יום הולדת שמח, אדולף היקר

פרולוג
יוני 1945

כמה מפתיע, היא מלאת שלווה. כאילו העניין לא נוגע בה, כאילו לא היא האישה הצעירה הפוסעת בחושך היורד לאורך השבילים המוזנחים בין המצבות, משני צדדיה שני חיילים תשושים הפוסעים, כך נראה לה, בשארית כוחם. השבילים צרים וכתפיה צמודות לכתפיהם, ולהפתעתה, האינטימיות הכפויה הזאת כמעט נעימה לה.

קר הלילה. עמוק ושקט. החיילים, המחזיקים בידיהם פנסים תשושים כמותם, מפלסים להם דרך מימית, צהובה ועגומה בחושך הסמיך, הקרוש. בראש התהלוכה המשונה צועד קצין בדרגת קפטן. הוא מניח את רגליו על האדמה ברכות, כמו מנסה לא להכביד עליה במשקלו. היא מביטה סביב וחושבת, איזו סצנה! ריבונו של עולם, כמה בנלי. ברכט כבר היה כותב על זה מחזה. אחד החיילים מועד על ענף, והיא, אינסטינקטיבית, מושיטה יד לתמוך בזרועו. איזה אבסורד, שלושה אנשים שהיא לא מכירה ממלאים תפקיד כל כך משמעותי בחייה. או בקץ חייה. ואפילו את שמותיהם היא לא יודעת. היא יודעת רק שלמרות גילם הצעיר העיניים שלהם מלאות במראות שאדם לא צריך לראות במשך כל חייו, לא בצעירותו ולא בזקנתו. בעל כורחם הם משמשים לה בתפקיד הקהל בדרמה כמעט מגוחכת שבה היא מגלמת את התפקיד הראשי. ואיזה תפקיד. היא מביטה פנימה, מחפשת עמוק בתוכה, ולא מוצאת אפילו צל צִלם של פחד או ויתור, של תחושת החמצה או תבוסה. אדרבה, היא מופתעת לגלות שכמעט הוקל לה. היא כמעט שמחה, הרי עוד מעט היא תתמזג עם הרוח, תהפוך לחלק מהמראות ומהריחות שכל כך אהבה, בושמם של עלים נרקבים, ניחוח האדמה. הטבע. היא תתרום את חלקה למעגל הזה, גם אם חלק צנוע. היא שואלת את עצמה אם כך אמור אדם להרגיש רגע לפני שהוא נפרד מהעולם הזה. אולי צער? חרטה? פחד? מה שזה לא יהיה — היא לא מרגישה אף לא אחד מאלה.

היא מביטה על עצמה מהצד, כאילו כבר עזבה את גופה, מגלמת תפקיד של גיבורה הרואית ברומן למשרתות, לבושה בשמלה שהתחילה את חייה בתור שק של סוכר או של קמח, עברה גלגולים רבים, החליפה בעלים לשעה — וכעת הגיעה גם היא לסוף דרכה. כך או כך — תכף ירד מסך אחרון. הרבה תפקידים היא הספיקה לגלם בחייה הקצרים, וכעת זמן לרדת מהבמה. במרחקים תן מיילל. היא כורה אוזן: האם היא תחדל לפני שתספיק לשמוע את קול הירייה שיהדהד ויימוג בין העצים, כמותה?

היא מביטה סביב. כאן, בכנסיית לוקאס הקדוש, היא הוטבלה, ובחצר שיחקה מחבואים, מסתתרת בין המצבות לאחר המיסה של יום שישי. המוות היה כאן חלק מהחיים. היא לא פחדה אז, למה שתפחד עכשיו? אבל כל זה היה מזמן, לפני שנפלו השמים, לפני שהמוות הפך להיות לה בן לוויה צמוד ונאמן, יום־יומי, עניין שבשגרה. כאן הרבה לא השתנה, העצים עדיין עומדים כאז, אם כי הם כבר לא גאים, זקופים ומטופחים כפי שזכרה, וכבר לא שולחים אצבעות ענפים ירקרקות אל העננים. הם כמו הצטמקו וכופפו קומתם, מרכינים ראשם אל העשבים, הקוצים והשַׁיִת שעלו בין המצבות, שלמרבה הפלא נותרו שלמות ברובן, גם אם שיני הזמן כירסמו בהן ואזוב וטחב צמחו עליהן פרא, ועשבי הבר שעלו בין הקברים לא נוכשו זה עידן ועידנים. אבל המוות כאן לא הוטרד. כאן, בממלכת הנצח שלו, מלאכתו נעשית נאמנה.

הצעירה מרימה את מבטה, צידה המערבי של הכנסייה הכפרית הנטועה בחזיתו של בית הקברות נשענת על רגל צל שחורה, עורה הסדוק, הלבן, מחזיר את אורו ההפכפך של הירח, שכעת מציץ מעבר לענן ופורש לרגליה שטיח של אור לבן, בוהק במפתיע, ומלווה אותה כמו זרקור עוקב. התאורן השמימי לא איבד את חוש ההומור שלו ועיצב, לרגל האירוע, תאורה אבסורדית.

התהלוכה העגמומית מגיעה אל מפתנו של קבר פתוח המזכיר לה לוע שחור, פעור, של מפלצת מאגדת ילדים. רגבי עפר כהים שהוטרדו משלוותם עוטפים את שולי הבור כשפתיים שחורות, עוד מעט יושבו חזרה אל מקומם ופֶה העפר ייסגר לעד על גופה חסר החיים. מהאדמה שנחפרה לא מכבר עולה ניחוח של אזוב ירקרק, ענפים נרקבים וגשם טרי. למרות הכול, בין שתהיה כאן מחר ובין שלא, טל יֵרד לפנות בוקר וגשם ודאי ישטוף את האדמה לאחר שהשמש תשקע, ניצנים ינצו, ועד מהרה יתרחש הקסם ופרחים יעלו בשלל צבעים, גם על קברה. דרדר כחול, נורית צהובה. בראשה עולה שורה משיר אהוב: "האדמה קיבלה אותי. ואני בכיתי".¹

שקט עמוק אופף כעת את ליבה של האישה הצעירה, שלווה של מי שהגיעה אל סופו של מסע. היא מביטה בבור הפעור ללא פחד. הקפטן מוציא מכיסו דף ושולח אליה מבט. פניו של הקצין, איש חיל המודיעין הבריטי, נראות דאוגות ורציניות במידה כזאת שהיא כמעט נכנעת לדחף שעולה בה להניח יד על זרועו. הוא מיישר את קיפולי הדף וקורא ממנו לאור הפנס שמחזיק הסמל, פקודו וחברו הקרוב:

"פרוליין אמה מילר, בעקבות הודאתך שניתנה מרצונך החופשי וללא כפייה בפני בית דין מוסמך של בעלות הברית, נמצאת אשמה בכל סעיפי האישום. פסק הדין התקבל פה אחד. לפי בקשתך, בזכות שיתוף הפעולה שלך ולפנים משורת הדין, גזר הדין יבוצע כאן, בבית הקברות הלותרני של העיירה פורטץ. יש לך משהו לומר?"

הצעירה המכונה אמה מילר לא ממש מקשיבה למה שכבר ידוע לה, ממילא הוא קורא מהנייר באנגלית, ואנגלית הרי היא לא יודעת. היא מתבוננת בפניו של הקצין. בעיניו. אפילו באור הדל אפשר להבחין שהן תכולות. נדמה לה שהיא מבחינה בצלקת קטנה הנמשכת מעל עינו השמאלית, עולה אל מצחו, מטפסת מעלה ונבלעת מתחת לכומתה שעל ראשו. הקפטן שואל: "יש לך בקשה אחרונה?" כעת להפתעתה, היא קולטת שהוא עבר לדבר בגרמנית במבטא מושלם, ויותר מכך, בעגה של קלן, עיר הולדתה. תחושה משונה עוברת בה, כאילו אווז חלף מעל קברה. "פרוליין מילר?" שואל הקפטן, והיא אינה טורחת לתקן אותו, כמו שאמר המשורר האנגלי, What's in a name,² בסופו של דבר? וזהו בהחלט סופו של דבר. הסמל לוטש בה עיניים ומחווה בידו בקוצר רוח תנועה שמשמעה: הקפטן מחכה!

התחושה המשונה מתפוגגת. היא שולחת אצבעות לשרשרת שעל צווארה ועוטפת בכף ידה את התליון המוכסף, דמוי הצדף, התלוי עליה. היא מביטה סביבה. שקט מחלחל לנשמתה. עוד מעט גם היא תהפוך לחלק מהשקט הזה שאליו כל כך צָמאה, ואז היא תהיה פרח. ובאביב דבורה תבוא אליה ו...

"פרוליין מילר?" שואל הקפטן. הצעירה המוכרת בשם אמה מילר מסירה את השרשרת מצווארה ומושיטה אותה חפונה בידה לקצין. הסמל שלו, פרדי, נדרך, אין אמון בנאצים האלה, במיוחד כשכבר אין להם מה להפסיד. בעיני נץ הוא עוקב אחרי כל תנועה שלה. אין לדעת איך היא עלולה לנצל את הקִרבה בינה למפקדו היקר לו כאח, קפטן ג'ו, אם היא לא תשלוף פתאום איזה משהו חד... לפני שהוציאו אותה מהתא במרתפי ה־EL-DE, מטה הגסטפו לשעבר בעיר קלן, שלמרבה האירוניה נשאר שלם על תילו כמו אי קטן בים של הרס, ביקש מקפטן ג'ו רשות לאזוק את ידיה כדי למנוע הפתעות, אבל קפטן ג'ו לא הסכים. הוא סירב ליטול את החירות המועטה שנותרה לגרמנייה הזאת, וחס על כבודה בשעות האחרונות לחייה. הוא ממש מקווה שהמפקד שלו לא ישלם ביוקר על ההחלטה הזאת. זה יהיה חבל, שלא לומר מגוחך, אם אחרי כל מה שקפטן ג'ו עבר במלחמה הזאת, עברו שניהם כתף אל כתף כאחים, נלחמו וניצחו יחד, הוא ייפגע עכשיו. ועוד על ידי איזו כלבה נאצית. מזל שלו, חושב פרדי, מי יודע מה היה קורה לו אם לא הייתי שומר עליו כמו דוגרת. כמו בחג המולד האחרון בכפר הבלגי מורסונט, אם ככה קראו לחור העלוב ההוא, כשהצלף על מגדל הכנסייה... קפטן ג'ו מושיט את ידו לכיוון ידה השלוחה של הבחורה. הסמל פרדי מהדק את אחיזתו סביב קת האקדח שלו. הוא והחייל הנוסף, שאת שמו הוא לא מצליח לזכור בשום פנים ואופן, מכוונים את פנסיהם אל קפטן ג'ו ואל הבחורה. התליון שבקצה השרשרת, העומדת להחליף ידיים, מתנועע כעת בתנועת מטוטלת בכוחות עצמו כמו פרפטום מובילה, לרגע מתרחק מהאישה הצעירה ואז מתקרב אל ידו של קפטן ג'ו — וחוזר חלילה. עוד רגע אחד הוא מפר את האוויר, מיטלטל ימינה ושוב שמאלה, ואז מאט וכעבור רגעים אחדים נעצר בדיוק בין הגבר לאישה, תלוי על בלימה, מנצנץ לאורו של הירח בעליצות שאינה במקומה ופתאום נשמט מטה, נופל ונחבט באדמה כמו ציפור ירויה. מהחבטה נפתח תליון הצדף ומתוכו נושר פתק קטן, לבן, מקופל. קפטן ג'ו והאישה הצעירה מתכופפים ומושיטים את ידיהם אל פיסת הנייר המבהיק על רקע האדמה הכהה. באורו של הירח צללי הידיים המושטות, שכמו נוגעות זו בזו, נבלעים זה בזה לבלי הפרד.

1 יוהאן וולפגנג פון גתה, פאוסט, תרגום: ל' פורת.

2 ויליאם שייקספיר, רומיאו ויוליה.

1.
יוני 1924, עשרים ואחת שנה קודם לכן

למה הוא עומד שם, הבעל הזה שלה, על יד הדלת, חיוור ומזיע ולא מושיט יד? או, הנה הוא מתקרב אליה עם ממחטה ביד למחות את זיעתה, בוודאי, סוף־סוף יביא תועלת, גם אם סמלית. אבל לא... הוא חולף על פניה וממשיך אל המטבח. היא שומעת את הברז נפתח בחריקה חלודה. הוא מרטיב את המטפחת בכיור, סוחט אותה ופורש על קודקודו המעלה אדים כקומקום. "וילי!!!" היא צועקת. אין תגובה. כמה חסר תועלת הוא יכול להיות, ועוד להעמיד פנים שהוא לא קשור לעניין? האמת היא שתחושת אשמה כבדה מרוחה בנדיבות על פניו האדומות כמו ציפוי על עוגת אוכמניות. "וילי!" היא צועקת. גופו של וילי קופא מאימה. כמו כפתור נלחץ בו, אוזניו מתמלאות בזעקות הפצועים בקרב וורדן שבו לחם. הוא רואה את חבריו מטפסים בסולמות אל מחוץ לשוחה וכעבור רגע נופלים חזרה פנימה, ועל גופם פעורים פרחי דם. השוחה שהיתה ביתם חודשים על גבי חודשים, מתמלאת פתאום המון בני אדם השולחים ידיים ונועצים ציפורניים ושיניים זה בזה וקורעים בשנאה זה את בשרו של זה. וגם את עצמו הוא רואה, אוחז ברובה מכודן ומניח רגליו על הסולם, אבל לפני שהוא מספיק לצאת מן השוחה, זולגת פתאום חמימות אדומה במורד ירכו והוא מביט בה מופתע ונעלב כילד שנגזל צעצועו, תוך שהוא קורס ארצה כמו שק תפוחי אדמה ונשמט לתוך הבוץ. עיניו נחות על קרקעית השוחה הצבועה באדום, כל כך הרבה דם זורם סביב ונקווה על האדמה בפלגים קטנים. עיניו מתמלאות בפניהם של חבריו לנשק, הנופלים בזה אחר זה על ידו כמו מריונטות שמפעילן שמט את החוט שעליו היו תלויות וכיבה את האור בעיניהן. באוזניו עולה קולה המזוויע של הנשימה האחרונה של יוהן, ידידו הטוב. באפו עולה ריח המוות, ריחות של גופים שנעזבו מיושביהם והופקרו להירקב בבוץ, פניהם מנוקדות בכתמי בוץ ובזבובים, דמם החמצמץ נקרש כמו עיניהם, שנשארות פקוחות ב... במה? בתימהון? מישהו צועק שוב ושוב את שמו, ומול עיניו מתפשט דם ומכתים את הסדינים הלבנים שעליהם שוכבת אשתו: "וילי!" צועקת אשתו. ואז נמתח שקט. ושוב עולה צעקה.

אליזה שוכבת בחדר השינה במיטתם, כורעת ללדת. היא לא מבינה איך זה קרה בדיוק, עוד מעט יהיה לה תינוק. היא היתה אמורה להאמין שילדים גדלים בתוך ראשי כרוב, כי זה מה שאמרה לה אוגניה, הסבתא הפולנייה שלה. סבתא שלה שקטפה, בישלה וכבשה מאות כרובים בחיים שלה, ושמעולם לא ראתה אפילו צל־צילו של תינוק בסביבה. נו באמת... הגב שלה מבקש להיקרע לשניים. לפי עוצמת הכאב — סיכוי טוב שזה יקרה. למה לא אומרים את האמת? היא תוהה כשגל הכאב חולף, ברור שילדים לא באים לעולם בתוך כרובים, וגם לא נישאים במקורי חסידות ומשולשלים על ידיהן מבעד לארובות. שטויות! אגדות ילדים! תינוקות צומחים בגופן של נשים. הרי מגופן הם יוצאים. וזה קשור כמובן גם לגברים, זה הרי קורה לזוגות נשואים, ולתנועות המשונות ולעוויתות הקולניות של הגברים כשהם מחבקים את הנשים שלהם בלילות. אליזה לא מבינה למה בודים סיפורים כאלה, ולמה הס מלהזכיר את הנושא? הרג ומוות הם נושאים שמותר ואפילו רצוי לדבר עליהם, ואפילו יותר מזה, להתפאר בהם. חיילים שחזרו מהמלחמה קיבלו מדליות על שהצליחו לטבוח בחיילי האויב, וכל המרבה הרי זה משובח! וכמה כבוד נפל בחלקם של מפתחי הגז הקטלני? ולמה לטרוח להרוג אדם אחד אם באותו מאמץ, ועוד פחות, ממש בנקיפת אצבע, אפשר לקטול מאות!3 אבל על הבאת חיים? לא, על זה לא מדברים. אף לא מילה! לא, ששש... זה אסור. זה לא מוסרי! זה משהו שלא עושים בחברה מהוגנת. איך, היא תוהה, יכול דבר כל כך טבעי להיות משהו שיש להתבייש בו? ואיך זה קשור למוסר? ועוד פחות היא מבינה למה כולם שותקים בעניין. לא רק "החברה המהוגנת", אלא גם המדענים, הרופאים, המורים והכמרים. אולי אם היו מדברים על זה, הם היו יכולים לעשות משהו עם... אייי! כאב נורא פולח את בטנה ומבתר את גופה. היא מרגישה כמו נתח בשר שברטולד קורינתנברג הקצב מנסר בחדר האחורי של האטליז. כשהכאב מרפה מעט, חוזרת אליזה לנשום בקצב כמעט רגיל, ממשיכה להתבוסס במחשבותיה ובזיעתה ולתהות איך אחרי כל זה נשים ממשיכות לאהוב את הבעלים שלהן, ואפילו מולידות איתם עוד ילדים...

*המשך הפרק בספר המלא*