותובנות ראשונות:

נהיגה, שהות בכביש, מעוררת מתח: הסכנות שבדרך, הרצון להגיע כבר ליעד, הפקקים, נהגים אחרים שנוהגים בחוסר אחריות, בפראות מסוכנת - כל אלה מעוררים פחד, מתח, לחץ. בכלל, אתה מתערבב עם עמך ישראל. נכנסים אליך אנשים, בני אדם בשר ודם ואתה אחראי לשלומם. הם ממהרים, לחוצים ומלחיצים. עצם הרצון להגיע כבר מלחיץ. קודם לקחת את הנוסעת הראשונה שלך: הצרכים, הרצונות והאינטרסים שלה עמדו בניגוד לאלה של שאר באי הדרך - ואתה, נהגוס, תקוע ביניהם. כך שתמיד יהיה פה צד שיתבאס עליך. אי־אפשר לצאת מזה.

מעניין: האנרגיות שמגיעות אליך מאחרים (מחוץ למונית או מתוכה) - הלחץ, העצבנות, גסות הרוח - לא רק מופנות אליך ומושלכות עליך, לא רק מקרינות עליך ופוגעות בך, אלא שהן גם מדבקות: מבלי משים תוך כמה רגעים גם אני נהייתי עצבני, מקלל, גס רוח. עד שהגענו לתקווה גם אני התחלתי להישמע ולהיראות כמו בבון. כפי שצחוק או עצב מדבקים, כך גם סגנון דיבור ואנרגיות של כעס, לחץ ועצבים מדבקים. נראה שצפוי לי אתגר לא פשוט: לא להידלק. לשמור על שוויון־נפש. לא לתת לכל האנרגיות האלה להשתלט עלי. אוםםם. בסך הכול רק באתי להציץ. לראות ולשמוע. ללקט ולהתחפף ולרוץ לספר לחבר'ה (בעצם למי? מי זה בדיוק החבר'ה?).

אכן, כל ההתחלות קשות. אך הן גם מעוררות. היום הראשון בבית הספר, היום הראשון בעבודה, דייט ראשון, תנועה במרחב לא מוכר, ביצוע ראשון של הופעה, פרמיירה - אלה הם מצבים משלהבים, מעוררים, בין השאר מעוררים אימה. הכול עובד אחרת - הלב פועם אחרת, הדם בעורקים זורם אחרת, הנוירונים במוח פועלים אחרת. הכול נדלק. הכול ער. כל הווייתך נתונה עמוק בתוך הכאן והעכשיו. מומלץ.