הביקורות של סיפור מקורי ומותח

אצל השחקן ארתור דיירסקי, אין באמת הבדל בין במה לחיים, בין זיכרון לדמיון, בין כאב לעונג. ארתור, שעלה לישראל בגיל 12, חי עם בת זוגו לאה בבועה עירונית רוטטת – שני שחקנים במבוך של מין, מילים ותשוקה – והוא סוחף את שניהם למערבולת של פינות לב חשוכות ואכזריות, כשלפתע צץ מחייו הקודמים דמיטרי, נחוש לצרוב אותו כמו כוויית קור. 

האם החופש הטוטאלי, ההרסני, שארתור נטל לעצמו ביצירה ובחיים, ייחלץ לעזרתו הפעם? 

מה שזוכרות הידיים מלהטט בעולם שבו שפה עשירה, הֶקשרים קלאסיים ועומק פסיכולוגי מתקיימים לצד קצב פרוע. יחד עם ארתור, עומר מאיר ולבר נע בין רוסיה לישראל, ובין תרבות שלא למדה לבכות לכזו שלא יודעת לשתוק. הוא מתבונן בארתור עוטה דמויות ומסכות ומביט עמוק פנימה אל תוככי נפשו ונפשנו.  

הספר הזה לא נכתב כדי להשתייך למדף או לסוגה. הוא מבקש, כמו הגיבור שלו, רק לבעור.

עומר מאיר ולבר, יליד באר שבע, הוא מנצח, מלחין וסופר. ולבר מופיע תדיר על הבמות המכובדות ביותר בעולם, ומביא איתו קול אחר שמבקש לחרוג מהכללים ולסחוף את שותפיו ומאזיניו אל מקומות לא מוּכּרים ומסעירים. כמו העשייה המוזיקלית של ולבר, גם הכתיבה שלו מבטאת חיפוש נטול פחד אחר הלא מוגדר.

מה שזוכרות הידיים הוא הרומן השני של ולבר. ספרו הראשון, ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר, אודות מהגר אירופאי תלוש ופרובוקטיבי במדינת ישראל הצעירה, ראה אור בעברית בהוצאת קרן ובתרגום בהוצאות מובילות בגרמניה, צרפת ואיטליה. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס Cielo d'Alcamo לרומן מתורגם לאיטלקית. 

כתוצאה מעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בינואר 1933, הותנעו מהלכים ייחודיים במפת התיאטרון העולמית בכלל, ובגרמניה ובארץ ישראל בפרט. מהלכים אלה התרחשו בעקבות הגירתם של אנשי תיאטרון רבים, בעיקר יהודים, מגרמניה, אוסטרייה ובוהמיה (ארצות חוג התרבות הגרמנית) לכל מקום שייאות לקלוט אותם. הם הביאו לגלויות השונות את מסורת תיאטרון רפובליקת ויימר, שהייתה זרה עד מנוגדת למסורות המקומיות.

בספר זה נבדק ההבדל בין אנשי תיאטרון אשר הכירו בצורך לשנות ולעבד מחזות, ודרך ביצועם, כאשר הם מועלים בחברה בעלת מסורת תיאטרון שונה ולעיתים מנוגדת, לעומת אלה שבחרו לשמר את המהות והרכיבים המקוריים, וכך ליצור "תיאטרון בגלות." לכך סייעה העובדה כי לתיאטרון בגלות היה קהל זמין של יוצאי חוג התרבות הגרמנית שהיגרו אף הם. בספר מוצגים גלגוליהם של עשרות מחזות, הפקותיהם ודרכי התקבלותם או דחייתם בארצות ובתרבויות השונות.

מושם דגש על מקומם המרכזי של מפיקים, במאים ושחקנים יהודים בתיאטרוני חוג התרבות הגרמנית, שניכר כבר במפנה המאה העשרים עד סוף מלחמת העולם הראשונה, ואחר כך בימי רפובליקת ויימר ובשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

אנשי תיאטרון, יוצאי חוג התרבות הגרמנית (היקים), שהיגרו לארץ-ישראל ורצו להמשיך את הקשר עם עולם התיאטרון נתקלו בקשיים רבים. הם פגשו במסורת תיאטרון רוסית-יהודית שהתגבשה בארץ ישראל מסוף המאה ה-19 והייתה זרה לרובם, הם גם נוכחו לדעת כי התיאטרונים המקומיים לא ששו לפתוח דלתם בפניהם וגילו שמחסום השפה הוא לעיתים בלתי עביר.

הספר עוקב אחרי קורותיהם והתמודדויותיהם בגלויות השונות ובעיקר במציאות הארץ ישראלית: אחר אלה שניסו להשתלב בתיאטרונים הקיימים, אלה שיזמו תיאטרונים משל עצמם, ואחרים שנטשו וחזרו לארצות מוצאם, גרמניה ואוסטרייה, בניסיון להשתלב בזירה התיאטרונית שלאחר המלחמה.

פרופ' (אמריטוס), תום לוי, יליד ברלין (1935) בעל תואר שני בבימוי מאוניברסיטת ייל (1967) ודוקטורט בחקר התיאטרון מאוניברסיטת ניו-יורק 1971 במאי, דרמטורג ומתרגם בתיאטרון הרפרטוארי ובתיאטרוני השוליים בישראל וכן בבתי הספר המובילים למשחק; לשעבר ראש החוג לאומנות התיאטרון בפקולטה לאומנויות באוניברסיטת תל אביב. פרסם ספרים ומאמרים בעברית, גרמנית ואנגלית בחקר התיאטרון בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19 בדגש על תיאור וניתוח המאבקים החברתיים-אומנותיים בין יוצאי הגלויות השונות במולדת הישנה חדשה.

מני פידלסטון מחפש אבודים. לא סתם אבודים, אנשים שנגעו בתהום וחשו על בשרם את טעמה המר של התחתית. רק אבודים כאלה יוכלו לשחק בהצגה שכתב – המחזה הטוב ביותר בעולם. ההצגה תעלה בתיאטרון שהקים, בפאתי יישוב שכוח־אל שבנגב המערבי. ולמרות שרבים בורחים מהמרוץ העירוני לאנונימיות של המדבר, איש אינו יודע ממה בורח פידלסטון.

רות, צעירה שנמלטה מקהילה סגורה המחזיקה באמת האחת והיחידה, מנסה להבין אם החיים מחוץ לחומות עדיפים על הבטחות ריקות. גם היא בורחת – מהכאב, מהסכנה, מהגורל. אבל כשהגורל מוביל אותה לתיאטרון, היא מגלה שאולי דווקא אצל מני, הבמאי האגוצנטרי, היא יכולה למצוא את ייעודה.

אולם הכול מאיים להתפרק כשבלשית בריטית בשם אליזבת גורדון נוחתת בישראל בעקבות תיק רצח לא פתור, מבלי לדעת שדרכה תצטלב בזו של מני. אליזבת, שבאה לחפש תשובות – לא מוכנה לקבל שתיקה כתשובה. וככל שהיא מתקרבת אל ליבו של הסיפור, מתעוררות בתוכה שאלות קשות: מה באמת הקשר של מני לתיק הרצח? מה מוסתר בין שורות המחזה? והאם רצח יכול להיוולד על הבמה?

שלוש דמויות, שלושה קולות, שלושה מסלולים המובילים לנקודה אחת. שם, בלב המדבר, בין חזרות להצגות, בין מרדפי מכוניות לקרבות אקדחים, תתברר השאלה האמיתית – האם אפשר לברוח מהכאב או שהוא תמיד ימצא דרך לעלות על הבמה?

דרושים אבודים הוא רומן מסעיר, מורכב וחד כתער, המטשטש את הגבול שבין אמת ובדיה, בין תיאטרון למציאות, בין אהבה לקנאה, בין בריחה לגאולה. זהו מותחן פסיכולוגי על אובדן זהות בעולם שבו האומנות היא לא מפלט – אלא שדה קרב.

זהו ספרו הראשון של אסף שוכרי כהן.

דברים מוזרים מתרחשים לאחרונה בתל אביב.

רוחות רפאים של אנשים שחיו שם בעבר נצפו ברחבי העיר, ובקרב התושבים מתעוררת השאלה מה הדבר שמונע מהן לעבור לעולם הבא.

דברים מוזרים מתרחשים לאחרונה גם לראפי רחום, שחקן בראשית דרכו.

קריירת המשחק שלו לא מתרוממת וגם אהבה לא נראית באופק. ודווקא עכשיו חנה, הסבתא רבתא שלו עליה השלום, מסבכת אותו עם עניינים לא פתורים מחייה. וכיצד הוא מתמודד עם כל זה? כשאינו מדלג בין אודישן כושל אחד למשנהו מדריך ראפי, יחד עם ידידתו רונה, סיור ברחובות תל אביב בעקבות רוחות רפאים. במהלך הסיור עוברים המשתתפים בין תחנות שונות בעיר, מתוודעים לסיפור חייהן של דמויות מעברה, וגם לסיפור מותן המזעזע וטורד המנוחה. 

אז מה מחבר בין סבתא חנה שמתה משיברון לב, ללאה בר שקפצה אל מותה, ליעקב שור שמת בתאונת דרכים ולדינה ברנר שמתה מפליטת כדור או שמא התאבדה? 

ומה הקשר בינם לבין דוד חלפי, שקפץ אל מותו מגג ה"סינמטק", ולאלי כליפה שנעלם ושמקום קבורתו לא נודע? 
רוחות הרפאים של תל אביב נתקעו בעולמנו. ראפי נחוש לגלות מה קרה להן ומה צריך לקרות כדי שהרוחות הלכודות ישתחררו ויעברו הלאה. מה שראפי אינו יודע הוא שפענוח התעלומה ישפיע על חייו מעבר לכל דמיון, יהיה בעל הכרעה גורלית על קריירת המשחק שלו ויטלטל גם את הבחירה הרומנטית שלו.

"גם אתם תהיו פעם רוחות, אז בואו לכאן עם ראש פתוח. תזרמו. לזרום הוא מה שרוחות עושות. מה, לא?"

עופר זאבי, נשוי ואב לארבעה, הוא סופר, יזם, מנהל שיווק ומכירות ואיש תקשורת ותיק, ששימש כמנהל תוכן בכיר בערוצי הטלוויזיה. כמו כן, יזם וניהל את "מרכז שי" שהכשיר מטפלים לעבודה עם ילדים על הרצף האוטיסטי. 

מסה אנתרופולוגית זו מציעה נקודת מבט קוסמולוגית לפענוח סוד קסמו של התיאטרון המערבי ולחידת הישרדותו כמוסד ארכאי בעידן ההיפר־מדיה. במוקד התיאוריה הספקטקולום, עולם בימתי המושתת על סדר קוסמי־מונותאיסטי. הספקטקולום מופיע לעיני באי התיאטרון בכל הצגה המועלית על הבמה, הוא היסוד הבלתי־נראה בתיאטרון והוא מצוי באירוע תרבותי הנושא בחובו מעין שיבה אל מעמד הר סיני. בתיאוריה החדשה שזורים רעיונות יהודיים ונוצריים רבים שמקורם במוטיבים מיתולוגיים בתנ"ך וגם בתורת החסידות ובקבלה. תיאוריה זו מבצרת את מעמדו של העולם הבימתי כקדוש ובתוך כך מהפכת את כיוון ההשתחוויה, המיוחסת הפעם לקהל הצופים בתיאטרון.

פרופסור טובה גמליאל היא אנתרופולוגית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר־אילן. מחקריה עוסקים בהיבטים פסיכולוגיים ותודעתיים של התרבות. ספריה שראו אור: זקנה עם זיק בעיניים (דיונון, 2000); סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה (אוניברסיטת תל־אביב, 2005); אסתטיקה של הצער: תרבות הקינה של נשות תימן בישראל (יד יצחק בן־צבי, 2010); יומני זהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה (פרדס, 2014); וThe Theatrical Spectaculum: An Anthropological Theory (Palgrave Macmillan, 2020).

אמנון קבצ'ניק היה פרופסור לתיאטרון בסטייט יוניברסיטי ניו יורק בינגהמטון, באוניברסיטת סטנפורד, באוהיו סטייט יוניברסיטי, בפלורידה סטייט יוניברסיטי ובאלמירה קולג' ופרש לגמלאות. הוא ביים אין־ספור דרמות, קומדיות, מותחנים ומחזות זמר בניו יורק וברחבי ארצות הברית. הוא מחברם של הספרים שרלוק הולמס על הבמה ושל הסדרה בת שבעת הכרכים Blood on the Stage.

במשך השנים יצאו לאור ספרים רבים שעוסקים בדרמות משפטיות בקולנוע ובטלוויזיה, אך כמעט שלא נכתב דבר על תחום זה בתיאטרון. כוונתו של ספר זה היא למלא את החלל שנוצר בתחום.

בספר יש יותר מחמישים מחזות שעוברים ניתוח ובחינה קפדנית. המשפט המתועד הראשון על במה מופיע במחזה מבקשות החסות מתוך הטטרלוגיה בנות דנאוס (463 לפנה"ס) מאת אייסכילוס. במחזה מואשמות 49 צעירות ברצח חתניהן, בני דודן, בערב הכלולות, כדי להימנע מנישואין בתוך המשפחה. באורסטיאה מאת אייסיכלוס (458 לפנה"ס) הנאשם אורסטס שיסף את גרונה של אימו מפני שהרגה את בעלה – אביו. האל אפולו משמש סנגור, והפוריניות, אלות הנקמה של יוון העתיקה, הן התובעות.

בימי הביניים, בשנים 1450–1500, כותבים אנונימיים כתבו דרמות משפטיות על יוסף ומריה, על פונטיוס פילאטוס והורדוס ועל נשים שהואשמו בניאוף. בעידן האליזבתני, בתי משפט מלכותיים באנגליה היו מי שהביאו צדק במחזות שכתבו כריסטופר מרלו, ויליאם שייקספיר ובן ג'ונסון. בתיאטרון הספרדי הוצגו סצנות משפטיות במחזות שכתבו לופה דה וגה, טירסו דה מולינה ופדרו קלדרון. הצרפתים לא פיגרו מאחור עם לה סיד (1637) מאת פייר קורניי, (The Litigants (1668 מאת ז'אן רסין ו־Socrates מאת וולטר (1760). ארצות הברית לקחה צד עם מחזות מאת ויליאם דאנלפ, גרמניה עם יוהן וולפגנג פון גתה, אנגליה עם לורד ביירון ורוסיה עם ניקולאי גוגול.

בעשור הראשון של המאה ה־20 הוצפה אירופה במחזות משפטיים. יש לציין במיוחד את The Living Corpse מאת טולסטוי (1900, רוסיה), את Madame X מאת אלכסנדר ביזון (1908, צרפת) ואת Justice מאת ג'ון גאלסוורת'י (1910, אנגליה). הדבר המשיך עם מחזאים שנמנו עם הזרם המרכזי וכתבו דרמות מאוכלסות בשופטים, תובעים, סנגורים, חבר מושבעים, עדים ונאשמים שפעמים רבות הואשמו ברצח מדרגה ראשונה. 

כותבי מותחנים ותיקים כמו גסטון לרו, אדגר וולס ואגתה כריסטי כתבו בדיו מעורב בדם כשרקחו מלודרמות משפטיות. בחלקם היו יצורים ליליים ועל־טבעיים (דרקולה, איש הזאב) ובחלקם היו דמויות מהחיים עצמם (ליזי בורדן, ג'ק המרטש). כלל הדמויות האלו מצאו את עצמן מסובכות עם החוק. בין מחזות הזמר הידועים ביותר ששילבו בתוכם סצנות משפטיות אפשר להזכיר את קאן קאן (1953), שיקגו (1975), סוויני טוד (1979), עלובי החיים (1985) ורגטיים (1997).

הפרקים בספר מופיעים בסדר כרונולוגי. כל אחד מהפרקים כולל תיאור עלילה, נתונים על הפקות, דעות של מבקרי תיאטרון ושל חוקרי תולדות התיאטרון וכן פרטים ביוגרפיים על המחזאים ועל שחקנים/במאים מרכזיים שהיו קשורים בהפקות השונות.

ב', גרוש תל־אביבי טרי, מבקש לפתוח פרק ב' בחייו, ומוצא את עצמו נסחף לתוך מערבולת המאיימת על שפיותו: מפסגות של אושר, הוא צולל לתהומות של כאב; חווה ייסורים, קנאה ויגון, אשר רוצחים את שנתו; מתפכח אל מציאות, שבה ארכי־נבל זדוני ומושחת עד עמקי נשמתו פועל ומשגשג; ומחליט ליטול חיי אדם במו ידיו.

"הרומן הזה מכיל ביקורת עזה ונוקבת על עולם התיאטרון הישראלי, על המנגנונים המפעילים את מוסדות האקדמיה, ועל האופן שבו קורבן אדם מתקבל על הדעת בחוגים הנאורים ביותר, ולא פחות מכך, הוא מציע מבט אכזרי ומטלטל על שבריריותה של הנפש האנושית. הטקסט עשיר, רב רבדים, עתיר אזכורים ואלוזיות, השפה מתנגנת ואלסטית, הכתיבה סוחפת, סמיכה, ויחד עם זאת שוטפת, בהירה ונהירה. כל־כך הרבה יש בספר הזה: אהבה ותאווה, סודות ושקרים, נסיכה שבויה ואביר אמיץ, נביא עיוור ורצח אב, מלחמה בטחנות רוח והר קסמים מושלג, חוקי הפיזיקה ופסוקי המקרא, וכמובן "זיכרונות אדריאנוס", "חיי נישואים", ושאר היצירות הנזכרות בשמותיהן או מופיעות ברמז, ועוד ועוד... זה קריא, זה מותח, זה מתגמל, זה נדיר, וזה לגמרי לא מובן מאליו." - תרצה פלור, עורכת ספרותית

"רומן מרשים, קריא ומענג, עם גיבור שקשה לאהוב, אבל אי אפשר שלא לחבב."- מאיה ערד

www.nimrodbergman.co.il

"לא אשכח את היום בו התוודעתי לתופעה התיאטרלית הדרמטית המכונה קבוצת התיאטרון הירושלמי: תנועות שהזכירו אמנות עיתקה, שימוש מפעים בקול האנושי על כל גווניו (ולאו דווקא במילים אלא בצליל טהור), שילוב טקסטים ארכיטיפיים כלל־אנושיים, משחק מהפנט ובימוי חדשני. עבודותיה של הקבוצה הועלו כתיאטרון פולחן, שאינו מספר סיפור לינארי, אלא מהווה ניסיון להעלות מחדש דמויות נשיות עתיקות מן המקורות היהודיים וכך ליצור מדרש חדש, המשוחח עם המסורת ועם נשים אלו. בעקבות 'מעשה ברוריא' באו דמויות נוספות - אסתר, שרה והסוטה.

אמצעיה של קבוצת התיאטרון הם, מצד אחד, כלי התיאטרון המערבי; מצד שני, המילה והטקסט הם גיבורי המעשה והם המפתחות המרכזיים לתנועה הבימתית, לבניית החלל, למוזיקה של הדיבור ולשימוש בקול כיוצר פירוש. מעורבותו של הקהל כקהל לומד, דורש וחווה היא עקרונית. בצורה זו יוצרת הקבוצה תיאטרון מקורי, חי ורלוונטי. בכל נושא איתו היא מתמודדת אמירותיה רעננות ובמידה רבה מהפכניות, כאשר הטקסטים הגבריים המסורתיים נקראים ומפורשים בעיניים נשיות ומועלים בקול נשי, תרתי משמע." - פרופ' אליס שלוי

"קבוצת התיאטרון הירושלמי קמה בשנת 1982 והביאה לקמת הבמה קול ייצוגי חזק וביטוי לנשים המושתקות ולתרבות היהודית שהיא כמעט מודרת מן התיאטרון הישראלי. הקבוצה החלה להעלות הצגות ומופעי מוזיקה שהתבססו על המקורות היהודיים שנוצרו מתוך תהליך של לימוד מדרשי. בעבודת הקבוצה מושם דגש רב על חשיבותו של הקול הנשי, על איכויותיו התיאטרוניות של הקול, הנתפש ככלי קרוב לתת-מודע, ועל זיקתו לתנועה הגופנית שבשפה העברית.

התוצאה היא צורה חדשה של תיאטרון אוונגרדי, הנשען על המיתוסים ועל אמנות הפירוש והמדרש של המקורות היהודיים העתיקים. קבוצת התיאטרון הירושלמי הצליחה להתקיים וליצור בעקביות מעל 26 שנים. וכך, למרות שהיא קבוצת שוליים, מסריה מחלחלים בהתמדה לתרבות הנוצרת בארץ."- פרופ' דן אוריין

סאפפו – המשוררת הלירית בת האי לסבוס היוותה לא רק מרכז רוחני וספרותי ליוון כולה, אלא היתה גם לוחמת אמיצה על עקרונותיה, שאילולא כך, לא היתה מוגלית, פעם ועוד, מעירה ומארצה.

במשך אלפי שנים טרחו השלטונות הגבריים – כולל הכנסייה הקתולית בימי הביניים – להכחיד כל זכר לה ולעבודתה ורק שיר אחד ממאות שיריה שרד.

"לא מעניין אותי איך אנשים נעים, אלא מה מניע אותם," אמרה פעם פינה באוש, וציטוט מפורסם זה נהפך למוטו של עבודתה. יצירותיה עוסקות ביחסים בין אנשים ובחוויותיהם – הנצברות מאז הילדות. עבודתה בוחנת את העקבות שחוויות אלו מותירות בהכרה ובגוף, ועוסקת בנושאים כמו אהבה ואושר, תשוקה ואובדן, זיכרון, חלום ומציאות.

יצירתה של באוש מצליחה לרגש קהלים בעולם כולו, בנגיעתה הבלתי נשכחת באישי, באינטימי ובאנושי, ולמרות התנכרותה המוצהרת לערכי הבלט הקלסי יש בה יופי רב ושפע דימויים מפתיעים – מכרי דשא עד מפלים, סלעים ומים, ואף היפופוטם אחד, שנקלע לבמה, ונעשה עוד עד לאהבה. 

"לרקוד, לרקוד, אחרת אנחנו אבודים," אמרה נערה צוענייה לבאוש, והמשפט הותיר רושם בל יימחה בכוריאוגרפית. קשה למצוא תיאור מדויק מזה לתחושת הדחיפות הקיומית המלווה את עבודתו של תיאטרון המחול מוופרטל. היכן שהמילים מכזיבות, שם מתחילה התנועה. 

נורברט סרבוס ליווה את פועלה יוצא הדופן של פינה באוש במשך שנים ארוכות. בספרו הוא מתאר את מכלול יצירתה – מפולחן האביב המהפכני מ־1975 ועד למופע האחרון שלה ב־2009 – ושופך אור על שיטות העבודה ועל תפיסת עולמה של הכוריאוגרפית המשפיעה ביותר בדורות האחרונים.

"מי רצח את ג'י אר?" הוא רומן על סופר ומחזאי בשם ג'וני הנמצא בשלהי דרכו המקצועית, שכתב את המחזה "מי רצח את ג'יי אר". המחזה עוסק בשכונה קשת יום שהסדרה "דאלאס" שכיכבה בשנות השמונים על מסך הטלוויזיה הייתה חלק נכבד מעולמה התרבותי.

עקב ביקורות שליליות על ההצגה ולמרות הצלחתה היחסית, ג'וני בורח לפריז בה הוא פותח במסע חיפושים אחר משמעות החיים, דרך סארטר, שפינוזה, ובני לוי "הקבלה", וכומר אליו הוא מתחבר. עד לסיום הבלתי נמנע בו הוא מגיע "לבית הספר לנביאים".

ספריו  הקודמים של אודי אבן. "דוד טוויזר אזרח למופת" ו"רצח בשטיבל" זכו לשבחי הביקורת והיו לרבי מכר. 

יער טפר הוא בנו של השחקן המפורסם כליל טפר. כולם חושבים שזה כיף, ורק יער יודע שהאבא שהם מעריצים לא דומה לאבא של אחרי הצגה, וכמה קשים החיים בבית בתקופות שאין לו עבודה, ואיך הוא מתנהג ליער, שהוא ילד "לא ייצוגי" בכלל, שלא מוסיף כבוד לשחקן מפואר כמו כליל טפר.

רגע לפני שתתחיל שוב התקופה הרעה של אבא, יער פוגש בנטליה, ילדה מחוננת בת אחת־עשרה, פליטה מאוקראינה, בתה של המנקה בתיאטרון העירוני. הבדידות מחברת ביניהם ונטליה הוגה רעיון שאי־אפשר לסרב לו: יש סיפור אחד שיכול לשנות הכול, אם הם רק יצליחו לכתוב אותו בלי שאיש ידע את זהותם.

יער ונטליה, שאם מחברים את הגילים שלהם בקושי מגיעים לעשרים וארבע, נאבקים על החיים בעולם של מבוגרים. הם לא רוצים לשנות את העולם, הם פשוט רוצים לשרוד בו.

בשפתה הייחודית רוקמת נאוה מקמל־עתיר סיפור סוחף על חברוּת, שייכות ומשפחה, שבו שני גיבורים צעירים מוצאים זה את זה וגם את עצמם.

הסודות של מרק לום הוא ספרה החדש של הסופרת נאוה מקמל־עתיר, זוכת פרס זאב. הספר זכה בפרס אקו"ם היוקרתי לספרות ילדים ונוער.

40 הצגות בכורה של מחזות חנוך לוין התקיימו בחייו – 22 מהן בבימויו, ושתיים אחרי מותו. במשך יותר משלושים שנה הוא ריגש. הרגיז ועיצב את קהלו. הוא ניבא מציאות בסאטירות שלו. עירער על תפישות תיאטרוניות ואנושיות שגורות. יצר סגנון תיאטרוני וגיבש קבוצת שחקנים שאהבה להיות נאמנה לעולמו המיוחד. כי יותר משהוא יצר מחזות וקטעי פרוזה – הוא ברא עולם משלו.

בכל הצגות הבכורה היה באולם מבקר התיאטרון של עיתון "הארץ", מיכאל הנדלזלץ. הספר חנוך לוין – על פי דרכו המכנס את ביקורות התיאטרון על הצגות חנוך לוין, משקף את התגובה בזמן־אמת למעשה התיאטרוני. מאמרי הביקורת מלווים בתצלומים מן ההצגות של מיטב צלמי התיאטרון בארץ. לביקורות המובאות בסדר כרונולוגי מצורפת מסה המעמידה אתה דברים בהקשרם, וכוללת בין היתר תמליל של ראיון נדיר שהוקלט עם לוין סמוך לבכורת "חפץ".

"מה אם הייתי יכול להיות מישהו אחר?" שואל התו סול את השעון בסיום ההצגה סיפורו של סול. כבר זמן רב שסול חולם על חיים אחרים, אך האם אפשר להיות 'מישהו אחר'? סול דיאז, תו בעל שתי זהויות, מאמין שכן. הוא מספר לסול על הארץ ההפוכה, מקום בו כל אחד יכול להפוך למי שירצה.

דרך חלון אחורי של קלעי תיאטרון צולל סול אל עולם שבו דבר אינו כפי שהוא נראה: ורד שהפך לקקטוס, שמש שהיא ירח, איש שמעולם לא סיים משפט, פרצוף שחי במראה ובמערה, הם רק חלק מהישויות הנפלאות ויוצאות הדופן המאכלסות ספר חדשני זה שאין לו תקדים בספרות העברית, והוא ממשיך דרכה של מסורת ספרותית קלאסית־פנטסטית ברוח "אליס בארץ הפלאות" ו"הנסיך הקטן".

שחר גבאי, סופר, מוזיקאי ואיש תיאטרון, הביא את יכולותיו הרבות והמגוונות בספר הזה לכדי יצירה שהיא מלאכת מחשבת מהנה ומרתקת. ביד אמונה, מושחזת ומלאת הומור, ביצירתיות ובכישרון, העמיד גבאי עולם עשיר ופיוטי המטשטש את קו הגבול העובר בין ילדות לבגרות ובין מציאות לחלום. לנו הקוראים הוא מעניק ילדות שנייה ופגישה מאוחרת עם שאלות גדולות ששכחנו לשאול על זהות בעידן של טריפת מערכות, על סדרי הקיום ועל יומנו בתוכם.

סיפורו של סול הוצג לראשונה כמחזה אופרה לילדים, והוא מובא כאן בלוויית לחניו של המוסיקאי שאול בוסתן ואיוריו של האמן שלמה הר־פז. השלושה חברו יחד בקפידה ובמחשבה כדי להעמיד יצירה רבת מימדים זו, הפותחת בפני הקורא גם צוהר להבנת עולם המוסיקה על מונחיו וחוקיו. 

אדיפוס המלך הוא אחד המחזות הנפלאים ביותר שנכתבו אי־פעם, ומבחינה מבנית, אחד המושלמים שבהם. זהו סיפורו של אדם החותר אל האמת בכל מאודו, וכל זאת לעיני הצופים היודעים מן הרגע הראשון לאן האמת הזאת תוביל.

למעלה מאלפיים וארבע מאות שנים עברו מאז שסופוקלס כתב את אדיפוס המלך באתונה שהמציאה את התיאטרון דור או שניים לפניו, והמחזה תקף היום לא פחות מכפי שהיה אז. וככל הנראה הוא יהיה תקף כל עוד יהיו בני אדם בעולם.

התרגום החדש המוגש כאן לקורא מדגיש את הצד הדרמטי של המחזה ואת העובדה שבסופו של דבר מדובר בטקסט שיועד לבמה.

כבר מאה שנים מוצגות הקומדיות של מולייר על במות עבריות, עד שקל לשכוח שהמילים שאנחנו קוראים ושומעים אינן באמת של מולייר, אלא של מתרגמיו: נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, שאול טשרניחובסקי, לאה גולדברג, אהוד מנור, נסים אלוני, יהושע סובול, אלי ביז׳אווי ועוד. גדולי הספרות, השירה והתיאטרון העבריים תרגמו את מולייר שוב ושוב, כל אחד באופן שונה, ולעיתים גם מקורי ומפתיע.

הרפתקאות מולייר בשפת הקודש הוא מסע מרתק אל התווך שמחבר, אך גם מפריד, בינינו לבין היצירה בלשונות זרות: התרגום. הספר מיועד לכל מי שרוצה להתוודע לדרכים שבהן יצירה ספרותית ותיאטרונית מועברת משפה לשפה, מתקופה לתקופה, מתרבות לתרבות. כמו מחזה אופייני של מולייר, אף הוא בנוי מחמש מערכות. כל מערכה בוחנת את קורפוס התרגומים מזווית אחרת של תורת התרגום, מסבירה בבהירות מונחי יסוד תיאורטיים, מציעה מונחים חדשים ומאתגרת את הדעות המקובלות במחקר. כיצד מתרגמים מונחים ייחודיים לתרבותם ולתקופתם? איך משתנות מוסכמות התרגום מתקופה לתקופה? ובאיזו מידה משפיעים התרגומים הקודמים על המאוחרים? בין מערכה למערכה בספר מפרידים קטעי ביניים המתמקדים בדוגמאות ספציפיות כמו הפזמון שהוסיף שלונסקי לטרטיף, מסיה דה לה סושּ שהפך אצל ביז׳אווי למסיה דה לה ניַידֵי, הלטינית שאלתרמן תרגם לארמית, ואפילו גלגוליו העבריים של ״אוףּ!״ קטן אחד שנושא על כתפיו משמעות דרמטית גדולה.

תיאטרליה הוא רומן ביכורים שאינו מהסס ללכת בגדולות, ועושה זאת תוך גיחוך אירוני על ההליכה ועל הגדולות גם יחד. עלילתו הפרועה – והמצחיקה להפליא – זונחת כל יומרה לנטורליזם, ולצד זאת משוקעת בפרטים הקונקרטיים של המציאות הישראלית על כל יופיה, אלימותה ואימתה.

העלילה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת, אך הדמויות ומניעיהן אנושיים ומוכרים עד כדי כך, שאיננו יכולים אלא להזדהות איתן, לפעמים בעל כורחנו. תיאטרליה מתהלך על הקו שבין התיאטרון לספרות, בין הזיה למציאות. הוא ציני וחומל, אכזרי ומלא רוך; הוא לועג לעולם התיאטרון ולעולם התרבות הישראלי כולו, אך אינו מהסס להפגין גם חיבה יתרה כלפי העושים במלאכה. 

בסיום הקריאה נותרים הקוראים לצד חורבותיו מעלות העשן של בניין התיאטרון בעודם מחרחרים, צוחקים, מברישים את האבק מעל בגדיהם ותוהים אם לקרוא לשירותי ההצלה.

עדו סתר (יליד 1981) כותב, בעיקר מחזות שמוצגים בתיאטרוני פרינג׳ שונים. מתרכז בז'אנר האבסורד, שדרכו הוא מנתח תופעות חברתיות ופוליטיות. תיאטרליה הוא ספרו הראשון. 

איך "לאכול" את הדבר הזה ששמו חנוך לוין? מה הפך אותו למחזאי הישראלי המוכר ביותר בעולם, שמחזותיו תורגמו והוצגו עד היום בכעשרים שפות? איך להבין את העולם המיוחד כל־כך שהוא בונה בכתיבה שלו – במחזות, במערכונים, בפרוזה, בשירים, ובכל השאר? מה עושה את הכתיבה שלו לכזאת שנוגעת בכל אחד מאיתנו – נגיעה שמצליחה להצחיק, לרגש, לטלטל, לדכא, לעצבן, או להרגיש תערובת כלשהי של כל אלה? חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות הוא ספר שמנסה להאיר את השאלות האלה בגישה אישית, ישירה, בהירה, ובלתי־אקדמית בעליל.

המחבר, מולי מלצר, עבד כעורך עם חנוך לוין במשך 15 השנים האחרונות לחייו, והיה אחראי לעריכת הסידרה של כל כתבי חנוך לוין. העבודה המשותפת שלו עם לוין, והעיסוק הנמשך שלו בכתביו גם שנים אחרי מות המחבר, הקנו לו היכרות אינטימית מעמיקה עם היצירה הלוינית לסוגיה. בספר הזה הוא מביא את המבט האישי שלו על היבטים שונים ביצירת לוין ובהתפתחותה לאורך השנים.

חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות משלב מרכיבים של מסה וממואר: פרקים המציגים תֵזוֹת ברורות על יצירתו של לוין, ולצידם סיפורים על רגעים מן העבודה עם לוין, במיוחד בשנתיים האחרונות לחייו. יחסו של לוין לפסיכולוגיה המודרנית, תפיסת הזמן שלו, העברית המיוחדת שחצב בכתיבתו, הקשר בין תיאטרון לשירה ביצירתו, המתח בין המקומי־הפוליטי ובין האנושי והעל־זמני במחזותיו – כל אלה, ונושאים רבים אחרים, נידונים בספר בכתיבה שווה לכל נפש, ללא מינוח אקדמי מעיק.

חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין בחנוך לוין – וגם למי שלא בדיוק יודע איך לקבל אותו.

סילְוָאן (سلوان) היא שכונה במזרח ירושלים, שבה מתגוררים כיום כ-50,000 פלסטינים וכ-500 מתנחלים. לאורך השנים, השתלטו עמותות ימין על נכסים בסילוואן ואכלסו אותם מחדש במשפחות יהודיות ובישיבות. משנות ה-70 מנהלת עמותת אלע"ד את הפרויקט הארכיאולוגי "עיר דוד", במסגרתו מתבצעות חפירות ונחפרות מנהרות תחת בתי התושבים. עד כה לא נמצאה כל עדות ארכיאולוגית המעידה על שהותו של דוד המלך באזור זה. חבורת השחקנים והשחקניות, יהודים וערבים, בהנהגתם של הבמאים סיני פתר וחן אלון, התכנסה כדי להעלות מחזה העוסק במצב בסילוואן. לאחר תחקיר עמוק וסיורים בשכונה, נוצרו מפגשי אימפרוביזציה בהם העלו השחקנים את רשמיהם מהמקום ומהדמויות שפגשו. על סמך מפגשים אלו, רקחה המחזאית עלמה גניהר דרמה מרתקת בעברית ובערבית, שמפליאה להציג את המצב הבלתי-אפשרי בשכונה ומעניקה טיפול רגיש ואמפתי לכל הדמויות, לכל צד בסכסוך. את המחזה מעבה בימוי חכם שמעביר את הקהל בכמה מקומות התרחשות ומאפשר לחלק מהשחקנים לגלם שתי דמויות, שהאינטראקציה ביניהן יוצרת עוד רובד של מורכבות במחזה לא פשוט מלכתחילה.
המחזה זכה בפרסי "קיפוד הזהב" של תיאטרון הפרינג' הישראלי 2015 בקטגוריות הצגת השנה, שחקן המשנה (ג'ורג' אסכנדר) ושחקנית המשנה (סמירה סרייה) והיה מועמד גם בקטגוריית מחזאי השנה (עלמה גניהר).
בספר שלפניכם כלולים מאמר מקדים מאת שמעון לוי וראיון שערכה לילך ובר עם הבמאי סיני פתר. בספר משובצות 12 תמונות מההצגה הטווס מסילוואן ומאחורי הקלעים, שצילם דוד קפלן.

מה היית עושה אם יום אחד סבא שלך, שמת לפני כמה שנים, היה מופיע בחייך דרך כל מיני אנשים שאתה מכיר ודרך כאלה שפגשת באופן אקראי ומבקש ממך לשנות איזו עובדה בספר על מלחמת העולם השנייה שעומד להתפרסם? לגור קורן זה קרה. סבא שלו חזר (באופן מטאפיזי…) ושלח אותו למשימה שמתחילה בהברחת חמישה קילו סוכר…
האם אמת או בדיה? בקומדיה המוקומנטרית המטורפת חמישה קילו סוכר, אנו שותפים למסע שמתחיל בעיר האוקראינית ביאליסטוק, מגיע לבית ספר "עתידים" בחולון, וממשיך בכיכר דיזינגוף, מסע שבו המספר, כלומר הדמות הראשית, כלומר גור קורן עצמו בתפקיד עצמו, פוגש מגוון דמויות, שבכל אחת מהן צץ סבו לכמה רגעים: הומלס, מלצרית בבית קפה, מנהלת בית ספר, תלמידה סוררת, שחקן מובטל חובב חשיש, הילרית אוולין ברדה, זונה בגן מאיר, נהג מונית חובב ספרות גבוהה וגם יועד ריבה, הומוסקסואל, מרצה להיסטוריה ונכדו של שותפו להברחה של הסב, זה שכתב את הספר על אותה הברחה, הספר שממנו שמו של הסב עומד להיות נפקד.
האם יצליח גור במשימה ומה הוא יהיה מוכן להקריב כדי למנוע עוול היסטורי לסבו מבשרו, כדי לדאוג להנצחת חלקו באותו מעשה?

בספר שלפניכם כלולים בנוסף לטקסט המחזה השלם גם חמישה פרסומים שהופיעו בעיתונות בסמיכות להעלאת המחזה בתיאטרון גשר בשנת 2009: ביקורות מאת רון שוורץ (גלובס), מרט פרחומובסקי (טיים אאוט), שרית פוקס (מעריב), איתן בר-יוסף (עכבר העיר) וראיון עם כלנית בר-און (אתר 'מרתה יודעת'). בספר כלולים גם 5 צילומים מההפקה, שצילם גדי דגון. הספר מוקדש לזכרו של גדי דגון שנפטר בעת העבודה על הספר.

מיסטיקה יהודית, גירוש שדים ופולקלור יהודי חברו יחד במחזה שהפך לאחת היצירות הקנוניות של יהדות אירופה. הדיבוק, או בשמו המקורי בין שני עולמות (ביידיש: דער דיבוק, צווישן צווי וועלטן), מספר את סיפורו של חנן שנפטר כתוצאה משברון לב לאחר שהתברר לו שאהובתו לאה תינשא לבחור אחר ששמו מנשה. לאחר שחנן נפטר, נשמתו נאחזת כדיבוק בגופה של לאה.
המחזה נכתב ב-1914 על ידי ש. אנ-סקי (שם העט של שלמה זיינביל רפופורט, 1863-1920) ביידיש והועלה על הבמה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי הלהקה הווילנאית בוורשה.
לכתיבת המחזה קדם מחקר "אנתרופולוגי" שערך המחבר ב-1912 במסגרת "המשלחת האתנוגרפית" בווהלין. חברי המשלחת יצאו לעיירות יהודיות, ליקטו מעשיות, אגדות וסיפורים וספגו מהווי החיים היהודי. גולת הכותרת היתה גילוי צדיק הדיבוקים.
ב-1922, הועלה המחזה לראשונה בעברית, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק, המובא לכם כאן, בתיאטרון "הבימה" במוסקבה, בבימויו של יבגני וכטנגוב (1883-1922). ההצגה זכתה להצלחה גדולה וסללה את הדרך לתיאטרון הצעיר והחדשני. בלטה בה השחקנית חנה רובינא, ששיחקה בתפקיד הכלה לאה רדופת הדיבוק. על דמותה בהצגה זו התבסס ברבות השנים הלוגו של התיאטרון, שבמשך שנים רבות היה נערה לבושה שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות.
מאז ועד היום הועלה המחזה פעמים רבות בישראל ובעולם כולו ונוצרו לו גרסאות רבות נוספות במדיה אחרים, כמו ריקוד, אופרה וקולנוע.

חדר בבניין נטוש בלונדון. מירי מגיעה לאודישן לתפקיד בסרט. מוטי מגיע במיוחד מישראל כדי להופיע בפני ועדת קבלה לבית ספר לאמנות. ההמתנה מתארכת, אבל אף אחד לא מגיע לקרוא להם. החדר ריק מלבד מיטת יחיד ורמקול שמשמיע קולות שונים ומשונים. הקולות מפעילים את מירי ומוטי ומשפיעים עליהם. הם מתחילים לחשוד שבמקום שלא מתקיימים אודישנים ושלא פועלת בו ועדת קבלה. המתח והחששות בנוגע להימצאותם יחד בחדר המסתורי גוברים, כשהם מתוודעים זה לסיפורה של זו.
האם הם בניסוי פסיכולוגי? האם הם בני ערובה של טרוריסטים? או שאולי הגורל, או אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, בחרו להפגיש ביניהם? במהלך השהות המשותפת בחדר ועד לסוף המפתיע, הם לומדים משהו על עצמם, מגלים אחד את השנייה ואולי אפילו מתאהבים…
לקראת הסוף, מצטרפת דמות שלישית ויוצרת את סופו המפתיע של המחזה.

בספר כלולים בנוסף למחזה עצמו גם מאמרים מקדימים מאת הבימאית מלכה מרין, ליאורה שכטמן-בנימין וקארין אביבי ומשובצות בו 7 תמונות מההצגה.
מיכל בלומנפלד היתה מועמדת בקטגוריית מחזאי השנה על המחזה "קולות" בפרס "קיפוד הזהב" של תיאטרון הפרינג' הישראלי 2015.

שני חולים משותקים בתרדמת שוכבים בבית חולים שיקומי ומחוברים למכונות החייאה. הרופא מנסה למצוא פריצת דרך בחקר הבעיה הרפואית שלהם. החולה המשותק עמוס, שיכול למצמץ בלבד, שואף להכתיב את ספר זיכרונותיו ואילו שותפו לחדר, פיני, שאינו רוצה לשקוע בעולם הדמיון שלו, מגלה שיש לו "יכולות טלפתיות" ומטריד את עמוס עם תוכניות בריחה מטורפות. הרעיון האבסורדי "לברוח" במצב זה הופך לדרמה פיוטית.

אלא שאנו לא בעולם האמיתי ולכן, לנו, הצופים, או הקוראים, ניתנה הפריבילגיה להיות עדים לתקשורת בין עמוס ופיני, במה שיוצר רבדים שונים, מתנגדים ומשלימים, של קשר בין הדמויות לבין עצמן ובין הדמויות השונות לקהל, בין תקשורת אמיתית ותקשורת מדומיינת. בעצם, נדמה שחוסר הקומוניקציה היחיד קיים דווקא בין דמויות שלכאורה יכולות לתקשר זו עם זו ללא כל בעיה.

רבדי התקשורת או חוסר התקשורת השונים, שבנה בכישרון המחזאי ארז מירנץ, יוצרים עימותים בלתי פוסקים בין גישות או תפיסות מנוגדות בצורות שונות של הבעה ובכך מאפשרים לבחון סוגיות מורכבות רבות בצורה מעמיקה, לא רק כשלעצמן, אלא גם ביחסי גומלין עם הסוגיות האחרות המרפררות אליהן. הביו-אתיקה, ובתוקף כך גם זכויות החולה, מעומתת למשל עם הרצון לתהילת עולם של חוקרים, עם הסקרנות האנושית, עם האהבה, עם התסכולים ועם המיסטיקה. המדע מעומת עם האהבה – מי משניהם אמור לקבוע את הטיפול בחולים, הכוח הגברי הלוגי – עם הכוח הנשי המיסטי מחד, או הרחום מאידך, מידת הרחמים עם המוות.

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח.
גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. 

בשני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו.
אריאל הירשפלד

קורפוס כריסטי מציע יקום טקסטואלי מסועף ומרובד, עתיר הערות שוליים המציעות טקסט צל לצד הטקסט המואר. ביקום זה כל מחשבה פשוטה היא אשליה, כל מה שחי הוא מדומיין-שפה. זהו ספר הכתוב בלשון דחוסה, פרטית, המבקשת להעמיק ולהרחיב. בבסיסו התעקשות לקיים דיאלוג עם יצירות תרבותיות שהותירו חותם במחבר. צבעוני מטה אוזן לקולות עתיקים, עובר התגלות בתיאטרון כשהוא נפגש במדיאה ובאיפיגניה, מתחקה אחר אסוציאציות פרטיות ומתעתעות לנוכח צפייה בסרט "מושל הלבנט", מפעיל התבוננות רגשית בחזיונות תעתועים שמוצגים על במה, חושב על גופים קדושים, על הגוף-טקסט של כריסטוס והיקשרותו למרחב היודו-פלסטיני, על נבואות נקמה שקולותיהן עדיין רודפים אותנו; צבעוני מדמיין מרחבים אוטופיים שנבראו לאחר אסונות, ולצד זאת עומד על חשיבותן של אהבות אסורות שהותרו מכבליהן.

קורפוס כריסטי מאגד ארבע מסות, כולן עוקבות אחר מפגשים בין כוחות המניעים את המבט ובין כוחה המתעתע של השפה. המבט עוקב אחר הסתעפות עולה של סמלים ואסוציאציות, ואילו השפה מאתרת מבני משמעות סמויים. הפרק הראשון דן בשתי הַמְחָזוֹת, של "מדיאה" ושל "אדיפוס בקולונוס", על ידי אנסמבל אורקל. קולה של האורקל נשלח מן העבר ואין אפשרות שלא להיענות לו, לשוחח עם "העתיקים" ולגרום לברק הנסתר של הנבואה לזהור. הפרק השני עוסק במחזהו של יוסף מונדי, "מושל יריחו", כפי שעובד לסרט הקולנוע "מושל הלבנט" בידי חסן אגבריה ומיכל גורני, ובמרכזו דמותה החצויה של לילה, חצי ערבייה חצי יהודייה, תקוות חוט השני של המחבר. הפרק השלישי מוקדש להתבוננות אמפתית בהמחזת "איפיגניה" על ידי אנסמבל אורקל, תוך כדי התרכזות בדמותה של איפיגניה-ישועית הממוסמרת לצלב. הפרק הרביעי עוסק בשני סרטים של אגבריה-גורני: "אוטופיה 2084" אשר מדמיין מרחב ערבי-יהודי משותף, פוסט-אפוקליפטי, ו"הנעצבים" אשר עוקב אחר יחסי קרבה עדינים הנרקמים בין ערבי ויהודייה באי יווני.

עידן צבעוני הוא מבקר ספרות, מסאי, סופר ועורך ראשי של הוצאת רסלינג. ערך (בשיתוף עם יצחק בנימיני) את אסופת המאמרים "עבד, התענגות, אדון – על סאדיזם ומזוכיזם בפסיכואנליזה וביקורת התרבות" (רסלינג, 2002); פרסם שני ספרי פרוזה: "רפאים בכל מקום" (ידיעות ספרים, 2017), "הרשתית" (אפיק, 2019).

"המאפיין הראשי של הדרמה הוא המציאות. המציאות נוצרת מתוך השילוב הטבעי לחלוטין של שני סוגים: הנשגב והגרוטסקי. אלה משתלבים בדרמה כפי שהם משתלבים בחיים ובבריאה. שכן השירה האמיתית, השירה השלמה, שוכנת בהרמוניה בין הניגודים. ובכן, הגיע הזמן להודיע בקול תרועה – ודווקא כאן מאשררים היוצאים מן הכלל את הכלל – שכל מה שנמצא בטבע נמצא גם באמנות".

ויקטור הוגו – מתוך הספר

בשנת 1827 פרסם ויקטור הוגו (1802-1885) את המחזה "קרומוול" ואת ה"הקדמה לקרומוול" המוגשת כאן תחת השם מסה על הגרוטסקי. מדובר במניפסט עז הבעה פרי עטו של צעיר נלהב ומסמך מכונן של הספרות הרומנטית; אוסף הערות מעשיות לכותבי מחזות במאה ה-19 וסיפור בריאה רצוף תובנות תיאולוגיות; כתב הגנה על הגרוטסקי וכתב האשמה נגד השמרנות – כל אלה נמצאים בספר זה. כאמור, תכליתו המקורית של הטקסט הייתה לשמש הקדמה ל"קרומוול", אבל בחלוף השנים המחזה נשכח ודווקא ההקדמה נקראת ונלמדת עד היום.

המושג המרכזי שהוגו מציג בהרחבה וטוען בזכותו הוא הגרוטסקי. לפי הוגו אמנות נדרשת לייצג את כל הקיים במציאות, ואם לא תעשה כן תחטא בגאווה שכן תציב את עצמה מעל לאל אשר ברא בעצמו את הגרוטסקי. בכך קושר את עצמו הוגו לאסתטיקה שרווחה גם בגרמניה בתקופה הרומנטית, ושבה ניתן לראות את שורשי הריאליזם, שכן הבחירה לייצג את המציאות על צדדיה הגרוטסקיים לא הייתה זרה לכותבים כמו גתה ופרידריך שלגל. מתוך תפיסה דומה של הגאונות גם הם הטיפו "לא להותיר דבר בחוץ", שכן האינדיווידואל כולל בתוכו גם צדדים גרוטסקיים.

ערן הורוביץ תרגם את הספר והוסיף מבוא והערות.

חלום חייה של אירנה קליין היה להיות שחקנית. 
כנערה חכמה, ברוכת כשרונות ופטריוטית, שנולדה והתבגרה בגרמניה הנאצית, גם אירנה, כשאר בני גילה, הצטרפה לתנועת הנוער ההיטלראי. למרות התנגדותו של אביה, היא למדה משחק והחלה עושה את צעדיה הראשונים בתיאטרון — עד שהמלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את חייה לנצח.  

יום הולדת שמח, אדולף היקר הוא סיפור עתיר פיתולים וצער, הומור ותקווה, המלווה את אירנה לאורך שנות המלחמה ועד להתפכחות הכואבת המעלה אותה על נתיב הכפרה והאהבה.

יום הולדת שמח, אדולף היקר הוא סיפור מרתק, אמיתי ומטלטל. משנודע לאירנה על הזוועות שעוללו בני עמה היא מחליטה לעזוב את גרמניה, מולדתה. היא מתאהבת בקצין יהודי ששירת בבריגדה, עולה ארצה, מתגיירת ומשנה את שמה — לאורנה פורת, כלת פרס ישראל, אחת השחקניות האהובות והמוכרות ביותר בכל בית בארצה החדשה.
את סיפורה הלא יאמן של אירנה־אורנה, הפכה בתה, ליטל פורת, ליצירת בדיונגרפיה - עובדות המעורבות בדמיון - המציגה את מורכבות חייה ובית גידולה של אימה ברגישות, בחמלה ובמבט רענן ונוקב המזמין התבוננות מחודשת על הסיפורים שסיפרנו לעצמנו, וזאת באופן מפוכח ואנושי, בעדינות של תחרה ובחדות של איזמל מנתחים. 

ליטל פורת היא בתם של אורנה ויוסף פורת. היא אשת תיאטרון ועורכת דין. כתבה מחזות וספר שירה.
יום הולדת שמח, אדולף היקר הינו ספר הפרוזה הראשון שלה.

סיפורו של השחקן-במאי-מחזאי איציק ויינגרטן, מעביר אלינו רצף של מונולוג פנימי הזורם במוחו של ילד-נער החי במחיצת אביו האמן. זהו תהליך של התבגרות ופרידה.

המתח שבין כלא הגוף לבין החופש המוחלט של האמנות - הוא המפתח להבנת המונולוג הפיוטי של ויינגרטן.

זהו סיפור אהבה בין אב לבנו, מערכת יחסים אמיצה, מצחיקה ומרגשת. ההצגה "לרקוד עם אבא" זכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו 1992, והוצגה בהצלחה בתיאטרון "הבימה".

לזאטוטה הרמן יש סדר יום קבוע. בכל בוקר היא יוצאת מבניין המגורים שלה בתחת של התחנה המרכזית ורוכבת על גלגשת עד לתיאטרון העירוני. שם, במחילה שמתחת לבמה, נמצאת הממלכה שלה: ממלכת האביזרים. במיומנות רבה היא מתמרנת בין משימותיה המקצועיות לבין מחויבויותיה הבלתי נגמרות לדמויות יוצאות הדופן שממלאות את יומה בעבודה ובבית. חייה של זאטוטה מתערערים כאשר אל בימת חייה, כמו בהצגה טובה, נכנסת לפתע פָאם־פָאטָל רוחנית, מרשימה ומניפולטיבית.

״החילוף הגדול״ חושף בהומור שנון אך מלא באהבה את הקרביים של התיאטרון הישראלי, את הכאוס שבו הוא מתנהל ואת הנפשות שפועלות מאחורי הקלעים והופכות את חוויית התיאטרון האוניברסלית לחוויה כה מקומית. במרכז הסיפור, מבין אנסמבל מרהיב של דמויות משנה צבעוניות, מתבלטת גיבורה חד־פעמית ובלתי נשכחת שנכנסת במהירות אל הלב ומסרבת לעזוב אותו.