אחות לפליאדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחות לפליאדות
מכר
אלפי
עותקים
אחות לפליאדות
מכר
אלפי
עותקים

אחות לפליאדות

3.7 כוכבים (111 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2548מקורי
ספר מודפס
5968.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2544מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אורית אילן

אורית אילן (נולדה ב-14 במאי 1960) לימדה בבצלאל ובבית ברל, מלמדת בסדנאות כתיבה.

מספריה:
עד החתונה זה יעבור - עם עובד (1991), זיכה אותה בפרס אקו"ם.
ספר המעשיות לאמהות - רדיום (2016), היה מועמד לפרס ספיר.
אחות לפליאדות - ידיעות ספרים (2022), זיכה אותה בפרס ספיר.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

האם יש לחיים מסלול? האם ישנו נתיב המסמן דרך ותבנית, כמו הקווים הדמיוניים שמחברים בין הכוכבים ויוצרים על כיפת השמים תמונות של שור, צייד ועגלה? ואם יש מסלול, הרי שגם אפשר לסטות ממנו – זו, בכל אופן, התחושה שמכרסמת בגיבורי אחות לפליאדות: התחושה שחייהם נעו במסלול ושמשהו, איכשהו, הסיט אותם ממנו. 
לפעמים הם מצליחים לקרוא ל"משהו" הזה בשם, לזהות את הגורם לסטייה מהדרך. אבל זה לא הופך את הדברים למובנים יותר או לשרירותיים פחות. המשמעות חומקת מבין אצבעותיהם, סובבת סביב הדברים ואינה נצמדת. 
כל אחד ואחד מהם מחפש פשר לשרירותיות הזו בתוך עצמו, במפגשיו עם האחרים ובעולם המלא על גדותיו ב"מומחים לסבל": מרפאים ומכשפים, רופאים לגוף ורופאי נפש, חוקרים אקדמיים, נביאים־בעיני־עצמם ומורים רוחניים. הספר עוקב אחריהם בכתיבה מלאת תנופה והומור, בחמלה ובאירוניה. 
זהו ספרה השלישי של אורית אילן. ספרה הראשון, "עד החתונה זה יעבור" (עם עובד, 1991), זיכה אותה בפרס אקו"ם. ספרה השני, "ספר המעשיות לאמהות" (רדיום, 2016), היה מועמד לפרס ספיר. 

פרק ראשון

1.

כמה חודשים לאחר שעבר להתגורר בשוודיה עם אשתו ובתו כתב לי אחי שהוא פגש בכנס רפואי במאלמו איזה מכר ותיק שלו והתייעץ איתו לגבי. הוא איש מקצוע מעולה ואני באמת סומך עליו, הבטיח, ונשבע שיכתוב לי ממש בקרוב על השיחה המרתקת שלהם - היו לו, למכר הוותיק שלו, כמה תובנות מעניינות שבטוח אשמח לשמוע. ובינתיים, סיכם, תעשי לי טובה, תשמרי על עצמך ואל תעשי שטויות.

אחי חותם כך את כל המיילים שהוא שולח לי, ואני תמיד עונה לו בסבלנות ומבטיחה שאין לי שום כוונה לעשות שטויות. אני לא שואלת לאילו שטויות הוא מתכוון - נוח לשנינו להשאיר את הכוונה עמומה כך שתכסה את כל השדה שבין הטריוויאלי לקטסטרופלי, ובכל מקרה, המיילים האלה לא באמת נועדו להעברת מידע. קצת סיפורים על מה חדש (אצלו הרבה, עם המשפחה והעבודה והארץ החדשה. אצלי, בדרך כלל, כמעט כלום), הרבה קנטורים הדדיים. וכך, מדי שבוע, מאששים את האנחנו שאנו.

אני ממש סקרנית לשמוע את התובנות המעניינות של המכר שלך, כתבתי לאחי. אבל ממתי אתה בכלל הולך לכנסים רפואיים ועוד מנהל שם "שיחות מרתקות" עם "אנשי מקצוע מעולים" שאתה "באמת" סומך עליהם? שנינו הרי יודעים שאתה לא סומך על אף אחד, בטח לא על אנשי מקצוע, ובטח לא באמת. אחי ענה שאני חשדנית חסרת תקנה, אני כתבתי שהיה לי מורה מצוין, ואחרי עוד כמה הקנטות פנינו איש־איש לענייניו.

נזכרתי במייל הזה רק כעבור כמה ימים, כששליח צלצל בדלת ועמו חבילה שנשלחה מחיפה. מישהו שהציג עצמו כדוקטור לפסיכותרפיה רפואית כתב לי עד כמה שמח לפגוש - ועוד במקרה גמור - את אחי "המבריק תמיד", ועד כמה נהנה לשוחח איתו. בעקבות שיחתם הוא שולח לי שני ספרים שעשויים לעניין אותי, לעניות דעתו, ואני כמובן מוזמנת לפנות אליו אם ארצה לשאול משהו או להתייעץ. על המכתב לא היו מספר טלפון, כתובת מייל או כתובת רגילה. השם, ד"ר שער אל־הנס, הופיע בתחתית העמוד מתחת לחתימה ירוקה, מופרזת בסלסוליה.

הקפצתי את החבילה בידי וחשבתי על אחי, בסטוקהולם, זומם את המזימה האווילית הזאת, מפעיל מרחוק את חבריו מיחידות העילית של המודיעין והטכניון שבעבר כבר נעזר בהם למזימות אוויליות דומות; שולח אותם לארגן את החבילה, לחפש את הספרים, להקליד את המכתב שהכתיב להם; מתעקש, למרות מחאותיהם, על שמו המגוחך של השולח רק משום שמרגע שצץ ונצנץ במוחו הוא דבק בו, מוקסם כעורב, שוכח לשם מה בכלל טרחו כולם את כל הטרחה הזאת. חייכתי בעל כורחי אל ד"ר שער אל־הנס והוצאתי את הספרים מהחבילה.

הראשון היה "חשיכה נראית", שכתב ויליאם סטיירון על הדיכאון שלו ושכבר קראתי שנים קודם לכן ולא רציתי להיזכר בו. השני היה "מוות בחיים: דיכאון - ואיך לקום ממנו", שעליו היו חתומים סטיבן מק'לורי ופלאנרי דיפטון - הוא דוקטור לפסיכולוגיה רפלקטיבית באוניברסיטת איווה, והיא (קשה להאמין אבל כך בדיוק נכתב על הכריכה האחורית) מומחית לשמחת חיים ולנרטיבים פרו־אקטיביים מחוללי משמעות ומלמדת באוניברסיטה החופשית של סן ברנדינו. תצלום של השניים, שהיו אולי גם זוג לחיים ולא רק לכתיבה, נמרח על הכריכה: מחודדי סנטר, נחושים כנערי כנסייה מתחת לקסדות השיער הבהיר, והפרופילים האופטימיים שלהם מופנים זה אל זה והלאה מהקורא הדיכאוני העומד לקרוא בספרם; הם צולמו כשהם עומדים על סף תהום - מעין מָשל, הנחתי, לַחיים.

זרקתי את הספר לפח, אבל אחרי עשר דקות הוצאתי אותו משם והתחלתי לקרוא. בעמוד הראשון, מחוצה תחת משקלה של עברית עילגת, מצאתי את הפסקה הבאה:

האם גם אתם חשים פה ושם שכל שמחת החיים נשאבת מכם כאילו שואב אבק קוסמי יונק מכם אור ואהבה ואתם עכשיו בחשיכה? אולי אתם גם עובדים בלי סוף ומתאמצים בשביל לא להתחבר אל האמת הפנימית שלכם? ומה זאת האמת הזאת? ששום דבר לא משנה לכם, שלא אכפת לכם מכלום. כדאי שתדעו שאתם לא לבד. מיליונים בהיסטוריה האנושית הרגישו את זה. ברפואה קוראים לזה דיכאון. אבל דיכאון זה רק מילה. במציאות זה מוות בחיים. האם תוכלו להתעורר לתחייה ולקום אל היקום? אנחנו אומרים לכם שאתם יכולים.

הפעם העפתי את הספר מבעד לדלת החדר אל המסדרון. חזרתי לשולחן ולמחשב וכתבתי לאחי עוד מייל. הייתי בדיכאון, הבהרתי. עכשיו אני לא. עכשיו אני סתם חיה. וכדי שהמצב יישאר כך אני מבקשת שלא תשלח לי יותר ספרים כאלה שרק עושים לי רע - למה בכלל חשבת שהם יכולים לעזור לי? - וגם לא ספרים אחרים, שלא תדבר עלי עם אנשים אחרים ושבעיקר לא תמציא אנשים אחרים. הוא לא ענה לי, אולי היה באחת הפגישות האינסופיות שלו, ואני ישבתי ובהיתי במסך עד שהטלפון שלי צלצל. בחורה שקולה ילדותי אמרה שהיא מתקשרת מהבנק ושסגן מנהל מחלקת עובר ושב מעוניין להיפגש איתי. "מחר הוא נמצא בבנק עד שש, אפשר לקבוע בחמש?" שאלתי מה העניין והיא אמרה שהיא רק מתאמת את הפגישות, היא לא יודעת, ומיד שאלה אם גם בחמש וחצי יתאים לי. מתאים? יופי. מעולה. קבענו. שיהיה לך יום מקסים.

כתבתי לאחי עוד מייל ושאלתי מה לדעתו רוצים ממני בבנק. לא חשבתי שיֵדע, פשוט רציתי שיחרף ויגדף אותם קצת, כפי שתמיד נהג לעשות. היה בזה משהו מרגיע. אבל הוא עדיין לא ענה, אולי בכלל הלך לישון - פתאום לא זכרתי מה השעה בסטוקהולם - ובכל מקרה עמדתי לאחר לעבודה ולא יכולתי לחכות לתגובה שלו. הרמתי את "דיכאון - ואיך לקום ממנו" מרצפת המסדרון, לקחתי גם את "חשיכה נראית", ומכיוון שלא ידעתי מה לעשות עם שניהם הכנסתי אותם לשקית ניילון ויצאתי מהבית. כשהגעתי לתחנת האוטובוס זרקתי את השקית לפח.

התחנה היתה ריקה. מעבר לכביש, שלט ענק על חצובת קרשים גבוהה פרסם את פסגת האורכידאה - אֲפרים של סגול וירוק ובתוכם, כחרציות, בניינים בהירים מתחת לשמים בהירים לנצח. מאחורי השלט נפרשה, ספקנית, פסגת האורכידאה של מטה, זו שהרגע הגעתי ממנה. בהיתי בשלט וחשבתי על סגן מנהל מחלקת עובר ושב.

גם אחרי חמש־עשרה שנה הכרתי אותו רק בשמו הפרטי, דני, ואף שאני בטוחה שנתקלתי, ויותר מפעם אחת, בשמו המלא, לא זכרתי אותו. זה לא מפתיע. אחרי הכול, השם שעל הפרק היה תמיד שלי. בכל פעם שהייתי באה לחלות את פניו בדבר משיכת היתר שלי היה חוזר עליו כמה פעמים, מושך את ההברות הראשונות, ואז ממשיך ומפטפט איתי דקות ארוכות, עליז ושנון, חוקר אותי על הלימודים או על העבודה שלי. אני הייתי מחזירה לו חידוד על חידוד, שנינה על שנינה, רוטטת ממאמץ כארנב מחושמל, עד שבמפתיע - ותמיד במפתיע אף על פי שחיכיתי לכך - היה מרצין ומשתתק, הודף את כיסאו לאחור, משלב את ידיו על עורפו ונועץ בי מבט; מהשתיקה הזו, מהכיסא שחזר והסיע לעברי בתנופה, היתה מבקיעה בכל פעם מחדש האמת הברוטלית של יחסי הכוח בינינו. נו אז מה, מיקה, הוא היה שואל ושֹם קץ לפטפוט, שם סוף ללצון ולשנינה - מה יהיה הסוף עם האוברדרפט הזה? נראה לך שהוא ייסגר אי־פעם? הייתי אומרת שכן, הייתי אומרת שלא, הייתי אומרת אולי, בטח, עוד מעט, נאבקתי להיישיר אליו את המבט, לא להשפיל את ראשי, ניסיתי להחמיק לתוך השתיקה שלי שבריר של חידוד, רסיס של שנינה, כדי לא להגיע למה שהגיע, כדי להדוף את מה שידעתי שיגיע - קולי החנוק מדמעות, קולו המתרצה. המרוצה. התגלמות האבסולוטיזם הנאור בבשר, והגסות, הגסות הבלתי־נמנעת של האדון כשהודיע לי שיעלה לי את תקרת האשראי.

עכשיו עלתה דמותו וגאתה בתוכי - שפתי גומי רחבות, שיניים לא תואמות, ראש מגולח שחום וחמאתי בוקע מתוך צווארון לבן - ושקעה בי כאבן. גל עכור התרומם סביבה. נצמדתי לספסל בתחנה הריקה וחיכיתי לאוטובוס שיגיע.

 

 

אורית אילן

אורית אילן (נולדה ב-14 במאי 1960) לימדה בבצלאל ובבית ברל, מלמדת בסדנאות כתיבה.

מספריה:
עד החתונה זה יעבור - עם עובד (1991), זיכה אותה בפרס אקו"ם.
ספר המעשיות לאמהות - רדיום (2016), היה מועמד לפרס ספיר.
אחות לפליאדות - ידיעות ספרים (2022), זיכה אותה בפרס ספיר.

סקירות וביקורות

כתוב בכוכבים רן בן-נון ביקורת העורך 09/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
על היצירה הספרותית שזכתה השנה בפרס ספיר רן יגיל גלובס 02/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הבחירה הנועזת של שופטי פרס ספיר עמרי הרצוג הארץ 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
"מחוללת פלאים" | הזוכה בפרס ספיר לספרות 2022 רחלי פלנט רוזן סרוגים 03/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אורית אילן זכתה בפרס ספיר על הספר "אחות לפליאדות" שירי לב-ארי כלכליסט 02/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
111 דירוגים
44 דירוגים
29 דירוגים
17 דירוגים
8 דירוגים
13 דירוגים
13/4/2023

אלה שממציאים שפה הם האהובים עלי ביותר. פעמים רבות שאלתי את עצמי במהלך הקריאה: ״מאיפה אורית אילן יודעת את זה״? למשל, כשאלכס מביט בפליאדות (שגם עליהן לא ידעתי- סיפור נפלא וצביר כוכבות יפהפיות, תוספת חשובה למבט הבא שלי אל שמי הלילה), ומזהה את הפלא, קורים לו שני דברים (שקורים כשמביטים בפלא, כך אילן): 1. נסיגה של התפעמות אילמת 2. התמתחות אלסטית של כמיהה. מאיפה לה? רעיון מקורי כזה למשל, ועוד רבים וטובים שארוגים בין דפי הספר, לפעמים טיפ טיפ מגושמים, אבל נאמנים לעומק המחשבה, (ולכן לא מעצבנים כמו אצל יהושע/עוז שרצים על קונפקציה, עד שאתה מרגיש שאתה בסחרור של פטפטת סקיצאית- כמו שיר שארקדי דוכין (שוב) לא סיים את ההפקה שלו), עשו לי לתהות תוך כדי קריאה על מי שכתבה את הספר- מאיפה היא יודעת? וגם, כמה עמוק היא הגיעה. הספק של 3 ספרים ב-200 שנה הוא בדיוק מה שמאפשר את היהלום הזה, ואל לה לסופרת לכעוס על עצמה שלא שמה על המדף עוד עש%d

2
17/2/2025

אחד הספרים הטובים שקראתי מאת סופרת ישראלית. כתיבה מתוחכמת. הדמויות הפצועות של אורית אילן נשארות איתך גם אחרי הקריאה.

16/8/2023

בהחלט ראוי לפרס ספיר, מעולה

12/7/2023

וואו. הרבה לא הבנתי, אבל נהניתי מכל רגע. תודה.

5/7/2023

לפעמים יש הכבדה במילים ותיאורים (״דשא זוהר וחריף״?? נשבעת שטעמתי פעם דשא. חריף הוא לא.) הסוף מותיר תחושת אכזבה. מיד כשסיימתי הרגשתי כמו מול שיר שלא מבינים, כלומר אמונה בסתר הלב שגם המשורר לא יודע על מה השיר. חשבתי שוב על הכל ואז נראה היה לי שכן הבנתי (מה החיבור שרצתה הכותבת לעשות בסוף). עדיין היה נראה לי מאולץ ותלוש משאר הספר. מלבד זה- ספר יפה, מעניין, כתוב היטב. דמויות אמינות, מורכבות ומסקרנות (בעיקר הדמויות הנשיות) עלילה עדינה ויוצרת מתח.

27/6/2023

כתיבה מקורית.

9/4/2023

מעולה, חכם וממזרי

8/4/2023

סיפור (או יותר נכון ארבעה מקרים) על דמויות שאירוע מכונן מסית אותן ממסלול חייהן. סיפור על חיפוש משמעות בעולם שרירותי שאותו מנכיחה ביתר שאת הדמות המוזרה והאלימה עמליה בר אור, מן גורו חסר חמלה הדוחקת במאמיניה להתעמת עם המציאות. כתיבה נהדרת שכוחה באיזשהו איפוק ותחושה של סוד, ובו זמנית ידיעה שאין סוד יש רק קיום שרירותי חסר פשר. ספר תובעני, לא פשוט לקריאה אבל אי אפשר לעזבו מרגע שנתפסים בו.

6/4/2023

קראתי בעניין ובשטף , נהנתה מאוד מהשפה מהעברית העשירה , דימויים וכו אהבתי

29/3/2023

עומק בשילוב כתיבה משובחת. מומלץ בחום

4/3/2023

ספר מיוחד מאוד.כתוב היטב. חוטי העלילה מהדמויות נשזרות זו בזו באופן קסום,.ממליצה בחום

22/2/2023

ספר שקשה להתאהב בו. צריך להתאמץ. ולהתעקש. ופתאום את נשאבת לתוכו ולא יכולה להפסיק לקרוא.

20/2/2023

ספר מופלא ומשוגע וחד פעמי ומעציב

17/2/2023

הספר הילך עלי קסם. לאו דוקא בשל תוכנו אלא בעיקר בשל סגנון כתיבתו.

9/2/2023

לא הכרתי את אורית אילן לפי ספר זה וזכייתה בפרס ספיר סיקרנה אותי, בהחלט ראויה לפרס זה . תודה על ספר נפלא.

7/2/2023

מע' ניין

4/2/2023

ספר מדהים תגלית של סופרת ללא ספק כתיבה ברמת ליגת העל

1/2/2023

מרתק ביותר, מיוחד במינו, וראוי לקריאה חוזרת

28/1/2023

כמו חידה ענקית ונפלאה.

23/1/2023

הספר סוחף אבל חייבת להודות שהפרק האחרון , מוסד השיקום, נורא מתאמץ להיות מקורי וחכם… הספר מספיק עשיר גם בלי ההתחכמות האחרונה של השיקום

20/1/2023

מאוד נהניתי חכם, קולח, יצירתי

15/1/2023

ספר מצוין.

15/1/2023

Hhhhhhhh

13/1/2023

זהו ספר נפלא, עשיתי הפסקות כדי שלא יגמר...

12/1/2023

מזמן לא קראתי ספר שהיה קשה להניח אותו מהידיים ולחזור אליו רק מאוחר יותר. איזו כתיבה מקורית, מעניינת וייחודית! ואיך יתכן שעד הזכיה בפרס ספיר לא שמעתי על אורית אילן בכלל? אני ממליץ בחום במיוחד למי שלא מחפש רק שספר "יעשה לו נעים בגב" אלא יאתגר גם לחשוב ולהרגיש. כמה חבל שיש רק חמישה כוכבים...

12/1/2023

הנאה צרופה!

10/1/2023

נפלא חכם מסתורי ויפה.

8/1/2023

מצוין. שמחה שקניתי אותו ואוכל לקרוא בו שוב ושוב.

7/1/2023

יפה, יוצא דופן ורענן

6/1/2023

ספר נפלא ועמוק

4/1/2023

מזמן לא קראתי ספר כל כך עמוק ויפה ועצוב כמו החיים, ומלא חכמה. הדמויות מפוסלות לפרטי פרטים, הסיפור טווי כמלאכת מחשבת מתוך הבנה עמוקה מה חשוב בסיפור עצמו בלי עיסוק טפל בענייני היגיון מיותרים או בפלא שבמקריות, פשוט סיפור שמתרחש בעולמות הפנימיים בדיוק בעוצמה שהוא קורה במציאות, והכול מצטרף לכדי קומפוזיציה מושלמת. פשוט ספר נפלא, נפלא.

28/11/2022

נפלא. פסקאות יפהפיות, שמושך לקרוא שוב ושוב. מרתק, עדין ורגיש

16/12/2024

ספר מעט שונה. מעניין וגורם לחשיבה קצת אחרת

16/2/2024

דימויים מקסימים, שפה שחורגת מגבולות המוכר אבל יותר מידי שישדוד בדיכדוך. יחד עם זאת, זוהי פרודיה מעניינת על החיפוש המוזר אחרי מוריי נבוכים למיניהם

8/7/2023

היה לי קשה להיכנס לדמויות ולקח לי זמן להבין שבעצם אין עלילה. בדרכים מסתוריות מתברר קשר בין הדמויות אבל משמעותו או חוסר משמעותו הותירו אותי נבוכה.

27/6/2023

האמת לא יודעת מה להגיד יד חלקים מעניינים וחלקים בעייתיים בעיני

23/6/2023

כוחו הרב הוא ביכולת הכתיבה המרשימה של הסופרת. אישית, אני אוהבת לקרוא כתיבה שיודעת לדייק למילים מחשבות, תחושות וחוויות. אני לאבטוחה שהבנתי את המסר ואת סופו שלהספר.

3/6/2023

הספר עדין מאוד ונרגש לעיתים. העלילה לא מהודקת והעריכה יכלה לקצר לפרקים. יש משהו מן השירה בספר. התאמצתי לסיים אך בהחלט היה שווה המאמץ.

11/4/2023

ספר מוזר, מעורר מחשבה , כתוב יפה, מעלה שאלות קיומיות ואפילו מותח לעיתים , אבי לא ברור לי בסופו של ענין למה התכוונה המשוררת. היו לה כנראה המון כוונות…

7/4/2023

כתיבה יפהפייה. חבל שהעלילה לא מספיק מהודקת.

11/3/2023

אהבתי, מרתק מושך ומעניין.מוזר שלא שמעתי על הסופרת לפני זכייתה בפרס.

11/3/2023

התלהבתי מאוד מהחלק הראשון. הוא שונה מאוד מכל מה שקראתי. ההמשך לא התחבר לי, למרות שהקריאה סוחפת והביאה אותמ בקלות לסופו של הספר. מעניין מה אבין ממנו אם אקרא אותו שוב.

2/3/2023

טוב אבל לא טוב מאוד כנראה שלועדת הפרס טעם שונה משלי

4/2/2023

עמוק מורכב יותר מידי צרופי מקרים מה שהופך את הסיפור לצפוי מידי. אהבתי.

4/2/2023

ספר מטריד מנוחה. עוסק בכאבי הקיום הקשים ביותר מבלי להסיט מבט לעבר מליצות מתיפייפות, נשאר מיסתורי, לא מושג עד סופו

3/2/2023

תחושתי לגבי ספר אינה ברורה כי בעצם לא לגמרי ברור על מה הספר. יש קטעים יפים ויש קטעים סתומים. בכל מקרה, אני לא שותף להתלהבות של שופטי פרס ספיר

27/1/2023

לא תפור עד הסוף...

11/1/2023

כתוב מצוין אבל לא נוגע רגשית

10/1/2023

ככל שמתקדמת הקריאה --- רב הסתום על הנגלה.נראה שהספר מתחכם מתפזר ופחות מדבר בשם עצמו

27/11/2022

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/אחות-לפליאדות-אורית-אילן/

26/11/2022

בניית העלילה מאתגרת. יותר מידי סיפורים בתוך סיפורים, עלילות משנה. לא להפרעות קשב

5/7/2022

אורית אילן מעמיקה בצורת הכתיבה שלה, מאוד מהנה לקרוא את תאוריה העמוקים בספר. כתוצאה מהכתיבה העמוקה נוצרות דמויות עמוקות ומעניינות שבקלות הקורא מתחבר ולומד להכיר ולהרגיש אותן , להזדהות ולהרגיש חלק מהסיפור. אני מבינה את הגישה של אורית אילן לספר תמונה, מקטע חיים משמעותי, ולהמשיך לתמונה הבאה. עלה בידה של אורית לחבר ולקשר , בסופו של דבר, את כל קצוות תמונות הדמויות שלה, ואני אהבתי שעשתה זאת, וזה מה שהרחיב והעמיק את ההבנה וההכלה של כל הדמויות באריגת חיים אחת משותפת לכולנו. ולמרות שאני מבינה את הדרך של אורית להתבטא , ולהסתפק בתמונות-חיים , לי אישית, היה חסר, דוקא משום שכותבת כל כך עמוק ויפה, סיפור רצוף ומתפתח בדרך יותר שגרתית ומקובלת, שמביאה לקורא גם איזשהו נתיב להבין את אחרית ההתפתחויות . אני מבינה שזו נטיה שלי בקריאת ספר, אבל מרגישה שכאן צורך הכתיבה של אורית הוא אחר, ואני מסתפקת במה שיש, ונהניתי גם מדרך כתיבתה המיוחדת הזאת. ועל כך תודה לך אורית, ותמשיכי לכתוב ולהעשיר אותנו בכתבייך.

27/5/2024

ככה, ככה. יותר מדי מתאמץ

12/4/2024

עמוס מידי

30/3/2024

החלק הראשון היה מעניין וכתוב היטב, החלקים האחרים הרבה הרבה פחות.

2/10/2023

ספר מדכא. מחפש ולא מוצא. לא מובן. לא סוחף מעיק. לא מובן איך זכה בפרס

10/9/2023

קולח, אבל העלילה מתפזרת

6/4/2023

התחיל טוב. ההמשך מפןתל ומשעמם. הצלחתי לקרוא חצי. לא מענין. שימוש יפה מאד בשפה, אבל לא יוצא מזה משהו מרתק או מענין. חבל.

14/2/2023

לפעמים טקסט פיוטי לפעמים טקסט "אקדמי" ובעיקר סתום. לסופרת הפתרונים... חוסר האחידות בספר מתבטא לא רק בסגנון הכתיבה אלא גם בשמות הפרקים. לפעמים מספרים, לפעמים כותרות לפעמים טווח תאריכים. גרם לי לקושי בהתמצאות בעלילה. אולי בעיית עריכה. היה יכול להיות ספר טוב...

4/2/2023

ספר מכאיב, גיבוריו מיוסרים. בסוף הפתיע אותי התיאור של המוסד השיקומי שאמא שלי שהתה בו מספר שבועות אחרי שבר בירך . מקום מנחם וטוב. ושמחתי שכך הסתיים הסיפור.

31/1/2023

מוזר. לא לגמרי קוהרנטי.

21/1/2023

לא בטוח שהבנתי, ואם הבנתי משהו זה שלא הבנתי. ההתעלמות של התקשורת והמבקרים בטרם הזכיה בפרס מובנת. הספר לא מספיק טוב, בטח שלא בהשוואה למתחרים שלו (נאמר "כולנו החמישה" המופתי של ברדוגו). יש פה רעיונות יפים, קצת מוגזמים, דמויות יפות ועגולות, אבל קונפליקטים לא מספיק חזקים. כולם רוצים לברוח, אבל ממה?

13/1/2023

נמשכתי לקרוא. תפס אותי. רציתי לחזור לספר במהלך היום. אבל לא בטוחה שהבנתי

27/1/2023

הקריינית של ספר השמע חושבת שהיא ברשות השידור וההקראה הפורמלית שלה מסיחה ומסיטה את הדעת מהסיפור.

1
23/10/2023

לצערי לא הצלחתי לעקוב אחרי העלילה. המון פאוזות ומעברים לא ברורים בין הדמויות. ואז פתאום נגמר לי הספר בלי להבין מה קרה בעצם.

14/2/2023

לא סיימתי. קראתי חצי מהספר והפסקתי באמצע. ספר על משברים, דיכאון, אנשים שתקועים בחיים. הרגיש לי שזה לא מתקדם לשום מקום.

21/1/2023

מתיש. יותר הרהורים מעלילה. דילגתי על חלק מהעמודים.לא ברור למה הגיע לספר פרס

16/1/2023

מוזר ביותר

14/10/2024

הספר היה מעניין באופן חלקי. יש יותר מידי חוטים שנפרמו מאריג העלילה ונשארו תלויים ללא הסבר. לא ברור לי -מדוע נבחר השם לספר? איני ממליצה על הספר למי שנמנעים מפלצנות שהיתה בספר למורת רוחי.

12/12/2023

לא אהבתי מזור

20/5/2023

נמרח מידי וחסר פואנטה

13/4/2023

מה רוצים מהקורא המסכן? קשקוש פלצני.

2/4/2023

משעמם, חסר מטרה ומייגע

21/3/2023

אם לא היה ספר של חוג לא הייתי מסיימת אותו. פרס לא מבטיח ספר טוב. משהוא צריך לצעוק שלמלך אין בגדים. ....

18/3/2023

צפיות גבוהות, אבל מאכזב. לא התחברתי.

11/2/2023

ספר מזעזע לא מבינה איך זכה בפרס

2/2/2023

כתיבה הזייתית מתחכמת לשמה. לא משכנעת. שלא לדבר שאין קמצוץ עלילה. בקושי שרדתי. איבדתי אמון בשופטי ספיר.

25/1/2023

טרחני

22/1/2023

סדרת נטפליקס ארוכה ודי מנשעממת, עם פה ושם קטעים יפים .

סקירות וביקורות

כתוב בכוכבים רן בן-נון ביקורת העורך 09/07/2025 לקריאת הביקורת המלאה >
על היצירה הספרותית שזכתה השנה בפרס ספיר רן יגיל גלובס 02/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הבחירה הנועזת של שופטי פרס ספיר עמרי הרצוג הארץ 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
"מחוללת פלאים" | הזוכה בפרס ספיר לספרות 2022 רחלי פלנט רוזן סרוגים 03/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אורית אילן זכתה בפרס ספיר על הספר "אחות לפליאדות" שירי לב-ארי כלכליסט 02/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אחות לפליאדות אורית אילן

1.

כמה חודשים לאחר שעבר להתגורר בשוודיה עם אשתו ובתו כתב לי אחי שהוא פגש בכנס רפואי במאלמו איזה מכר ותיק שלו והתייעץ איתו לגבי. הוא איש מקצוע מעולה ואני באמת סומך עליו, הבטיח, ונשבע שיכתוב לי ממש בקרוב על השיחה המרתקת שלהם - היו לו, למכר הוותיק שלו, כמה תובנות מעניינות שבטוח אשמח לשמוע. ובינתיים, סיכם, תעשי לי טובה, תשמרי על עצמך ואל תעשי שטויות.

אחי חותם כך את כל המיילים שהוא שולח לי, ואני תמיד עונה לו בסבלנות ומבטיחה שאין לי שום כוונה לעשות שטויות. אני לא שואלת לאילו שטויות הוא מתכוון - נוח לשנינו להשאיר את הכוונה עמומה כך שתכסה את כל השדה שבין הטריוויאלי לקטסטרופלי, ובכל מקרה, המיילים האלה לא באמת נועדו להעברת מידע. קצת סיפורים על מה חדש (אצלו הרבה, עם המשפחה והעבודה והארץ החדשה. אצלי, בדרך כלל, כמעט כלום), הרבה קנטורים הדדיים. וכך, מדי שבוע, מאששים את האנחנו שאנו.

אני ממש סקרנית לשמוע את התובנות המעניינות של המכר שלך, כתבתי לאחי. אבל ממתי אתה בכלל הולך לכנסים רפואיים ועוד מנהל שם "שיחות מרתקות" עם "אנשי מקצוע מעולים" שאתה "באמת" סומך עליהם? שנינו הרי יודעים שאתה לא סומך על אף אחד, בטח לא על אנשי מקצוע, ובטח לא באמת. אחי ענה שאני חשדנית חסרת תקנה, אני כתבתי שהיה לי מורה מצוין, ואחרי עוד כמה הקנטות פנינו איש־איש לענייניו.

נזכרתי במייל הזה רק כעבור כמה ימים, כששליח צלצל בדלת ועמו חבילה שנשלחה מחיפה. מישהו שהציג עצמו כדוקטור לפסיכותרפיה רפואית כתב לי עד כמה שמח לפגוש - ועוד במקרה גמור - את אחי "המבריק תמיד", ועד כמה נהנה לשוחח איתו. בעקבות שיחתם הוא שולח לי שני ספרים שעשויים לעניין אותי, לעניות דעתו, ואני כמובן מוזמנת לפנות אליו אם ארצה לשאול משהו או להתייעץ. על המכתב לא היו מספר טלפון, כתובת מייל או כתובת רגילה. השם, ד"ר שער אל־הנס, הופיע בתחתית העמוד מתחת לחתימה ירוקה, מופרזת בסלסוליה.

הקפצתי את החבילה בידי וחשבתי על אחי, בסטוקהולם, זומם את המזימה האווילית הזאת, מפעיל מרחוק את חבריו מיחידות העילית של המודיעין והטכניון שבעבר כבר נעזר בהם למזימות אוויליות דומות; שולח אותם לארגן את החבילה, לחפש את הספרים, להקליד את המכתב שהכתיב להם; מתעקש, למרות מחאותיהם, על שמו המגוחך של השולח רק משום שמרגע שצץ ונצנץ במוחו הוא דבק בו, מוקסם כעורב, שוכח לשם מה בכלל טרחו כולם את כל הטרחה הזאת. חייכתי בעל כורחי אל ד"ר שער אל־הנס והוצאתי את הספרים מהחבילה.

הראשון היה "חשיכה נראית", שכתב ויליאם סטיירון על הדיכאון שלו ושכבר קראתי שנים קודם לכן ולא רציתי להיזכר בו. השני היה "מוות בחיים: דיכאון - ואיך לקום ממנו", שעליו היו חתומים סטיבן מק'לורי ופלאנרי דיפטון - הוא דוקטור לפסיכולוגיה רפלקטיבית באוניברסיטת איווה, והיא (קשה להאמין אבל כך בדיוק נכתב על הכריכה האחורית) מומחית לשמחת חיים ולנרטיבים פרו־אקטיביים מחוללי משמעות ומלמדת באוניברסיטה החופשית של סן ברנדינו. תצלום של השניים, שהיו אולי גם זוג לחיים ולא רק לכתיבה, נמרח על הכריכה: מחודדי סנטר, נחושים כנערי כנסייה מתחת לקסדות השיער הבהיר, והפרופילים האופטימיים שלהם מופנים זה אל זה והלאה מהקורא הדיכאוני העומד לקרוא בספרם; הם צולמו כשהם עומדים על סף תהום - מעין מָשל, הנחתי, לַחיים.

זרקתי את הספר לפח, אבל אחרי עשר דקות הוצאתי אותו משם והתחלתי לקרוא. בעמוד הראשון, מחוצה תחת משקלה של עברית עילגת, מצאתי את הפסקה הבאה:

האם גם אתם חשים פה ושם שכל שמחת החיים נשאבת מכם כאילו שואב אבק קוסמי יונק מכם אור ואהבה ואתם עכשיו בחשיכה? אולי אתם גם עובדים בלי סוף ומתאמצים בשביל לא להתחבר אל האמת הפנימית שלכם? ומה זאת האמת הזאת? ששום דבר לא משנה לכם, שלא אכפת לכם מכלום. כדאי שתדעו שאתם לא לבד. מיליונים בהיסטוריה האנושית הרגישו את זה. ברפואה קוראים לזה דיכאון. אבל דיכאון זה רק מילה. במציאות זה מוות בחיים. האם תוכלו להתעורר לתחייה ולקום אל היקום? אנחנו אומרים לכם שאתם יכולים.

הפעם העפתי את הספר מבעד לדלת החדר אל המסדרון. חזרתי לשולחן ולמחשב וכתבתי לאחי עוד מייל. הייתי בדיכאון, הבהרתי. עכשיו אני לא. עכשיו אני סתם חיה. וכדי שהמצב יישאר כך אני מבקשת שלא תשלח לי יותר ספרים כאלה שרק עושים לי רע - למה בכלל חשבת שהם יכולים לעזור לי? - וגם לא ספרים אחרים, שלא תדבר עלי עם אנשים אחרים ושבעיקר לא תמציא אנשים אחרים. הוא לא ענה לי, אולי היה באחת הפגישות האינסופיות שלו, ואני ישבתי ובהיתי במסך עד שהטלפון שלי צלצל. בחורה שקולה ילדותי אמרה שהיא מתקשרת מהבנק ושסגן מנהל מחלקת עובר ושב מעוניין להיפגש איתי. "מחר הוא נמצא בבנק עד שש, אפשר לקבוע בחמש?" שאלתי מה העניין והיא אמרה שהיא רק מתאמת את הפגישות, היא לא יודעת, ומיד שאלה אם גם בחמש וחצי יתאים לי. מתאים? יופי. מעולה. קבענו. שיהיה לך יום מקסים.

כתבתי לאחי עוד מייל ושאלתי מה לדעתו רוצים ממני בבנק. לא חשבתי שיֵדע, פשוט רציתי שיחרף ויגדף אותם קצת, כפי שתמיד נהג לעשות. היה בזה משהו מרגיע. אבל הוא עדיין לא ענה, אולי בכלל הלך לישון - פתאום לא זכרתי מה השעה בסטוקהולם - ובכל מקרה עמדתי לאחר לעבודה ולא יכולתי לחכות לתגובה שלו. הרמתי את "דיכאון - ואיך לקום ממנו" מרצפת המסדרון, לקחתי גם את "חשיכה נראית", ומכיוון שלא ידעתי מה לעשות עם שניהם הכנסתי אותם לשקית ניילון ויצאתי מהבית. כשהגעתי לתחנת האוטובוס זרקתי את השקית לפח.

התחנה היתה ריקה. מעבר לכביש, שלט ענק על חצובת קרשים גבוהה פרסם את פסגת האורכידאה - אֲפרים של סגול וירוק ובתוכם, כחרציות, בניינים בהירים מתחת לשמים בהירים לנצח. מאחורי השלט נפרשה, ספקנית, פסגת האורכידאה של מטה, זו שהרגע הגעתי ממנה. בהיתי בשלט וחשבתי על סגן מנהל מחלקת עובר ושב.

גם אחרי חמש־עשרה שנה הכרתי אותו רק בשמו הפרטי, דני, ואף שאני בטוחה שנתקלתי, ויותר מפעם אחת, בשמו המלא, לא זכרתי אותו. זה לא מפתיע. אחרי הכול, השם שעל הפרק היה תמיד שלי. בכל פעם שהייתי באה לחלות את פניו בדבר משיכת היתר שלי היה חוזר עליו כמה פעמים, מושך את ההברות הראשונות, ואז ממשיך ומפטפט איתי דקות ארוכות, עליז ושנון, חוקר אותי על הלימודים או על העבודה שלי. אני הייתי מחזירה לו חידוד על חידוד, שנינה על שנינה, רוטטת ממאמץ כארנב מחושמל, עד שבמפתיע - ותמיד במפתיע אף על פי שחיכיתי לכך - היה מרצין ומשתתק, הודף את כיסאו לאחור, משלב את ידיו על עורפו ונועץ בי מבט; מהשתיקה הזו, מהכיסא שחזר והסיע לעברי בתנופה, היתה מבקיעה בכל פעם מחדש האמת הברוטלית של יחסי הכוח בינינו. נו אז מה, מיקה, הוא היה שואל ושֹם קץ לפטפוט, שם סוף ללצון ולשנינה - מה יהיה הסוף עם האוברדרפט הזה? נראה לך שהוא ייסגר אי־פעם? הייתי אומרת שכן, הייתי אומרת שלא, הייתי אומרת אולי, בטח, עוד מעט, נאבקתי להיישיר אליו את המבט, לא להשפיל את ראשי, ניסיתי להחמיק לתוך השתיקה שלי שבריר של חידוד, רסיס של שנינה, כדי לא להגיע למה שהגיע, כדי להדוף את מה שידעתי שיגיע - קולי החנוק מדמעות, קולו המתרצה. המרוצה. התגלמות האבסולוטיזם הנאור בבשר, והגסות, הגסות הבלתי־נמנעת של האדון כשהודיע לי שיעלה לי את תקרת האשראי.

עכשיו עלתה דמותו וגאתה בתוכי - שפתי גומי רחבות, שיניים לא תואמות, ראש מגולח שחום וחמאתי בוקע מתוך צווארון לבן - ושקעה בי כאבן. גל עכור התרומם סביבה. נצמדתי לספסל בתחנה הריקה וחיכיתי לאוטובוס שיגיע.

 

 

המלצות נוספות