מועדון המייל היי 3 - הקזנובה

פרולוג

אליוט

אני בוהה במספרים שמרצדים מעל הדלת ויורדים עם כל קומה נוספת שחולפת. הטלפון רוטט בכיסי ואני מוציא אותו.

כריסטופר: זהירות! המכשפה מחפשת אותך

פאק.

אני דוחף את הטלפון לכיסי ונושף בכבדות, אין לי כוח לשטויות שלה היום. דלתות המעלית נפתחות, אני צועד החוצה וקולט אותה בזווית העין. אני מעמיד פנים שלא הבחנתי בה ופונה אל קורטני, העוזרת האישית שלי.

"מר מיילס," היא קוראת מאחוריי.

אני ממשיך ללכת.

"אהמ..." היא מכחכחת בגרונה. "מר מיילס, אל תתעלם ממני."

הטמפרטורה בגופי מתחילה לטפס, ונחיריי מתרחבים. אני מסתובב לעבר הקול, ושם היא עומדת. העובדת המרגיזה ביותר עלי אדמות.

אינטליגנטית, שתלטנית, שחצנית ופשוט מעצבנת.

קתרין לנדון, האויבת המושבעת שלי.

המכשפה הרעה מהמערב.

כינוי שהיא הרוויחה ביושר.

אני שולח לעברה חיוך מאולץ. "בוקר טוב, קתרין."

"אפשר להחליף איתך מילה?"

"השעה תשע בבוקר ביום שני," אני גוער. "זה לא הזמן—" אני מרים את אצבעותיי ומסמן מירכאות באוויר, "להחלפת מילים."

אני מוכן להישבע שבכל סוף שבוע היא זוממת איך לדפוק את ימי שני שלי.

"תפנה זמן," היא נובחת.

אני חושק את שיניי. הכלבה מחזיקה אותי בביצים והיא יודעת את זה. היא גאון מחשבים והאחראית על התוכנה החדשה שלנו. היא יודעת שאני לא יכול להיפטר ממנה, ובחיי, היא מנצלת את זה.

היא צועדת למשרדה ופותחת את הדלת בתנופה. "אעשה את זה קצר."

"כמובן." אני מזייף חיוך, נכנס לחדר ומדמיין את עצמי מטיח את ראשה בדלת.

היא מתיישבת מאחורי שולחנה. "שב, בבקשה."

"אני מעדיף לעמוד. אמרת שזה יהיה קצר, זוכרת?" היא זוקרת גבה ואני מביט בה במבט יוקד. "מה העניין?"

"הובא לתשומת ליבי שהשנה אני לא עומדת לקבל ארבעה מתמחים חדשים. למה לא?"

"אל תעשי הצגות, קתרין. את כבר יודעת את התשובה לשאלה הזאת."

"למה החלטת להעביר את ההתמחויות האלה לעובדים מחוץ למדינה?"

"כי זאת החברה שלי."

"תשובה לא טובה מספיק."

הדופק שלי מהדהד באוזניי, ואני זוקף את סנטרי בהתרסה. איש לא מרגיז אותי כמו האישה הזאת. "מיס לנדון, אני לא צריך להצדיק בפנייך אף החלטה שקשורה לניהול 'מיילס מדיה'. אני מדווח לדירקטוריון, ולו בלבד. אבל אני בהחלט תוהה לגבייך."

היא מצמצמת את מבטה. "למה אתה מתכוון?"

"ובכן, אם את כל־כך לא מרוצה כאן, למה את נשארת?"

"מה?"

"יש מיליון חברות אחרות שאת יכולה לעבוד בהן, ובכל זאת את מתעקשת להישאר כאן ולהתלונן על כל דבר קטן. למען האמת, מתחיל להימאס לי."

"איך אתה מעז!"

"אני ממליץ לך לזכור שלכל אחד יש תחליף. אשמח מאוד לקבל את מכתב ההתפטרות שלך כשתמצאי לנכון. לעזאזל, אפילו אתן לך בונוס אם תעזבי."

היא מניחה את ידיה על מותניה. "אני דורשת דוח מפורט בכתב על ההתמחויות שגזלת מהמשרד בלונדון ומה הן הסיבות לכך. התירוץ שלך אינו מספק ואני מתכוונת להעלות את הנושא בפני חברי הדירקטוריון בעצמי."

ברור שהיא תעשה זאת. אני מגיע לנקודת רתיחה.

"ואל תגלגל עיניים," היא נושפת.

"קתרין, אני כבר זקוק להשתלת רשתית מכמות הפעמים שבהן גלגלתי עיניים בגללך."

"ובכן, כמוני כמוך."

אנחנו נועצים זה בזה מבטים כעוסים ואני לא יודע אם אי פעם שנאתי מישהו כמו שאני שונא אותה.

טוק, טוק, נשמעת דפיקה בדלת.

"יבוא," היא צועקת.

כריסטופר מופיע בשדה הראייה שלי, כפי שידעתי שיקרה. הוא תמיד קוטע את פגישותיי עם קתרין רגעים ספורים לפני שאני מתפוצץ. "אליוט, אפשר לדבר איתך?" הוא מהנהן אליה ומחייך. "בוקר, קתרין."

"עדיין לא סיימנו, כריסטופר, תיאלץ לחכות," היא גוערת בו.

"סיימנו." אני מסתובב. "אם יש לך תלונות נוספות, וללא ספק יהיו לך, תפני אותן למשאבי אנוש."

"אני לא מתכוונת לעשות את זה," היא נובחת. "אתה המנכ"ל ואני מתכוונת לפנות אליך עם כל בעיה שלי. תפסיק לבזבז לי את הזמן, מר מיילס. אשמח לדווח לדירקטוריון על חוסר התפקוד שלך. אלוהים יודע שיש מספיק על מה לדווח. אני דורשת שההתמחויות האלה יוחזרו לסניף הלונדוני באופן מיידי."

"לא עומד לקרות."

היא מדפדפת בדפים שעל שולחנה. "בסדר, נתראה ביום שלישי הבא."

ישיבת הדירקטוריון.

אני בוהה בה וליבי הולם בעוצמה.

כלבה מזדיינת.

"אהה... אליוט," כריסטופר דוחק בי. "אנחנו צריכים לזוז."

אני ממשיך לנעוץ בה מבט בשיניים חשוקות. "מה את רוצה בשביל להתפטר?"

"לך לעזאזל."

"אני לא מוכן לספוג את התלונות הקטנוניות שלך בכל פעם שאני בדרך למשרד שלי," אני נוהם.

"אז תפסיק לקבל החלטות מטומטמות."

אנחנו מביטים זה לזה בעיניים.

"להתראות, מר מיילס, ותסגור את הדלת אחריך." היא מחייכת במתיקות. "נתראה בישיבת הדירקטוריון."

אני שואף בחדות ונאבק לשלוט בעצמי.

"אליוט," כריסטופר דוחק בי שוב. "מכאן."

אני יוצא ממשרדה בסערה ונכנס ישר למעלית. כריסטופר ממהר בעקבותיי והדלת נסגרת מאחורינו.

"לכל הרוחות, אני שונא את האישה הזאת," אני לוחש בכעס.

"אם זה משפר את הרגשתך," הוא מגחך, "היא שונאת אותך יותר."

אני משחרר את עניבתי במשיכה מהירה. "מוקדם מדי לוויסקי?"

כריסטופר מביט בשעונו. "השעה תשע ורבע בבוקר."

אני שואף בכבדות ומנסה להירגע. "למי אכפת."

1

קייט

אני אורזת את ארוחת הצהריים שלי בתיק ומחפשת את המפתחות. "אני יוצאת," אני אומרת לרבקה בקול רם.

בק מציצה מדלת חדר הרחצה. היא עטופה במגבת לבנה ומגבת נוספת כרוכה סביב ראשה. "תזכרי לא לחזור מאוחר הערב. אני לא רוצה שהעניינים יהיו מוזרים כשהוא מגיע."

"כן, כן."

"אני רצינית, אני רוצה שהוא ירגיש רצוי, ואת יודעת, יהיה נחמד אם שתינו נהיה כאן לעזור לו להתמקם."

אני מגלגלת עיניים וממשיכה לחפש את המפתחות. איפה הם? "מה גורם לך לחשוב שהוא רוצה שנעזור לו להתמקם?"

"אני פשוט חושבת שיהיה נחמד אם נעשה רושם ראשוני טוב."

״אוקיי, הבנתי." אני מאתרת את המפתחות בסלסילה הקטנה שעל שולחן הקפה.

"אאסוף את מדי הנֵטְבּול1 שלנו בהפסקת הצהריים שלי," היא קוראת לעברי.

אני מגחכת. שאלוהים יעזור לנו, אנחנו מתחילות לשחק נטבול השבוע. הפעילות הספורטיבית התחרותית הראשונה שלי מאז התיכון. "אני מחכה בקוצר רוח," אני קוראת בחזרה. "אני מקווה שהם מגיעים עם דפיברילטורים מובנים. אני ממש לא בכושר, יש מצב שאחטוף התקף לב."

רבקה צוחקת ומסירה את המגבת מראשה. "יש לך מכון כושר במשרד, למה את לא משתמשת בו?"

אני צועדת לעבר הדלת. "אני יודעת, אני באמת צריכה להפסיק להיות עצלנית כל־כך."

"את חושבת שאני צריכה לבשל לדניאל ארוחת ערב היום?" היא שואלת.

אני מעווה את פניי. "למה את מתאמצת כל־כך להיות נחמדה לבחור הזה?"

"אני לא."

"את בעניין שלו או משהו?" עיניי מתרחבות. "לא ראיתי אותך מתאמצת ככה בשביל השותפה הקודמת שלנו."

"היא הייתה קוץ בתחת, וחוץ מזה, דניאל חדש בעיר, הוא רק מגיע היום, והוא לא מכיר אף אחד. אני מרחמת עליו."

"הוא סטייליסט, אני משוכנעת שיש לו חברים יומרניים לבלות בחברתם," אני ממלמלת ביובש.

"תיקון, הוא בוגר בית הספר לאופנה שעבר לגור ללונדון כי הוא רוצה להיות סטייליסט, יש הבדל."

אני מגלגלת עיניים. "מה שתגידי, נתראה בערב."

אני יורדת שלוש קומות במדרגות, יוצאת לרחוב וצועדת אל תחנת הרכבת. הקו המרכזי נמצא במרחק שלוש תחנות בלבד, אבל בכל זאת המרחק גדול מדי להליכה.

אני ממתינה ברציף, והרכבת מגיעה בדיוק בזמן. אני עולה ומתיישבת.

הגעתי למסקנה שאלו עשרים הדקות המוזרות ביותר ביום שלי. הן כמו מנהרת זמן — אני מתיישבת, מביטה סביבי, ובאורח פלא, דקה לאחר מכן מגיעה ליעד. אני כנראה שוקעת בקצב קטטוני, כי אין לי מושג על מה אני חושבת ולאן הזמן נעלם. אני רק יודעת שאיכשהו, בכל יום אני מאבדת עשרים דקות לטובת מחשבות שאני לא מצליחה לזכור.

אני יורדת מהרכבת וצועדת למשרד. משרדי 'מיילס מדיה' נמצאים במרכז לונדון. ממול, ניצב בית קפה קטן שעמוס באנשים שרצים פנימה והחוצה בדרכם לעבודה.

"היי, יפיפייה," אומר מייק.

"היי." אני מחייכת אליו. מייק הוא הבריסטה שעובד פה, והוא דלוק עליי קצת כבר שנים. הוא מקסים וחמוד ולצערי אני לא מרגישה שום דבר כשהוא מדבר איתי.

חבל, כי הוא באמת בחור נהדר. אם יש מישהו שיכול להיות טוב בשבילי, זה מייק. הלוואי שהייתי יכולה להחליט למי אימשך, חיי בוודאות היו קלים יותר.

"כרגיל?" שואל מייק.

"כן בבקשה." אני מתיישבת ליד החלון ומביטה סביב.

מייק מכין את הקפה, ניגש ומתיישב מולי. "מה חדש?" הוא שואל.

"לא יותר מדי." אדים מסתלסלים מכוס הקפה לעבר התקרה. אני מרימה אותה ונושפת עליה. "אני שוקלת להתחיל ללכת למכון במשרד."

"כן?" מבטו של מייק נודד אל הבניין מעבר לכביש. "יש לכם מכון שם?"

"ענקי, בקומה ארבע־עשרה."

"הא, איזה קטע. את צריכה לשלם?"

"לא, עובדים יכולים להתאמן בחינם." אני לוגמת מהקפה.

מייק מגחך ומעמיד פנים שהוא מנקה את השולחן הסמוך.

"אני יכול לבוא איתך," הוא מציע בקריצה חמודה.

"מצטערת, זה לעובדים בלבד, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להירשם למכון אחר."

מייק מגלגל עיניים.

מייק ואני צופים במכונית הבנטלי השחורה נעצרת מול משרדי 'מיילס מדיה'. הנהג יוצא מהמכונית ופותח את הדלת האחורית, ואליוט מיילס יוצא החוצה. כמו בכל בוקר שבו אני צופה במחזה הזה, עיניי סוקרות את הגבר שאני מתעבת. היום הוא לובש חליפה כחולה כהה עם פסים דקיקים וחולצה לבנה, שערו הכהה מסודר בצורה מושלמת. אני צופה בו מכפתר את הז'קט ביד אחת, תיק המסמכים בידו השנייה. גבו ישר כמו קרש, יציבתו משדרת סמכותיות.

התגלמות היוהרה.

אני לוגמת מהקפה ומתבוננת בו. מרתיח אותי שהוא נאה כל־כך.

מרתיח אותי שכל אישה מחסירה פעימה ובוהה בו כשהוא נכנס לחדר. ויותר מכל דבר אחר, מרתיח אותי שהוא יודע את זה.

לעולם לא אודה בכך, אבל אני קוראת את עיתוני הרכילות ורואה את כל המסיבות האקזוטיות שהוא הולך אליהן ואת כל הנשים היפות שהוא יוצא איתן.

אני יודעת על אליוט מיילס יותר ממה שאני אמורה.

זאת אומרת, אני שונאת את האיש מרגע שהתחלתי לעבוד עבורו, לפני שבע שנים.

הוא אומר משהו לנהג שלו בחיוך, ולאחר מכן נכנס למשרדי 'מיילס מדיה'. אנשים עוקבים אחריו במבטם. השערות על עורפי סומרות.

אליוט מיילס, הוא פשוט הגרסה המזוקקת של בן זונה עשיר... באופן שמוציא אותי מכליי.

 

השעה שלוש אחר הצהריים כשנשמעת התראה על קבלת מייל.

אני פותחת אותו.

 

קתרין,

סיימת להכין את דוח המעקב?

 

אליוט מיילס.

מנכ"ל 'מיילס מדיה' בריטניה.

 

נבלה.

אני חושקת שיניים ומקלידה את תשובתי.

 

מר מיילס היקר,

צהריים טובים, תמיד נעים לקבל הודעה ממך.

כתמיד, הנימוסים שלך ללא רבב.

תאריך ההגשה של הדוח הוא ביום שלישי הבא, ואז תקבל אותו.

אולי אם היו לי מספיק עובדים, הייתי יכולה לעבוד בהתאם ללוח הזמנים הלא מציאותי שלך.

 

המשך יום מהנה,

בכבוד רב,

קתרין.

 

אני מגחכת ושולחת. התחביב שלי הוא להתנהג כמו כלבה צינית לאליוט מיילס. תשובתו מגיעה מייד.

 

אחר הצהריים טובים קתרין,

כמו תמיד, הדרמה שלך לא זוכה להערכה.

לא שאלתי מתי אקבל את הדוח, שאלתי אם סיימת אותו.

אנא שימי לב לפרטים, אני לא מעונין לחזור על עצמי כל הזמן.

סיימת את הדוח או לא?

 

אני שואפת בחדות, האיש הארור משגע אותי. אני מקלידה את תשובתי, חובטת במקלדת בעוצמה כזו שלא ברור איך אני לא שוברת אצבע.

 

מר מיילס,

מובן שהדוח מוכן. כמו תמיד, אני ערוכה מראש לחוסר היכולת שלך להתחייב ללוחות זמנים ולתאריכים.

תודה לאל שלפחות אחד מאיתנו הוא איש מקצוע.

הדוח מצורף למייל זה.

אם אתה מתקשה להבין אותו, אשמח לפנות זמן מיום העבודה העמוס שלי ולהסביר לך אותו לפני ישיבת הדירקטוריון.

 

אני מגחכת וממשיכה להקליד, מדמיינת את העשן יוצא מאוזניו בזמן שהוא קורא.

 

שיהיה לך אחר הצהריים נפלא, תמיד תענוג לשמוע ממך.

קתרין לנדון.

 

אני לוגמת מכוס התה שלי, מרוצה מעצמי — נראה אותך עכשיו.

הוא משיב ואני פותחת את המייל.

 

מיס לנדון.

תודה.

אני מאחל לך נסיעה בטוחה היום הביתה, אל תעמדי מול אוטובוס נוסע או משהו דומה.

 

אני מחייכת לעצמי. אידיוט מטומטם... היית מת.

 

דניאל אמור להגיע בכל רגע, ורבקה על סף התמוטטות עצבים. היא מתרוצצת ברחבי הדירה כמו תרנגולת בחצר.

"אל תעמדי שם סתם," היא גוערת.

"מה את רוצה שאעשה?" אני מביטה סביבי על הדירה המצוחצחת. "לא צריך לנקות שום דבר נוסף. מה הקטע שלך עם הבחור הזה?" אני שואלת. "את קורעת את עצמך כדי להרשים אותו. זה לא קשור לעובדה שהוא חתיך, נכון?"

"אל תהיי מגוחכת," היא נוזפת בי שוב. "יש לי חבר, זוכרת?"

"הו, אני זוכרת. השאלה היא אם את זוכרת."

"תשתקי," היא נושפת.

פעמון הדלת מצלצל ומבטינו מצטלבים. "הוא כאן," היא לוחשת.

"ובכן." אני מחווה לעבר הדלת. "לכי לפתוח לו."

רבקה כמעט רצה לדלת הראשית ופותחת אותה בזריזות. "היי." היא מחייכת.

אני מתקשה שלא לגלגל עיניים.

"היי." הוא מחייך ומסתכל על שתינו. הוא גבוה ובלונדיני ומחזיק שתי מזוודות גדולות, ואני חייבת להודות, הוא באמת נאה. לא זכרתי שהוא היה חתיך כל־כך כשהוא בא לפגוש אותנו בפעם הקודמת. לא פלא שבק יוצאת מגדרה כדי להרשים אותו. "אעזור לך עם המזוודות," אני מציעה.

בק סוקרת את הרחוב. "יש לך עוד חפצים שאפשר לעזור להכניס?"

"תודה, יש לי עוד שתי מזוודות במכונית, אלך להביא אותן."

"אתה זוכר את קייט?" היא מחווה לעברי.

מבטו של דניאל מוצא את מבטי. "כמובן. נעים לפגוש אותך שוב, קייט."

אני מחייכת לעברו חיוך עקום — תמיד אני מתנהגת מוזר במפגשים חברתיים. עד שאני לומדת להכיר מישהו אני לא ידידותית בכלל. לא מבחירה כמובן, ביישנות היא קללה.

"החדר שלך נמצא כאן." רבקה מאמצת את תפקיד המדריכה, ומכוונת אותו אל החדר. "וזה החדר שלי. נעלה למעלה ואראה לך את החדר של קייט," היא מציעה.

אני הולכת בעקבותיהם בזמן שהיא מראה לו את הדירה. אני סוקרת את דניאל מכף רגל ועד ראש. הוא לובש מכנסיים שחורים, סוודר סרוג שחור, נעליים מחודדת וז'קט ספורטיבי בצבע ירוק צבאי. בגדיו יקרים ואופנתיים, והוא בהחלט נראה כמו סטייליסט.

"מתי אתה מתחיל לעבוד?" אני שואלת בניסיון ליצור שיחה.

"בשבוע הבא יש לי ארבעה לקוחות, ואני צריך למצוא עוד חמישים בהקדם האפשרי," הוא אומר.

אני מחייכת.

"אבל ברצינות, אני מתחיל לעבוד ב'הרודס' שבוע הבא, ואני עומד להיות אחד הקניינים שלהם."

איזו עבודה מהגיהינום. קניות הן הסיוט הגדול ביותר שלי. אני מתקשה למצוא מה להגיד, ולכן רק מושכת בכתפיי. "מעולם לא פגשתי קניין פרטי לפני כן."

דניאל מחייך. "אנחנו מעטים."

אני מרימה את אחת המזוודות ומביטה בה. לואי ויטון. אלוהים... אני חושבת שהמזוודה שלו עולה יותר מהמכונית שלי. הוא נעלם במורד המדרגות ויוצא לרחוב, ואני מציצה בעקבותיו. הוא ניגש למכונית אאודי חדשה. למה, לעזאזל, הוא חולק דירה עם שני אנשים אם הדברים שלו יוקרתיים כל־כך?

הוא לא מעדיף לחיות לבד?

אני הייתי מעדיפה.

הוא מוציא שתי מזוודות נוספות ממכוניתו, גם הן עשויות עור שחור יפהפה. אני בוחנת אותן בחשדנות בזמן שהוא צועד בחזרה בכיוון המדרגות. הלוואי שהיה לי טעם טוב כל־כך. גם אם הייתי יכולה להרשות לעצמי לקנות דברים יקרים, לא הייתי יודעת מה לבחור.

דניאל מגלגל את המזוודות לחדרו, מניח את ידיו על מותניו ובוחן אותנו. "בבקשה תגידו לי שאתן לוקחות אותי לבלות הערב. אין כמו כמה משקאות כדי ללמוד להכיר מישהו."

עיניה של רבקה כמעט יוצאות מחוריהן מרוב התרגשות. "נשמע מעולה." היא שולחת לעברי מבט זריז. "נכון, קייט?"

לא ממש.

אני מזייפת חיוך. "בהחלט."

"שנלך?" הוא שואל.

"עכשיו?" אני מעווה את פניי. "אתה לא רוצה לסדר לפני?"

"לא, זה בסדר, המזוודות יהיו פה גם מחר ואין לי תוכניות עד שבוע הבא, אז יהיה לי מספיק זמן למשימה הזו."

 

שעה לאחר מכן אנחנו יושבים בבר של מסעדה, אוחזים בבטחה בכוסות היין שלנו.

"אז?" דניאל בוחן אותנו. "מה הסיפור שלכן? רווקות או בזוגיות?"

"ובכן." רבקה מחייכת. "לי יש חבר, ברט. וקתרין מנסה לזכות בחברות כבוד במנזר."

אני צוחקת. "איזה שטויות. אני פשוט בררנית."

דניאל קורץ לי. "אין שום בעיה עם זה. גם אני בררן, למען האמת."

"ומה הסיפור שלך?" שואלת רבקה.

"ובכן..." דניאל שוקל את מילותיו. "אני..." הוא משתתק.

"גיי?" אני שואלת.

דניאל צוחק. "אני אוהב מדי נשים בשביל להגדיר את עצמי כגיי לחלוטין."

"אז..." רבקה מתאמצת להבין את משמעות ההכרזה.

"אתה ביסקסואל?"

דניאל מכווץ את שפתיו וחושב. "לא הייתי אומר שאני ביסקסואל. באופן טבעי אני נמשך לנשים. אבל לאחרונה..." קולו הולך ודועך.

"מה?" אני שואלת, מרותקת.

"לפני כמה שנים הייתי באיביזה ויצאתי למסיבות עם חבורה שלא הכרתי לעומק. אחד מהם היה גיי."

"כמה אנשים הייתם?" אני שואלת.

"ארבעה בסך הכול."

"אז, שלושה מכם היו סטרייטים?"

דניאל מהנהן. "אולי זאת הייתה השמש, אולי האלכוהול, ואולי הקוקאין, אני לא יודע, אבל משהו קרה, נהיינו תאוותניים ובילינו את סוף השבוע במיטה, ועכשיו יש לי פטיש קל לזיין גבר מהצד."

רבקה מחייכת בחולמנות, כאילו זה הסיפור הטוב ביותר שהיא שמעה בחייה. אני כמעט יכולה לשמוע את גלגלי השיניים במוחה עובדים כשהיא מעריכה את הפתיחות שלו.

אני לוגמת מהמשקה, מרותקת מהסיפור בדיוק כמוה. "איך ההרגשה כשאתה באקטים מיניים עם מישהו מהמין שאתה לא נמשך אליו באופן טבעי?"

"טוב. אולי קצת קינקי." דניאל מושך בכתפיו. "אני חושב שזה מה שמרגש אותי בזה. העובדה שאני עושה משהו שובב, משהו שאני לא אמור לעשות אבל הוא טבעי ונכון כל־כך. ואני לא יודע כמה זמן עוד אמשיך לעשות את זה, אולי לא לנצח, אולי לא עוד הרבה זמן בכלל. אבל אני לא מתחרט על אף פעם שעשיתי את זה. אני לא חושב שזה שגוי, אם זה מה שניסית לשאול."

"כמה..." רבקה עוצרת את עצמה ומשתתקת.

"את יכולה לשאול אותי הכול," דניאל מעודד אותה.

"עם כמה היית?"

דניאל מכווץ את עיניו וחושב. "הממ, לא הרבה, הייתי אומר שיותר מעשרה אבל פחות מעשרים."

"אלוהים." גבותיי מתרוממות מעצמן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*