שני ילדים בשדה

1
זיכרון ראשון: הרגע בשדה
 

כשהייתי בן עשרים וחמש גרתי כשנה באוֹרְפִּינְגְטוֹן, עיר קטנה קרובה ללונדון. מדי שבת בצהריים, כשמזג האוויר אִפשר זאת, הייתי מטייל לבית דודי שבעיירה הסמוכה.

באחד מן הטיולים האלה, ביום חורף בהיר, עברתי ליד שדה ירוק רחב ידיים, שבצדו המרוחק ממני שיחקו שני ילדים בכדור. הצעיר, כבן חמש, בכה מכעס או מתסכול, בעוד הגדול, כבן עשר, שנראה לי אחיו, ניסה לפייסו. הוא חזר ומסר את הכדור לאחיו הקטן כדי שיחזור לשחק, ניסה לדבר אתו, להרגיע אותו, להסיח את דעתו מן התסכול. כיוון שהיו רחוקים ממני לא שמעתי את בכיו של הקטן ואף לא את דבריו של הגדול, ורק ציוץ הציפורים הגיע לאוזני. השדה, הילדים, כמו טבלו באיזה רוגע וחסד, ולי היה נדמה שכמו בחלום אני נמסך בשדה הירוק ובשמש החורפית ושאני יכול לעמוד ולהביט בתמונה מלאת היופי עוד ועוד. לבסוף נאלצתי להמשיך בדרכי, שכן לא רציתי לאחר לארוחת הצהריים בבית דודי הקפדן, אולם חוויית התמונה הזו מלווה אותי עד היום. האם היה זה הרוך שבו ניסה הילד בן העשר להרגיע את אחיו, האהבה שבה ניסה להפיס את צערו של הקטן? האם היה זה המרחב הירוק רחב הידיים, ציוץ הציפורים, השלווה שבתוכי, החמימות החורפית? ואולי הצירוף של כל אלה הוא שהפך את הרגע הפשוט הזה לכל כך משמעותי בשבילי.

עם חלוף הזמן התחלתי להרהר בדרך שבה ניתן להפוך את החוויה המעודנת הזו לתמונה בימתית. כיצד אפשר להפוך רגע כזה של חסד לרגע תיאטרלי, כשהתיאטרון על אופיו הדרמטי, אינו מסוגל לכאורה לתפוס רוגע כזה.

בקולנוע, למשל, אפשר פשוט לצלם שדה, שני ילדים, גם את עובר האורח המביט במחזה, גם את עיניו הלחות מהתרגשות, להקליט את ציוץ הציפורים, או להוסיף מוזיקה שקטה ברקע, ואם הצלם יהיה מיומן ופני השחקן יבטאו את הרגש הנכון, יוכלו הצופים לחוות את החוויה שחוויתי אני. אבל בתיאטרון?

זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי באופן מוחשי ביותר, שבמה לא נועדה לשחזר מציאות. היא קטנה מלהכיל שדה רחב ידיים; גם על שחקן קשה לסמוך שתמיד ידע להעלות ברגע הנכון לחלוחית בעיניו ואפילו אם יצליח, איך בכלל יראו הצופים את עיניו אם יביט לעבר הילדים המשחקים ברקע. ומעל לכול, מי ערב לי שתמונה מלאכותית, משוכללת ככל שתהיה, עם תפאורה מלאכותית באור מלאכותי על במה בתל אביב, תעורר בלב צופה מקרי אותה רגשה חד פעמית שחשתי אני בשדה דשא שטוף שמש באנגליה שנים רבות קודם לכן?

החוויה "מן החיים" זקוקה לדימוי, לתמונה שונה אך שוות ערך, כדי לשוב ולחיות על במת התיאטרון, בתוך החלל הריק כמו שכינה אותה פיטר ברוק.

הבמה היא חלל מטאפורי.

אז, בגיל 25, לא ידעתי עדיין שהחידה הזאת, הדרך שבה אפשר לצקת חוויה מכל סוג — רגשית, חושנית, רעיונית — לתוך כלי של תיאטרון, בשפה נהירה לכל צופה, תעסיק אותי במשך כל חיי הבוגרים. אז, בגיל 25, כתבתי לעצמי גם את המשפט: מה הייתי עושה עם כל הצער והיופי, עם כל הכאב וההתפעמות, עם כל הכעס ועם כל החמלה אילו לא הייתי יכול לצקת אותם לתוך כלים של תיאטרון, לפרוק אותם אל הבמה?

2
זיכרון שני: אתה לא בגוף
 

אני זוכר אחר צהריים חורפי, ברחוב מאפו בתל אביב. בחשש מה אני עולה במדרגות הבית הישן, קרוב לשפת הים של תל אביב. על הדלת שלט: קלופפר. את הדלת פותחת אשה מבוגרת, פניה מעוותות מעט מפאת מחלה. היא מכניסה אותי פנימה בנימוס צונן ובמבטא יֵקִי כבד.

לא מכבר סיימתי את לימודי בסטודיו למשחק בהנהלת ניסן נתיב, כמו שנקרא אז, והייתי בעיצומו של טיפול פסיכולוגי ובניסיון להבין את עצמי ואת חיי. הפסיכולוגית שטיפלה בי הציעה לי לגשת לקַטְיָה קלוֹפְּפֶר, מומחית בקריאה בכף יד. לא מדובר בראיית העתיד, הסבירה לי, אלא באיזו ראייה כללית של מבנה האישיות, של השפעת ההורים עליך ושל נטיותיך. אולי תגלה משהו, אמרה.

גב' קלופפר הניחה את שתי ידי על מין כרית דיו רכה, ואחר כך ביקשה ממני להניח אותן על שני דפי נייר לבן למשך כמה שניות. קווי ידי הודפסו על הדפים הלבנים. לאחר ששטפתי אותן בחנה גב' קלופפר את ידי עצמן, את מבנה האצבעות, את הציפורניים וכו'.

כשאני קורא את רישומי מאז נראה לי היום, כאילו העבירה גב' קלופפר הקשישה את הורי ואותי במעין מסננת מסתורית, כזו הבוררת בקפדנות את מקצת התכונות שהטביעו עד אז את חותמן על חיי. אני יכול עדיין לשמוע את קולה, כשהיא מעיינת בהדפס ידַי וכמו דולה מהן, בטון ענייני, לא בלתי אמפתי, את הפרטים הבאים, כאילו הכתיבה לי רשימת קניות:

"אמא — קשה. דיכאונות. לא נתנה אהבה. הקשר אתה אמביוולנטי. הרבה כעס עליה. מצד שני, היא הדומיננטית.

"אבא — רך, מאוד יצירתי, בעל דמיון, חוש אסתטי. לא יצרת קשר אתו. ריחוק. אי התאמה מוחלטת ביניהם".

אחר כך באותו טון דיווחה עלי: "ילדות קשה. לא לגמרי במציאות. חלומות בהקיץ. פחדים. לא פתחת את עצמך. יש לך צורך לקריאה, ליֶדע, לימודים, לא לעמוד במקום, שינויים. צורך בשיחה טובה. אינטואיטיבי בשיחה. צורך אינטלקטואלי. לא כותב מספיק. עקשן. אימפולסיבי. מהיר ואטי: מהיר בתפיסה, מגיב מהר. אטי נפשית. דברים מתעכלים ומתבשלים לאט נפשית. לא בקלות יוצר קשר עמוק. לא נפרד בקלות. סקפטי. בודק. לא מאמין בקלות. ביקורתי עם עצמך, עם אחרים. דמיון יצירתי. ציפיות מעצמך ומאחרים. אינטואיטיבי. חש אנשים. רגיש, נפגע בקלות, גם דומיננטי, גם זקוק לתמיכה, להרבה אהבה. לא קל לתת לך אהבה. עצור. אבל אם מקבל — אתה משיב. קסם אישי, אנשים נמשכים אליך. צורך בתנועה גופנית. המון אנרגיה, שלפעמים נתקעת בגלל ציפיות. אם לא כמו שציפית — יש כעס ועצירה".

רק כשסיפרתי לה שלמדתי משחק, נשתנתה הבעת פניה. בהפתעה נטלה את כף ידי הימנית ולאחר שהתבוננה בה רגע אמרה בטון אחר לגמרי: "אבל אתה לא יכול להיות שחקן. אתה לא בגוף".

היא אף הראתה לי את האזור המעיד על כך — הכרית הגדולה שמתחת לאגודל. מעולם לא שמעתי קודם לכן את הביטוי הזה "לא בגוף" ואיש לא העיר לי על כך בבית הספר למשחק.

זו הייתה מבחינתי נקודת ההתחלה לחקר היחסים המורכבים, המסתוריים, בין הנפש לגוף, בין הרצון לפעולה.