טווס בחדר מדרגות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טווס בחדר מדרגות
מכר
אלפי
עותקים
טווס בחדר מדרגות
מכר
אלפי
עותקים

טווס בחדר מדרגות

4.7 כוכבים (68 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2839מקורי
ספר מודפס
6976.8מקורי מחיר מוטבע על הספר 96
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

גלית דיסטל אטבריאן

גלית דיסְטל-אַטְבַּרְיָאן (נולדה ב-10 בינואר 1971, י"ג בטבת ה'תשל"א) הכיהנה כשרת ההסברה בממש.ת ישראל  2022-2023. בעברה חברת כנסת, פובליציסטית, שדרנית רדיו וסופרת ישראלית. בשנת 2009 יצא לאור ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך". הספר זכה בתמיכת מפעל הפיס "בהוצאה לאור של ספרים בעלי ערך ספרותי".
בשנת 2014 יצא לאור ספרה השני, "טווס בחדר מדרגות", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. הספר היה בין חמשת הספרים המועמדים הסופיים לפרס ספיר לספרות לאותה שנה. כתבה מספר נאומים עבור מירי רגב כשזו כיהנה כשרת התרבות. כתבה טורים קבוע עבור האתרים nrg, "מידה", ומ-2017 גם טורים לישראל היום.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42y2wbux

תקציר

איב, סאן ולורן עמיזדה גדלו בדירת שלושה חדרים ברמת גן. אביהם האלים והיפה כמו מלך פרעוני שלט בילדיו ובאשתו ביד רמה. היום הם אנשים בוגרים - איב היא עובדת סוציאלית רווקה שמנויה על כל אתרי ההיכרויות ורוקמת אהבות סודיות;

לסאני יש דוקטורט בפילוסופיה אבל הוא משמש עוזרו האישי של פוצ'י, הצדיק המקומי העילג, אדיש לבתו התינוקת ולאשתו שאוהבת אותו אהבת נפש; ולורן המטושטשת מבלה את לילותיה בחיפוש אחר אהבה ומגדלת בקושי רב את בתה הקטנה, קשרל, המתעקשת שלא להסיר את הגרביונים שלה.

כשאבא של איב, סאן ולורן מתאבד לנגד עיניהם, דברים עמומים נעשים צלולים מאוד: מתבררת האימה הגדולה שקשרל מסתירה, ומתבהרת גם דמותה הנשכחת של אמם שהתנועעה בחייה בין הצללים, מסונוורת מתשוקה אל בעלה ואדישה למה שעולל לילדיה.

בכישרון יוצא דופן, בכתיבה סוערת, באומץ ובהומור מושחז, אבל גם באחריות, ברגישות ובביטחון, מובילה דיסטל את הקורא בין חדרי הבית הישן ההוא ברמת גן, ומשם אל ההווה של הדמויות הבלתי נשכחות שיצרה. הספר הזה, החשוב והגדול והמרשים, מתאר את החומרים הקשים ביותר בתוך התא המשפחתי, ועושה זאת בנאמנות כה רבה לגיבוריו ובהומור כה משובח ועמוק, עד שהוא שמאפשר לצלוח גם את החיים האלה, ההם.

רומן הביכורים של גלית דיסטל, "ואם היו אומרים לך", ראה אור בהוצאת זמורה ביתן ב-2009, היה לרב מכר, זכה בפרס מפעל הפיס לספר ביכורים, בשבחי הביקורת ובאהבת הקוראים.

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת."

פרק ראשון

פרק ראשון: שריפות

 

 

 

ב"ה

סטייסי אוטמזגין

סטייסי אוטמזגין היתה פקידת הקבלה במכון הרנטגן לשיניים או איך שקוראים למכונים האלה שמצלמים את הפה מבפנים כדי לבדוק סתימות וכתרים.

הצילום שלי היה צילום פנורמי ולסטייסי אוטמזגין היה תג קטן על החולצה שהיה כתוב עליו סטייסי אוטמזגין. היא מיהרה ללכת כי המשמרת שלה הסתיימה ואני קצת איחרתי. היא נראתה כמו מישהי שהתחתנה מהר מדי, וילדה ארבעה ילדים במרווחים צפופים מדי, שמחכים לה בגנים שלהם זמן רב מדי עד שהיא תאסוף אותם ותעמיד איזה סיר על הכיריים.

רחשתי לה מיד כבוד עצום כי היא היתה יעילה ולא נחמדה בכלל.

 

בברלי פיטוסי

בברלי פיטוסי לעומת זאת היתה נחמדה מאוד. לפני שנתיים בערך היא ישבה בשורה שלי, בצד השני של המעבר, במטוס ארקיע לאילת. היא ישבה ליד בעלה שאת השם שלו אני לא זוכרת והם כמעט לא החליפו מילה כל זמן הטיסה אבל הם כן החזיקו ידיים. הם היו לבושים יפה כמו שאנשים מתלבשים יפה לחופשה חצי פנסיון של אמצע השבוע בבית מלון באילת. אני יודעת שקראו לה בברלי פיטוסי כי היא שאלה אותי בזמן ההמראה אם אני רוצה מסטיק ואני אמרתי שלא תודה והיא ענתה שאם היא לא לועסת בזמן ההמראה אז האוזניים שלה הורגות אותה כל החופשה. היא אמרה לועסת, כלומר היא אמרה לועעעסת ואני חשבתי שהיא דומה נורא למילה הזאת בתנאי שיש הרבה ע' באמצע. מילים דומות לכל מיני דברים חוץ מלעצמן וכשהן דומות לאנשים הן הכי מעניינות. אחר כך בברלי פיטוסי שאלה אותי אם למדתי באליאנס כי אני מוכרת לה נורא ועניתי שלא והיא התעקשה וציינה את השם שלה, בברלי פיטוסי, ואני עדיין התעקשתי שלא אבל את השם שלה מיד אספתי לאוסף השמות שאני שומרת בקפידה.

 

אמלי אלמוזנינו

אמלי אלמוזנינו היתה אשתו של המורה שלי לנהיגה וכנראה שהיא עדיין. למרות שעברו מאז יותר מעשרים שנה, אני כמעט לגמרי בטוחה שאמלי לא קורצה מהחומר שמתגרש או שמתגרשים ממנו. לפעמים היא היתה מורידה לנו לאוטו סמבוסק חם ממולא בחומוס ועטוף בנייר סופג, אחד לי ואחד לבעלה משה, בעיקר בשיעורי הנהיגה של ימי שישי. אפשר היה לראות שאמלי אלמוזנינו מעולם לא נגעה בסמבוסק שהיא הכינה. היא שקלה משהו כמו שלושים ושניים קילו ותמיד נראתה כאילו היא יצאה ממכון כושר או ממספרה או ממכון שיש בו גם ספרים שמחמצנים את השיער ועושים לו פן קרשים בזמן שהקליינטית רצה את הנשמה שלה על ההליכון. בתקופה ההיא בדיוק נכנסו לאופנה כל ההליכונים האלה ומכוני הכושר.

לפעמים אני נזכרת באמלי אלמוזנינו לא רק בגלל השם שלה, לפעמים אני נזכרת בה ואז נזכרת בעצמי בתקופה ההיא. נזכרת איך סימנתי לעצמי שכשגם לי יהיה בעל אני אנהג בו בדיוק כמו שאמלי אלמזונינו נוהגת במשה אלמוזנינו — בהשגחה ובקפידה.

בימים ההם עוד חשבתי שיהיה לי בעל.

היום אני כבר לא חושבת.

 

ברוק אלמוזנינו

ברוק היתה הילדה הקטנה של אמלי ומשה והילדה הזאת הוציאה בלי בושה את כל האמת הגנטית של אמא שלה לאוויר העולם — היא היתה שמנה במובן הרחב של נהג משאית של המילה והיו לה גבות שהתאחדו לכדי גבה זעופה אחת ושיער שחור ומקורזל שאמא שלה ניסתה לאסוף בקוקייה חיננית ורודה עם פפיון אבל הקוקייה פעלה את הפעולה ההפוכה ובמקום להקרין חן מעודן היא בעיקר הקרינה את חוסר האונים של הבת והאם גם יחד.

מדי פעם ברוק אלמוזנינו היתה מצטרפת לשיעורי הנהיגה שלי ומחטטת באף או מנסה למתוח את הגרביונים הוורודים שהיו קטנים עליה והגיעו רק עד לאמצע של התחתונים. כשהיא היתה יושבת מאחור אף פעם לא הצלחתי לחנות ברוורס כמו שצריך כי היא תמיד ריתקה אותי יותר מהמרחק בין הפגוש האחורי למדרכה.

דברים קטנים מרתקים אותי יותר מדברים גדולים. לא, לא. אני לא מתכוונת לזה באיזשהו מובן פואטי, זה לא ששקיעה יפה או פרח נדיר מעניינים אותי יותר מזכייה בלוטו, נניח. זה יותר קשור לחלוקת קשב לא מאוזנת, אני תמיד נצמדת לפרטים הקטנים ונוטה לפספס את העיקר. אם נניח אני יושבת בקולנוע ופתאום מתחילה איזו סצנה במסעדה, והגיבור והגיבורה של הסרט עומדים בפני איזו התרחשות דרמטית ממש, היא חיכתה להצעת הנישואים ותכף ההצעה הזאת תגיע או משהו כזה, וכל הקהל באולם מרותק ויש שקט דרוך ותכף זה מגיע, אז אני אעקוב רק אחרי הביס שיש לגיבור על המזלג, ואני אשים לב רק לזה שהוא מחזיק את המזלג שנתיים באוויר ומדבר ומדבר במקום לאכול את הדבר הזה כבר, והגיבורה שמולו כל הסצנה משחקת עם האוכל שלה בצלחת, או מחזיקה באוויר איזו פיסת לחם מרוחה בחמאה, ואף אחד מהם לא מכניס שום דבר לפה, וכל מה שעובר לי בראש זה שיאכלו כבר, תכניסו כבר את הביסים הארורים האלה לפה שלכם ותאכלו כבר, זה הרי לא הגיוני שאתם לא אוכלים כלום, גם אם הצעת הנישואים הדרמטית בעולם עומדת על הפרק, גם אז אנשים אוכלים משהו כשהם יושבים במסעדה, ואני כל כך מתעצבנת עליהם ועל הבמאי הדפוק שלהם שלא הכריח אותם לאכול, עד שאני מפספסת את כל הפורקן הרגשי שכולם מסביבי חווים בהנאה גדולה, לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שדברים קטנים מרתקים אותי יותר מדברים גדולים.

בכל מקרה, אין שום תרחיש אפשרי שבו אני אעדיף שקיעה יפה על פני זכייה בלוטו ולא נולד הפרח המעודן שישמח את נפשי יותר מקרן פנסיה מכובדת. אישה שחיה לבד, מן הראוי שיהיה לה סדר עדיפויות לא פואטי.

בכל אופן, מה שהפתיע והדאיג גם אותי וגם את משה אלמוזנינו המורה לנהיגה, היה שעברתי כבר בטסט הראשון.

מאז הטסט אני לא נוהגת, לא מעיזה.

אני בת ארבעים ושלוש כמעט, וידידי הטוב ביותר הוא כרטיס החופשי חודשי.

 

לורן עמיזדה

לורן היא אחותי, היא קטנה ממני בשנתיים.

 

סאן עמיזדה

אף אחד לא קורא לסאן ככה, מאז שהיה ילד כולם קוראים לו סאני. זה לא משנה, גם השם שלו נכנס לרשימה.

סאני עמיזדה הוא אחי הקטן, הוא קטן מלורן בשלוש שנים.

 

איב עמיזדה

איב זאת אני, כלומר הייתי. היום אני חווי.

 

נדמה לי שאני, אחותי ואחי לוקחים את הגביע הקדוש של הרשימה החלקית של השמות שפרשתי פה וגם את הגביע הקדוש של הרשימה המלאה, כי עם כל הכבוד לבברלי פיטוסי או לסטייסי אוטמזגין או לאמלי וברוק אלמזונינו, אף אחד לא יכול להתכחש לשלמות שבשמות שלנו.

איב סאן ולורן עמיזדה — מופת של פרובינציאליות וחוסר מודעות, החלומות באוויר והראש באדמה, בעיקר מהבושה, אגב.

לא הרבה מתנות קיבלתי ממחלק המתנות הגדול, אבל מודעות עצמית — זה יש לי, מלוא החופן יש לי, בנדיבות אינסופית קיבלתי את המתנה הזאת, בנדיבות כזאת שכל מילה מחווה או פריט לבוש נשקלים אצלי בקפידה שמוחצת אותי לכדי ממדי נמלה.

נמלה עמלה — זה מה שכתבתי בסדנת ההגשמה העצמית האחרונה שבה הייתי, כשהמרצה ביקש לדעת לאיזו חיה כל אחד מאיתנו דומה.

ברור שזה לא מה שאמרתי בקול רם. בקול רם אמרתי שחף.

גם סאני, כמוני, מודע להכול. העניין הוא שבניגוד אלי — לסאני לא אכפת מה כולם חושבים עליו או על השם שלו. סאני נמצא בדרגה אבולוציונית שגבוהה מהדרגה שלי עשרות מונים. סאני הוא גבר בשנות השלושים לחייו שיש לו את כל המאפיינים הקלאסיים של ילד מחונן שגדל בהזנחה רגשית.

הוא מוזר במידה, מפוזר במידה, מפוספס מאוד, לוקה בשנאת אדם כוללת שנובעת מטעמים בעלי גוון אקזיסטנציאליסטי, הוא מאוד עצלן ולכל רמות אי־התפקוד שלו קיים הסבר פילוסופי מעמיק, וגם אם לא היה הסבר כזה, זה לא היה מזיז לו.

באופן שהפתיע את כולם הוא התחתן עם רחלי. רחלי היתה פעם מלכת החן של קריית אונו ואין שום חן בזיווג שבין שניהם, גם לא חן של הפכים נמשכים.

לבת שלהם קוראים אושר, היא תינוקת.

הולך ומסתמן שסאני לא אוהב אותה אז אני משתדלת לאהוב אותה במקומו. זה קשה לי, אני לא אוהבת תינוקות ולא אוהבת ילדים קטנים ובעיקר לא אוהבת נוער. צורת האנוש הנסבלת ביותר בעיני היא של האדם הבוגר, וגם היא לא משהו. אבל אושר היא תינוקת נוחה, אם לאמץ מינוחי אימהות. היא באמת כמעט לא בוכה ובניגוד לבני קבוצת הגיל שלה, נראה שהעולם אינו מגרד לה או מכאיב לה או מציק לה באיזושהי צורה מעוררת דאגה או כעס, או במקרה שלי — שטנה.

גם את השם שלה אני מוסיפה לאוסף, לאוסף השני שלי. יש את האוסף הראשון שכולל שמות פרטיים של שחקני פורנו מקליפורניה עם שמות משפחה של עמלני מפרום וקוסקוס, וישנו גם האוסף השני, אני מכנה אותו בחיבה אוסף של השמות הנכספים: אושר, קסם, קשת, דולפין, טוהר. מיותר לציין שהרשימה עוד ארוכה.

מובן שרחלי היתה זאת שהציעה את השם, היא הציעה אותו כבר כשהיתה בחודש הראשון, היא אמרה — אם זה בן נקרא לו ים ואם זאת בת נקרא לה אושר.

סאני אמר שיש תפארת לא מבוטלת בשני השמות אבל רחלי שמחה. היא לא הבינה שהוא מדבר על התפארת שבעליבות, שהיא אגב התפארת החביבה עליו מכולן.

אני הבנתי מיד, אני וסאני מבינים זה את זה מיד, רחלי לא.

גם לורן לא.

לורן שונה מאוד ממני ומסאני, גם במראה. היא בהירה יותר, ולמרות שהיא אחותי הקטנה היא גבוהה ממני בהרבה. היא היתה ילדה יפה מאוד, כל כך יפה שהשם שלה כמעט לא נראה מגוחך עליה, הוא התאים לה.

היא גם הילדה היחידה שאבא שלי, מיכאל עמיזדה, כינה בשם חיבה — לורנה.

לי ולסאני הוא היה קורא קמבודיה וביאפרה, לא זוכרת מי היה מי, זה בגלל שהיינו כהים יותר וכחושים יותר מלורן וגם בגלל שבשנות השבעים הראו תמיד בחדשות ילדים מורעבים שחיים שם כדי שהאדם הלבן יבין שצריך לגמור מהצלחת.

וגם בגלל שהוא לא אהב אותנו, אבל את לורן הוא אהב, אם אפשר לקרוא לזה אהבה.

אמא שלי לעומתו לא הפלתה — היא לא אהבה אף אחד מאיתנו באותה מידה, ולכן אני אהבתי את סאני ולורן כפל כפליים, כדי לפצות.

היום השם הזה מתאים לה קצת פחות, היום הוא בעצם לא מתאים לה בכלל כי באופן מוזר לורן בחרה בצורה מודעת להפוך לאישה קשת יום. היא עדיין נשואה לאיציק אבל הם גרים בנפרד ונמצאים כבר שנים בהליכי גירושים. איציק הוא הגבר היחיד במשפחה שלנו ששווה משהו והוא עדיין אוהב את לורן ומאוד אבל זה לא עוזר לו. לורן מעדיפה לעבוד כפקידה במוסך מסדר גודל קטן עד בינוני, לקנות בהקפה במכולת ורק לא להיות לצד איציק עוד דקה אחת.

יש להם בת משותפת — קשרל.

קשרל נקראת על שם הבושם שהיה חביב על נערות שהתבגרו בתחילת שנות השמונים, זה היה בושם זול במובן הכלכלי של המילה אבל לא רק במובן הזה. השם המלא של הבושם היה — קשרל אניס אניס.

זה גם שמה המלא של בתה של לורן — קשרל אניס אניס טשש.

כבר אמרתי, לורן שונה מאוד מסאני וממני.

סאני לא אוהב את לורן, זאת עובדה ברורה שידועה לכולנו, בעיקר ללורן עצמה. זה דווקא מצער אותי מאוד אבל אני לא מאלצת את עצמי לאהוב את לורן במקומו, אני באמת אוהבת אותה אהבת נפש, תמיד אהבתי. היא אחותי הקטנה.

גם את הבת שלה אני חייבת לאהוב, ממש כמו את אושר הקטנה של סאני, חייבת לאהוב כי היחס של אחותי ואחי אל הילדים שלהם מותיר אותי דואגת וגם דרוכה.

מאז שאיציק גורש מהבית מצבה של קשרל לא טוב. אני לא יודעת אם אפשר להשתמש במילה הזאת בהקשר של ילדה קטנה אבל זאת המילה היחידה שיש לי — היא מאפירה, ילדה בת חמש שמאפירה. בלי שיער שיבה ובלי קמטים.

איציק הוא אבא טוב והוא אוהב את קשרל אהבה טובה. לורן גם אוהבת אותה אבל היא אוהבת אותה באוזלת יד. בשנים האחרונות הכול אצל לורן באוזלת יד.

וגם בבלגן.

ובעצבים ובכעס עז וגולמי כמעט על כל דבר, בעיקר על הדברים הקטנים כמו שכנים או פקקים או תור בסופר.

זה מוזר, זה מוזר כי לורן היתה ילדה חולמנית ותמיד נראה שבועה שקופה וורודה מקיפה את השלווה המנותקת שלה.

ואולי לא טוב להגיד בועה, כי בועות סופן להתפוצץ, אבל אצל לורן לא היה שום פיצוץ נראה לעין, לא היה רגע אחד מכונן, היו הרבה רגעים קטנים ובלתי מורגשים, כמו סיבוב הארץ סביב השמש, כמו התבלות, כמו זקנה, לורן הפכה לאט־לאט מוורוד בהיר לאפור כהה.

גלית דיסְטל-אַטְבַּרְיָאן (נולדה ב-10 בינואר 1971, י"ג בטבת ה'תשל"א) הכיהנה כשרת ההסברה בממש.ת ישראל  2022-2023. בעברה חברת כנסת, פובליציסטית, שדרנית רדיו וסופרת ישראלית. בשנת 2009 יצא לאור ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך". הספר זכה בתמיכת מפעל הפיס "בהוצאה לאור של ספרים בעלי ערך ספרותי".
בשנת 2014 יצא לאור ספרה השני, "טווס בחדר מדרגות", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. הספר היה בין חמשת הספרים המועמדים הסופיים לפרס ספיר לספרות לאותה שנה. כתבה מספר נאומים עבור מירי רגב כשזו כיהנה כשרת התרבות. כתבה טורים קבוע עבור האתרים nrg, "מידה", ומ-2017 גם טורים לישראל היום.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42y2wbux

סקירות וביקורות

לבשם את הטראומה סימונה באט ynet 08/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
כשהשטן נמצא מעבר לקיר אילת נגב מוסף הספרים, הארץ 08/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
68 דירוגים
55 דירוגים
9 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
4/7/2024

קשה לא להתחבר לדמויות ולאופן הכתיבה הקופץ והמיוחד. אהבתי מאוד את התיאור של כל דמות והסיפור המיוחד על ההתהוות של כל אחת. מרגש, נוגה ועצוב. אהבתי את האופן בו הספר הסתיים והמשכתי לחשוב על הדמויות גם אחר כך. מומלץ מאוד.

26/6/2024

פשוט וואו. ספר שנחרט התודעה.

24/3/2024

פשוט מעולה . לא יכולתי לעזוב אותו . ממליץ לסופרת לעזוב את הפוליטיקה ולהתרכז בכתיבה

19/5/2023

נפלא

11/2/2023

ספר משובח וכתוב נפלא.

25/1/2023

מצויין

8/12/2022

ספר מצויין

21/10/2022

איזה כתיבה משובחת !!!איזה מילים מיוחדות ... ואוו תמשיכי לכתוב

15/10/2022

דמויות עלילה סיפור מצוין

9/10/2022

ספר מצוין. כתיבה קולחת, סיפור שבבסיסו עומדת התעללות והזנחה קשה. ויחד עם זאת אי אפשר להניח את הספר מהיד.

25/9/2022

ספר מעולה. ממש יצירת מופת.

11/8/2022

הספר הזה פשוט ריתק אותי אליו. בכאב ובהתרסה, כמו פצע שמגרדים בו שוב ושוב, ואי אפשר להפסיק. כעסתי על הדמויות, נמשכתי אליהן, רציתי לדעת שהישועה שלהן תגיע, וידעתי שלא לכולן תגיע ישועה. שיקוף של מלאכת החיים אכזרית. סוף טוב, תודה!

1/8/2022

להבין את הסודות כשהכול גלוי וכל כך נסתר מהעין. כתיבה קולחת וסיפור נוגע (עד הנימים הקטנים של הלב).

12/1/2022

ספר מופלא כתבה הנבלה

26/10/2021

מדהים! בין הספרים הכי טובים שקראתי. כתיבה כל כך סוחפת שלא יכלתי להפסיק לקרוא.

11/10/2021

ספר מצוין!

27/9/2021

כתיבה מרתקת וכובשת.

21/8/2021

מכאיב, מרתק, חכם ובעיקר לופת אותך למילותיו. קראתי וגמעתי בנשימה עצורה את העלילה שנכתבה בגאונות על ידי הסופרת גלית דיסטל אטבריאן.

1/8/2021

ספר חזק, קשה, עמוק, חסר רחמים ועם זאת, הומוריסטי, מעורר תקווה, סגור. מעולה. אחד הטובים שקראתי.

26/7/2021

במילה אחת - ואוו. בשתי מילים- רוצו לקרוא

16/4/2021

ספר שהופך את הבטן, לופת את הקרביים. כתוב כמו שרק גלית דיסטל יודעת לכתוב, יצירת מופת שברור כעת למה היא עתירת שבחים .

9/4/2021

ספר מצוין. כתוב בצורה אמינה. נפשותיהן המיוסרות של הדמויות מתוארות באופן שגורם לקורא להרגיש כאילו הוא מכיר אותן.

10/3/2021

ספר מרתק. כתוב נהדר.

5/3/2021

ישראלי בכל הוויתו, מרתק ועמוק, שואב.

5/1/2021

ספר מצוין. כתיבה נהדרת. דמויות מרתקות

21/12/2020

כמו אגרוף לבטן לא הצלחתי להפסיק לצחוק, לבכות... ובעיקר להיות מלאת השתאות על כושר הכתיבה, תאור הדמויות והתבונה הרבה. מומלץ מאוד.

22/11/2020

ממליצה!

22/10/2020

ספר מדהים ועוצמתי, מסוג הספרים שנשארים איתך הרבה מאוד זמן אחרי שכבר סיימת לקרוא. גלית דיסטל אטבריאן, כפרה עלייך! נ.ב לא להקשיב כאן לאנשים שאומרים לך להפסיק לכתוב פוסטים ברשתות החברתיות, הרי כולם יודעים שאם היית שייכת למחנה ה"נכון" לא היו אומרים לך דבר כזה, ואפילו להפך, היו מדרבנים אותך לכתוב וכמה שיותר. מותר ורצוי לכולם להביע דעה, וחופש הביטוי לא שמור רק לשמאל, בדיוק כמו שעולם התרבות בכלל והספרות בפרט לא שייכים רק להם. תמשיכי לכתוב בכל מקום, כל הזמן! והלוואי שכבר תוציאי ספר חדש!

17/10/2020

מרתק בעומקו

10/10/2020

מצויין!!!

1/10/2020

קראתי בשקיקה , חיכיתי כל יום להגיע כבר הביתה ולהמשיך לקרוא. נהניתי מאוד מהשנינות, צחקתי, בכיתי, נעצבתי… ספר מדהים. רצה לקרוא את הספר הנוסף שהסופרת כתבה.

28/9/2020

איזו סופרת מדהימה, קראתי בשקיקה, תענוג צרוף. הלוואי ותכתוב ספרים נוספים, כבר מתגעגעת

26/6/2020

ספר המעורר רגש ועניין מוגברים. הדמויות מורכבות ומעוררות חמלה וסימפתיה. המציאות בה הן חייות כואבת אך תנועתן בעולם מעלה גם חיוך סרקסטי. הדמויות כל כך ישראליות ומוכרות וכל כך ייחודיות ומפתיעות. ישנן תובנות רגשיות עשירות על משפחה, מחלות נפש והשפעות הילדות,. לצד זאת שזורות תובנות תרבותיות המתייחסות לפריפריה מזרחית, בורגנות אשכנזית, טרנדים רוחניקים. אופנה, צרכנות ועוד. חוויית הקריאה זורמת ומערבבת בכישרון כאב וצחוק.

14/6/2020

כל הלילה עד הרגע קראתי את הספר המשובח, טווס בחדר המדרגות, שהיה ראוי מכל בחינה ואופן לקבל את פרס ספיר ויותר, ויכול גם להיות סרט קולנוע זוכה, וגם סדרה מעולה בנטפליקס. כל רגע שגלית לא כותבת את הספר הבא שלה, הוא רגע שהעולם מפסיד סופרת מעולה ורגישה ומקורית ונדירה. דמעות בעיניי, משמרת בוקר עם אמי היקרה לפני, והכרת תודה ענקית בלבי על כל שהרבה זמן לא הצלחתי להתרכז ולקרוא ספר טוב מתחילתו ועד סופו, מרותקת ונפעמת כל כך❤❤❤❤❤

3/6/2020

ספר מדהים!!!

31/5/2020

אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי! ספר מטלטל שכתוב נפלא מאוד מומלץ

28/1/2020

ספר מטלטל, קשה, מחמיר לב ובעיקר יוצא דופן, נדיר ומרתק. מסוג הספרים שנשארים אתך זמן רב. ממש חבל לי שהסופרת מבזבזת את זמן הכתיבה שלה ואת כשרונה על פעילות אינטנסיבית פובליציסטית ופוליטית ברשתות החברתיות וכו׳ אבל חייב לכבד את בחירתה למרות הייתי רוצה לקבל ממנה עוד בציר של ספרים ברמה של ״טווס בחדר מדרגות״.

7/9/2019

ספר קשה מאוד! כולל תיאורים גרפיים של התעללות בילדים. כל כך קשים שלקראת מחצית הספר רציתי לנטוש אותו. פשוט לא יכולתי להכיל את זה. אבל החצי השני של הספר מרכך את הסיפור.

25/5/2019

אחד הספרים החזקים והבלתי נשכחים שקראתי.
לא הצלחתי להניח אותו לשניה
יש בו שילוב של ריאליזם מצמרר ומצד שני דמיון כי ברור שמדובר בכל זאת בסיפור
אהבתי מאד!!!

23/6/2018

ספר מצויין, עם סיפור מלא עוצמה ודמויות בלתי נשכחות, שלמרות פגמיהן מעוררים חמלה. מאד נהניתי לקרא

22/12/2022

לקח לי הרבה מאוד זמן להתחבר לספר. אבל כשזה קרה, לא יכולתי לעזוב אותו.

1/7/2022

מערבל בטן, לא צפוי, קשה לעיכול ובעיקר מעורר מחשבה על טבע האדם

22/2/2019

לא אחיד ברמה.. עבודת עריכה חדה יותר היתה מרימה אותו למחוזות מדויקים בהרבה. אבל שווה קריאה - לפחות למי שלא מפחד מעצב .

6/12/2018

רק לבעלי קיבה חזקה. כל הכאב והצער בעולם בספר אחד.
ו

23/10/2023

תת רמה, לא להתחיל אפילו, בזבוז זמן וכסף

9/7/2021

משחקי לשון לא רעים. פרט לזה - פשוט לא מעניין.

סקירות וביקורות

לבשם את הטראומה סימונה באט ynet 08/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
כשהשטן נמצא מעבר לקיר אילת נגב מוסף הספרים, הארץ 08/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
טווס בחדר מדרגות גלית דיסטל אטבריאן

פרק ראשון: שריפות

 

 

 

ב"ה

סטייסי אוטמזגין

סטייסי אוטמזגין היתה פקידת הקבלה במכון הרנטגן לשיניים או איך שקוראים למכונים האלה שמצלמים את הפה מבפנים כדי לבדוק סתימות וכתרים.

הצילום שלי היה צילום פנורמי ולסטייסי אוטמזגין היה תג קטן על החולצה שהיה כתוב עליו סטייסי אוטמזגין. היא מיהרה ללכת כי המשמרת שלה הסתיימה ואני קצת איחרתי. היא נראתה כמו מישהי שהתחתנה מהר מדי, וילדה ארבעה ילדים במרווחים צפופים מדי, שמחכים לה בגנים שלהם זמן רב מדי עד שהיא תאסוף אותם ותעמיד איזה סיר על הכיריים.

רחשתי לה מיד כבוד עצום כי היא היתה יעילה ולא נחמדה בכלל.

 

בברלי פיטוסי

בברלי פיטוסי לעומת זאת היתה נחמדה מאוד. לפני שנתיים בערך היא ישבה בשורה שלי, בצד השני של המעבר, במטוס ארקיע לאילת. היא ישבה ליד בעלה שאת השם שלו אני לא זוכרת והם כמעט לא החליפו מילה כל זמן הטיסה אבל הם כן החזיקו ידיים. הם היו לבושים יפה כמו שאנשים מתלבשים יפה לחופשה חצי פנסיון של אמצע השבוע בבית מלון באילת. אני יודעת שקראו לה בברלי פיטוסי כי היא שאלה אותי בזמן ההמראה אם אני רוצה מסטיק ואני אמרתי שלא תודה והיא ענתה שאם היא לא לועסת בזמן ההמראה אז האוזניים שלה הורגות אותה כל החופשה. היא אמרה לועסת, כלומר היא אמרה לועעעסת ואני חשבתי שהיא דומה נורא למילה הזאת בתנאי שיש הרבה ע' באמצע. מילים דומות לכל מיני דברים חוץ מלעצמן וכשהן דומות לאנשים הן הכי מעניינות. אחר כך בברלי פיטוסי שאלה אותי אם למדתי באליאנס כי אני מוכרת לה נורא ועניתי שלא והיא התעקשה וציינה את השם שלה, בברלי פיטוסי, ואני עדיין התעקשתי שלא אבל את השם שלה מיד אספתי לאוסף השמות שאני שומרת בקפידה.

 

אמלי אלמוזנינו

אמלי אלמוזנינו היתה אשתו של המורה שלי לנהיגה וכנראה שהיא עדיין. למרות שעברו מאז יותר מעשרים שנה, אני כמעט לגמרי בטוחה שאמלי לא קורצה מהחומר שמתגרש או שמתגרשים ממנו. לפעמים היא היתה מורידה לנו לאוטו סמבוסק חם ממולא בחומוס ועטוף בנייר סופג, אחד לי ואחד לבעלה משה, בעיקר בשיעורי הנהיגה של ימי שישי. אפשר היה לראות שאמלי אלמוזנינו מעולם לא נגעה בסמבוסק שהיא הכינה. היא שקלה משהו כמו שלושים ושניים קילו ותמיד נראתה כאילו היא יצאה ממכון כושר או ממספרה או ממכון שיש בו גם ספרים שמחמצנים את השיער ועושים לו פן קרשים בזמן שהקליינטית רצה את הנשמה שלה על ההליכון. בתקופה ההיא בדיוק נכנסו לאופנה כל ההליכונים האלה ומכוני הכושר.

לפעמים אני נזכרת באמלי אלמוזנינו לא רק בגלל השם שלה, לפעמים אני נזכרת בה ואז נזכרת בעצמי בתקופה ההיא. נזכרת איך סימנתי לעצמי שכשגם לי יהיה בעל אני אנהג בו בדיוק כמו שאמלי אלמזונינו נוהגת במשה אלמוזנינו — בהשגחה ובקפידה.

בימים ההם עוד חשבתי שיהיה לי בעל.

היום אני כבר לא חושבת.

 

ברוק אלמוזנינו

ברוק היתה הילדה הקטנה של אמלי ומשה והילדה הזאת הוציאה בלי בושה את כל האמת הגנטית של אמא שלה לאוויר העולם — היא היתה שמנה במובן הרחב של נהג משאית של המילה והיו לה גבות שהתאחדו לכדי גבה זעופה אחת ושיער שחור ומקורזל שאמא שלה ניסתה לאסוף בקוקייה חיננית ורודה עם פפיון אבל הקוקייה פעלה את הפעולה ההפוכה ובמקום להקרין חן מעודן היא בעיקר הקרינה את חוסר האונים של הבת והאם גם יחד.

מדי פעם ברוק אלמוזנינו היתה מצטרפת לשיעורי הנהיגה שלי ומחטטת באף או מנסה למתוח את הגרביונים הוורודים שהיו קטנים עליה והגיעו רק עד לאמצע של התחתונים. כשהיא היתה יושבת מאחור אף פעם לא הצלחתי לחנות ברוורס כמו שצריך כי היא תמיד ריתקה אותי יותר מהמרחק בין הפגוש האחורי למדרכה.

דברים קטנים מרתקים אותי יותר מדברים גדולים. לא, לא. אני לא מתכוונת לזה באיזשהו מובן פואטי, זה לא ששקיעה יפה או פרח נדיר מעניינים אותי יותר מזכייה בלוטו, נניח. זה יותר קשור לחלוקת קשב לא מאוזנת, אני תמיד נצמדת לפרטים הקטנים ונוטה לפספס את העיקר. אם נניח אני יושבת בקולנוע ופתאום מתחילה איזו סצנה במסעדה, והגיבור והגיבורה של הסרט עומדים בפני איזו התרחשות דרמטית ממש, היא חיכתה להצעת הנישואים ותכף ההצעה הזאת תגיע או משהו כזה, וכל הקהל באולם מרותק ויש שקט דרוך ותכף זה מגיע, אז אני אעקוב רק אחרי הביס שיש לגיבור על המזלג, ואני אשים לב רק לזה שהוא מחזיק את המזלג שנתיים באוויר ומדבר ומדבר במקום לאכול את הדבר הזה כבר, והגיבורה שמולו כל הסצנה משחקת עם האוכל שלה בצלחת, או מחזיקה באוויר איזו פיסת לחם מרוחה בחמאה, ואף אחד מהם לא מכניס שום דבר לפה, וכל מה שעובר לי בראש זה שיאכלו כבר, תכניסו כבר את הביסים הארורים האלה לפה שלכם ותאכלו כבר, זה הרי לא הגיוני שאתם לא אוכלים כלום, גם אם הצעת הנישואים הדרמטית בעולם עומדת על הפרק, גם אז אנשים אוכלים משהו כשהם יושבים במסעדה, ואני כל כך מתעצבנת עליהם ועל הבמאי הדפוק שלהם שלא הכריח אותם לאכול, עד שאני מפספסת את כל הפורקן הרגשי שכולם מסביבי חווים בהנאה גדולה, לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שדברים קטנים מרתקים אותי יותר מדברים גדולים.

בכל מקרה, אין שום תרחיש אפשרי שבו אני אעדיף שקיעה יפה על פני זכייה בלוטו ולא נולד הפרח המעודן שישמח את נפשי יותר מקרן פנסיה מכובדת. אישה שחיה לבד, מן הראוי שיהיה לה סדר עדיפויות לא פואטי.

בכל אופן, מה שהפתיע והדאיג גם אותי וגם את משה אלמוזנינו המורה לנהיגה, היה שעברתי כבר בטסט הראשון.

מאז הטסט אני לא נוהגת, לא מעיזה.

אני בת ארבעים ושלוש כמעט, וידידי הטוב ביותר הוא כרטיס החופשי חודשי.

 

לורן עמיזדה

לורן היא אחותי, היא קטנה ממני בשנתיים.

 

סאן עמיזדה

אף אחד לא קורא לסאן ככה, מאז שהיה ילד כולם קוראים לו סאני. זה לא משנה, גם השם שלו נכנס לרשימה.

סאני עמיזדה הוא אחי הקטן, הוא קטן מלורן בשלוש שנים.

 

איב עמיזדה

איב זאת אני, כלומר הייתי. היום אני חווי.

 

נדמה לי שאני, אחותי ואחי לוקחים את הגביע הקדוש של הרשימה החלקית של השמות שפרשתי פה וגם את הגביע הקדוש של הרשימה המלאה, כי עם כל הכבוד לבברלי פיטוסי או לסטייסי אוטמזגין או לאמלי וברוק אלמזונינו, אף אחד לא יכול להתכחש לשלמות שבשמות שלנו.

איב סאן ולורן עמיזדה — מופת של פרובינציאליות וחוסר מודעות, החלומות באוויר והראש באדמה, בעיקר מהבושה, אגב.

לא הרבה מתנות קיבלתי ממחלק המתנות הגדול, אבל מודעות עצמית — זה יש לי, מלוא החופן יש לי, בנדיבות אינסופית קיבלתי את המתנה הזאת, בנדיבות כזאת שכל מילה מחווה או פריט לבוש נשקלים אצלי בקפידה שמוחצת אותי לכדי ממדי נמלה.

נמלה עמלה — זה מה שכתבתי בסדנת ההגשמה העצמית האחרונה שבה הייתי, כשהמרצה ביקש לדעת לאיזו חיה כל אחד מאיתנו דומה.

ברור שזה לא מה שאמרתי בקול רם. בקול רם אמרתי שחף.

גם סאני, כמוני, מודע להכול. העניין הוא שבניגוד אלי — לסאני לא אכפת מה כולם חושבים עליו או על השם שלו. סאני נמצא בדרגה אבולוציונית שגבוהה מהדרגה שלי עשרות מונים. סאני הוא גבר בשנות השלושים לחייו שיש לו את כל המאפיינים הקלאסיים של ילד מחונן שגדל בהזנחה רגשית.

הוא מוזר במידה, מפוזר במידה, מפוספס מאוד, לוקה בשנאת אדם כוללת שנובעת מטעמים בעלי גוון אקזיסטנציאליסטי, הוא מאוד עצלן ולכל רמות אי־התפקוד שלו קיים הסבר פילוסופי מעמיק, וגם אם לא היה הסבר כזה, זה לא היה מזיז לו.

באופן שהפתיע את כולם הוא התחתן עם רחלי. רחלי היתה פעם מלכת החן של קריית אונו ואין שום חן בזיווג שבין שניהם, גם לא חן של הפכים נמשכים.

לבת שלהם קוראים אושר, היא תינוקת.

הולך ומסתמן שסאני לא אוהב אותה אז אני משתדלת לאהוב אותה במקומו. זה קשה לי, אני לא אוהבת תינוקות ולא אוהבת ילדים קטנים ובעיקר לא אוהבת נוער. צורת האנוש הנסבלת ביותר בעיני היא של האדם הבוגר, וגם היא לא משהו. אבל אושר היא תינוקת נוחה, אם לאמץ מינוחי אימהות. היא באמת כמעט לא בוכה ובניגוד לבני קבוצת הגיל שלה, נראה שהעולם אינו מגרד לה או מכאיב לה או מציק לה באיזושהי צורה מעוררת דאגה או כעס, או במקרה שלי — שטנה.

גם את השם שלה אני מוסיפה לאוסף, לאוסף השני שלי. יש את האוסף הראשון שכולל שמות פרטיים של שחקני פורנו מקליפורניה עם שמות משפחה של עמלני מפרום וקוסקוס, וישנו גם האוסף השני, אני מכנה אותו בחיבה אוסף של השמות הנכספים: אושר, קסם, קשת, דולפין, טוהר. מיותר לציין שהרשימה עוד ארוכה.

מובן שרחלי היתה זאת שהציעה את השם, היא הציעה אותו כבר כשהיתה בחודש הראשון, היא אמרה — אם זה בן נקרא לו ים ואם זאת בת נקרא לה אושר.

סאני אמר שיש תפארת לא מבוטלת בשני השמות אבל רחלי שמחה. היא לא הבינה שהוא מדבר על התפארת שבעליבות, שהיא אגב התפארת החביבה עליו מכולן.

אני הבנתי מיד, אני וסאני מבינים זה את זה מיד, רחלי לא.

גם לורן לא.

לורן שונה מאוד ממני ומסאני, גם במראה. היא בהירה יותר, ולמרות שהיא אחותי הקטנה היא גבוהה ממני בהרבה. היא היתה ילדה יפה מאוד, כל כך יפה שהשם שלה כמעט לא נראה מגוחך עליה, הוא התאים לה.

היא גם הילדה היחידה שאבא שלי, מיכאל עמיזדה, כינה בשם חיבה — לורנה.

לי ולסאני הוא היה קורא קמבודיה וביאפרה, לא זוכרת מי היה מי, זה בגלל שהיינו כהים יותר וכחושים יותר מלורן וגם בגלל שבשנות השבעים הראו תמיד בחדשות ילדים מורעבים שחיים שם כדי שהאדם הלבן יבין שצריך לגמור מהצלחת.

וגם בגלל שהוא לא אהב אותנו, אבל את לורן הוא אהב, אם אפשר לקרוא לזה אהבה.

אמא שלי לעומתו לא הפלתה — היא לא אהבה אף אחד מאיתנו באותה מידה, ולכן אני אהבתי את סאני ולורן כפל כפליים, כדי לפצות.

היום השם הזה מתאים לה קצת פחות, היום הוא בעצם לא מתאים לה בכלל כי באופן מוזר לורן בחרה בצורה מודעת להפוך לאישה קשת יום. היא עדיין נשואה לאיציק אבל הם גרים בנפרד ונמצאים כבר שנים בהליכי גירושים. איציק הוא הגבר היחיד במשפחה שלנו ששווה משהו והוא עדיין אוהב את לורן ומאוד אבל זה לא עוזר לו. לורן מעדיפה לעבוד כפקידה במוסך מסדר גודל קטן עד בינוני, לקנות בהקפה במכולת ורק לא להיות לצד איציק עוד דקה אחת.

יש להם בת משותפת — קשרל.

קשרל נקראת על שם הבושם שהיה חביב על נערות שהתבגרו בתחילת שנות השמונים, זה היה בושם זול במובן הכלכלי של המילה אבל לא רק במובן הזה. השם המלא של הבושם היה — קשרל אניס אניס.

זה גם שמה המלא של בתה של לורן — קשרל אניס אניס טשש.

כבר אמרתי, לורן שונה מאוד מסאני וממני.

סאני לא אוהב את לורן, זאת עובדה ברורה שידועה לכולנו, בעיקר ללורן עצמה. זה דווקא מצער אותי מאוד אבל אני לא מאלצת את עצמי לאהוב את לורן במקומו, אני באמת אוהבת אותה אהבת נפש, תמיד אהבתי. היא אחותי הקטנה.

גם את הבת שלה אני חייבת לאהוב, ממש כמו את אושר הקטנה של סאני, חייבת לאהוב כי היחס של אחותי ואחי אל הילדים שלהם מותיר אותי דואגת וגם דרוכה.

מאז שאיציק גורש מהבית מצבה של קשרל לא טוב. אני לא יודעת אם אפשר להשתמש במילה הזאת בהקשר של ילדה קטנה אבל זאת המילה היחידה שיש לי — היא מאפירה, ילדה בת חמש שמאפירה. בלי שיער שיבה ובלי קמטים.

איציק הוא אבא טוב והוא אוהב את קשרל אהבה טובה. לורן גם אוהבת אותה אבל היא אוהבת אותה באוזלת יד. בשנים האחרונות הכול אצל לורן באוזלת יד.

וגם בבלגן.

ובעצבים ובכעס עז וגולמי כמעט על כל דבר, בעיקר על הדברים הקטנים כמו שכנים או פקקים או תור בסופר.

זה מוזר, זה מוזר כי לורן היתה ילדה חולמנית ותמיד נראה שבועה שקופה וורודה מקיפה את השלווה המנותקת שלה.

ואולי לא טוב להגיד בועה, כי בועות סופן להתפוצץ, אבל אצל לורן לא היה שום פיצוץ נראה לעין, לא היה רגע אחד מכונן, היו הרבה רגעים קטנים ובלתי מורגשים, כמו סיבוב הארץ סביב השמש, כמו התבלות, כמו זקנה, לורן הפכה לאט־לאט מוורוד בהיר לאפור כהה.