ממלכת האי-רצון

יבבת סירנה החרידה את השמיים השחורים. הרופא התורן ציחקק עם הנהג. המתמחה הצעיר הביט עליהם נדהם. הרופא, שהבחין במבטו, חייך אליו וטפח על כתפו. ״אז מה, אנחנו נראים לך גסי־רוח? מתבדחים לנו כאן בנחת בזמן שאשה מתבוססת בדם?״ המתמחה האדים ולא ענה. הסירנה, שעדיין לא היה מורגל בה, ניקבה את עור התוף שלו. מבעד לעובי החושך היה ניתן להבחין באורות.

״זו הפנימייה״, אמר פתאום הנהג, והשניים הפנו את מבטיהם.

״מכיר?״ הסתקרן הרופא. זו לא הפעם הראשונה שהם עובדים יחד.

״פעם רצו לשלוח לשם את בת אחותי. היו בעיות בבית ואחותי רצתה שהקטנה לא תהיה שם איזה זמן. היא שמעה על הפנימייה הזאת, ואני אמרתי לה שאם היא לא רוצה שהבת שלה תהיה בתולה זקנה שחיה ברחוב ומבשלת עוף לחתולים, שלא תשלח אותה לשם. זה מקום, לא היית מאמין. אשה זקנה מחזיקה בנות יהודיות כמו במנזר. כשעבדתי במוניות הייתי מביא מאשדוד את אחותה של המנהלת. טֶקסי סְפישל לא על חשבונה זה בטוח. מה אני אגיד לך. בלילה נועלים אותן בחדרים. אלה בנות צעירות. בנים אסור, וטלפונים מותר רק כשהמכשפה מאזינה. אין טלפון נייד, ועל אינטרנט אין בכלל מה לדבר. ממש בית־סוהר. והבנות האלה, מה אני אגיד לך, לא בריא שם זה בטוח, לא טבעי. תודה לאל שבעלה הנבלה עזב את הבית והיא לא שלחה אותה לשם״.

״הנה זה״, הוא הצביע אל מקום לא מוגדר. האמבולנס עצר ברחבה קטנה מרוצפת. כמה מכוניות חנו שם צפופות, ביניהן מכונית משטרה. השער היה מואר בפְלוּאוֹרֶסצֶנטים. הרופא נשם עמוקות וכל הבעתו השתנתה. מרוכז, תנועותיו מיומנות, ירד בקפיצה וקרא למתמחה. ״קח נשימה״, אמר לו, ״אני יודע שזו פעם ראשונה, ואל תדאג, אני אגיד לך בדיוק מה לעשות״. המתמחה חשב לעצמו, למה אני תמיד חייב שיראו עלי הכל. הוא קפץ אחרי הרופא, ושלושתם מיהרו דרך השער לכיוון הבניין המואר. אשה מבוגרת נמוכת קומה עמדה בכניסה. ניכר שניסתה לדבר, אך המלים לא יצאו. לבסוף הצביעה לעבר הצד האחורי של הבניין. ״אוֹי וֵיי״, עוד הספיקו לשמוע בריצתם בתוך החושך. זרקורים של המשטרה סרקו את הקרקע. ״הֵי, הנה־הנה״, נשמע שוטר בעל קול של ילד. על האדמה שכבה פרקדן אשה. עיניה פקוחות למחצה. פניה לבנות. שמלתה מופשלת. הרופא התורן לא היה צריך לבדוק אם יש לה דופק כדי לדעת שהיא מתה. ״בוא, חביבי, יש לנו עבודה״, אמר למתמחה. המתמחה ההמום לא זז.

״המת הראשון שלו״, הסביר הרופא התורן לשוטרים וחייך למתמחה, ״בוא, קדימה. אל תדאג, לכולם קשה בהתחלה״.

 

מתמיד ידע אדם שבתוכו פנימה יש גוש דחוס של משהו הדוחק בו והולם עמוק תחת שלוותו. לעתים כינה אותו בוֹר ולעתים סיכוי. וכך היה מיטלטל עד שמשהו קרה בחייו. לא אירוע מסוים. אולי הצטברות השנים, אולי היחלשות המרקמים, אבל יום אחד עלה האי־שקט הזה והציף את האיברים ואת החושים, והישות כולה התמלאה אי־נחת.

ועוד זמן עבר, שבו נהג אדם את מנהגיו ואת ימיו, ורק רעיון מוזר עלה בו, עיקש ותלוש, שרצונו לכתוב סיפור. כך פתאום ללא סיבה או הֶקשר. ומשעה שעלה, סירב לפוג.

הוא רצה לכתוב סיפור על משהו שידע אותו ידיעה רחוקה, שאינה מגולמת בצורה. אם מישהו ממכריו הלא רבים היה רואה אותו, היה מוצא שקורן ממנו דבר־מה זר ולא אופייני שכן היה אדם מופנם מאוד, ושמור, ואילו עתה הוא מזוג חוסר־מנוחה תמידי, מהבעת פניו הפרועה ועד לאיבריו הארוכים המתפזרים בגולמניות לכל עבר.

אף שחש מבוכה במצבו החדש, אהב את הקול הרוחש בו, המתדפק על כתליו - כי משעה שפרץ, ידע שתמיד רצה בו ונזקק לו שיתפרץ.

הוא לא הסביר מדוע ביקש כמה ימי חופשה מן העבודה. לא הבין בעצמו. ימים שלא עשה בהם שום דבר מיוחד מלבד לישון ולקרוא. ביום האחרון מילא חובות שונות, שילם תשלומי עירייה, קנה בטרייה נוספת למחשב הנייד שלו, דבר שרצה מזמן ולא התפנה אליו. ואז נזכר שיש לו חוב לספרייה העירונית. הוא נסע בקו 18 והגיע וירד בתחנה. עלה במדרגות של בניין הספרייה ונכנס, וחשב שהנה חופשתו תיכף מסתיימת ולא עשה בה דבר.

בצאתו מן הספרייה חלף על פני בניין בית־המשפט הסמוך, ועלה בדעתו להיכנס ולצפות בְּמשפט. כפסיכיאטר היה עד מומחה במשפטים שונים, אבל מעולם לא נכח במשפט שלא שימש בו בתפקיד זה.

הוא בחר אולם באקראי, נכנס והתיישב. האולם היה קטן ורק קומץ אנשים נכח בקהל. שופטת, ולצידה קלדנית. על דוכן הנאשמים שתי נשים לא מאוד צעירות וגבר מבוגר. שוטר נתן עדות.

שלושת הנאשמים היכו אותו בשעת מילוי תפקידו, קראו לו נאצי, התלונן, העוכרי־ישראל האלה, שביום של פיגוע מפגינים בעד הרוצחים.

אדם ביקש לצאת, אך לא רצה להסב תשומת־לב ולהפריע בעת מתן העדות. בקהל הבחין בכמה אנשים שנראו לו בדיוק כמו השלושה שעל הדוכן. להוטים, כועסים ומלאי ביטחון. הסנגורית קמה ושאלה את השוטר אם הוא יודע על מה היתה ההפגנה. השוטר אמר שהוא לא צריך לדעת, זה ברור. ״האם היתה זו הפגנה לא חוקית?״ המשיכה ושאלה. מישהו בקהל שאל, ״ואם היא חוקית, היא חוקית? הרי לא זה העניין, כי החוק הוא לא צדק״. הסנגורית הסתובבה לאחור ואמרה, ״רוֹנִי לא עכשיו״, וחזרה והפנתה את מבטה, ״כבוד השופטת, סליחה״. ״די כבר עם זה״, אמרה השופטת והקלדנית נקשה. אדם ניצל את ההזדמנות ויצא.

חשב לעזוב, והחל לפסוע אל עבר היציאה. אבל אז נמלך בדעתו ועצר, הסתובב אנה ואנה, עלה וירד בין הקומות, ולבסוף נכנס לאולם אחר.

 

קהל גדול התאסף בו למרות החום הכבד. משפטה של הבחורה, שזוהתה באמצעי התקשורת כנערה בעלת פני המלאך שרצחה באכזריות את אִמהּ, עורר סקרנות רבה, ואנשים התדפקו על דלתות הפלדה הרחבות, עד ששוטרים צעירים וחסונים סגרו אותן וחסמו את המעבר. אוויר מהביל חדר פנימה מבעד לחלונות הרחבים, הקרועים לרווחה לאורך קירות מתקלפים. מזגן לא היה ואנשים נופפו בעיתוני היום כבמניפות. פקיד בית־המשפט הכריז על בואם של השופטים והקהל נעמד על רגליו. דלת נפתחה בקצה האולם. השופט פֶּרוּאָן נכנס וצעד לעבר הבימה המוגבהת, העיף מבט פזור סביבו כמוודא שאכן הגיע למקום הנכון, ורק אז התיישב במקומו. משני צדיו התיישבו השופט זכריה והשופטת דלל, שאדם הכיר ממשפטים אחרים ששימש בהם כעד. את השופט מלכיור פרואן זכר אדם בבהירות. הוא למד אצלו בקורס שעסק בפילוסופיה של המשפט, במסגרת הרחבה של לימודי הרפואה שלו.

הקהל התיישב בהדרגה. האוויר עמד. הדלת בקדמת האולם נפתחה, ושתי שוטרות הובילו את הנאשמת פנימה. היא צעדה במהירות ולא הביטה לצדדים. לפתע עצרה. שתי השוטרות נעצרו גם הן. אחת מהן משכה בזרועה של הנאשמת בתנועה לא סבלנית, אלא שהצעירה היתה מסומרת למקומה, והשוטרת ויתרה והסתכלה חסרת־אונים בחברתה.

אדם ישב בקצה השורה, ליד המעבר, והיה יכול לראות אותה מקרוב. פניה הצעירות היו קשות וחיוורות, עיניה נעוצות בקהל. אדם כינס את רגליו הארוכות, אסף את עצמו מהלוך־נפשו הפזור, ומבטו שוטט עד שנח על איש צעיר מאוד יפה־מראה. עיניו של הבחור בורות שחורים, נוצצים, מבעו קשוח וממוקד בנערה. ושוב הסתכל בה אדם. ובבחור. עיניהם היו מצולבות. מבטיהם לפותים. חיוורונה הלך והחריף. הזמן נמתח ונמתח, ואז בבת־אחת חזר צבעהּ והתרככו זוויות פיה, והיא המשיכה בצעדים מהוססים והתיישבה בכיסא המיועד לה וצווארה מוטה מעט הצידה. מושיטה את הצוואר לתליין, חשב. הקשיוּת נעלמה לגמרי, ובפניה היה משהו מרוחק ולא ממוקד.

החום הלך וגבר, ריח הזיעה היה ספוג בכל. כפות ידיו היו לחות והוא תחב אותן לכיסיו, אגב כך פגע מרפקו בגבר בעל חזות עבה שפלט ברגזנות דבר־מה שלא שמע בבירור. השופט פרואן השעין את זרועותיו לפנים באיזו רפיסות, אולי בגלל החום, אצבעותיו הפרושות אחזו בקצה הדלפק. אדם הבחין כי ציפורניו של השופט אכולות עד לשורש, וקצות הבשר חשופים.

בתקופת הלימודים התגורר עם שני שותפים. אחד מהם, בווידוי שגרתי - תמיד תמה אדם מדוע התוודה דווקא בפניו, הוא שאינו מעודד כל קרבה - אמר, הידיים הן הפָּנים של הנפש, השער שעוברים בו הכי הרבה עצבים, הכי הרבה אינפורמציה, הן המקום שבו הקיום שלנו כולו נאסף לנקודה אחת, הן מושטות החוצה, לקשר, בלעדיהן לא היתה אהבה, לא היה דבר. כך אמר וידיו התרוצצו הנה והנה, ופניו הזיעו, ואדם חשב, מלים, קליפות עבשות. הרי כל מה שהוא צריך זה חיבוק ממישהו או ממישהי, ולישון קצת. שוב נשאב מבטו לציפורניו של השופט פרואן. הציפורניים הרי מתחדשות ללא הרף. גם אחרי המוות הן ממשיכות לצמוח. הוא קירב את ציפורניו־שלו אל עיניו והסתכל בהן, כוחות מחודשים זרמו לתוכו והוא התרווח בכיסא העץ.

איש בעל שפם עבות וסנטר כפול התיישב בשורה לפניו. הוא הגיע באיחור, סיגר כבוי תחוב לו בפיו הבשרני, ובדרכו לכיסא דחף אשה בגיל העמידה ששלחה אליו מבט זועם. הוא נשען לאחור, חיוך הזדקר על פניו הוורדרדים, העיף מבט סביב ופלט גיחוך קצר ויבש. אדם ידע בוודאות מתמיהה ומדויקת להפליא שהיה יכול להרוג אותו, כך סתם.

ואז נתפס בדמותו של הסנגור. נועם דרור, שמע מישהו מאחוריו מלחשש את שמו. כמה הוא צעיר. בטח רק סיים את ההתמחות וכבר משפט כזה, חשב בהערכה. במעורפל שמע על המקרה. כמעט לא קרא עיתונים, אלא שזכר משהו, אולי שמע ברדיו, אבל לא היה בטוח. כל־כך מיעט לעקוב אחר המתרחש בעולם החיצון.

הסנגור רכן מעל לנאשמת, ככל הנראה הורה לה לקום, אבל היא הרימה את פניה אליו בתימהון. עכשיו דיבר אליה ארוכות. תחילה נדמה שאינה מקשיבה, אולם כעבור שניות אחדות קמה בכבדות ונעמדה, גֵווה היה קמור וכתפיה מכונסות. אדם ראה שהיא נמוכת קומה.

״האם את מודה באשמה המיוחסת לך?״ שאל השופט.

היא הרימה את ידיה שהיו שמוטות לצד גופה וכרכה אותן סביבה.

ועבר זמן.

״אנה״, חרק קולו של הסנגור בחלל השֶׁקֶט. ״אנה״, אמר שוב וקולו התפורר לתוך האוויר. אדם מתח את צווארו. פניו של הסנגור הצעיר היו אדומים מאוד, ואדם ראה כי הוא משקֵע את עיניו ללא הרף בנאשמת, שלא הסתכלה בו או בשום דבר אחר.

״אני... אני לא יודעת, אני מצטערת״. קולה היה מפתיע, עמוק ומבוגר בתוך גופה הצעיר.

״אנה, את חייבת לענות, את חייבת״, אמר הסנגור, סמוק כולו, ואולי צעיר יותר מדי למשפט כזה.

״אני חייבת?״

״כן״, ענה השופט, ״את חייבת״.

היא הרימה את ראשה והפנתה אותו, אלא שתנועתה כמו לא הובילה לשום מקום. השקט נמתח כמו מסטיק. אדם שמע את לבו, ולרגע פעמו בקול לבבות הכל. ואז שמע את קולה, ובבת־אחת חש ביתר שאת את אוויר הקיץ, עבה ואינסופי.

״אבל... אני לא... אני לא יכולה. אני מצטערת״.

הביט בה שוב. עיניה היו מרוחקות זו מזו, אפה דק אך לא קטן, אבל מה שמשך את תשומת־לבו היו שפתיה. צבען אדום־סגול, אם כי היה בטוח שאינן משוחות באודם, לחלוחיות ועסיסיות למראה, זרות בפניה החיוורות. צוף, חשב. צוף שרוצה לפרוץ החוצה מהחרכים הדקיקים המרושתים בשפתיים. יצריוּת חרישית, לא צפויה, מתפרצת, היתה במראֶהָ המסוגף משהו.

״האם את מודה באשמה המיוחסת לך?״ צלף שוב השופט פרואן.

היה נדמה לאדם שעבר זמן רב עד ששמע את קולה העמוק, המתמיה. ״כן, אני חושבת... כן״.

״אבל אנה״, התפרץ פתאום הסנגור. פניו הצעירים, המכוסים עדיין פצעי בגרות, תפוחים מהתרגשות.

השופט הרים את ראשו והביט עליו בתשומת־לב. אנה הֶרְסְט עוד עמדה מכונסת וידיה חובקות את גופה, ואז כמו התעצמה אחיזתן של הזרועות למין לפיתה, והיה נדמה לאדם שבתנועה זו היא מבקשת להיעלם.

״אדוני הסנגור, בפעם האחרונה, מה מתרחש כאן?״

״כבוד השופט״, עיניו של הסנגור התרוצצו בין פניה של אנה הרסט לפניו של השופט. ״אני... אני לא מבין, אני לא יודע, אנה... אבל הרי לא עשית את זה, את אמרת לי...״ קולו התרסק אל תוך הדממה, נשימתו כָּבְדָה והוא הרכין את ראשו.

״אולי כדאי שאדוני יירגע״, אמר השופט בקול שקט ושטוח.

״כבוד השופט״, אמר הסנגור ושלח את ידו לעניבתו בתנועה לא רצונית, ניסה לסדר אותה ללא הצלחה, ״אני זקוק להפסקה כדי לשוחח עם מרשתי״. המלים הרשמיות נשמעו מאולצות בפניו המוכים.

״נתכנס מחרתיים באותה שעה״, רעם קולו של השופט, ״עד אז אני מצפה ממך להגיע לתמימות דעים עם מרשתך. האם אני מובן?״

נועם דרור הינהן בלי קול וראשו עדיין שמוט אל עניבתו. השופט קם על רגליו.

״כבוד בית־המשפט״, רעם פקיד בית־המשפט, והשלושה נעלמו בפתח הדלת שנפתחה לקראתם.

 

כשעזב את בניין בית־המשפט החליט אדם לצעוד לביתו ברגל. צללים רכים התגנבו לתוך החום הניגר. רוח קלה טופפה על פניו והוא חש עצב. הרגע הזה, היום שנשפך אל תוך הלילה, הטפטוף העדין של החושך אל תוך האור, מילאו אותו עצב ושקט גם יחד. הוא הלך לאטו, גמע את הקרירות שריככה את שריריו. לפתע שם לב שהוא רעב והגביר את צעדיו.

האם מרים תהיה בבית? הוא הצמיד את אוזנו אל הדלת. דממה, חשב בהקלה, ופתח במפתח ונכנס. בפינת הישיבה עמדו ספה לא רחבה, שולחן קטן, ובזוויות ישרות ניצבו כורסאות משני הצדדים. על הספה ישבה מרים, על־ידה דלקה מנורת שולחן קטנה באור עמום. שתי כוסות מלאות יין אדום היו מונחות על מפיות עגולות בצבע שחור, כוס אחת לידה, האחרת ליד הכורסה הריקה. חייכה אליו.

״לא הדלקתְּ אור״, אמר. פיה הרחב והיפה התכרכם, ופסים נחרשו בו מכל צד, אבל עד מהרה שבה והתרפתה, אלא שעיניה כבו, והוא חש חרטה.

״נחמד״, אמר והתאמץ לחייך והתיישב על־ידה. במבטה היתה קשיוּת שהפכה לציפייה, והוא הסיט את עיניו ממנה.

״לכבוד מה אנחנו שותים?״ שאל לבסוף בקול מאולץ.

״צריך לכבוד משהו? לכבודנו״.

הוא לא דיבר.

״היה לךָ חופש ולא עשינו כלום״.

״כן״, אמר, ומועקה שאין לה גבולות הותכה בכפות רגליו, ואז באגן, ובכפות הידיים, שקפץ אותן לאגרופים.

״מה קרה?״ שאלה בדאגה.

״כלום, היה לי יום ארוך״.

״ומה היה ביום הארוך הזה?״ שאלה.

״אה, כלום, סתם״.

״מה, מה היה, זה סוד?״

״לא, זה לא. כלום. עשיתי סידורים ואחר־כך נכנסתי לראות משפט״.

״מה?״

״כן, הייתי בסביבה, הלכתי לשלם חוב בספרייה והרי בית־המשפט ממש ליד, אז נכנסתי. לא יודע, סתם״.

״מעניין?״

״לא, לא במיוחד״.

״איזה משפט?״

״סתם, חבל...״

״לא, תגיד לי״.

״משפט של בחורה שמואשמת ברצח של אמא שלה״.

״הבחורה עם פני המלאך שרצחה את אמא שלה?״

״שמואשמת ברצח של אמא שלה״.

״טוב, זה ברור״.

״שום דבר לא ברור, לכן יש משפט״.

״טוב״, נסוגה, ״ככה זה נשמע״.

״זה בדיוק העניין. שום דבר הוא לא כמו שהוא נשמע בהכרח״.

״בסדר, מה כל־כך אכפת לך ממנה״.

״לא ממנה, זה העיקרון״.

״אז היא יפה כל־כך כמו שאומרים?״

״לא. כן. אולי. לא יודע. מה זה משנה״.

״לי זה משנה. למה אתה מתחמק?״

״מרים, אני לא מתחמק, ועכשיו אני רעב והולך להכין לי משהו לאכול. תודה על היין״.

״אל תגיד סתם״, צלפה.

הוא הלך למטבח, הרגיש במבטיה הקודחים בו. פרס שלוש פרוסות לחם, מרח עליהן גבינת קממבר שהוציא מן המקרר, יחד עם קופסת זיתים ובירה, והתיישב ליד השולחן במטבח.

הוא החל לאכול. הגוף מפויס יותר, ובוֹר הרעב התחלף במין מלאות ממתנת. ואז שמע אותה אומרת, ״למה אתה לא שואל אותי אם אני רוצה?״ לא ענה. היא קמה, שמע אותה נעה, ואת דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. הוא סיים לאכול, שטף את הכלים המעטים, והלך שוב לפינת הישיבה. לא ידע לאן הלכה ולא רצה לחשוב עליה. הדליק את הטלוויזיה. חדשות. צפה בלי קול, בלי עניין, הביט ולא ראה. נרדם. התעורר מן השינה החטופה והלך להתקלח, וכשיצא מן המקלחת היא היתה במיטה, האור היה כבוי. נכנס אף הוא למיטה, שכב ער, קפלי הלילה מסביב שחורים ועבים.

ואז היא נגעה בו. בזהירות. אצבעותיה חוששות. והוא נענה. היא הרגישה בכך והתרפתה, מיששה לאט והוא הסתובב ורצה בה. ידיו לשו את בשרה ואת חומהּ, עוד ועוד. היא דיברה והוא לא הקשיב, נגע עוד. היא נענתה, היתה, בערה. עד שגעש, ורגע. הדופק עלה וירד, גם שלה, והיא היתה שקטה ומרוצה והוקל לו. הסתובב ממנה, ונרדמו שניהם.

כשקם לא היתה במיטה והוא שמח.

 

אדם לא אהב את הדירה. מטבח קטן מדי, חדר־מגורים מופרד, חדר־שינה קטן, ושני חדרי־עבודה, שלו ושלה. לרוב לא עבד בבית. גם היא לא. דלת חדר־עבודתה היתה פתוחה והוא סגר אותה. ואז חזר ופתח והציץ פנימה. איננה.

לאחר שציחצח את שיניו ושתה קפה שני ונשבע שזה האחרון להיום, החליט שעוד לפני שיעלה לחדרו במחלקה יֵשב עוד רגע בחדר־הקבלה של בית־החולים עם המחשב הנייד שלו, כדי לקרוא באינטרנט כל מה שהתפרסם על המקרה של אנה הרסט. בבית התעקש לא להיות מחובר. רעש העולם ממילא היה עז מדי, ולמרים לא היה אכפת. הסתפקה בטלפון שלה.

הוא למד שאנה הרסט היתה נערה בת מעט יותר משמונה־עשרה, שגדלה ללא אב, עם אם שילדה אותה בגיל צעיר מאוד, כמעט ילדה. לפני שנים אחדות נשלחה בנסיבות לא ברורות לפנימיית בנות פרטית, שמנהלת אותה אשה בשם ריבה פֶּרֶק, המחזיקה בדעה שהעולם מידרדר והולך בגלל טשטוש הגבולות בענייני אישות, וכי הישועה תתאפשר בחינוך מחדש לפוריטניות. היא אף טענה שנערות חייבות לשאת בתפקידן המולד לגדל ילדים ולנהל משק־בית. היא לא התביישה לומר שפמיניזם הוא תנועה של נשים גסות־רוח שלא קיבלו חינוך. עוד היה כתוב שלמוסד, ששמו 'מופת ודרך ארץ', הגיעו בדרך־כלל נערות ממשפחות הרוסות. באתר החדשות היה תצלום צבעוני של האם המתה, יוליה הרסט. אשה נאה, מאופרת בכבדות, שפתיים משוחות בשפתון אדום, גון פניה ורוד. משהו בפניה לא טבעי, חשב, אבל מי טבעי כשהוא מצטלם.

היו גרסאות שונות בנוגע לפשע. במקום אחד נאמר שהנאשמת נמצאה מגואלת בדם, אוחזת בידה אבן כבדה. במקום אחר נאמר ששבה לפנימייה מכוסה בדם וסיפרה שהרגה את אמהּ. בבלוג לא חתום נכתב שייתכן כי היה מעורב ברצח אדם נוסף, וכפי הנראה התבצע מעט אחרי מסיבת סוף השנה שבה השתתפה אנה בהצגה. עוד נאמר, שאנה הרסט לא ראתה את אמהּ שנתיים. מישהו שלא הזדהה טען שאנה היא נערה בעלת קווים אוטיסטיים, והוסיף שאמהּ עסקה בין היתר בזנות. שכנה אמרה שיוליה לפעמים היתה מרעיבה את הילדה, וזו היתה מתעלפת ברחוב.

ילך גם היום למשפט, החליט, שום דבר לא יקרה אם ייעדר מהעבודה עוד יום. ובכל־זאת הביט ביומנו ובדק שאכן אין לו פגישות מתוכננות, רק השגרה. בכל מקרה, למרות תפקידו הבכיר כאחראי על אגף ההסתכלות במחלקה ו' בבית־החולים הפסיכיאטרי 'טננבאום', בעצם התנהלו הדברים לרוב מעצמם.

הוא טילפן למחלקה והודיע שייעדר גם היום. כשהניח את השפופרת נזכר שהשופט דחה את הדיון למחר, ונסע לים. מצא חנייה ברחוב גורדון, סמוך לרחוב הירקון, וכבר היה יכול להריח את ריחם החריף של המים. צעד במהירות וחצה את הכביש. ירד לחוף בגרם המדרגות וגמא עוד מטרים אחדים עד שהגיע לסף המים ונעצר. מי הים היו כחולים וירוקים ואפורים, ותנועתם הניעה את פנימו מצד לצד. לפתע נעשה לו חם, גרגירי חול דקרו בתוך סנדליו, האנשים סביב נדמו לו קרובים מדי ונוכחותם העיקה עליו. הוא החליט לנסוע לעבודה. ניער את החול מסנדליו ושב בריצה קלה למכוניתו.

חדרו היה בקצה המחלקה, צמוד לשלושת חדרי־ההסתכלות שהיה אחראי עליהם. אומנם האגף השתייך רשמית למחלקה, אבל הופרד ממנה בדלת פנימית, שהיתה נעולה בפני מאושפזים רגילים, והיתה לו כניסה נפרדת.

לאגף הגיעו אנשים שנשלחו להסתכלות מטעם בית־המשפט. את חלקם מצא בית־המשפט אשמים, אך קיימת סבירות, שעל פסיכיאטר להכריע בה, שהנאשם היה לא שפוי בעת ביצוע העבֵרה. נאשמים אחרים נשלחו להסתכלות כדי לשקול את כשירותם לעמוד לדין.

הוא התיישב ליד שולחנו. כעבור דקות אחדות קם והסיט את הווילון וחזר לשבת. הסתכל בלי עניין בערמה של ניירות שהלכה וגבהה בהיעדרו, עילעל בהם מעט, אך עד מהרה הרים את פניו. דממה. מוזר שאין איש, חשב. למה בא, הרי ממילא אמר שייעדר היום. החליט ללכת. יצא מחדרו, הפעם עבר דרך המחלקה, הניד בראשו למי שלא זיהה, ונזכר שגברת דהאן, שהיתה האדם הכי קרוב אליו במחלקה, לא עובדת בימי רביעי, ומי שמהנהנת לעומתו היא כנראה ממלאת מקום.

גברת דהאן היתה בעצם רופאה, דוקטור דהאן, אך לא רצתה להיקרא כך. אשה לא צעירה, רופאה פנימית על־פי הכשרתה, שבן־זוגה מת ממחלת כליות קשה, והיא החליטה לעזוב לזמן־מה את תפקידה כרופאה במחלקה הפנימית, ולעבוד בעבודה שאינה תובעת ממנה להכיל ולטפל, כך הסבירה. אחת הרופאות הצעירות שעבדה איתה והכירה גם את אדם, המליצה לה עליו. אמרה לה, את תסתדרי אתו. וכך היה. תפקידה הוגדר כעובדת אדמיניסטרטיבית במחלקה, אך למעשה מילאה כמה תפקידים. היתה אחראית על ארגון התרופות וחלוקתן, ועל עדכון אתר האינטרנט של המחלקה. היא חיפשה מחקרים חדשים בנושאים שונים המשיקים לפסיכיאטריה, ובשנה האחרונה היתה האחות של אגף ההסתכלות.

עובד נוסף שאדם היה אתו בקשר יומיומי היה אייל קדם. בן עשרים־ושבע, חרוץ ושאפתן, כלבויניק של יכולות: רקע משפטי, רקע בפסיכולוגיה, במחשבים, הוא המזכיר והמנהל האדמיניסטרטיבי של המחלקה. עכשיו נזכר שזהו הבוקר בשבוע שאייל לומד, אלא ששכח מה.

הוא המשיך לפלס את דרכו החוצה מבית־החולים. אז מה אם לא יעבוד היום. עד מהרה היה שוב במכוניתו והחל לנסוע. טור ארוך של מכוניות השתרך לפניו, והשיירה האטה עד שנעצרה. חפץ חשוד. הוא הדליק את הרדיו והאזין מבלי להקשיב.

כשנכנס שוב לתל־אביב כבר היתה שעת אחר־צהריים. לקחו לי יום מהחיים וגדעו אותו בגרזן, חשב בצער. הוא עצר את המכונית ליד חנות לכלי כתיבה, וקנה עוד פנקסים שאהב, ועטים, וידע שהוא במצב־רוח משונה. ליד ביתו נאלץ לחוג סביב הבלוק כדי למצוא מקום חנייה. כמה אנשים יש בעולם הזה, חשב, עוד ועוד אנשים, ופתאום ראה מכונית יוצאת, והאט, וחנה.

 

בבית מצא את מרים צופה בטלוויזיה. היא שמעה אותו והִשתיקה את עוצמת הקול. הוא לא חש רצון לדבר, ובכל־זאת התקרב אליה ואמר, ״שלום״. ״מה שלומךָ?״ שאלה. והוא ענה, ״בסדר״, והשתהה שניות אחדות ואחר פנה למטבח. לרגע שקל להציע לה לאכול, כי זכר את דבריה מאתמול. אני צריך שקט, חשב. אני כל־כך צריך שקט. ובכל־זאת שאל בקול, ״את רוצה משהו?״ והיא אמרה, ״לא תודה״, והלא־תודה היה עשוי בדידי מתכת. הוא אמר, ״אני עייף״, והיא שאלה, ״נו, היית במשפט היום?״ ״לא״, ענה.

במטבח מזג לעצמו בירה והתחיל להכין חביתה משלוש ביצים עם גבינה צהובה. הוא פרס כמה פרוסות לחם, הוציא מהמקרר זיתים וסלט תפוחי־אדמה במיונז, והניח הכל על מגש ויצא לחדר־המגורים והתיישב על־ידה. הטלוויזיה עדיין פעלה בלי קול. היא אמרה, ״הֵי״, ולא ידע לזהות אם קולה קשה או מרוכך. ״מה את רואה?״ שאל. והיא אמרה, ״סתם״. הוא התחיל לאכול. ״אני מביאה גם״, אמרה. אדם אכל בשתיקה. שמע אותה פורסת לחם ומורחת, כך ניחש, חמאה ודבש. הכינה גם תה וחזרה להתיישב. הם אכלו והוא שמע את קולות לעיסתם. משונה, כי לא זכר שאי־פעם שמע אותם קודם. היא המשיכה להביט על המסך המושתק, ובסוף לקח הוא את השַׁלָט והגביר. היא אמרה, ״מה קורה לנו, אדם״. ״כלום, לא יודע״, אמר ובטנו נצבטה. ״אתה לא מספר לי כלום״. ״אני כן״, אמר, ״מה את רוצה לדעת?״ היא התחילה לבכות ולא היתה בו חמלה. ״סליחה״, אמרה וחדלה. ״עזבי, הכל בסדר״, מילמל, אפילו שידע שלא. היא קרבה אליו עד שהריח את חוּמהּ ואת עיצבונה ונפרשׂ מעט, כי גופה היה רך והוא אהב את רכותו. אני לא בסדר שאני אוהב את הגוף שלה ממקום כל־כך רחוק, חשב. והיא אמרה, ״אדם״, ונצמדה אליו. הוא עצר את נשימתו. ״אתה זוכר שאמרת לי שתאהב אותי לעולם?״ והוא אמר, ״באמת?״ ״כן״, אמרה, אבל הכן היה קישֵׁחַ, ובתוך הגוף היה לו בור משַׁיִש. חיכה עוד רגע וקם על רגליו. ״אני נורא עייף״. ״גם אני״, אמרה. הוא הבחין שמבטה מלא כמיהה ודאגה, ולא אמר דבר.

הם התקלחו, קודם הוא, והיא אחריו. כשהגיעה למיטה, כבר שכב וספר בידיו. הושיטה ידה ונגעה בו. ״אני קורא״, אמר. ״אני רואָה״. קולה סגור. הלוואי שכבר יהיה חושך, חשב והמלים של הספר התרוקנו ממשמעות, מממשות, עד ששמע את נשימתה עולה ויורדת וידע שנרדמה.

קם, כיבה את האורות ונשכב חזרה. עיניו פקוחות.

שנתה היתה שלֵווה. מוזר, ערותה רועשת כל־כך ושנתה שקטה כל־כך, כמו ילדה. הביט עליה דרך החושך. בשנה האחרונה שָׁמְנָה, והדבר היה יפה בעיניו. שכב עוד שעה ארוכה, עד שקם בזהירות כדי לא להעיר אותה, הרים את 'הגבוליים', הספר שקרא, ואת סנדליו שהיו ליד המיטה, העיף מבט סביב ופסע חרישית לעבר הדלת, יצא וסגר אותה אחריו. הוא חיכה, להקלתו שמע את נשימתה השלֵווה מבעד לדלת הסגורה. אַחַר ניגש לארון והוציא תיק גדול והחל לערום בתוכו, מחשב נייד, מטען של טלפון נייד, כמה בגדים, לבנים, כלי רחצה, פנקס, עטים, ואת 'הגבוליים'. הכניס גם את החומר שהביא מהעבודה. ושוב הסתכל סביב, ולא הצליח לחשוב על שום דבר מסוים.

זהו זה. נגע במִפרק כף ידו, הדפיקות הלמו במהירות תחת אצבעותיו. דם זרם מתחת לעור, סמיך וחם. כיבה את האור ויצא אל תוך הלילה. שעה ארוכה נסע במעגלים, ריק ממחשבות ומרצונות, עד שלבסוף חנה מול פיצוצייה ברחוב בני דן ליד הירקון. זכר שיש בה קפה שהיה לו טעים פעם. יצא, קנה קפה, בוטנים וחפיסת שוקולד וחזר למכונית. הנייד שלו צילצל. הצג היבהב עוד ועוד עד שנגמרו הצלצולים. הרחיק את הכיסא לאחור עד הסוף, ושתה לאטו את הקפה.

 

כשהתעורר לרגע לא ידע היכן הוא. היה לו קר, רגליו היו קשויות, ואז נזכר והַרְווחה שטפה אותו. הוא פתח את דלת המכונית, יצא וניער את איבריו, עיניו שוטטו סביב. ספרות השעון בטלפון הנייד זרחו שלוש לפנות־בוקר.

הלך שוב לפיצוצייה. נזכר שלא אכל את השוקולד ואת הבוטנים, קנה עוד כוס קפה וחזר למכונית. הוא גמע לאט, ואכל, פירורים נערמו על חולצתו. חשב על מרים. ראה בבהירות את עיניה המחפשות אותו, מביטות לתוכו, בודקות היכן היא רשומה בו, איך היא ניתזת מעיניו הריקות ממנה, ורחמים עצומים נשטפו בו אליה. זו לא דרך לעזוב, חשב, אני נוהג כמו אחד הנבלות. ידע שלא יטלפן אליה עכשיו, לא יסביר, אף־על־פי שכך ראוי לעשות.

זכר את המריבות שלהם שתכפו עם השנים, ובמלים שלה, ״טוב לריב. סימן שאנחנו חשובים זה לזו״. נזכר בשתיקותיו ובעלבונותיה. זכר את הפעם האחרונה או הלפני־אחרונה. על מה רבו. לא בדיוק רבו. היא נעלבה, שוב, כי העביר תחנה בטלוויזיה בלי לשאול, והיא צדקה. אלא שעלבונה היה כה עצום, חשב, טפל ומוגזם. הוא לא התנצל, והיא עזבה את הבית בכעס. זכר איך חזרה בלילה זועמת, אבל גם רעבה אליו ולהכלתו, ואמרה לו, ״אדם, אני מצטערת, זה היה טיפשי, דיבור צריך לנבוע, ולא להיות מוטל לתוך החלל כמו מטבעות לתהום״. אולי המשפט הזה היה אפילו שלו. ״ובעניין האוכל״, הוסיפה, כי גם אז לא הציע לה כמו שקרה בימים האחרונים, ״ואיך אני אומרת שיכולת לשאול אם גם אני רוצה לאכול, הרי הנחת שאכלתי, ואבא שלי היה אומר שעם משפחה לא צריך להתאמץ ולא להיות מנומס, כי זו משפחה. וכל זה סתם. סתם. בוא נשכח מזה, טוב, חמוד?״

חשב כבר אז, למה היא נלחמת, למה היא לופתת ולא מוותרת, למה היא מתחרטת ומנסה להשיב את שאין להשיב, למה היא מדברת, ולמה אני עדיין כאן ולא הולך ולא משחרר את שנינו. הוא חש יובש וריחוק, אבל חייך אליה. בהלתהּ שככה, פניה התרפו, והיא נעשתה יפה בכמיהתה ובאהבתה אליו, ולא היה אפשר לטעות בהן.

מדוע אהבה אותו ואיך שרדה בריחוקו, לא ידע. ריחוק שהחל כל־כך מזמן. ואז הוא נגע בה, כי כשנגע בה אהב אותה, והעלבונות השלופים התפוגגו כמו גופם נבדל מנפשם. היה גומע אותה, עוד ועוד, כל־כך מותאמת, ותשוקתו גאתה כמו חומר כימי. היו מתגלגלים ובוערים, והוא נגע בה שוב ועמוק, בעורה הלבן, בשדיה הדחוסים והמתוקים, חמימותם המיוזעת מפכה לתוך נִשְׁמַת איבריו, ומתעצם, וחודר אליה, הולם את עצמו לתוכה, מאבד את עצמו, עד שגופם השתתק.

אני שותה יותר מדי קפה, חשב. פניה, שזכר אותן על כל פרטיהן, נראו לו עכשיו זרות ורחוקות. השַׁלווה שלרגע סיחררה את חושיו הפכה לריקנות. ידע שלא יחזור אליה. היא תחשוב שהמעשה פתאומי, אבל זה היה שָׁם כל־כך הרבה זמן. האם אי־פעם היה אחרת?

הטלפון החל לצלצל שוב.

״כן״, אמר.

״אדם?״

״כן״.

״אדם״. קולה סמיך מדמעות. לא חש רחמים.

״עזבתי, מרים״.

״מה?״

קולה, שצרימה נמשחה בו, הֵקֵל עליו.

״אני לא יכול, מצטער. פשוט לא יכול. אני מבין שזה פתאומי, אבל אני חייב. עוד נדבר, נקבע מתי אוכל לבוא לקחת את החפצים שלי. מצטער״.

שמע את תדהמתה, את קיפאון בהלתה, וניתק. רק שלא תתקשר שוב, חשב וכיבה את הטלפון הנייד.

איבריו חזרו לנקוש מן הקור. הוא יצא מן המכונית והחל לנתר, להזרים את הדם. הלך לגן להטיל את מימיו. חזר והדליק את הרדיו. השעה היתה ארבע. הדולר עלה. שלושה רעולי פנים נורו, אחד בן שבע־עשרה. צפויה הקלה בעומס החום. הוא כיבה את הרדיו. נימנם מעט, ראשו על ההגה. התעורר לרגע, ואז חזר ונרדם עד שחש באוויר הבוקר צלול ונעים. ניגש לפיצוצייה וקנה קפה ועיתון. כשחזר למכונית והתיישב, השאיר את הדלת פתוחה.

קרא על איש שביקש להתאבד וקפץ מקומה חמישית. האיש נחת על אדם אחר, שהתברר כי הוא אחיו, שאותו לא ראה עשרות שנים מימי המלחמה, מאז שהיו בני שבע־עשרה. היה מצורף תצלום, שני זקנים, קמוטים, חבולים ומאושרים, לא דומים כהוא זה, שוכבים מיטה ליד מיטה בבית־חולים בילינסון. הכותרת היתה, ״התאבדות - אמצעי לחיפוש קרובים״. כותרת איומה, חשב. אבל רווח לו והזמן עבר בעצלתיים.

לבסוף קם, ניער את בגדיו וחייך אל עצמו ואל העולם הפתוח שנפרשׂ מסביב ברחבוּת נעימה.

 

באותו יום נסע לעבודה מוקדם. סוף משמרת לילה. אחות שזכר במעורפל, שעובדת רק בלילות, הנידה אליו בראשה, והוא לה. כל המאושפזים עדיין ישנו, ולא היה איש במחלקה. הוא מיהר ונכנס לשירותים של הצוות, קרוב לאגף ההסתכלות. הסתכל בעצמו במראָה. הוא הרגיש טוב. העביר אצבעות בשערותיו הארוכות מדי, נגע גם בפניו - ממילא אינו מתגלח כל יום. החליף חולצה, ציחצח שיניים, שמח שהוא עדיין לבד. אחר־כך יצא מן השירותים ופסע מהר לחדרו.

עוד לא שלח את הדוח הסופי שלו על דויד מֶרְקֶל, שהגיע אליהם להסתכלות אחרי שהתחזה לרופא במשך סוף־שבוע שלם במחלקה האונקולוגית של איכילוב.

מֶרקֶל עבר בין המאושפזים ושוחח עימם, לכמה מהם בדק את האינפוזיה והגביר או האט את קצב טפטוף התרופות. במקרה אחד אמר למאושפז שלדעתו האבחנה של מחלתו שגויה, והבעיה שלו היא רק מחשבות רעות. פעם הביא מגש אוכל למאושפזת שהיתה בצום, האחות שעצרה בעדו באותו רגע אמרה מאוחר יותר בבית־המשפט, שלא יוצא־דופן שלרופאים אין מושג אמיתי מה קורה למאושפזים, לכן לא ראתה בַּמקרה סימן לכך שהוא מתחזה.

הדבר התגלה לראשונה כשבנו של אחד המאושפזים ביקש לדבר עם דוקטור דוֹנהיוּ. כשנאמר לו כי אין רופא בשם זה במחלקה, ציין שפגש בו בסוף־השבוע והוא מבקש לדבר אתו גם עכשיו: סוף־סוף רופא שיש לו בו אמון. אבל החשד התבסס רק כאשר הגיע עציץ עם ברכת תודה לדוקטור דונהיו, ואז גם נפתחה חקירה.

אדם קרא את שכתב וחשב שהדוח כבר גמור. האיש סובל מהפרעה דו־קוטבית, כך כתב, אינו אחראי למעשיו והוא ממליץ לאשפזו, וכן הלאה וכן הלאה.

אבל לא כתבתי, חשב, שהאיש הזה, בור בענייני רפואה והוזה ומסוכן ככל שיהיה, היה יכול, ביומיים ששהה במחלקה, לעורר אמון אצל מטופלים החולים במחלה כל־כך קשה ולתת להם ולבני משפחותיהם תקווה, כפי שמתברר מעדויותיהם של מאושפזים רבים. זו עדות למה שקרה לנו הרופאים, שבמקום לראות בני־אדם אנחנו רואים רק מחלות. והוא, החולה, ראה בני־אדם. מה שחשוב איני כותב. הוא הניח את המסמך בצד. ישלח אותו מחר, החליט. על שולחנו נח גם שאלון למנהלי אגפים ומחלקות, על הקשר בין מוטיבציה ליכולת אבחון, והוא מילא אותו. והיה חשבון חשמל של הדירה שגר בה עם מרים, שמשום־מה מצא אותו כאן, והוא טילפן ושילם, וכך עבד בלי עניין עד תשע וחצי.

כשיצא נתקל במבטה המופתע של גברת דהאן, שפינת הישיבה שלה היתה בחלק הזה של המחלקה, אף שהיתה אחראית על כולה.

״הי״, אמרה, ״לא ידעתי שאתה כאן״.

״אני כאן שעות״, אמר.

בעיניה היתה שאלה.

״אה, כלום, ככה יצא״, חייך, ״אז אני הולך״.

״להתראות״, אמרה.

בפנותו לצאת הרגיש במבטה. הוא הסתובב ואמר, ״יום יפה״, והיא חייכה.

 

הוא מיהר ונדחק אל תוך האולם ברגע האחרון. התיישב במושב שהיה פנוי, כנראה כי לא היה יציב. פקיד בית־המשפט הכריז על בואם של השופטים. פחות אנשים, סיכם לעצמו.

נועם דרור הסנגור הצעיר נראה שפוף מאוד. עיניו אדומות כשל אדם שלא ישן מספיק בלילה.

״האם את מודה באשמה המיוחסת לך?״

דומה כי לא שמעה.

״אנה״. קולו החלוש של הסנגור נשמע כמו יבבה.

״לא״, ענתה לפתע מבלי להרים את ראשה.

״יופי, מצוין״, לא התאפק הסנגור, ואדם ראה שהוא מחייך.

אבל השופט הביט על הסנגור בפנים קשים. ״אדוני, תפוס את עצמך בידיים. זו פעם אחרונה שאני מעיר לך״.

״כן כן, סליחה״, אמר הסנגור והחיוך לא מש מפניו.

התובע בנימין הָאמֶר קם. איש מוצק כבן חמישים בעל פנים ערים וקול מעט צורמני.

״כבוד השופטים, אני אוכיח שביום חמישי בערב, העשרים ביוני, היכתה אנה הרסט את אִמהּ באבן כבדה וגרמה למותה. אינני טוען לרגע אחד שזהו רצח רגיל. רצח אב או אם לא יכול להיות רצח רגיל. ויותר מכך, אני מקדים ואומר שהנערה, במידה מסוימת, אם כי זניחה לצורך העניין, היא קורבן. חייה לא היו קלים. אלא שעובדת היותה קורבן - וזאת אני אומר במרכאות כפולות ומכופלות, כי כאמור יש כאן קורבן שאיננו היא - אינה מקילה ולו במעט מחומרת המעשה שעשתה.

״אִמהּ, יוליה הרסט המנוחה, לא היתה אֵם טובה כפי שנהוג לומר. ליתר דיוק, גורלה לא שפר עליה והיא לא היתה אֵיתנה מספיק כדי לשאת בעול המקודש של אימהוּת.

״בעלה, או שמא בן־זוגה אם אני רוצה לרַצות את הפמיניסטיות שבינינו -״ לרגע תר מבטו סביב, כמו מחכה לאותן פמיניסטיות שיריעו לו, ״שאיש מלבדה ואולי אף היא אינו יודע את שמו, הותיר אותה, נערה צעירה בגילה של זו -״ לפתע הצביע על אנה הרסט, וכל העיניים התמקדו בצעירה ששום שריר לא זז בפניה. ״אלא שאִמהּ של זו לא רצחה איש. היא פירנסה את ילדתה בעבודות שונות, מאלו שעומדות לרשות נשים צעירות חסרות־השכלה שנותרות לבדן ללא כל תמיכה.

״לפני שבע שנים נאלצה להשלים עם העובדה שילדתה, חרף רצונה, אינה מקבלת את מלוא תשומת־הלב שילדה צריכה לקבל מאִמהּ. האֵם היתה כה עסוקה בפרנסתן, עד שהחליטה מתוך הַקְרבה ואחריות, ולטובתה של הילדה, להעבירה לפנימייה בעלת שם. למען הצדק רצוני לומר...״ כאן עצר והעביר את מבטו סביב כמו לוודא כי אותה נקודה סמויה שהוא מבקש להנחיל אכן מתקבלת, ״שייתכן שהילדה נטרה לאִמהּ, ואולי אף סבלה. ושוב, אני מעז לומר שלא היתה זו אֵם למופת, אלא שלא את אימהוּתה אנו באים כאן לדון, לא כל שכן אחרי שנרצחה ואין בידה לומר דבר.

״אני מניח מראש כי ידידִי יידָחף, בתוקף העובדות שאין להתווכח עימן, כפי שתראו מיד, לחפש מפלט למרשתו בטווח העמום והרחב של אי־שפיות בעת ביצוע העבֵרה. וכי מה יש בידו לעשות, הרי חייב הוא על־פי תפקידו לעזור לה בכל דרך העומדת לרשותו, והכחשתה המגוחכת הרי תיעלם כמו בועת סבון. אין אנו תמימים, ולא אתמול יצאנו מבטן אמנו״. הוא חדל לדבר וניער את ראשו קמעה.

״אדוני״, אמר השופט פרואן, ״חבל שאין לנו כאן חבר מושבעים שישמע את נאום המופת הזה. אנא דבר לעניין״. צחוק פרץ באולם. ״קַצֵר ודבר לעניין״, חזר ואמר השופט.

לרגע היסס התובע, ככל הנראה קטע לו השופט את חוט המחשבה.

״טוב, אני מבין״, מילמל לעצמו, אך עד מהרה שב קולו ורעם: ״אני אומר ששום סיבה בעולם לא יכולה להצדיק שֶׁבַּת תרים אבן כבדה ותטיח אותה בראש אִמהּ עד שזו תיפול. ולא רק שהיכתה אותה, אלא משנעשה המעשה, לא מיהרה לקרוא לעזרה.

״אילו זה היה אקט רגעי של טירוף, דבר שאינני מקבל כלל, ואף אותו אסור בתכלית להצדיק או להבין, הרי שהיתה עושה משהו להצילהּ, ובכך אולי היתה מעוררת בנו אפשרות, אומנם קלושה, להאמין שייתכן כי לא תיכננה את הרצח מראש, וכי היא מבקשת להשיב אחורנית את המעשה הנפשע. אך לא ולא. דוח המשטרה והדוח הפתולוגי שתשמעו בהמשך מראים שעברו שעתיים עד שדוּוח למשטרה דבר הרצח, וזאת על־ידי מי שחיפשו אותן. ועוד תשמעו שהיא־היא היחידה שהיתה ליד גופת האם, מרוחה בדמה, ושום סימן לאדם נוסף בסביבה.

״כבוד השופטים, מדובר כאן ברצח בדם קר ובמחשבה תחילה, וגם אם לא תיכננה אותו לפרטי־פרטים, הרי שקינן בה הצורך כמו עוּבּר. כי כאמור עובדה שלא עשתה דבר למען אִמהּ לאחר שבוצע הפשע. ועצם התנהגותה זו הוכיח ללא ספק שזה היה רצונה תמיד. לפיכך אני טוען, ללא עוררין וללא אפשרויות מקילות, שזהו רצח בכוונה תחילה.

״שום עונש שעומד לרשות החוק אינו יכול לתת את המענה הראוי לרצח אם, מי שהביאה אותנו לעולם, שבזכותה אנו חיים. אין שום הסבר או הצדקה למעשה שעשתה הבחורה הזאת, פרט לאיזה כשל עמוק בטבעה.

״אבקש, כבוד השופטים, לדון אותה בכל חומרת הדין״.

החלה סדרה של עדויות. אדם איבד ריכוז וחלם, שמע רק במקוטע. שוטר העיד שהקריאה התקבלה בשעה עשר וחצי בלילה. הוא הגיע, ולא ישכח כל חייו איך הנערה הזאת שכאן, והוא הצביע עליה מבלי להיישיר אליה מבט, ישבה על הארץ ולידה אבן מכוסה בדם. קרוב אליה שכבה אשה מתה, והיה לה דם באזור הרקה, וכחלחלוּת שנדמה לו שראה, ובגדים מופשלים. אמבולנס הגיע מיד אחריו, סיפר. הוא שאל את הנערה מי היא, והיא לא הגיבה. מסביב אמרו לו שזאת הבת, והוא לקח אותה לתחנת המשטרה. קראנו לה את הזכויות שלה, אמר, והיא לא ענתה על אף שאלה. אבל זאת שיטה שהוא מכיר כבר וזה לא עובד עליו, הוסיף, ונסוג מיד כשהסנגור התערב וציין שלא שאלו אותו לדעותיו.

בחקירה הנגדית ביקש הסנגור להדגיש כי כל קשר בין הנערה לבין המסקנה שהיא זו שהרגה את אִמהּ נסיבתי בלבד, וכי איש לא ראה אותה בשעת מעשה; שאין סימנים מובהקים לכך שהיא הטיחה את האבן; שלא נמצאה אלא טביעת אצבע אחת שלה על האבן, וכמה אחרות לא מזוהות. וכשקם להעיד הרופא שקבע את מותה, שאל אותו הסנגור אם לדעתו יכולה בחורה חלשה להטיח אבן גדולה כל־כך בעוצמה כזאת שתהרוג את האם, והרופא אמר שלא סביר, אבל אפשרי. התובע קפץ ואמר שזו אינה מומחיותו, וזכה לאישור של אחד השופטים.

עכשיו כבר חדל להקשיב. נמשך להביט על הנערה שנראתה קפואה לגמרי וחיוורת מאוד. שם לב שהיא לובשת ז'קט חום גדול, לא נקי, וחשב שהיא נראית מנותקת לגמרי. שאל את עצמו אם היא יפה כמו שמתארים אותה באמצעי התקשורת, וחשב שכן, מאוד, במובנים סטריאוטיפים, אבל לא לגמרי. פנים פתוחות ולא צרות, עצמותיה בולטות למרות צעירותה ולא מחמת רזון יתר, אלא כחלק ממבנה גופה. לסת רחבה, עיניים רחוקות זו מזו, גדולות, שפתיים מלאות שקימורן מושלם, וריסים ארוכים שאפשר להבחין בהם ממרחק.

כן, יפה מאוד, אין ספק.

ועצובה.

והרגה את אמא שלה.

הרגה? פתאום הצטער שהוא לא מקשיב. מדוע אינו מקשיב, מדוע הוא כתמיד מדבר בתוכו במקום לתת למציאות, זו המונחת לידו, להיראות. ואז שמע את התובע אומר, ״אבקש לקרוא לגברת ריבָה פֶּרֶק״.

מנהלת הפנימייה שבה התרחש האסון היתה אשה בעלת עיניים מתרוצצות וגוף חסר־מנוחה. לקח לה זמן להיכנס. היא עמדה בפתח, כיעכעה כמה פעמים בגרונה כמי שעומדת לשאת נאום, הוציאה ממחטה וניגבה את הזיעה שזלגה על פניה והבליטה את האיפור הכבד מדי. כנראה שמה לב שהיא עוד עומדת במקומה, ובנחישות פתאומית פסעה פנימה לעבר דוכן העדים. בעלותה לדוכן כיעכעה בגרונה שוב, והעיפה מבט חטוף בנערה שלא הסתכלה עליה כלל. אי־נוחות גלויה חלפה בה לרגע, וזעם פשט בה, ושכך. לבסוף שָׁקְטָה במקומה והרימה את ראשה.

השופט פנה אליה ואמר, ״ידוע לך שאת נשבעת לומר את האמת...״ פניה של האשה האדימו בבת־אחת. היא הניחה אצבעות עבות וקצרות על הדלפק שלפניה. בפנים מכורכמות מעלבון צדקני פיצפץ קולה הדק בתרעומת וקטע את דבריו.

״אדוני כבוד השופט״, פתחה בחגיגיות, ״אני מתנדבת ביד־שרה וחברה בוועד נגד חילול שם קדושי השואה, האם זה לא מספיק כדי לומר שאני דוברת אמת!״

היא חתמה את דבריה הנרעשים בסימן קריאה, תיקנה קווּצת שיער מאפירה, ובפניה הסתמנה שביעות־רצון של אדם היודע שהצדק עמו. אך משהבחינה בשקט הרועם שבאולם הסתמן בשפתה העליונה פרפור עצבני.

השופט פנה אליה בתמיהה גלויה ואמר בקול נטול כל השתתפות, ״גבירתי, זו פרוצדורה מנהלית הנדרשת מכולם ומכולן, ללא קשר לגזע, מין, גיל, מקצוע או גובה״. האשה הביטה בו נכלמת.

״מתי הגיעה אנה הרסט לפנימייה?״ שאל התובע.

היא התרווחה וקולה התייצב. ״הנערה הזאת באה מבית טוב, אני אומרת לך, ואני יודעת על מה אני מדברת״, אמרה בביטחון. ״אִמהּ האדיבה והמכובדת, זכרונה לברכה, הביאה אותה אלינו לפני שבע שנים, נכון מרג'י?״ פנתה לפתע ודיברה אל הקהל. אשה קטנה, דומה דמיון מובהק לעדה, צעקה מן האולם, ״שש ושלושת רבעי״. ״תודה, מרג'י. זו אחותי״, הסבירה במאור פנים ושלחה חיוך לכל עבר. צחוק נשמע בקהל. פקיד בית־המשפט התרומם באיטיות, ״אני מבקש להירגע״, אמר בקול ניחר. לאדם היה נדמה שהשופט פרואן כובש חיוך, ומצב־רוחו החל להשתפר. ״באתי לקרקס״, לחש מישהו שישב לפניו.

״גבירתי״, המשיך התובע בעיניים מושפלות, ״אני מבקש ממך לספר לקהל המכובד שלנו את התרשמותך האישית מהנערה אנה הרסט כשהובאה לפנייך לריאיון״.

״היא נראתה ילדה נורא מוזנחת. איך היא התלבשה אני בחיים לא אשכח״, והדגימה תנועת חנק סביב צווארה, שאדם לא עמד לגמרי על טיבה - אולי חולצה רכוסה עד צוואר שכמו חונקת אותה. ״היא נראתה מרושלת״, המשיכה מנהלת הפנימייה, ״ועשה רושם שהיא לא מתרחצת״. את המשפט האחרון אמרה במין דגש מיוחד, כאילו דווקא לפרט הזה יש איזושהי חשיבות מכרעת. ״אני באמת לא יודעת איך להגיד בדיוק, זה היה פשוט נורא, היא ממש היתה כמו בן, יותר גרוע מבן, היא...״ לרגע עצרה את שטף דיבורה, חיפשה בנואשות לא צפויה מלים שיתארו את מה שהיה נדמה כחוויה מסעירה, ואז הניפה את ידיה באוויר ונתנה להן לצנוח בקול, ונאנחה. הוציאה שוב את המטפחת שקודם קינחה בה את מצחה ואת ידיה.

״כשהיא הצטרפה לפנימייה כמובן חייבנו אותה להקפיד על הופעה נאה״, המשיכה לפתע במרץ והניחה את המטפחת על הדלפק, ״אבל היא היתה מסתגרת בתוך עצמה, מכופפת כזאת, ואוטמת את האוזניים וצורחת עד שהיינו חייבים לעזוב אותה. ובכלל, היא היתה מוזרה, ולא ענתה כשדיברו אליה, והיתה חוצפנית, והיתה... אבל עם הזמן״, הוסיפה כאומרת דבר־מה בעל־כורחה, ״ההתנהגות הרעה שלה קצת השתפרה בעניין המשמעת. אבל היא לא היתה חברותית״, מיהרה להדגיש, ״והיה לה גם הילוך כזה -״ היססה, כמנסה לומר משהו בעל משמעות מדויקת מאוד אבל מתקשה, ״הילוך כפוף כמו של זקנה. עקום. לא, לא זקנה, כמו מכשפה, אני לא יודעת איך להגיד״. מבטה נדד עד שנעצר על אנה הרסט. ״ככה״, אמרה ושִׂמחה עזה ניצתה בה. ״ככה״, אמרה שוב והצביעה על הנערה. כל המבטים ננעצו באנה הרסט שלפתה את עצמה בזרועותיה, גֵווה מעוקל כמו מנסה להתקפל אל תוך עצמה ולהיעלם.

״טוב, אִמהּ הכבודה היתה כל־כך עסוקה, שנבצר ממנה לבקר אותה, אבל בהחלט היתה שולחת לה המון מתנות ומכתבים, וכל־מיני תחבושות״.

״על כך נשוחח אחר־כך״, קטע התובע את דבריה.

״אה״, התבלבלה, אבל המשיכה, ״אז כמו שאמרתי, היא היתה תלמידה סבירה, אבל הכתב שלה היה איום ונורא, לא יאה לנערה צעירה. לא נאה. טוב, אז עוד לא ידענו -״ חשש ניצת בפניה האפרוריות, ״לא ידענו על נטיותיה״. דממה. ושוב חזרה לדבר, קולה נגדש בליחה ודבריה נפלטו בשריקה שנשמעה עד קצה האולם. ״לאחרונה הקפידה יותר על הלבוש, ועלה חשש בפנימייה שזה בעבור בחור עם עיניים שחורות כשל השטן בכבודו ובעצמו, שראו אותו יוצא מהחדר שלה מוקדם בבוקר״. אנחת סיום כבדה נפלטה מפיה. אדם שוטט בעיניו, עד שראה את הבחור שהבחין בו ביום הראשון של המשפט, יושב באותו מקום, עיניו הכהות נוצצות, ובפניו להט דרוך. חזר להביט על מנהלת הפנימייה. ניכר בה שהאירוע שהיא מתארת מקומם אותה בכל פינה ופיסה שבה, ושהיא עומדת לבכות. נשימותיה העולות ויורדות נשמעו בדממה שמסביב.

״תודה לך, גבירתי״, אמר התובע, ״זה הכל בינתיים״.

אדם שאל את עצמו במה עדותה של מנהלת הפנימייה מחזקת את הוכחת אשמתה של אנה. אולי כי היא סולדת ממנה. אולי התובע הניח שסלידתה כמו תדבק בנאשמת. אבל היא נשארה אצלה, נצמדה אליה.

ואז קם הסנגור. ״קודם־לכן הזכרתְּ את נטיותיה של אנה הרסט כששוחחת עם ידידי המכובד. האם כוונתֵך לנטיותיה האלימות?״

מנהלת הפנימייה אישרה.

״את מכירה אותה טוב, נכון?״

״מצוין״, הינהנה והסתכלה סביב מרוצה מעצמה.

״אז ידעת על הנטיות האלימות האלה, לא?״ האשה לא ענתה. השאלה בילבלה אותה.

״האם את יכולה לתת לנו דוגמה נוספת של אלימות מצידה, אפילו הפעוטה ביותר״, דיבר כמו בנדיבות.

היא זעה בכיסאה, ״טוב, לא בדיוק״, אמרה לבסוף.

״האם״, רעם קולו של הסנגור הצעיר, ואדם הבחין שרעד כלשהו אינו עוזב את קולו, ״האם אי־פעם השתמשה אנה הרסט באלימות פיזית או מילולית כלפי מישהו על־פי ידיעתך?״

״לא, כלומר, לא ככה״, ענתה נכלמת.

״האם יהיה נכון לומר שאנה הרסט לא סבלה אלימות, ושהיתה מסובבת את ראשה למראה כל גילוי של אלימות לידה, אפילו כעס או הרמת קול, או כשסטרת פה־ושם לבנות? והאם נכון שכאשר חייבת אותה פעם להרוג ג'וק, היא הסתגרה בחדר ולא יצאה עד שהבטחת לה שהוא חי?״

״כן״, מילמלה, ״אבל זה היה...״ קולה השתתק.

״אם כן, גבירתי, למה כוונתך בדברייך על נטיותיה משכבר, אה? אילו נטיות בדיוק?״

״טוב, זה קשה להסביר, אתה לא מבין, זה הבחור, אנחנו מקום מכובד, מקום מוסרי, ופתאום הבחור הזה״.

״אהה, אני מבין סוף־סוף״, שיסע הסנגור את דבריה, ״מה שאת אומרת הוא שאנה הרסט נפגשת עם גבר, בחור, ולא מדובר בדבר־מה נוסף, נכון?״

מנהלת המוסד הינהנה בשתיקה, כתפיה צנוחות ומבטה שפוף.

״כלומר, מכך שהיא מסוגלת לחטא כזה, לדיבור עם גבר, או דבר־מה אחר, רחמנא ליצלן, את מסיקה בעצם, אם אני מבין נכון, שאין להתפלא על שהרגה את אִמהּ?״

האשה פערה את פיה לדבר.

״זה הכל, גבירתי״.

בחור מוכשר, חשב אדם. אנה הרסט עדיין ישבה וראשה רכון, כאילו כל המתרחש אינו נוגע לה.

״אנה״, נשמע קולו הלוחש של הסנגור. אדם הבחין שהשופט פרואן מביט על הסנגור בתשומת־לב.

״אנה, למה את לא מסתכלת אלי״, בקולו היתה תחינה. ״כבוד השופט״, אמר חלושות.

כשסימנו למנהלת המוסד שעדותה הסתיימה, אמרה בכעס להפתעת כולם, ״טוב, תודה רבה״, וקמה בקולניות כאילו עלבו בה. מבטה הפצוע היה מונח על השופטים כמתריס: עוד תראו כמה יכולתי להועיל לכם ואתם עוד תרדפו אחרי, ומהם לנערה: אפילו כאן את ממשיכה לפגוע בי. נעלי העקב שלה ניקרו במרצפות כל הדרך מן הדוכן אל מקום מושבה ליד אחותה.

בזה אחר זה עלו העדים. אנשים נעו באי־נוחות בכיסאותיהם, מתוך עייפות, וריח זיעה התפשט בחדר הדחוס מדי. השופט כיעכע בגרונו שוב ושוב.

 

שיעורו של מלכיור פרואן, ״החוק, הצדק ומושג האחריות״, לא היה שיעור חובה. אף שהצטיין כמעט בכל התחומים, הרי שרוב־רובם של הקורסים עוררו באדם חוסר־סבלנות מסוים ואיזו ריקנות שציפה שתחלוף עם הזמן. הקורס של השופט היה השיעור היחיד, פרט לשיעורים במדע קונקרטי כמו פיזיולוגיה, אנטומיה וביולוגיה, שעִניֵן והעסיק אותו באופן ממשי, אם כי העִניָן שחש היה מלוּוה בעצבנות, שלא הצליח להבין את מקורה.

בכיתתו של פרואן התנהל אז דיון שהרגיז אותו באופן מיוחד. ״בכל משפט אני נוהג להביט על הקהל, לתוך נִשְׁמתו המופלאה והאכזרית של הקהל״, אמר המרצה, ואדם זכר בבהירות איך נגדש בו הזעם.

״אני רואה שדברי אינם נעימים לאוזניך, מר בְּרוֹק״, פנה אליו פרואן. הוא שנא שמכנים אותו בְּרוֹק. ״שמי אדם״, אמר בְּפָנים מכוּוצים והחליט שלא לומר עוד דבר.

פרואן בחן אותו בתשומת־לב, הוא נזכר עכשיו. כבר זמן־מה היה נדמה לו שהפרופסור מגלה בו איזה עניין מיוחד, למרות העוינות הבולטת שגילה כלפיו.

מוזר שיכולתי לשכוח את כל זה, חשב והסתכל במעורפל בשופט חמור־הסבר שישב בגבינים קפוצים על הבימה המוגבהת.

והנה הוא עוד מביט אל הקהל. עשר שנים של הבטה, הזיכרונות המשיכו לצוף בבהירות מפתיעה.

״איני רוצה לשבור את שתיקתך״, אמר לו אז המורה, ״אבל אני סקרן לדעת מדוע דברי כל־כך מרגיזים אותך, עכשיו ובדרך־כלל״. אדם חש שפניו מאדימים, והדם עוד מעט יפרוץ החוצה מעורו ויציף את הכיתה.

״אני לא אוהב את הניסוחים שלך״, הטיח לעברו, ״מלים כמו 'נשמתו המופלאה והאכזרית של הקהל' מעוררות בי אי־אמון, אי־כבוד...״ הוא שמע את דבריו מנסרים בתוך השקט, אך לא היה יכול להפסיק. ״אני עדיין לא מסוגל לנסח את המחשבות שלי, כי אני לא יכול לבודד את עצמי, זאת־אומרת להיות מחוץ לעצמי, ולדעת מה הדבר שאתה עושה, במנותק מפרשנותי, ומהן התכונות שלי שקובעות שכך דבריך יירָאו לי, ואני לא בטוח איפה הקו... בעצם, אני לא יודע איפה הקו המדויק שעובר בין הכעס כלפיך, שאני לא מבין אותו, לביקורת שלי שקשה לי לאחוז בקצותיה. אבל בשונה ממך אני מזהה שאני לא מפריד בין הראייה הבלתי־אמצעית שלי את המציאות לבין השיפוט שלי, ולכן אני שותק. אבל אתה בוחר לדבר. ואל תטען כנגדי שאני לא מצליח להמחיש לך למה אני מתכוון, כי לא אני ביקשתי לדבר, אתה גורר אותי ואני עוד אצטער על כך. אבל אם כבר שאלת, מה שהכי מקומם אותי הוא האופן הכובש שבו אתה מדבר, וזו לא מחמאה. ככה אתה משבש את יכולתם של השומעים להבחין בכך שלטענותיך אין הכרח. ודבריך, ברהיטותם הצלולה, רק מחלחלים תחת סף השיפוט במין אסתטיקה מחופשת למהות, אסתטיקה פתיינית, שמעמעמת את החשיבה הביקורתית על הדברים שאתה אומר״. הדממה שפילחה את החדר לאחר שסיים לדבר תיזכר לו כאחד מרגעי הבדידות הקשים ביותר שחווה בחייו. איבת חבריו ללימודים היתה עזה ומוחשית. תמיד עורר איזה זעם לא מוגדר אצל אחרים. הוא היה מצטיין מדי. פרטי מדי. מתבדל ובלתי־תלוי באופן שנחשד כהתנשאות. ועכשיו הוא מטיל את דבריו בחלל הקודש של מלכיור פרואן, המורה הנערץ. נזכר איך חיכה למלים המסוגננות והמהוקצעות כתמיד של פרואן, שימוססו את מרקם זעמו, ואת ביטחונו, כמעט ייחל להפסדו־שלו. הוא צימצם את עיניו, בקושי כבש את סערת נפשו, ואז שמע קול נעים, ״אדם, תודה״. אדם הרים את ראשו, נדהם. הוא מלגלג עלי? נראה שלא. פנֵי המורה היו רציניים ונטולי בוז.

״כן, חברים וחברות. אדם צודק. כבר שבועות אני מנסה לעורר אתכם לבעיה שאדם עמד עליה עכשיו, בדרכו הנרגזת אך חדת־ההבחנה. אני רוצה שתבחינו בכך שמִלה אינה רק משמעותה המילונית, אלא היא הֶקשר. ולא רק הֶקשר, אלא היא פורטת על מערכת העצבים שלנו, מגרה בנו ריגושים באופנים חתרניים, כפי שאדם הטיח בי, ובצדק גמור״. אדם נזכר בלחלוחית שעלתה בעיניו ולא זכר את מחשבותיו אז, בשעה שפרואן המשיך את דבריו, רק את חוּמָן.

הוא הרים את מבטו אל השופט, שנראה לו עצום בממדיו, ושב וקרס אל עצמו. ״לא מזמן קראתי שהשמיעו לקופֵי רֶזוּס הִמנונים שונים״, עלה באוזניו עוד ועוד קולו של המורה משכבר, ״ובכל פעם הם נעמדו דום, ידיהם היו מושטות מעט קדימה ושערם סמר. הם דמו כך דמיון מבהיל לקהל לוהט בכל מקום ולאורך ההיסטוריה עם 'סימורם הקדוש'. תגובתם היתה פיזיולוגית עצבית, לגירוי, במקרה הזה איזו מערכת יחסים צלילית, כנראה.

״אם כן, האם ישנו מכנה משותף להמנונים בריתמוס שלהם, באורך הגל? ואולי מִבְנִים מסוימים אלה מרעידים את העצבים בריגוש פיזיולוגי קבוע ומובנה שאיננו אלא סוג של גירוי, ורק אצלנו, בני־האדם, בגלל המטענים המילוליים והסמליים הנלווים להמנון בתודעה, נדמה לנו שהעוררות הפיזית קשורה בתוכן הרעיוני והמילולי של ההמנון.

״בקורס הזה אני מבקש שנעמוד על נטייתנו לבלבל בין מציאות פיזית לפסיכולוגית. שנכיר בכך שראיית המציאות שלנו עוברת דרך פריזמה המולבשת על ערוצי הקליטה של המוח, ותלויה הן במבנה המוח עצמו ובתכונותיו, מה הוא בורר או מעביר, או לְמה הוא רגיש, והן בצרכים, בפחדים, בהֶרגלים, במערכות מותנות, בהנחות אפריוריות וכדומה. במלים אחרות, איננו רואים מציאות, אלא אנו בוראים אותה. מניחים אותה לפנינו כמו פנס, ומאששים אותה בקלות מדהימה. דומים בסך־הכל לאותם קופים ששערם סומר מהִמנון, ולאותם מטורפים ששומעים קולות כאילו היו מציאות״.

כמה היה נסער מדברי המורה, מהאופן שבו פנה אליו. האם משום שהייתי צעיר אז, חשב. ואיפה כל זה התחבא כל השנים. האם שכחתי, לא, לא שכחתי, לא בדיוק. מסך ירד, מסך של זמן, זמן שהוא שעווה, גומי לעיסה, ענן של פירורי מים.

חש ביתר שאת איזו משמעות חריפה, מענגת כמעט, בכך שהוא דווקא כאן, במשפט הזה, בין שבילי העבר המבליח בעוצמה משונה ותלושה.

עיניו של השופט, דומות לאלה שזכר, מיישירות מאוד. ונוקבות.

לדוכן העדים עלו: הפתולוג; שוטר נוסף, מי שחקר אותה בתחנת המשטרה; וגֶרי שֶׁמֶר, עובד התחזוקה של הפנימייה, שמצא אותן.

נראה שאיש לא ראה אותה מבצעת את הרצח. אדם התרשם שאיש לא הכיר אותה באמת. נזכר בתשובתה הראשונה לשאלה האם היא אשמה. אמרה משהו מוזר, תלוש. אם הודתה בסוף או הכחישה - לא זכר בבירור. ככל הנראה לא הודתה, אחרת לא היה המשפט מתנהל כך.

הוא לא היה מרוכז והצטער על כך.

הוכרז על הפסקה. רחש סמיך פרץ מיד בחלל האולם. אדם חיפש את דרכו החוצה, ובמסדרון, ליד אחד מעמודי הבטון התומכים של הבניין, מצא מקום פנוי. הוא נשען אל העמוד, הניח לקרירות הבטון להתפזר בתוך גופו, עד שנגמרה ההפסקה והדיון המשיך.

לאחר שהכל התיישבו במקומותיהם, החל מישהו לפלס את דרכו החוצה. אדם זיהה מיד את הבחור, הוא כבר היה קרוב מאוד אליו ואדם ראה שהוא כמעט נער. שערו השחור החלק נצץ, היה משוח בשמן כפי הנראה, ומסורק לצד. לבש מכנסי ג'ינס הדוקים ומרופטים, לפי צו האופנה, וגופו רזה. חולצה שחורה מבד רך היתה מונחת עליו ברישול מסוגנן, ומִפְתחהּ העמוק הבליט את חזהו השרירי הכמעט חלק. עיניו היו גדולות, ילדיות, קווי המִתאר שלהן רכים ושלמים, האישונים שחורים בוהקים. גבותיו בהירות מעט מעיניו ומשורטטות בקו מושלם. יפה מראה באופן חריג, כמעט מטריד. מין דוריאן גריי. רק פיו, האחוז בגיחוך כלשהו, מֵפֵר את היופי, ואולי גם תורם לו.

אנשים אחדים השמיעו מלמולים של אי־שביעות־רצון שלא הרשימו את הבחור הזחוח. כשהגיע לדלת היציאה, עצר והִפנה את מבטו אל מנהלת הפנימייה שישבה סמוך למקום עומדו. עיניה היו מהופנטות אל חיוכו המתריס.

לפתע קמה אחותה ונעמדה. נשימתה נשמעה עד קצה האולם. בידה השמאלית אחזה כובע מיושן עטור פרחים מפלסטיק, ואת כף ידה הימנית קפצה לאגרוף והניפה אותה מעלה כאוחזת לפיד. ״זונה״, קראה בחֵמה משולהבת, ״היא זונה ואתם מגינים עליה, זו בושה״.

אדם התרשם שהיא מדברת לבחור החטוב, שהמשיך לנעוץ גיחוך מלא בוז באשה הנסערת. לובשת עליבותה כמו תכריך, חשב אדם, והסיט ממנה את פניו.

״בוגדים״, מילמלה בשטנה. הדממה סביבה היתה עצומה ונמתחה לכל עֵבר. נכלמת חזרה לשבת, כובעה המיושן בחיקה, והיא מנשפת את אי־שביעות־רצונה באוזנה של אחותה בלבד, שלחצה את ידה באסירות־תודה.

היה נדמה לו שמבטו של השופט נח עליו. האם הבחין בו, חשב פתאום בהתרגשות, ומיד נבוך מעצם המחשבה, כי איך אפשר שיזכור אותו אחרי כל השנים, ועוד פה. קדרות עלתה והציפה אותו, ביקש ללכת. חשב לקום, אבל לא רצה למשוך תשומת־לב, על־כן קרס עמוק לתוך כיסאו. אלא שאז הבחין שאנה הרסט מרימה את ראשה השפוף ומביטה בעקבות הבחור, ולובנה הלך והחריף.

הדלת נטרקה אחריו ברעש. ״גועל נפש״, מילמל מישהו.

אנה השיבה את ראשה באיטיות, עיניה הריקות צפו בשום מקום.

 

״אדם בְּרוֹק, טוב לראות אותך״. אדם הסתובב מופתע. מלכיור פרואן, ללא גלימת השופטים, עמד לידו.

״שלום״, אמר וניסה לא להסגיר את מבוכתו.

״שנים, אה?״

״כן״, גימגם. ״הייתי באולם המשפט שלך״, הוסיף, וחשב שאולי אסור לו לשוחח אתו על כך, ובבת־אחת דמם.

״אבל מה אתה עושה פה בעצם? לא באת במיוחד למשפט״, המשיך פרואן והביט עליו מבעד למשקפיים כבדים בעיניים עמוקות, קבורות בתוך ארובות עיניים קמוטות שסביבן תלויים קפלי עור לבנים כמו חֵלֶב של נר.

״לא״, ענה. ״לא חשבתי שתזכור אותי״, הוסיף, כדי לשבור את השקט שהיה דומה כי עוד רגע יטפס ויעמוד ביניהם.

״אני זוכר אותך היטב. אולי אתה רוצה לשבת לשתות משהו?״

אדם הינהן. הם פנו לקפטריה. מקרוב הבחין שפרואן רָזָה מאוד. כתפיו היו נוקשות ומקומרות בכיפוף לא טבעי. עורו נצבע ירקרקוּת כלשהי, והיה תלוי על גופו כעל מי שרָזָה מהר מדי. לקולו הרם נוספה מין חריכה שלא זכר, כמו ליחה עמדה לו למכשול. אולם פניו היו משולהבים ותנועותיו נמרצות כתמיד. לרווחתו של אדם לא היתה הקפטריה עמוסה מאוד, והם התיישבו ליד שולחן בפינה.

״קפה?״

״כן״, ענה וחשב שבטח הקפה יהיה תפל.

מלצר הגיע. מלכיור אמר, ״פעמיים הפוך״, והפנה מבט שואל אל אדם. אדם אישר ומלכיור הודה למלצר. מישהו קרא לעברו, ״הֵי, פרופסור״. ועוד קולות של חברים־לעבודה נשמעו, ומלכיור נשאר במקומו ורק הניד בראשו, או אמר 'שלום' מרחוק, להקלתו של אדם שחש איך איבריו נדרכים ללא נשוא.

״אז בסוף אתה פסיכיאטר״, אמר מלכיור פתאום.

אדם הרים אליו את פניו בפליאה.

״אני עוקב אחריך כבר שנים״, חייך בנעימות.

המלצר הגיש את הקפה, ואדם אחז בכוס, התמכר לגלי החום שפשטו בגופו וריככו אותו.

״אתה יודע, אני חושב עליך מדי פעם, אני באמת שמח לראות אותך ו...״ ניכר במלכיור שלא ידע להסביר את עצמו. ״שנים עברו מאז״, הוסיף. ואדם חשב, דממה שעשויה שקים, שנערמים, כמה כבד הכל, כמה שומם. תוגה טיפטפה לתוך חרכיו והוא ידע שרע לו, ככה סתם. לפת את הכוס עד שפרקי ידיו האדימו, ואז הרפה, לפת ושוב הרפה. נהנה מכאב הכווייה הקלה. ״אז מה בכל־זאת אתה עושה פה?״ הלם קולו של פרואן לתוך המנוחה שהחל להיאסף לתוכה. ״אתה יודע, השתנית״, אמר, ״טוב, היית נער״. אדם לא אהב יחס לעבר שיש בו געגוע או השוואה, אבל לא אמר דבר, וידע באופן מפורש שהוא רוצה שוב להיות לבדו. ״בעצם, לא ממש. לא השתנית ממש כשאני חושב על זה״, הוסיף מלכיור פרואן. ״אני לא מביך אותך אני מקווה״. קולו נסוג מעט, מודע לעצמו.

אדם לא ענה. המציאות התרופפה ממִתאריה, הפכה לאבק סמיך ואינסופי.

״אתה לא בענייני עבודה פה, נכון?״ שב למלכיור קולו הרגיל.

״לא״, הוא לגם ארוכות מן הקפה, שטעמו בפיו לא היה גרוע כפי שציפה. ״טעים״, אמר כדי לומר דבר־מה. מלכיור לא ענה, אך פניו האירו.

״אז אם לא בענייני עבודה, מה אתה עושה כאן? אם מותר לשאול״.

הוא החל לדבר מהר ולא הסתכל בפרואן, מתפלא על המלים הנהדפות החוצה כמו מעצמן.

״זה שאני כאן קשור בְּסיפּוּר. זאת אומרת, נדמה לי שאני רוצה לכתוב סיפור, אפילו שאולי אני לא רוצה, כי מה לי ולזה״. לרגע השתתק והשפיל את עיניו, ואז המשיך בשטף: ״אולי נכון יותר לומר שמשהו קרה לי. לא אירוע חיצוני, אלא בתוכי״. המלים שלו מהירות. ״אתה יודע, יש נקודות כאלה שבהן אתה לא יכול להכיל יותר את עצמך כפי שהיית, שאתה חייב להשתנות ומיד, או שאין יותר פשר לכלום. שם הייתי. הרגשתי שהחיים כמות שהם בלתי־נסבלים לי, שזה הסוף של הכל. מובן שלא היה בדיוק ככה, אבל בִּפְנים אלו המלים שאמרתי לעצמי, שוב ושוב, כמו דופק. בלי שקרה משהו. לפחות לא משהו שידעתי עליו. ואז, ברגע מסוים, לא מזמן, עלו בי המלים 'אי־אפשר ככה', ואיתן המלים 'לכתוב סיפור'. וזה באמת טיפשי, כי אני ממש שונא את האידאליזציה הרווחת בתרבות למעשה הבריאה, היצירה, כל המלים הגדולות והריקות האלה. מביך וכמעט פתטי לומר שאני רוצה לכתוב סיפור. ממש קלישאה״. חדל לדבר, מופתע מעצמו.

״לקחתי כמה ימי חופשה, בלי סיבה. היה אי־שקט, וחוסר־רצון ללכת לעבודה שהלך וגבר. ואז שלשום הייתי בספרייה לשלם חוב, וכשיצאתי משם נכנסתי לבית־המשפט. ככה הרגשתי פתאום, שאם אכנס, יתגלה לי איזה תוכן לחבר לַצורך. לצורך בסיפור. ואולי נכנסתי סתם, כי בית־המשפט היה מולי, כי לא היה בי שום רצון אחר. לא יודע״.

השתיקה נפרשה ביניהם ואדם שוב רצה ללכת. הוא טמן את אצבעותיו בכיסיו והחל לפוקק אותן, נהנה מן הרעש. פתאום התעוותה עינו של מלכיור כאילו נכנס בה דבר־מה. הוא הסיט את משקפיו ושיפשף את קצה העין. משקפיו נשמטו, וכשניסה להרימם זיעזע את הכוס ושפך מעט מן הקפה. הנוזל התפשט על מפת השולחן והפך לכתם כמעט עגול. לרגע קפאה תנועתו. מראהו היה כה מגוחך, כה שברירי, ואדם חייך. מלכיור חייך אף הוא, ואדם חש שגופו מתוח פחות והוציא את הידיים מן הכיסים.

שמע את קולו של השופט.

״ועל מה הסיפור שאתה עומד לכתוב? כלומר, אמרת שאתה לא יודע, אבל משהו התבהר לך כאן?״

באותו רגע ידע אדם בוודאות מפתיעה שהוא רוצה לספר לאיש הזה הרבה דברים, ואולי בעצם רצה תמיד, גם אז כשהיו בקשר, עד שברח ממנו כמו שהוא בורח מכל דבר בעל משמעות.

״לא, לא. אבל גם לא באמת משנה. בשלב הזה הנושא הוא גם בחינת הצורך עצמו. איך החיים התהפכו פתאום בלי שהם התהפכו, ולמה עולה דבר־מה דווקא ברגע נתון״. אדם נדם. חיפש אישור בפניו של מלכיור, הכחשה. אבל הוא היה נסער מדי, והמשיך לדבר במהירות, כמו חושש שמא מלכיור יעצור אותו.

״אני רוצה להביט בַּהֶכְרֵחַ. שלי, ושל הסיפור שיבקע, כשיבקע״. דבריו אינם בהירים. שנא להיות לא בהיר. פניו האדימו. אבל כשהסתכל אל מלכיור, ראה שעיניו מברכות אותו.

״זהו״, רגליו נעו באי־שקט וחשש שיהפוך את השולחן.

״אבל מה פירוש חיפוש של הכרחיות הסיפור?״ נשמע קולו של מלכיור. אדם נרעד, מבולבל מגילוי נפשו הלא־אופייני. כל־כך הרבה זמן חלף מאז ששוחח עם מישהו. ״אז לא הסיפור שמבקש להיכתב, כמו שאומרים הסופרים, הוא שמסעיר בך חיים, אלא עצם הצורך. ולאיזו מסקנה הגעת?״

״קשה לי להסביר״, פרץ אדם לתוך שאלתו, המלים יצאו בקלות, במהירות. ״אני עוד תוהה אם הצורך לכתוב היה בי קודם, אם זה רצון מכוסה שהתגלה, או משהו בתוכי שדחק והבליח, כמו שהיה יכול להבליח במלים אחרות. אולי הכל פרום לי במחשבות, ולכתוב זו גם צורה של לחשוב״. עיניו עלו ונאחזו במלכיור. מלכיור הבחין וחייך אליו, קיווה שאדם ימשיך ולא ייסוג. זכר את דרכו לדבר, ואז להיבהל מן הלהט של עצמו. ואדם שוב נבוך עד מאוד, אבל תנועת נפשו היתה כה דוחקת, חום זרם בעורקים, ובעור, והוא המשיך, קולו מואץ, סוער עד מאוד, ״משהו בחיים שלי...״

״אולי אתה מנסה לשלוט בחיים שלך״, קטע אותו מלכיור בזהירות.

״כן״, שמח אדם, ״אתה צודק״, והביט בו רגע בתימהון כשואל איך הוא יכול לחלחל לכמוס מכל, ובמין תנופה ילדית, מכונס ומרוכז, המשיך: ״בסיפור, בבדיה, אם גיבור הסיפור ירצח נערה שאהב, או את אִמו, ללא סיבה שאנו מבינים מהסיפור, זה לא יהיה אמין. אבל בחיים, אם התרחש אירוע לא סביר על־פי ההיכרות עם הגיבורים, לא תאמר שהאירוע לא אמין, כי הוא קרה. זו ממשותו המובהקת, והוא אמין בין אם הבנת מה חולל אותו או לא. אולי תאמר, לא הכרתי אותו, או, זה היה טירוף. אבל לא תגיד, זה לא היה או לא ייתכן שזה קרה כי הדבר לא הגיוני. עובדה. קרה.

״אבל אני נמשך להגבלה שמטילה הבדיה. אני זקוק לה. הבדיה שאין בה החירות של המציאות. הבדיה שכופה היגיון פנימי וסיבתיות. שמחייבת שקיפות. שהיא מושלמת יותר מהחיים״. אדם ער לכך שהוא אינו מובן, מדבר ומדבר וקולו צווחני, חש עירום וחשוף. קולו החל לקרוס.

״הכל כל־כך מופרך״, הוסיף בזעף, ״ואני מתבייש שאני מדבר אליך ככה״. להפתעתו נחתה ידו הפחוסה של פרואן בעדינות על ידו־שלו, שמוללה בעצבנות את הכפית ועיקמה אותה מעט בהיסח הדעת. ניכר שלפרואן יד של אדם שאינו מורגל במגע, ומגעו קשה וחושש ואדיב.

״אז טוב, טוב שכך אתה עושה״, אמר מלכיור והסיר את ידו. ״ועכשיו אני צריך ללכת״, הוסיף וסימן למלצר.

אדם ניתר. דיבר יותר מדי. מיהר והניח כסף על השולחן וכבר פנה לצאת. אבל אז עצר, כי גם לקום ולברוח כך לא תקין. ״להתראות״, הפטיר.

״תבוא שוב?״ חייך מלכיור.

״כן״, גימגם וחזר לשבת, רגליו נדמו לו ארוכות עד בלי די. הוא התפלא על השמחה שנבעה בו. אני לא ילד, תמה. קם ונפרד שוב.

 

בעיניו הכהות השקועות, שנותרו תלויות בכיוון הליכתו של אדם, נשטפה איזו לחלוחית. רוך אשר שכח שיש בו, ועצב ישן, שָׁכוּח אף הוא, כמו נאספו מכוכים רחוקים. איך הוא מגיח לי ככה, כמו מין קפיצה בזמן, וממשיך מאותו מקום של פעם עם להטו המוזר, הנערי, ואיך אני נהנה ממנו בכל פעם מחדש.

אחר הזדקף בקושי ויצא בצעדים כבדים.