משמעות. זה הסיפור

פתח דבר

לא. לא. זה לא מדריך לגמלאות שמחה. זה סיפור על גמלאי אחד שהיו לו כל הנתונים להיות גמלאי שמח וזה לא קרה לו. סיפור על ארבע שנים מורכבות שעברו עליו, עליי. ואין זה אומר שזה מה שיעבור עליך, חברי הקורא.

הסיפור מתחיל בתקופת מעבר קשה. בעבר לא חוויתי ולו "משבר מעבר" אחד: לא "משבר גיל השלושים", לא "משבר גיל הארבעים", וגם לא "משבר אמצע החיים". אפילו את "משבר גיל ההתבגרות" המדובר כל כך לא חוויתי. "משבר המעבר" היחיד שעברתי, אם כן, היה הפרישה לחיי גמלאות. דבר לא יכול היה להכין אותי למעבר הזה. ואכן, חוויתי ימים של מועקה. המעבר הזה —ה"יציאה" לגמלאות — נמשך כשנתיים.

לאחר כשנתיים נכנסתי להפוגה דרמטית שנמשכה כשנה וחצי, שאותה אני מגדיר כ"שנה וחצי של משה". הפוגה זו החלה עם יציאתנו למלחמה על חייו של אחי — מלחמה שלא צלחה. נחלנו בה תבוסה כואבת עם פטירתו ב־31 בינואר 2018.

ביום שמשה נפטר התחלתי בכתיבת ספר נוסף: "סיפור על שכול וזיכרון". הכתיבה של הספר ההוא סייעה לי להתגבר על האובדן הגדול שהשאיר אותי השריד האחרון למשפחת פלזנשטיין — משפחתו של אבי שהגיעה מקולומיה שבגליציה. כשהשלמתי את כתיבת ספר השכול, חזרתי לממואר שלפניך, לספור מחצית השנה האחרונה מתוך הארבע — תקופה שבה כבר חשתי בניצני אופטימיות.

למרות כל מיני "הבטחות" או הצהרות ששמעתי מחבריי בימי טרום־הפרישה, בנוסח: "החיים מתחילים עם הפנסיה", או "ימי הגמלאות הם רק פאן", או "החיים כגמלאי הם החיים האמיתיים", ודומות לאלה, אצלי זה לא היה כך. אדרבא. ימים רבים הסתובבתי עם תחושה שהחיים לא בדיוק מתחילים. נהפוך הוא. וגם פאן לא היה, במיוחד לא בשנה הראשונה לפרישה, שהחלה בכמה חודשי הלם. אינך יכול להיכנס לרבעון האחרון של חייך — טווח הגילים 80-60 — ולחוש שזו "התחלה", שכן איני יודע לשקר לעצמי.

ומדוע אני מדבר על רבעון? ובכן, זה בגלל ההיסטוריה הרפואית שלי. להגיע לגיל שמונים במצבי — "הגנטיקה שלך לא משהו," דברי הרופאה האונקולוגית שלי — יהיה בהחלט הישג ענקי. וחברים, היום אני מוכן לחתום על גיל שמונים. כשאני מעדכן שורות אלו, עם ותק של ארבע שנות גמלאות, אני כבר אופטימי יותר, אך עדיין איני מסתובב לצלילי מנדולינה בלב, ובוודאי איני כולי אושר ושמחה, אבל אני בהחלט כבר "אחרי". איני חש ש"חיי התחילו מחדש", וגם איני מרגיש "רק פאן" — אבל הפעם, אני מעט אופטימי. אופטימי זהיר־מפוכח.

ומדוע כתבתי שהיו לי "כל הנתונים להיות גמלאי שמח"? ובכן, שלוש סיבות לכך: הראשונה — שרדתי שתי מחלות סרטן קשות: ב־2007 במעי הגס, וב־2008 בכליה השמאלית, וכל שנה שחולפת מרחיקה אותי סטטיסטית מביקור חוזר של המפלצת. "אחרי שבע שנים מתום טיפולי ההקרנות והכימותרפיה — הסיכוי לפריצה מחודשת של סרטן המעי הגס קטן משמעותית," הסבירה לי אותה אונקולוגית חביבה. ובימים אלה אני כבר שתים־עשרה שנים אחרי!

כל שנה שחולפת ומוצאת אותי "נקי" — ובטווחים הנכונים של שני המרקרים CEA ו־CA19-9 (הראשון, לסרטן המעי הגס, והשני, טפו טפו טפו, לסרטן הלבלב) היא מתנה בממדי ענק לי ולמשפחתי, ולכן ייסורי המעבר לגמלה היו אמורים לכאורה להיות "קטנים עליי".

ולסיבה השנייה: בארבע השנים האחרונות קרו לי שלושה ניסים — הפקתי שלושה נכדים שנוספו ליעלה ולנעמי. שלושה!!! נדב, גפן ואלון. ממוצע של 0.75 נכדים לשנה הוא סיבה ראויה בהחלט לשמחה גדולה, אם כי בניתי על ממוצע גדול יותר מילדיי העצלים.

הסיבה השלישית לכך שהייתי אמור להיות גמלאי שמח הייתה כניסתי המשמעותית לעולם הקסום של הכתיבה. כבר בפברואר 2018 פרסמתי עם ביאה'לה, בתנו על ארבע, את ספרנו — "יומנה של חתולה גמלאית". איך ביטא חברי פנחס, שחצה את גיל השבעים ולא מפסיק לעבוד, את היתרון שלי כאדם כותב? "לך, חיים, יש את הכתיבה, ואני, מה אעשה כשאפרוש?"

אם כן, שאלתי את עצמי: מה לעזאזל קרה לי? מדוע לא הפכתי לגמלאי שמח מייד עם פרישתי?

ותהיתי: אני הרי חזק בניהול שינויים. והראיה לכך היא שמימשתי בהצלחה שינוי משמעותי באורח חיי בחמש השנים האחרונות, איך קרה שהתקשיתי כל כך לטפל בשינוי שהוא המעבר לחיי גמלה?

גם נפלא ממני להבין למה דוקא אני — כמי שיודע לבחור בגישה (Attitude) הנכונה, וכמי שלמד לשלוט בהרגשתו, ברוח התובנה המופלאה שתרם צ'רלס סווינדול (Charles Swindoll) לעולם המושגים שלי, לאמור:

"Life is 10% what happens to me and 90% how I react to it" — חוויתי כל כך הרבה ימים קשים?

כיצד אני, שמצויד בכלים כה חזקים, התקשיתי להתמודד עם אתגר הפרישה? התשובה מורכבת משני חלקים: האחד — היציאה לגמלאות, ובייחוד ימי תקופת המעבר לחיי גמלאות, היא משהו כביר. מדובר בהחלט ב"מגה־מעבר", אירוע שבסופו של דבר יכולתי לו, אם כי לא ביום אחד, וגם לא ביומיים. והשני — תחושת הסוף. התחושה שאני נכנס לרבעון האחרון של חיי. ס. ו. ף. צירוף מבהיל של שלוש אותיות תמימות.

עד כמה שיישמע הדבר נורא, פטירתו של משה הקלה על ההתאוששות שלי מתהליך המעבר, ובהמשך — על ההתייצבות בחיי כגמלאי. פטירתו של אח כה יקר, חבר קרוב ולעיתים גם אבא עבורי, ובחודשי חייו האחרונים גם בן, גימדה משהו את אתגר ההתמודדות עם "חיי החדשים", ואולי אף הכניסה אותו לפרופורציה הנכונה.

ובממואר הזה איני מספר רק את "סיפור הגמלאות". מצאתי שנכון יהיה לספר גם אירועים שאינם קשורים ישירות לנושא הגמלאות. היעלה על הדעת שלא אספר כאן על הימים המטורפים שעברו עליי במלחמה על חייו של משה, ובמיוחד על פטירתו? או על חומרים שובי לב שמצאתי בספרות על נושא ההורות? ומצאתי שראוי לספר על שתי נסיעות לחו"ל, האחת לפולין והשנייה לרומא, שמשה כה ייחל להן ולא הספיק.

כפי שאתה הקורא תיווכח, הספר מספר לא רק את "סיפור הגמלאות" שלי באותן ארבע השנים. הוא מביא את סיפור חיי בשנים הללו. מה שיתברר לי מאוחר יותר — ברגע של הארה — כסיפור חייהן של ארבע משפחות. שלי המצומצמת, ושל שלושת ילדיי. כן. אני חי חייהן של ארבע משפחות.

לסיום, בקשת סליחה לי ממך, קרנית, ומכם ילדיי: עינב, תמר ומתן, וגם ממך, משה. סלחו לי על שלקחתי את הדרור לחשוף פרטים מחייכם. לרוע מזלכם, אתם חלק ממני ובשר מבשרי, וסיפור הגמלאות שלי הוא גם סיפור החיים שלכם. הוא לא היה שלם בלי להביא את חלקכם. אתם, ילדיי, ככל הנראה לא תוכלו להחליף אותי כאבא. ואם חלילה אמא תחליט לעשות זאת, לא אדע להתמודד עם הסדרי הראייה.

חלק א': לקראת פרישה — למעבר הגדול בחיי

1. מדוע הקדמתי את פרישתי?

בחרתי במקצוע מרתק — הנדסת תעשייה וניהול. הוא התאים לי כמו כפפה ליד. זהו תחום המשלב את העולם ההנדסי עם העולם האנושי. הנדסה ואנשים, או אנשים והנדסה, הם לי שילוב מנצח.

זה כעשר שנים כתיבה היא לדידי העיסוק האולטימטיבי. היא "הדיחה" את הנדסת תעשייה וניהול כמקצוע המרתק ביותר. היה זה ביום שעינב הודיעה לנו שהיא הרתה את יעלה, והתחלתי את כתיבתו של "יומנו הסודי של סבא הריוני". נכנסתי לעולם הכתיבה.

הארגון המרתק ביותר, שעשיתי בו 41 שנים, הוא גוף ממשלתי של מערכת הביטחון. כבר כסטודנט היה לי ברור שאבחר לעבוד בארגון מסוגו, ובשנת הלימוד השלישית בטכניון קשרתי גורלי בארגון הזה, כ"מִלגאי". אין ולו עבודה אחת שבה אני מזלזל, ועם זאת, אין כמו לעבוד בארגון שאתה מזדהה עם חזונו וייעודו.

בעשור האחרון — אני כבר שְׂבַע שנות עבודה — עלו בי הרהורים אם ראוי יהיה לשנות כיוון, להתנסות בארגון אחר ובמיוחד לשנות עיסוק. היה זה אחרי שהחלמתי משתי מחלות סרטן, והבנתי שככל הנראה לא אחיה עד מאה ועשרים.

הצורך בשינוי התעצם כשהפכתי ל"סבא הריוני". היה זה ב־4 במאי 2013. הבנתי שעליי להיערך להיות הסבא הכי טוב בעולם — כתיקון לעובדה שלא כזה הייתי כאב ולא כבן זוג. באותו יום, אזכיר, הפכתי לאדם כותב. ידעתי שלא אוכל להיות גם איש משפחה טוב, גם אדם כותב, וגם להמשיך בעבודה תובענית. איני כה מוכשר כדי לעמוד יפה בסל עיסוקים כה מורכב — בשלוש מטלות שאני רואה בהן מטלות חיים.

הבנתי שיהיה עליי להיות אבא טוב דיו — Good enough father בפרפרזה על המונח שטבע רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי ד' וו' ויניקוט.

החלטתי אם כן לעשות מעשה.

יצאתי לכמה מסעות חיפוש. בחנתי לא מעט תחומי תעסוקה, ובעורפי נושפת הנחייתו של אבי אפרים ז"ל: "חיים, שמור על מקום העבודה שלך." שקלתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית. באוניברסיטה נאמר לי שאוכל להתקבל רק למסלול הארגוני־תעשייתי. ויתרתי. בהמשך הדרך ניסיתי להתקבל לקורס מִנהל בתי חולים. נדחיתי בנימוק שאיני מגיע מהתחום הרפואי. ניסיתי להתקבל כמרצה באחת האוניברסיטות, ושם נרמז לי שאני מבוגר מדי, והתשובה הפורמלית הייתה ש"אין תקן למרצה מן החוץ". עסקתי חלקית בהוראה במכללה בצפון, אולם רמת ההוראה לא הניחה את דעתי. פרשתי אחרי שנה. אף ניסיון אחד לא צלח, ומצאתי עצמי "שומר" על מקום העבודה בחברה.

לא אשכח שיחה מכוננת שקיימתי עם בתי תמר, ובה העליתי את לבטיי אם להקדים את פרישתי. תמר, באותם ימים מנהלת משאבי אנוש אגפית ב"תרו", עסקה לא מעט בנושאי פרישה. כשסיפרתי לה על לבטיי, שאלה — וכאן אני מביא מקצת מהדברים: "אתה עדיין מרגיש חיוניות בעבודה?" ולא רק חיוניות, אלא גם "תחושה שאתה ממשיך להגשים את עצמך?" ועוד, "איך הסביבה מקבלת אותך?" היא סיפרה כמה עצוב לראות אנשים שדועכים בעבודה ולא זוכים ליחס הולם, והוסיפה, "במה תוכל להעסיק את עצמך כשתפרוש?"

בתחילת 2015 גמלה בי ההחלטה לפרוש. ואומנם ב־31 במאי 2015, פחות משנתיים ממועד הפרישה "התקני" יצאתי לדרך חדשה.

לא אחת עולים בי הרהורים, אולי נבון היה לפרוש מוקדם יותר, כשהחלמתי לחלוטין מצרות הסרטן ואני בן שישים. ואולי בשנת 2013, כשנהפכתי ל"סבא הריוני", כאשר נשאבתי לכתיבה.

כבר אז הבנתי שהקסם הזה — המילה הכתובה, יהווה ציר מרכזי בחיי, ב"זמן שנותר". ולא רק שהכתיבה תשמור על נפשי, במובן הבסיסי ביותר של המילה, היא תאפשר לי לעוף למחוזות אחרים, תהיה לי מחולל של שמחה, ויותר מכול - תקל עליי למצוא שלווה.

2. מודלים של פרישה

את הפרק הזה כתבתי לקראת "סגירתו" של הממואר, בהסתכלות לאחור על תהליך הפרישה, כארבע שנים מיום שפרשתי. 

מאותה הסיבה שלא ניתן לאפיין "גמלאי טיפוסי", ספק אם ניתן להגדיר "מודל גנרי" לתהליך הפרישה ולהגדיר את השלבים האופייניים לתהליך שהגמלאי יעבור מיום פרישתו ועד ליום שבו יתייצב ב"חייו החדשים".

"המדריך לפורש ומשפחתו" שהופץ בשנת 2014 בחברה שבה עבדתי, הגדיר ארבעה שלבים לתהליך:

"שלב ירח הדבש", שבו הפורש עסוק בלהתנסות בהכול, ובפועל נמצא ב"ירח דבש שני";

"שלב האכזבה", שבו הוא מתפכח ועשוי לחוות תחושות ריקנות ולעיתים אף דיכאון;

"שלב הארגון מחדש", שבו הוא מפתח ראייה ריאלית של המציאות ובונה שגרת חיים מספקת;

ו"שלב היציבות".

הצגתי את ארבעת השלבים אף על פי שהם כלל לא שיקפו את המציאות שפגשתי. אני זיהיתי בתהליך שעברתי שלושה שלבים עיקריים:

השלב הראשון היה שלב שאני מגדיר "שלב הלם ובלימה". בחודשים הראשונים חוויתי סוג של הלם, וכשהשתחררתי, ניסיתי להעסיק את עצמי במגוון רחב של פעילויות ולהימנע מקבלת כל החלטה הקשורה ב"חיי החדשים". הייתה זו גם המלצתו של יועץ הפרישה בסמינר "הכנה לפרישה" שבו השתתפתי עשרה חודשים לאחר יציאתי לגמלאות. על שלב זה ארחיב מאוחר יותר, והוא נמשך כשנה.

את השלב השני אני מגדיר כ"שלב עיצוב חיי כגמלאי" או "שנה של מחשבות מופלאות". מצאתי את עצמי מהרהר על משמעות החיים, על בגידת הגוף והקוגניציה, על בדידות, על אויב הזמן, על נושאי הורות וסבאות, ובכלל על זִקנה. בשלב זה הבנתי שעליי מוטלת האחריות לנהל את חיי — להפוך ממנוהל למנהל. משסיימתי את השנה הזאת, השלמתי תהליך של ניסוח משמעות חיי, ושלושת עולמות התוכן הנגזרים ממנו. גם שלב זה נמשך כשנה.

השלב השלישי שעברתי היה "שלב ההתייצבות", שהוא תולדה של שלושה נושאים. הראשון: הסטת המיקוד שלי מ"מציאות חיי הגמלאות" למשך כשנה וחצי, למלחמה על חייו של אחי משה, ובהמשך, להתמודדות עם השכול לאחר פטירתו. נושא שני שתרם להתייצבות היה המיקוד בשלושת "עולמות התוכן" המוזגים משמעות לתוך חיי: משפחה, אורח החיים וכתיבה. ושלישי, ללא ספק, הוא הזמן שחלף. כן, הזמן הוא בהחלט גורם משכך.

בחצי השנה האחרונה, כשלוש שנים וחצי מיום שפרשתי, אחרי שהתאוששתי מעט מלכתו של אחי, חשתי בניצני אופטימיות. לא השלמתי אומנם את "שלב ההתייצבות" כאדם שמח, אבל בהחלט נעשיתי אופטימי יותר כשקיבלתי את עובדת הפיכתי לגמלאי.

יועץ הפרישה ב"סדנת הפרישה" שבה השתתפתי לא ניסח את המלצותיו במונחים של "מודל פרישה", אך המליץ על שני דפוסי התנהגות טוריים: הראשון — בחודשים הראשונים לפרישה: "עליך לקחת את הזמן, לזרום, ולא לקבל כל החלטה." והשני, בהמשך: "תכנן את זמנך, ועסוֹק חלקית בפעילות בתחום שרכשת בו ידע או יכולות." ועוד הוא המליץ להימנע ממצב שבו תחיה את חייך כגמלאי תחת המוטיב "עשה רק פאן".

שוחחתי עם פורשים רבים על התהליך שהם עברו, ואביא רק את סיפורו של חברי מנחם, שאיתו התייעצתי שנה לפני פרישתי, שהיה אז כבר עם ותק של שנה כגמלאי. מנחם לא דיבר על שלבים, אלא על הנושאים שבהם הוא התמקד ושעושים את חייו כגמלאי לחיים שמחים: הטיפול בנכדיו (במועד השיחה כבר החזיק בשמונה), עיסוק חלקי בחקלאות ובפעילות התנדבותית כחונך נער ממשפחת מצוקה, לימוד "שפה" חדשה — הגמרא, וזה לדבריו "כדי לשמור על רעננות המוח".

לא עסקתי כאן בסקירת ספרות על "מודלים של פרישה" או על "תכנון פרישה", הבאתי רק את המעט שנחשפתי אליו. הנושא הוא ענקי וחובק תחומי ידע רבים: פסיכולוגי, סוציולוגי, רפואי, כלכלי, תעסוקתי ועוד. בספרות המקצועית תמצאו מאמרים אין ספור על נושאים אלו. על מדריך אחד בכל זאת אמליץ: "מדריך הפרישה של אוקספורד". (The Oxford Handbook of Retirement).