תיאטרליה

כשחלף ע. במאי במבט מושפל על פני מנכ״ל התיאטרון בשעת בוקר מוקדמת במסדרון הארוך וגופיהם התחככו זה בזה בלי משים, תהה ע. במאי אם המנכ״ל יודע שהרגע נתקל במי שיהיה דמות מפתח בתיאטרון הזה, ולא רק בו אלא בתולדות התיאטרון הישראלי כולו, ולא רק נתקל אלא גם התחכך חיכוך של ממש, מותן אל מותן, ואולי בעוד כמה שנים, אחרי שכוכבו של ע. במאי יתחיל לדרוך והוא יהיה לבמאי שמביים את מחזותיו בארץ ובחו״ל, אולי אז ייזכר מנכ״ל התיאטרון באותו בוקר אביבי ובנגיעה הקלה של מותניו באלה של ע. במאי, ויספר, נניח, בשעת חשיפת הרפרטואר השנתי של התיאטרון, שע. במאי לשעבר ויצירותיו יתפסו בו מקום מרכזי, כיצד ידע, כבר באותו הבוקר, שהוא נוגע באותו דבר חמקמק שאין להגדירו ושנקרא גדוּלה. כוסות הקפה שכמעט נשפכו עליי לא הטעו אותי, יאמר המנכ״ל, והעיניים המושפלות לא בלבלו אותי, כי כבר אז ידעתי שלא רחוק היום שבו יתווספו לקירות המסדרון הצר והארוך הזה תמונות מההצגות שיעשה האיש הגבוה והביישן שלפניי, הצגות שיטלטלו אותי, שיטלטלו אתכם, שיוציאו אותנו לדרך חדשה ושיוסיפו עוד המון תמונות לעוד המון מסדרונות בעולם. אחרים אולי חשבו שניצב לפניהם עוזר במאי, אולם אני זיהיתי, כפי שאני מזהה תמיד, את הפוטנציאל התרבותי האמיתי של הדמות הניצבת מולי.

כזה היה המנכ״ל, איש תרבות של ממש, אוניברסלית ומקומית, וגם חובב גדול של מזכרות שבהנחייתו הישירה פיארו כל קיר בבניין התיאטרון המפותל, כולל קירות השירותים. מה, כשמחרבנים לא רוצים לראות איזה חנוך לוין מול העיניים, הפתיע עובד טכני מזדמן שנקרה בדרכו, בטח שרוצים, ענה והעביר את מבטו הבוחן על פני הקהל המקרי שהתקבץ לפניו. הרי אין שאלה שאין עליה תשובה ואין תשובה שאני עונה והיא לא נכונה, חשב, אלא אם מדובר בשאלה שיש להפנות למנהל האמנותי, כי בתיאטרון אני לא מבין כלום, נהג להגיד, ובליבו הוסיף, מבין יותר מכולכם יחד, זונות שכמותכם. את כולכם אפשר להעלות על טיל ולהעיף מפה, כולל המנהל האמנותי כבד המשקל ודל ההצלחות (זאת האמת, לצערי, חשב המנכ״ל, לפחות בשנים האחרונות). אבל ביום שאני אעזוב, הבניין יקרוס, לא רק מטאפורית אלא אולי גם פיזית, יקרוס ברעם ויקבור את כולכם איתו, וטוב שיקבור, כי ממילא אתם רק מפריעים לי. ובזמן שהמשפטים האלה רדפו זה את זה בתוך גופו של המנכ״ל — על המקום המדויק שבו עשו זאת לא יכול המנכ״ל להתחייב — אני יכול להתחייב על דו״חות, כך חשב בינו לבינו, אני יכול להתחייב על מאזנים, לא על המקום המדויק בגוף שבו נוֹרות המחשבות שלי בקצב מסחרר, דיבור מהיר מחשבה מהירה — בזמן הזה שמר המנכ״ל על ארשת פנים בוטחת, בעוד כמה חנפניות ממחלקת הכספים העמידו פני מופתעות ואחת אף אמרה: אם אתה לא מבין בתיאטרון, אז מי כן? ואז, במפגן מדהים של הצטנעות, עבר לרפליקה הבאה, הצפויה כל כך: אבל בכספים אני מבין. הנה, חשב ע. במאי בעודו עולה במדרגות ומאזן את שתי כוסות הקפה שבידיו, אחת עם כמות קפה מופרזת לבמאי ואחת עם כמות קטנה של קפה ומעט חלב לשחקנית הראשית, שוב נסחפנו בכיוונו של המנכ״ל במקום לעקוב אחרי האמן, כלומר אחריי. הנה־הנה הוא סיפורה של האמנות. המנכ״ל כבר הפליג לו הלאה אל יעד לא ידוע, ולָמה שיהיה ידוע למישהו כמו ע. במאי או למישהו כמו גבר ד', שבדיוק חצה את המסדרון משמאל לימין בארשת פנים חמורה.

אבחנותיו הנוקבות של ע. במאי הניעו אותו לחשוב שמקומו באותו שדה שנקרא ״תיאטרון״ מובטח. הוא לא הפסיק לדמיין איך הוא מוצא את מקומו בתחום ונהפך בכוח ההתמדה והשיטתיות לגורם משפיע וחשוב בו. על כן המשימות שביצע בשנים האחרונות, שכללו עריכת לוחות חזרות ותיאומים טכניים בין צורכי ההפקה לצורכי התיאטרון, ריבים בלתי פוסקים עם האנשים הטכניים, הכנת מאות כוסות קפה לבמאים ולשחקנים, ובעיקר תמיכה רגשית באותם תינוקות מגודלים, שחקנים ובמאים כאחד, המשימות הללו היו מבחינתו השלב הראשון בהחלט בדרכו למעלה, והוא ביצע אותן בשקדנות מהולה בבוז, הן כלפי המשימות והן כלפי אלה שהטילו אותן עליו, אך בעיקר כלפי עצמו. איך ייתכן שנפש אמנותית כנפשי שלי מסוגלת לבצע מטלות פקידותיות ומשמימות כאלה? הרי לו הייתי אמן אמיתי הייתי מסרב להצעות הראשונות להיות עוזר במאי. ונניח שהייתי נענה לאחת מהן — הרי צריך להתנסות בכול, וזה גם יכול להוסיף לרומנטיקה העתידית של הקריירה שלי, שאין ספק שצריך להתחיל לבנות החל מהשלב הזה — איך זה שאני מוצא את עצמי מכין לוחות חזרות וקפה כבר חמש שנים? איך זה שלמרות הרושם הטוב שאני מקפיד להשאיר על כל אדם בבניין — אפילו למנקים אני אומר שלום והם אף פעם לא עונים, מופתעים לשנייה וממשיכים לשאוב אבק בנחישות — עדיין לא הצלחתי להתקדם? (העיקר שמקשקשים לי כל הזמן על עובדי קבלן והעסקות ישירות, היה יכול לומר המנכ״ל ברגע זה, ללא התחשבות בריאליזם ספרותי או בספרות בכלל, בסוגריים מתפרצים, זאת הדמות, כשאני שומע את המילה "ספרות" אני ישר שולח יד לסלולרי שלי וחושב מי יעבד אותה לבמה בצורה הכי טובה, ובנוגע למנקים — קודם שיגידו שלום, הבני זונות, ולא שהעזו המנקים לא לומר שלום למנכ״ל, ולא שהוא אי־פעם ענה להם, תמיד היה טרוד במשהו אחר.) האם יכול להיות שאני בעצם פקיד שימצא את עצמו מתפקד כעוזר במאי או כמנהל הצגה גם כשיהיה בן שישים ויגדל כרס של מִרמור? כאן קצת נבהל ע. במאי, כי ידע שמחשבה כזאת עלולה לפתוח תקופה בת שבועיים־שלושה שבמהלכה יצבוט את עצמו מאות פעמים ביום כדי לוודא שאינו הופך לפקיד. באמצע חזרות יצבוט, אפילו ברחוב, כדי לא לשקוע בחלום הבלהות של הפקידוּת.

אבל כיוון שע. במאי כבר היה מנוסה במצבים כאלה, בכל זאת חמש שנים — הנה מצטברים הפרטים הביוגרפיים, אבל בצורה סבירה דווקא, מדורגת — לפעמים אנשים אומרים לעצמם, כבר חמש שנים שאני עושה את זה, ולפעמים הם אומרים, כמה זמן אני עושה את זה? חמש שנים — וכדי להימנע מראש מדיכאון ומסימנים כחולים הסיט ע. במאי את מחשבתו לכיוון אחר ודמיין איך ייראו הפרצופים של מטילי המשימות הארורים האלה כשיגלו ששמו הפך לשם דבר. הוא היה הולך במסדרון ומדמיין איך הטון ישתנה והמבט יתרכך והוא יוכל לבקש מכל אדם שיחלוף על פניו בבניין התיאטרון לרוץ להביא לו קפה שחור בלי סוכר, כן, הכי פשוט אני שותה, אתה יודע, כמו באמנות, הכי פשוט זה הכי טוב, ואז להגיע בכוונה לפינה הנידחת ביותר בבניין כדי לתת לאותו אומלל, יהיה זה חשמלאי או עובד במה, להתאמץ ולמצוא אותו כשבידו כוס קפה שהולכת ומתקררת. אבל עד אז, עניין של שנה־שנתיים עד היצירה הראשונה, קול צעיר ורענן, כך ידע שייכתב, ולאחר מכן פרץ של הצגות שישטוף את כל הארץ עד שיזלוג לאירופה, ולאחר סיבוב של כמה שנים בתיאטרונים הנחשבים יחזור כמנצח אל בניין התיאטרון המפותל שבלב העיר, מה שתמיד היה לי הכי חשוב זה לתקשר עם הקהל המקומי בעברית, יאמר בריאיון הראשון שיעניק עם חזרתו לארץ, עד אז בקשות לקפה ולהנמכת המזגן באולם.

סוף־סוף הגיע ע. במאי אל דלת חדר החזרות הכבדה כשהוא נאבק לאזן את שתי כוסות הקפה שהחזיק בעודו פותח אותה ושואף לתוכו את צליל פתיחתה המתוק. זה בעצם הדבר שמחזיק אותי כאן, הרהר, התקווה התמידית שאמצא מעבר לדלת חדר אחר, תקווה עזה עד כדי כך שבכל פעם עוברת חצי שעה של חזרה עד שאני מבין שמדובר באותו חדר בדיוק, ושאני עדיין מקריא בטון בוטח ולא מתנשא תיקון הגייה לשחקן העילג התורן. אומנם הפעם מדובר בחזרה ראשונה על הצגה חדשה, כזאת שמפלס התקוות בה עדיין גבוה יותר ממפלס האכזבות והכעסים, רק צריך לקרוא קצת, לקשקש משהו והביתה, אבל גם החזרות הראשונות הללו כבר נמאסו על ע. במאי, גם את המנגנון שלהן הוא כבר פיענח. ועדיין — דלת חדר החזרות הכבדה נפתחה בגִרגור מתוק וע. במאי עבר את סיפה בצעד בוטח בעודו מחזיק את שתי כוסות הקפה ומברך את הנוכחים בברכת "בוקר טוב" שכמעט היה אפשר לזהות בה שמץ של שמחה.

המנכ״ל הסתובב וחזר על עקבותיו במסדרון הארוך. המסדרון היה ריק והמנכ״ל אמר לעצמו שהגבוה עם שתי כוסות הקפה בטח עלה במדרגות כדי להגיע לאחד מחדרי החזרות שעומדים כמו פצע פתוח בבניין ומדממים כסף. גם אני נתון בפרשנות מתמדת של העולם, חשב לו מחשבה נעימה, ונשא את רגליו אל גרם המדרגות המוליך אל קומת המרתף. גרם המדרגות היה קטן ובעל חזות מרושלת במכוון, לא כמו גרמי המדרגות האחרים בתיאטרון, שהיו חשופים לעין הציבור ועל כן נקיים ומטופחים. זה היה גרם מדרגות שהצליח לגרום למנכ״ל לעשות משהו ששום דבר אחר לא הצליח לגרום לו לעשות: להסס. כל היסוס הסתיים כמובן בכוונה המקורית שהביאה את המנכ״ל לגרם המדרגות, לרדת בו אל קומת המרתף, ובכל זאת ההיסוס — האם מדובר בזמן הנכון ובמקום הנכון — תפס אותו בכל פעם מחדש וגרם לו לכבד את גרם המדרגות הזה יותר משכיבד את כל האנשים שבא איתם במגע במהלך חייו המקצועיים והאישיים. לאחר שווידא שאין איש בקומת המרתף — מעולם לא היה שם איש מלבדו בשעות הללו — הלך המנכ״ל אל אותו חדר מיוחד. מי מכיר בחשיבות העצומה של החדר הזה, חשב. אני והמנהל האמנותי. זה היה הרעיון המוצלח האחרון שחשבנו עליו יחד. אבל המנהל האמנותי פוקד את החדר הזה רק פעם בשנה, כשמתקיים בו הטקס הרשמי. וכמה פעמים בשנה אני פוקד אותו? אני אפילו לא זוכר. יכול להיות שהאדריכל הזקן שתכנן את הבניין שיקר, ולמרות ההנחיות המפורשות שקיבל, אם נשלוף את הבורג מהקיר המערבי של חדר הקירור לא יקרה דבר. אולי עדיף כך, חשב המנכ״ל. הוא הקיש את הקוד בן שתים־עשרה הספרות ונכנס כדי לבצע את הנוהל. לאחר כמה דקות עלה בגרם המדרגות אל קומת הקרקע של התיאטרון.

גבר ד' חצה את קומת המרתף מימין לשמאל במבט מבשר רעות תוך כדי חיפוש אחר לוח החזרות. הוא הכניס את ידו הימנית לכיס הימני של מכנסיו, חיטט וחיטט, מצא את הפתק המקומט, שלף והחליק אותו ועלה במדרגות.

1.

איפיגניה בת השש־עשרה נחטפה בשכונת מגוריה.

הדרמה של עמיאל נסטור

עמיאל נֶסטור היה מבקר תיאטרון. לפעמים, כשנחה עליו רוח טובה במיוחד, חשב שהוא גם מבקר תיאטרון וגם מבקר בתיאטרון, וכמה נפלא שאותה ב' שהוא יכול להוסיף לתיאור תחום עיסוקו ומפעל חייו היא כל כך קטנה אבל גם כל כך משמעותית. מכיוון שלפני הכול, לפני יחסיו עם הוריו ולפני יחסיו עם אשתו, ובמידה רבה גם לפני יחסיו עם עצמו, עמיאל נסטור אהב ללכת לתיאטרון ולצפות בהצגות.

מעמדו של עמיאל נסטור בעולם התיאטרון היה איתן. לו כתב מישהו את לקסיקון התיאטרון הישראלי בשלושים השנים האחרונות (מחשבה שנסטור השתעשע בה כבר כמה פעמים. אולי בפנסיה) היה חייב להקדיש לו מקום לא קטן. את התהייה באיזה שם יופיע באותו לקסיקון, האם תחת שמו המקצועי עמיאל נסטור, או תחת שמו האמיתי, דני יצנן, היה מוכן להשאיר לעורכי אותו לקסיקון מכובד. כשהבין נסטור כי כל קיומו של הלקסיקון תלוי בהחלטתו הדמיונית ליזום אותו, ויתר תחילה על ההכרעה בסוגיה הזאת, ולאחר מכן על הלקסיקון כולו, נסע לתיאטרון לצפות בהצגה, וחשב בליבו שבמקרה הגרוע ביותר ירשה לעצמו להתקרב לתועבה התרבותית שנקראת פעילות גופנית כשיהיה בפנסיה.

אכן, עמיאל נסטור לא היה שמו המקורי של דני: השם הפרטי הוענק לו עוד בהיותו ילד, ואת שם המשפחה העניק לעצמו. מי שהעניק לו את השם הפרטי היה אביו, המנהל האמנותי של התיאטרון המפותל שניצב בלב העיר. הוא עשה זאת באופן חותך ולא הסכים לחזור בו למרות כל ההתנגדויות של דני הקטן.

המנהל האמנותי שינה את שמו של בנו לאחר שהגיע יום אחד ליפו במכונית אמריקאית מפוארת. אף אחד לא זוכר למה הגיע לשם, בוודאי לא המנהל האמנותי עצמו. הוא רק זוכר שיום אחד נקלע לרחובות יפו, וראה ליד מעון ויצ״ו ילד רץ במעלה הרחוב ומייד החליט לאמץ אותו. זאת הייתה החלטה של רגע, כפי שאהב המנהל האמנותי להיזכר, לאו דווקא בהחלטה הזאת, אלא בתקופה באופן כללי, שכינה בינו לבינו תקופת הזהב שלו. הוא אפילו לא הרים טלפון לאשתו, כמה שנים ניסו להביא אח או אחות לדני ולא הצליחו, כמה הורמונים, זריקות, אכזבות, כמה בכי, והנה עכשיו מן המוכן, חשב המנהל האמנותי, בלי חיתולים ובלי לקום בלילה ואפילו בגיל של דני, פחות או יותר. אני לא מסוגל לטעות, פשוט לא מסוגל, כל החלטה שאני מקבל בעשור האחרון — זהב, אז למה לא זה, חשב המנהל האמנותי והביא את הילד, ששמו היה אלי, לביתו באותו היום.

עד לאותו רגע דני היה בטוח שחייו מאושרים. הוא נהנה להיות בן יחיד לאמא אוהבת ולאבא עסוק וחשב שבתמורה הוריו נהנים מנוכחותו הנעימה, שאינה תובעת יותר מדי תשומת לב. הוא לא ידע כמה רצו הוריו להפוך מזוג־עם־ילד למשפחה. הוא בדיוק עזר לאמו לערוך את השולחן כשנשמע צלצול בדלת, ואביו ואלי הופיעו שם. כשראה אותם, היה דני בטוח שאלי הוא ילד שגר באחת מהדירות בבניין, ושהוא רוצה להזמין אותו לשחק למטה. אולם אביו אחז בידו של אלי, נכנס איתו הביתה והפטיר, בעודו מריח את ריח ארוחת הערב המתבשלת, תכירי, זה אלי, הוא יהיה הילד השני שלנו. אשתו של המנהל האמנותי לא ידעה אם הוא מתבדח, אבל הגיבה יפה ושאלה אם זה אומר שצריך לערוך עוד מקום ליד השולחן. הם ישבו ואכלו בשתיקה. דני לא הפסיק להסתכל על אלי וניסה לתפוס את מבטו, אבל אלי לא הרים את עיניו מהצלחת ונאחז באוכל, שהיה חם מאוד, וקיווה שלפחות הקינוח יהיה טעים, ואם לא טעים אז מתוק. המנהל האמנותי בחן את תגובותיה של אשתו, שמצידה הייתה בהלם מוחלט, אך גם ידעה שבעלה מצפה לזהות בה סימני חולשה, ועל כן הכריחה את עצמה לשתוק ולאכול, לאכול ולשתוק.

אלי לא ישן בביתם באותו היום, ממילא המנהל האמנותי היה אמור להחזיר אותו לבית היתומים עד שכל העניינים הפרוצדורליים יסתדרו. זה לא בום וגמרנו, הסבירה לו המנהלת כשניסה, תחילה בנחמדוּת ולאחר מכן בתַקיפות ובזלזול, להבין למה חייב להיות כאן ״תהליך״. בהצגות שלי אין תהליכים, הוא הרים עליה את הקול, בהצגות שלי יש פעולות, אנשים עושים כי הם פשוט עושים, ואת הפסיכולוגיזציה משאירים לקהל. אז כאן, במוסד שלי, הדגישה המנהלת, יש תהליכים, ובכלל לא חשבנו להיפרד מאלי, הוא כבר בשר מבשרנו, ואתה לא תיכנס לכאן כי קצת מכירים אותך בעיר ופשוט תיקח אותו, וגם את ההצגות שלך אני לא כל כך אוהבת, שתדע. זאת כבר הייתה מכה כואבת באמת, ואת השעה הבאה בילה המנהל האמנותי בשיחה ערה עם מנהלת המוסד על הצגותיו, נושא השיחה החביב עליו, והצליח לגרום לה להבין את טעותה.

למרות שידע מלכתחילה שהוא מסיע את אלי לביתו רק כדי להחזיר אותו ליפו כעבור כמה שעות, התעקש המנהל האמנותי לעשות זאת כיוון שרצה לזעזע קצת את אשתו. אולי חשד שהתחילה לבגוד בו בשנים האחרונות, שבמהלכן היה עסוק מאוד בעבודתו. אולי היא בוגדת בו עם המנכ״ל, למרות שחזרה וטענה שהיא לא מסוגלת להימשך לצפרדע הזה גם אם תנסה, והמנהל האמנותי תהה למה הוסיפה את ה״גם אם תנסה״ בסוף המשפט. אולי יש גברים שהיא נמשכת אליהם גם בלי לנסות. אולי יש נשים.

לאחר חודשיים הוכתר הליך האימוץ בהצלחה ואלי הגיע לגור איתם. דני ניסה להתחבר איתו, אבל אלי לא שיתף פעולה. בתקופה הראשונה שבה גר בביתם נהג המנהל האמנותי לקחת את אלי לשיחה יומית, שבה היה מסביר לו בקול שקט על הדרך הארוכה שעליו לעשות. תראה, אמר לו המנהל האמנותי, לא הגעת אלינו כדי לגור כאן וזהו. את זה היית יכול לעשות במקומות אחרים. הגעת לכאן כדי להשתנות ולהפוך מאליהו, שיפודאי ביפו, כלומר, פרענק, לאלי שיסיים את תיכון אליאנס בהצטיינות עם חמש יחידות צרפתית וחמש יחידות מחשבים. לקחתי אותך כי אני בטוח שאתה מסוגל לעשות את השינוי הזה, אבל כדי להצליח לעשות אותו באמת, גם אתה מוכרח להאמין. תחשוב על זה קצת, אמר המנהל האמנותי, האמונה שלי לא תספיק. אלי הביט בו ושתק.

לאחר כמה שבועות היה ברור למנהל האמנותי שהוא לא מצליח לגרום לאלי להאמין באפשרויות המזהירות שטמונות בעתידו. הילד הזה זקוק להתחלה חדשה בחיים, חשב המנהל האמנותי. הוא משווע לזה. ברור לי שהדרך היחידה להעניק לו את מבוקשו ולהעלות אותו על המסלול להגשמת הפוטנציאל הטמון בו היא לשנות את שמו. המנהל האמנותי ניסה אבי וניסה אלעד, בדק אלון והשתעשע באמיר, אבל התשובה הייתה ברורה: בֵּני. ואכן, לאחר שקרא לו כך כמה פעמים, גבר ביטחונו שזהו השם הנכון עבורו. לא רק השם המתאים, כי אם הנכון. מה שהחל כאפשרות מהוססת הפך תוך כמה רגעים לשם, ועוד שם שהילד צריך להיות אסיר תודה עליו, בדיוק כמו ששחקן צריך להיות אסיר תודה על שהזדמן לו לפגוש את המנהל האמנותי. הילד אומנם שתק ולא הגיב, אולם למנהל האמנותי לא היה ספק שהוא ייכנע לו לבסוף.

דני ראה את אחיו המאומץ חוזר בשקט לחדרם המשותף, נשכב על מיטתו ומסתובב אל הקיר. הוא שמע אותו מושך באפו וניגש לתבוע את עלבונו מאביו. אביו ציפה לבואו, ולהפתעתו אמר לו שמעכשיו לא ייקרא עוד דני, אלא עמיאל. דני חשב שאביו מתבדח, מחשבה שהתבדתה במהרה כאשר אביו הסביר לו שאלי — כלומר, בני — עובר עכשיו תקופה מורכבת, ושזה הזמן שלו — של דני, כלומר, עמיאל — לגלות סולידריות כלפי אחיו המאומץ. ובכלל, השם דני דומה מדי לשם בני, ואנחנו בטח לא רוצים לגרום לבני להרגיש חסר ייחוד. אז למה אתה לא משנה את השם שלך? למה לא אמא? צעק דני, ואביו אמר לו שיפסיק לקשקש, הם כבר מבוגרים ונתקעו עם השמות שלהם לכל החיים.

דני בכה בזרועותיה של אמו, שניסתה לנחם אותו ואמרה לו שזה שיגעון שיחלוף בעוד כמה שבועות, אולם השבועות חלפו והשיגעון לא. דני ביקש מאמו שתדבר עם אביו, ובכל פעם היא אמרה לו שאביו שוב ברח לתיאטרון לפני שהספיקה להעלות בפניו את הנושא. דני החליט ליזום שיחה עם אביו ומצא הזדמנות באחד הבקרים, כשאביו חיפש את מפתחות המכונית ולא יכול היה לקטוע את השיחה ולהיעלם כהרגלו. הוא ניגש אל המטבח וביקש מאמו שתקשיב ותתערב לטובתו במקרה שהמצב ידרדר. אחר כך התייצב מול אביו ואמר לו שהוא לא מוכן להסתובב בעולם עם השם עמיאל יצנן, פשוט לא. למה לא, שאל המנהל האמנותי, וראה את ראשה של אשתו מציץ מפתח המטבח וחושף את התוכנית שהיא ובנה רקמו. המנהל האמנותי, שהבין שהשניים קשרו נגדו, והיה מורגל בדיכוי תככים מורכבים מאלה בחדר החזרות, תהה איך ייתכן שהם זוממים מזימות יחד — הרי הבאתי לילד אח מאומץ כדי שיתחרה איתו על תשומת הלב שלי, לא שלה. אבל, כאמור, הוא ידע איך לנטרל מזימות כאלה, ואמר לבנו שהוא רוצה להעניק לו התחלה חדשה בחיים, בדיוק כמו שהוא מעניק לבני (מבט מלוכסן לעבר המטבח). השם עמיאל מתאים בהרבה לאישיות שלך, אמר לבנו, אילו הייתי יכול לחזור בזמן הייתי קורא לך עמיאל מלכתחילה וחוסך את כל הדיון המיותר הזה, אמירה שגרמה לילד לחלוף במהירות על פני אמו בדרך למטבח, לעמוד על קצות אצבעותיו, לאכול במהירות מהסירים הלוהטים ולהפקיר את פיו ולשונו לכוויות שלא נרפאו במשך כמה שבועות.

לאט־לאט, למרות התנגדותו של דני, החלו כולם לקרוא לו עמיאל. הוא למד עם אחיו המאומץ באותה שכבה בתיכון אליאנס בצפון העיר, וכמוהו סיים בהצטיינות עם חמש יחידות בזה וחמש יחידות בזה. הצטיינותו לא שינתה דבר, כיוון שכל תשומת הלב ניתנה לבני ולדרך המפוארת שהוא עשה, כפי שחזר ואמר אביו כשלקח את שניהם ליפו ביום טקס סיום התיכון כדי לאכול שיפודים.

בשנות העשרים לחייו פגש עמיאל את אשתו לעתיד. הוא ידע שהוא רוצה שהאישה הזאת תהיה אשתו לאחר מאורע מסוים שהתרחש בפעם השלישית ששכבו, ובמהלכו חש מחויב לגלות לה ששמו האמיתי הוא דני. עמיאל חשש שהגילוי הזה ישים קץ ליחסיהם, אך אשתו לעתיד קיבלה את החדשות בשוויון נפש. היא הבטיחה שלא תגלה זאת לאיש ועמדה במילתה. היא אף הגדילה לעשות והבטיחה לו שתקרא לו דני. לא ליד אביו, כמובן, אך ליד כל אדם זולתו. ואולם, אט־אט נסחפה גם היא עם העדר, אך עמיאל סלח לה כי אהב אותה כל כך ולא חשב לרגע שזאת עילה לגירושין.

כיוון שבני פנה ללימודי קולנוע — החלטה שגם היא לא הצליחה לאכזב את אביהם — החליט עמיאל להתחיל ללמוד תיאטרון. הוא נדר שיגלה לאביו על החלטתו רק לאחר סיום שנת הלימודים הראשונה. אולם ברגע של חולשה גילה לאמו, ולמרות שהשביע אותה שלא לגלות לאביו, כך בדיוק עשתה. בארוחת הערב המשפחתית הבאה אמר המנהל האמנותי לעמיאל שהוא מאחל לו בהצלחה בלימודים, אף שהסיכויים קלושים. באותו רגע החליט עמיאל לשנות את שם משפחתו. לאחר כמה שעות הוא בחר בשם נסטור, כיוון שנראה לו שזה השם הרחוק ביותר משם משפחתו המקורי, ובזכות השילוב המצלולי הנעים עם שמו הפרטי.

המשך הפרק בספר המלא