מילים במקום מילים

1.
 

אני יושבת עם אמא על המיטה הגבוהה באפלולית של החדר הגדול. אנחנו צמודות זו לזו. הראש שלה נשען על הכתף שלי ואני מחזיקה אותה מאחור, תומכת לה בגב. רק כך היא מצליחה לנשום. לשבת בכוחות עצמה היא כבר לא מסוגלת. מסביבנו מיטות־מיטות בשורות ישרות, נבלעות באור הנמוך - עוד חולים סיעודיים שכבר אינם יכולים לקום מהמיטות. כולם ישנים עכשיו. החלונות מוגפים, קשה לדעת אם יום או לילה. קשה לאמוד כמה זמן אנחנו כבר יושבות ככה, עם הרגליים באוויר.

ראשים קירחים, עם שיער לבן דליל, מציצים מבין השמיכות. גברים, נשים, אי־אפשר להבחין. כמו חדר תינוקות רחב ידיים, שגם בו לא מבחינים בין תינוק לתינוקת. נחרות קלות, פרפורים של נשימה. ושקט.

היא שהקול שלה היה תמיד רועם וחזק מדברת עכשיו בלחש, כמו סוד. אין לה כוח, הדיבור מקשה עליה. אני מהדקת את היד מאחורי הגב שלה, מחזקת את האחיזה כדי שהיא תוכל להרפות ולדבר.

זה השָכֵן, היא אומרת לי, הוא כבר הגיע לי לריאות. הוא לא מרפה. כמו תמיד אני מבינה למה היא מתכוונת. זה לא סרטן או גידול - אלה מילים קשות מדי, סופניות מדי, כלליות מדי. יש לה שם משלה כדי לתאר את המחלה שהיא עכשיו הדבר הכי קרוב אליה. הכי אינטימי. שָכֵן, כמו שהם היו מכנים פעם דייר משנה. שָכֵן שחי בתוך הגוף, שניזון ממנו. לא אויב שנלחמים בו אלא שָכֵן שיודעים שאין סיכוי להיפטר ממנו. היא רק רוצה שהוא יאפשר לה לחיות עוד כמה ימים, שלא יהיה מהיר מדי, פסקני מדי, שייתן שהות, כדי שגם אני אבין שהזמן קצוב ושהוא לא מתכוון להסתלק.

אני רוצה שייתנו לי עוד, היא אומרת. דוּ וֵייסט, את יודעת, היא עוברת עכשיו כל הזמן מעברית ליידיש, אני רוצה את המילה הזאת, שאני כל הזמן שוכחת.

אני יודעת לאיזה מילה היא מתכוונת. הקרנות. המילים עכשיו בורחות ממנה, אותה המילה, שוב ושוב, מסתתרת, עד שהיא מוצאת במקום שכתבה אותה, כדי להיזכר, על הדופן הפנימי של תיק היד הקטן, הלבן, שהיא לא נפרדת ממנו אף רגע.

אפילו אם זה רק לכמה ימים, בכל זאת שייתנו. דוּ הֶרסט, פייגֶלֶה? היא לא מפנה אלי את הראש, את שומעת?

גם את השם שלי היא שוכחת. עכשיו אני כבר לא ציפי, עכשיו אני פייגלה כמו שהיא רצתה מההתחלה, כשאבא התעקש ואמר, בשום אופן לא נקרא לילדה בשם ביידיש, והיא אמרה, אבל זאת אחותי, ואבא אמר, אז ציפורה או ציפי, אבל שם בעברית. עכשיו אבא כבר איננו. עכשיו זה רק היא ואני, ואני גם ציפי וגם פייגלה שהיא השאירה שם, לפני שנים, כשהכול בחיים שלה היה ביידיש. הפכנו בשבילה לילדה אחת, כמו שהיידיש והעברית נהפכו לשפה אחת.

עכשיו כבר מאוחר מדי לשאול על פייגלה שהיא לא רצתה לספר עליה כל החיים. לפעמים אי־אפשר היה לדעת אם אמא מדברת אלי או אליה. אולי גם עכשיו, פייגלה היא זאת שיושבת כאן במקומי ומחזיקה לה את המותן מאחור.

כשהייתי קטנה, היא קראה לי פייגלה כשהיא אהבה אותי, ואני שמעתי דמעות, אבל כשהסתכלתי בעיניים שלה הן היו יבשות. ככה זה אצל אמא, שהדמעות שלה זולגות פנימה. אני חושבת שגם עכשיו זה קורה. ואני לא רוצה להעציב אותה. כבר אי־אפשר לשאול יותר שום דבר. בטח לא על פייגלה שהיא ביידיש, ואני בעברית. אין לי בכלל סיכוי להגיע אליה. היו לך כל החיים לשאול, אז עכשיו? ואם אני כן אשאל משהו, היא שוב תגיד לי, כמו תמיד, אסור להסתכל אחורה, רק קדימה, מי שמסתכל אחורה זה לא טוב, זה לא טוב, זה בולע אותך.

2.
 

הדירה שלנו חדשה. כל השיכון חדש. בתחילת החופש הגדול, לפני כיתה א', אנחנו נכנסים ראשונים לגור בבלוק מיד כשמסיימים את הסיוד - כניסה ראשונה, קומה שלישית משמאל - וכל שאר הדירות עדיין עומדות ריקות. בחצר יש ערימות אחרונות של חול ושאריות של חומרי בניין, וחייבים ללכת תמיד בסנדלים כדי לא לדרוך על מסמרים ועל קרשים. אין חשמל, ובערבים אבא מדליק מנורת נפט ומעמיד אותה על השולחן באמצע הבית, אבל בבית הכיסא, שאבא קורא לו בית הכבוד, ובמטבח יש חושך מפחיד בערב ובמשך הלילה. אנחנו הולכים לישון מוקדם ומתעוררים מוקדם בבוקר. במשך הלילה תנים מייללים מתחת לחלונות.

הדירה שלנו נראית לי גדולה - יש לנו הול קטן בכניסה, חדר להורים וחדר קטן בשבילי, ויש סלון, והכי חשוב - מרפסת גבוהה שרואים ממנה עד הגבעה.

אחרי כמה שבועות מגיע קָרול הנגר, שעלה מרומניה, ומתחיל לבנות ארון קיר גדול בחדר של ההורים. אבא אומר עליו שהוא מדבר עברית בלי דקדוק. לאמא הוא קורא אדון שרה ושואל איזה צבע אתה בוחֶרֶת. בכל בוקר קרול מגיע עם הסולם ועובד על הארון. כשהוא מסיים להרכיב את כל החלקים, הארון נראֶה עשוי מריבועים גדולים מחוספסים וביניהם רצועות חלקות של עץ מבריק, והכול בצבע צהבהב־ירקרק שאמא בחרה, כי זה צבע בַּמודה. אחרי שהוא מסיים את כל המדפים וכל הדלתות והמגירות ואחרי שהפוליטורה מבפנים כבר התייבשה, אמא מתחילה לסדר בתוך הארון את הבגדים ואת המצעים. הארון ענקי ויש בתוכו מקום לכל דבר. אני מקבלת פינה מימין - מדף עם מגירה ומלמעלה תולים על קולבים את הבגדים שלי. את המצעים המגוהצים אמא מניחה בחלק האמצעי של הארון, זה על גבי זה, וקושרת אותם בסרט אדום בערימה אחת מסודרת, שלא יזוזו. בדלת האחרונה, ליד הקיר, תלויים השמלות של אמא והמעילים שלה ושל אבא. את רוב השמלות שהיא הביאה מחוץ לארץ אין לה הזדמנות ללבוש אבל היא משאירה אותן.

למטה, על הקרקעית של הארון, מתחת לשמלות ולמעילים, שוכב ללא תנועה פַּרווֹתֶס. הוא מפחיד עד מוות, פרוותס, עם הפרווה החומה הבהירה שלו בגוונים צהובים ואדומים שהיא מבריקה ורכה. בגלל הפרווה הנעימה אמא קוראת לו פרוותס, וזה שם בשפה שההורים שלי ממציאים ורק אנחנו מבינים. כי אצלנו במשפחה מדברים בעברית, רק בעברית - זאת השפה שלנו, וזאת השפה שההורים למדו כבר בארץ שלהם, לפני שבאו לארץ ישראל, וזאת השפה שאנחנו צריכים לדעת הכי טוב, וגם לקרוא ולכתוב. אבל אבא ואמא גם מדברים ביידיש, ביניהם. אני שומעת ולא מבינה, ואני לא יכולה לשאול מה הם אומרים, כי מה שהם אומרים זה רק ביניהם. אבל יש עוד מילים בבית שהן לא רק עברית או יידיש, ואלה מילים שאבא ואמא ממציאים לכל מיני דברים. כמו מילים במקום מילים, והם מתנהגים כאילו המילים האלה באמת קיימות, אבל אני יודעת שאין שפה כזאת שיש בה את המילה פרוותס, רק בשפה שלנו, שרק אנחנו מבינים. לפעמים כדי להסביר מילה אחת בשפה שלנו צריך הרבה מילים בשפה אחרת.

פרוותס זאת מילה רכה של ליטופים ואולי גם לי היה מתחשק לגעת אם לא היה באחד הקצוות גם הראש המת שלו, שזה דבר נורא, עם צורת פנים נוקשה ומוארכת של שועל ועיניים צהובות מזכוכית. אמא מסבירה לי שמשתמשים בפרוותס כמו בצעיף. מניחים אותו על הכתפיים. ואפשר ללבוש איתו שמלה פשוטה לגמרי, והפרוותס הופך אותה לשמלה לנשפים, ומיד אַת נראית כמו נסיכה עשירה. ואין מה לפחד ממנו, פרוותס הזה כבר לא יכול לעשות כלום. אבל אני בכל זאת מפחדת. הוא אמנם מת, אבל כשנוגעים בו נדמה שהוא חי וזז קצת, והעיניים שלו מסתכלות ישר לתוך העיניים שלךְ ואומרות לךְ משהו בשפה שאַת לא מבינה ואַת נבהלת ורוצה לברוח.

אבל חייבים לגעת בו אם רוצים להגיע לשקַטוּלקֶה, שנמצאת ממש מאחוריו, והיא הדבר הכי חשוב בבית שלנו. אני מאמינה שפרוותס שומר עליה ועל כל דברי הערך שנמצאים בתוכה. היא לא גדולה ולא קטנה, השקטולקה, והיא מצופה בפוליטורה כהה. יכול להיות שאבא בנה אותה מעץ, פעם, לפני הרבה שנים, אבל אני לא בטוחה. היא אף פעם לא נסגרת כי היא מלאה במכתבים ובכל מיני ניירות ומסמכים ותמונות וגם ניירות גזורים מעיתונים, והם ממש נשפכים ממנה החוצה.

גם שקטולקה היא מילה בשפה שההורים ממציאים. השקטולקה היא כמו ארון מתים של יידיש. את כל הניירות שבתוכה כתבו אנשים שמתו. אני מחטטת בתוכה כשההורים לא רואים. בכל פעם אני מגלה משהו חדש שלא שמתי לב אליו בפעם הקודמת. נייר מקופל שנדבק לנייר אחר, תמונה הפוכה שלא ראיתי. יש מעטפות עם בולים זרים ויש ניירות לא במעטפות, חלקם כתובים במכונת כתיבה וחלקם בכתב יד צפוף מאוד, כאילו היה להם הרבה מה לכתוב אבל מעט מאוד מקום על הנייר. יש גם הרבה כתמים של דיו. אבא הסביר לי שכתבו בציפורן עם דיו ובכל פעם שחיכו רגע אחד עם הציפורן, נוצר כתם דיו שמכסה מילים שלמות.

בין כל המכתבים מפוזרים גם צילומים ישנים, בצבע חום. יש תמונה אחת של כיתת תלמידים, וכמה מורים יושבים באמצע. אני מנסה ולא מצליחה לנחש אם רואים שם את אבא או אמא ילדים. יש גם תמונה של ילדה קטנה, כמעט תינוקת, בתוך עגלה לבנה גדולה שאני ממציאה לה את השם דבורה'לה ולאישה עם השמלה הפרחונית שעומדת מאחוריה אני קוראת אסתר, כל מיני שמות שאולי היו להן כי אף אחד לא אומר לי איך באמת קראו להן. יש גם תמונה עם פנים של איש ואישה שהם לא ההורים שלי, אבל לאיש יש עיניים חומות צרות, בדיוק כמו לאבא, ויש גם אישה זקנה בתמונה אחרת, עם שמלה כהה, שגם היא דומה לאבא, והפנים שלה נראים כמו פנים של גבר, רציניים, בלי חיוך, למרות שבדרך כלל מחייכים בצילום. מאחוריה רואים גדר עץ וכמה עצים כמעט בלי עלים. כל התמונות האלה הן מהארץ הקודמת של ההורים, לפני שנולדתי, ואסור שאף אחת מהן תלך לאיבוד.

בתמונה שהכי מעציבה אותי עומדים ויושבים על כיסאות עץ אנשים צעירים וזקנים, כמו משפחה, או משפחה עם שכנים. יש שם אפילו שני ילדים קטנים, תינוקות ממש, שיושבים על הברכיים של נשים עם שמלות כהות שאני לא יכולה להחליט אם הן אימהות או סבתות. לכל הגברים בתמונה יש כובעים משונים, זקָנים, מגפיים, ואף אחד מהם לא מחייך. חלקם אפילו כועסים. ליד אישה בשמלה כהה, כבדה, עם פנים רציניים, עומדת ילדה קצת יותר גדולה ממני עם שיער בהיר, קלוע לצמות, ושמלה בהירה ארוכה - אולי זאת פייגלה? בפעם הראשונה שמצאתי את התמונה, הראיתי לאמא ושאלתי מי מצולם בה. אמא לא יכלה לדבר, היא פשוט הסתכלה בתמונה והעיניים שלה היו רטובות לגמרי ואחר כך היא לא שאלה: למה את מחטטת שם? היא לא כעסה, היא רק אמרה, ציפי, תחזירי את התמונה לשקטולקה ואל תוציאי אותה משם לעולם, זה לא טוב שנוגעים בה הרבה. ואולי היא התכוונה שלא טוב שהתמונה תירטב מדמעות.

בשעות שאמא ואבא לא בבית, אני פותחת שוב ושוב את השקטולקה וחופרת בין הניירות לחפש את התמונה העצובה. אף פעם אני לא משאירה אותה למעלה, אלא דוחפת אותה פנימה, בין הניירות, כדי שאמא לא תדע שאני מסתכלת בה. אני לא בטוחה שאמא בעצמה פותחת את השקטולקה. אולי בשבילה זה כמו קבר, שלא חופרים בתוכו. אני לא מספרת לה שאני כל פעם מסתכלת בתמונה הזאת ובוכה. היא לא תבין מה יש לבכות על אנשים שאני לא מכירה, שמתו לפני שנולדתי. אבל אני בוכה ומתגעגעת אליהם כמו אמא.

בקרקעית של השקטולקה, מתחת לכל הניירות, מונחת טבעת זהב. זאת טבעת הנישואים של אבא, שהוא אף פעם לא עונד. הטבעת ענקית וכבדה, אבל אני מודדת אותה בכל זאת, אוחזת אותה חזק בין האצבעות, כדי שהיא לא תחליק ותאבד. אפשר יהיה להכין ממנה שתי טבעות. אחת לי ואחת לחתן שלי. אני אתחתן כמו סינדרלה, עם הבחור שיש לו אצבע בגודל של הטבעת. ככה באמת יהיה קל למצוא חתן, או לדעת מי מתאים.

יש בשקטולקה גם נייר אחד בשפה הפולנית, שבה דיברו בארץ שממנה אמא ואבא הגיעו. זאת תעודת הלידה של אבא. משונה לראות את השם של אבא בפולנית, אבל עוד יותר משונה לחשוב על היום שאבא נולד ולדמיין שהוא היה תינוק.