השכנים החדשים

"את תראי," נוח זלצמן פתח מתנשם ומתנשף את דלת הכניסה לדירתו והניח על השולחן במטבח את שקיות הפלסטיק הכבדות שחפרו חריץ עמוק בכפות ידיו. "הם יכבשו את הבניין ובסוף יגרשו את כולנו."

הוא המשיך לשוחח עם רוזה כפי שהיה משוחח איתה תמיד: מעיר הערות כשמישהו מן השכנים נצפה על ידו מחלון המטבח, או מחווה דעה בשעה שהיה קורא את העיתון בבוקר. לעיתים אף הקריא לה מתוכו ידיעה שלמה, בעיקר ידיעות שהרגיזו אותו במיוחד.

"עכשיו הם עוברים ואני לא יכול לעשות שום דבר."

רוזה הסתכלה בעניין בשקיות שהונחו על השולחן במטבח, מקווה שבאחת מהן תהיה חבילת הביסקוויטים המצופים בשוקולד שהיא אוהבת כל כך. לפעמים היו בשקיות שנוח הביא הביסקוויטים האהובים ולפעמים לא. היא חשה כי הפעם חזר כועס מן המסע אל הסופר. מה הוא זה שהרגיז אותו כל כך לא הבינה וגם לא איך קשורים "ההם" אליה ואל הרוגז הזה. כל האנשים, האירועים והמראות התכווצו לאחרונה, התערבלו והפכו למין אד חמקמק, כחלחל־לבנבן שריחף לה בתוך הראש, והיא לא הצליחה לקשור או להבדיל ביניהם. לעיתים תהתה, ברגעים הספורים שבהם הפכה תמונה לאדם ברור ומוכר, או כאשר אירוע מן העבר עלה בזיכרונה בהיר וחד, מה זה הדבר שקרה לה. נותרו רק שתי מציאויות שבתוכן נעה בביטחון: הבית המוכר ברחוב שמשון ונוח.

הבית היה מוכר וצפוי יותר מנוח.

בבית הכול עמד במקומו הרגיל והוא קיבל אותה בכל אחד מחדריו בשתיקה מרגיעה. היא הכירה בו כל פרט, כמו בנוח. אבל נוח לא היה בטוח כמו הבית. לעיתים היה נוח הרגיל, היעיל והתכליתי, שעשה את כל הדברים הצפויים שנוח יעשה: יכין לה בבוקר נס קפה ויביא למיטה על מגש, ועליו צלחת מחרסינה לבנה שוורדים אדומים מצוירים עליה, ובה שני טוסטים מרוחים בחמאה, ולעיתים כעס ואמר דברים שלא הבינה, כמו עכשיו. היא התיקה את מבטה מהשקיות על השולחן אל נוח, מבקשת פשר. יש ביסקוויטים? הוא לא החזיר לה מבט ויצא אל המרפסת. זה היה המקום היחיד שהשרה עליו שלווה ברגעים כאלה כמו עכשיו, שבהם כל מה שהיה פעם בטוח ויציב כמו רוזה, התמוטט מול עיניו. הוא הבין בדיוק מה קורה לה, ומה שלא הבין הסביר לו רופא המשפחה שלהם, שהכיר אותם שנים והתבונן בהם במבטו החום, הנעים והמוכר. נוח חשב שהוא מזהה צל של רחמים בקולו ובמבטו שעבר חליפות ממסך המחשב אליהם. הוא שנא את המבט ושנא את הרופא שהביא בשורות כאלה מן המחשב. היה נדמה לו שהרופא קלט את השנאה שלו, אבל הוא המשיך לתאר בפניהם את התהליך בלי לחוס על רוזה שדמעות החלו להיקוות בעיניה. היא משכה באפה בקול רם וחיטטה בתיק בחיפוש אחר ממחטת נייר שנעלמה בדיוק, והרופא הגיש לה אחת בשתיקה. בסופו של הביקור הזה אמר להם כי הוא נאלץ לדווח למשרד התחבורה על מצבה של רוזה וביקש כי עד שיגיע הצו מן המשרד תפסיק לנהוג.

התהליך התקדם הרבה יותר מהר מכפי שחזה הרופא. עכשיו רוזה לא הבינה כמעט כלום, וּודאי שלא יכלה לחוש או להשתתף איתו בתחושת הסכנה המאיימת.

הוא היה בטוח בה, בסכנה, כמו שהיה בטוח בכך אז, בספטמבר אלף תשע מאות שלושים ותשע, כשהרדיו הצרוד שכל השכנים התכנסו סביבו הודיע כי הצבא הגרמני חצה את גבול פולין. הוא צדק אז, ועוד איך צדק, כשאמר להוריו ולהוריה של רוזה שצריך לארוז מה שניתן ולברוח לאזורים מרוחקים שהגרמנים כנראה לא יגיעו אליהם. כל האחרים טעו. לא הבינו. כמעט אף אחד מהם לא שרד. הוא היה אז צעיר בן עשרים, חזק, ורצה בכל מאודו לחיות ולחלוק את חייו עם רוזה, ואמר לאבא שלה: "אם אתם לא רוצים לעזוב, לפחות תרשה לרוזה ללכת איתי."

"מה את אומרת?" שאל האב את רוזה.

בנסיבות אחרות לא היתה שאלה כזו נשאלת, אבל אלו היו זמנים מבלבלים ואיש לא ידע מה נכון לעשות. רוזה כמו תמיד תלתה בנוח עיניים מעריצות ואמרה: "אני אלך עם נוח לאן שיגיד."

היא היתה אז בת שבע־עשרה, שערותיה הכהות קלועות בשתי צמות שנחו על גבה, עיניה החומות והמלוכסנות מעט עטורות ריסים כהים וארוכים, ועל פניה הצרות והמחודדות הבעת התמסרות גמורה ושלמה. נוח ידע שהרבה לשונות בעיירה יצקצקו ויגידו: "איזה חוסר אחריות, ומה הוא חושב לעצמו. הבן אדום השיער של הפועל בטחנה חטף את הבת של בעל טחנת הקמח הכי גדולה באזור. בטח ראה את הכסף מול העיניים..." ועוד דברים מן הסוג הזה, אבל הוא ידע טוב מכולם.

כל חייהם נוח התווה את הדרך, ורוזה התבוננה בו בעיניים מעריצות ובאמונה שלמה וקיבלה את החלטותיו, דעותיו ותובנותיו על החיים, על הנעשה בהווה ועל מה שיקרה בעתיד. והוא צדק, תמיד צדק.

כשהסתיימה המלחמה, שבו לעיירה. נדהמים עמדו מול הבתים של נוח ושלה שמשפחות פולניות גרו בהם עכשיו. אֵם המשפחה שגרה בבית של רוזה גירשה אותם בנפנוף יד כפי שמגרשים זבוב טרדן. על גורל הוריהם למדו עוד כשהיו בבוכרה, שאליה הצליחו להימלט באחת הרכבות שעוד נסעו. פליט אחד שניצל והצליח לברוח סיפר להם על הלילה שבו אספו את כל היהודים, העלו אותם על עגלות שכניהם הגויים, ושלחו אותם לגטו בקראקוב בעוד בתיהם נבזזים אל מול עיניהם.

נוח הוא זה שהחליט כי יעברו לגור בקראקוב. התקבצה שם קהילת יהודים ששרדו את המלחמה, והיה חשוב לשניהם, אחרי השנים הארוכות בבוכרה, לחיות בקרב יהודים כמוהם ולדבר בשפת אימם. אולי ללדת ילד שיגדל בקהילה היהודית.

לפני המלחמה למד נוח הנהלת חשבונות, ובקראקוב המשתקמת מצא עבודה עד מהרה. רוזה החלה לעבוד כעוזרת לגננת בגן ילדים יהודי, ובערבים למדה בקורס ערב שהכשיר מזכירות למשרד. הם ייחלו כי בדרך נס תצליח רוזה ללדת, אבל השנים חלפו.

"לא יהיו לכם ילדים," אמר הרופא כבר בבוכרה, "אבל השתלטנו על הדלקת ועל המחלה. אוכל טוב ומנוחה והיא תבריא. מזלכם שהיא צעירה וחזקה." רוזה ישבה מולו בעיניים מושפלות ולא דיברה. היא כמעט שלא דיברה אחרי היום הנורא ההוא ברכבת.

פעם אחת. פעם אחת הסיר עיניים מרוזה. הוא הלך לחפש מים. כשחזר... לא היה לו סיכוי מולם: חמישה חיילים רוסים, עוד אחד ששמר על פתח הקרון, ושאר הנוסעים שקפאו באימה.

לא, לא היה לנוח סיכוי...

"תגיד תודה שלא שחטנו את שניכם, יהודונים," אמר האחרון שעזב את התא, חייל גבוה ורחב. בחלומות הלילה ראה אותו נוח שוב ושוב. השפם הבהיר, העיניים הכחולות, הצלקת שחצתה את המצח. לילה אחר לילה שמע את הקול העמוק: "תגידו תודה..." והיה מתעורר שטוף זיעה.

"את מבינה אותי?" שאל הרופא. רוזה הנהנה.

נוח חיבק את רוזה כשיצאו מהמרפאה. "העיקר שאת איתי," אמר.

נוח היה זה שהחליט להגיש בקשה לעלייה לישראל. אחת־עשרה שנים עברו מסיום המלחמה וכבר היתה להם שגרת חיים, דירה קטנה, כמה חברים. אבל כשחייל לבוש מדים עבר ברחוב, היתה רוזה נצמדת לנוח בשתיקה. די היה בכתובת אנטישמית שצצה על קירות ברחבי העיר כדי שתתעורר בהם התחושה, שהלכה והתגברה, כי הארץ הזאת אינה מולדת, אינה מקום בטוח לשכמותם. נוח סיפר לרוזה על האפשרות החדשה שנפתחה. כמו תמיד שאל לדעתה, והיא כמו תמיד הניחה את כף ידה בכף ידו.

ההרשאה שהגיעה לעלות לישראל הציתה בנוח איזו התלהבות מפעם שכבתה במהלך השנים. הם יתחילו חיים חדשים ואולי... אולי... הוא לא הרשה לעצמו לדבר אפילו עם עצמו על התקווה הזאת.

הוא נאנח והתבונן בחורשת האורנים הירוקה שהשתרעה על גב ההר, בודק בדאגה שלא מיתמר סליל עשן מן הכיפה המוריקה. בשנים האחרונות הלכו השרפות בכרמל ותכפו, לעיתים הגיעו כמעט עד לשכונות המגורים. עצי החורשה הקרובים תחמו את גבול המגרש של הבית וכדאי להיזהר.

כביש קטן חצה את החורשה, אבל לא היה אפשר לראות אותו מן המרפסת, רק לשמוע את רחש המכוניות שעברו בו מדי פעם. כשעברו לגור כאן לפני יותר מעשרים שנה, עדיין היה ניתן לעבור בתוך החורשה ולהגיע עד לכביש. הוא ורוזה היו לעיתים, בבוקר של שבת שמשית בחורף המוזר של הארץ הזו, נכנסים אליה. הירק הסמיך היה אופף אותם מסביב, כמו שם, פעם, ביערות העבותים שסבבו את העיירה. היא היתה נתמכת בו כדי לא להחליק על מחטי האורנים, ויחד היו מחפשים אורניות לאחר הגשם הראשון.

אבל הרעש שעלה מחדר המדרגות לא אִפשר לו עוד להשתהות במחשבתו בימים ההם.

"הם" כבר כאן.

היה להם שם, ל"הם". סולובייצ'יק אמר לו כשנתקל בו בחדר המדרגות לפני חודש: "השכרתי את הדירה שלנו לזוג נחמד עם שני ילדים, בדרייה."

"בדרייה?" שאל נוח, "איזה מין שם זה?"

"ערבי," אמר סולובייצ'יק באגביות. "השגתי מחיר מצוין."

המון קורי עכביש היו דבוקים אל תחתית המקרר הענקי, ובתוך הרשת הסבוכה היו כלואים החרקים שניצודו בהם. סמי הזכיר לעצמו לא לספר על כך לעִנאן, שהיתה משמידה כל שמץ אבק בבית בחמת זעם כאילו היה אויב אישי. מרגע שיוצב המקרר במקומו, לא יהיה אפשר לנקות את התחתית המרושתת. מן הגוף של הסבל נראו רק זוג נעלי התעמלות מרופטות. המבנה המוזר של מקרר ענקי וזוג נעלי התעמלות מוליכות אותו במעלה המדרגות אל הקומה השלישית, התקדם, פולט מדי פעם אנחות כבדות, וד"ר סמי בדרייה הרגיש כי כל אנחה היא בגדר תזכורת לכך שנכנס להרפתקה הזאת ברגע של חולשה או התשה. הוא היה איש של מדעים מדויקים וידע לבחון החלטות בקפדנות ובקור רוח. ההחלטה הזאת לא כך התקבלה, והוא חשש מפני תוצאותיה הבלתי צפויות. עם כל מדרגה שעלה הסבל, גברה המועקה בחזהו של סמי ונשימתו נעשתה כבדה יותר כאילו נשא הוא את המקרר. על המישורת של הקומה הראשונה עצר הסבל כדי להסדיר את נשימתו. דלת הדירה שלידה עצרו נפתחה, והגברת הזקנה הקטנה שראה בפעם הראשונה שהגיע לבית ברחוב שמשון, בחלוק צבעוני שהבליט את הפנים הצמוקות ואת שׂער השיבה הקצוץ, נעצה בהם עיניים חומות, קטנות, נוצצות וסקרניות.

"אתם עולים למעלה?" היא שאלה כאילו לא היה הכיוון שלהם ברור. "למה?"

סמי עשה צעד לכיוון הדלת הפתוחה למחצה והושיט לה יד.

"נעים מאוד, דוקטור סמי בדרייה. אנחנו השכנים החדשים מקומה שלוש."

הזקנה הביטה בידו המושטת כאילו אינה יודעת מה מצופה ממנה לעשות, אבל אז הופיע מאחוריה איש קטן עם ציצת שיער, ששמרה משהו מן הצבע האדמוני שהיה לה כנראה בימי נעוריו, אחז בכתפה, כיוון אותה בעדינות אל פנים הדירה ואמר: "תיכנסי, רוזה." סמי הצליח לראות קצה של ספת עור חומה וטלוויזיה ענקית לפני שהדלת הוטחה בפניו.

תחושת האסון היתה עכשיו ברורה וּודאית.

האירוע ששינה את חייהם קרה לפני כשנה. מהאוניברסיטה בחיפה הגיע מייל. הוא סיים אז בהצטיינות יתרה את הדוקטורט בפיזיקה בטכניון ושקל עם המנחה שלו, פרופ' פינקלשטיין, נסיעה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה בארצות הברית. "כל מוסד יתברך בך," אמר לו הפרופסור בשפתו המליצית שסמי התקשה לעיתים להבין. "יש מעט מאוד סטודנטים בתחום המחקר שלך. מה תגיד אשתך? והילדים?"

פינקלשטיין הכיר את ענאן ואת הילדים. כמה פעמים פגש בהם כשענאן הגיעה לאסוף את סמי מן המעבדה בטכניון, כאשר עדיין היתה להם רק מכונית אחת שחלקו ביניהם. כשהסתיימה כתיבת התזה, סמי הזמין את פרופ' פינקלשטיין לארוחת ערב בביתם בכפר. הוא הגיע עם חוה אשתו, שהיתה בעבר מורה לאנגלית בבית ספר תיכון בחיפה. הם שוחחו עם אמיר ועם דליה, הילדים שלהם, והתפעלו מן הידיעות שלהם בעברית ובאנגלית. סמי וענאן שכרו את נדיה, בתם הצעירה של השכנים, סטודנטית בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה, כדי שילמדו את השפות מגיל צעיר. תוכניותיהם לעתיד כללו שהות של מספר שנים בארצות הברית, והם רצו שהילדים יגיעו לשם כשהם דוברים את השפה. לפני שנפרדו, אמרה להם חוה בעיניים נוצצות: "איזה ילדים מקסימים, מחונכים וכישרוניים. יש לכם בית ספר טוב עבורם כאן?"

הוא וענאן החליפו מבטים. זה היה אחד מנושאי המחלוקת ביניהם מאז החל אמיר ללמוד בכיתה א'. סמי חשב שהם צריכים להישאר לגור בכפר. שם נולד ושם הרגיש מוגן ובטוח. הכול היה כאן מוכר: הריחות, האוויר, החום הכבד בקיץ והשלוליות שנקוו בחורף וסירבו להתאייד כי מערכת הניקוז תמיד עלתה על גדותיה כשירד גשם שוטף. הוא אהב את נוף השדות שנפרשו בשולי הכפר ונראו היטב מחלון חדר השינה שלהם, ועקב דרכו אחר חילופי העונות: צהוב־חום בסתיו, ירוק עמוק בשלהי החורף, ירוק עדין יותר באביב וצהוב בקיץ.

סבתו וסבו, אמא שלו ושני אחיו, כולם גרו בכפר. בקומה הראשונה של ביתם גרה אימו. אחיו, אשתו ושני ילדיו גרו בקומה השנייה, והוא וענאן גרו בקומה השלישית. סבו וסבתו גרו בבית הצמוד לביתם, אחיו השני גר ברחוב סמוך. הילדים יכלו לצאת בביטחון, לשחק ברחוב או בחצר, תמיד היה מישהו שישמור עליהם ויגיש להם ארוחה חמה אם הוא או ענאן נעדרו מן הבית בגלל לימודיהם או עבודתם. החיים בכפר היו זולים, והמשכורות של שניהם היו צנועות. ענאן היתה מתרגלת בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, והוא לימד כמה קורסים במחלקה לפיזיקה בטכניון. אי אפשר להתעשר משתי משכורות כאלה.

"תמיד אפשר לשלוח אותם לתיכון לאחד מבתי הספר הטובים בנצרת או בחיפה." זה היה הטיעון של סמי בוויכוחים התדירים בינו ובין ענאן, שחזרה ואמרה שעליהם לעבור לגור בחיפה. היא שנאה את הכפר. חיפה, היתה חוזרת וטוענת, היא עיר גדולה, מעורבת. הילדים צריכים להכיר סביבה כזו ולחיות בה כדי שלא יצטרכו לעבור בבגרותם "את מה שאנחנו עברנו." כשאמרה, "את מה שאנחנו עברנו," ידעו שניהם במה מדובר — התחושה המעיקה שפקדה אותם בכל פעם שסמי או היא התקבלו לאחד מן המסלולים היוקרתיים בטכניון או באוניברסיטה. זו יכלה להיות שאלה תמימה של מרצה בתום תרגיל מסובך: "הבנת?" או הערה שנאמרה בפליאה: "למדתם את זה בבית הספר שלכם?" אלה לא היו עלבונות, השאלות נשאלו בכוונה טובה או בדאגה אמיתית, אבל כל אחד מהם ידע לספר על כך לבן זוגו אחרי יום לימודים ועבודה. וכמובן, היתה העברית שבפיהם. אחרי כמה משפטים היה בן שיחם מברר: "איזה מבטא זה? אתה ערבי? מאיפה?"

זה לא קרה אף פעם אצל פרופ' פינקלשטיין, שמהרגע הראשון התייחס רק ליכולות שלו. סמי אהב אהבת נפש את האיש קטן הקומה והקירח שהיה ענייני מאוד וחסכני במילים. פינקלשטיין כמעט שלא נידב פרטים על חייו האישיים, אבל זה לא היה סוד גדול. רכלני הפקולטה, שכמוהם נמצאים בכל פקולטה, ידעו לספר על הבן היחיד שלו, רמי, שהיה עילוי כמו אבא שלו וסיים דוקטורט בפקולטה להנדסה חקלאית. יום אחד, כשיצא להחזיר את חברתו שהיתה קצינה בצבא למחנה ענתות שבו שירתה, ילדים מן הכפר הערבי הסמוך, ענתא, בנו מחסום מאבנים על הכביש, והאופנוע התהפך. שני רוכביו נהרגו. "איזה גורל נורא," הנידו המספרים ראש וידעו להוסיף שלמחרת השבעה התייצב פרופ' פינקלשטיין במעבדה, הזמין אליו את מנהל המעבדה והמשיך עימו בדיון בדיוק מן המקום שבו נפסק בפעם האחרונה, בלי לאפשר לאיש מן העובדים עימו לחזור ולעסוק באובדנו הנורא.

המייל ששינה את חייהם של סמי וענאן, ובעקבותיו שיחת הטלפון, נשאו הצעה מפתיעה. ראש החוג לפיזיקה באוניברסיטת חיפה הציע לסמי משרה מלאה בחוג לפיזיקה ואת ראשותו של מסלול חדש שהאוניברסיטה עמדה לפתוח בתחום שלו בדיוק. זאת היתה הצעה שקשה לסרב לה. סמי היה אמור לבנות את תוכנית הלימודים ולבחור חלק מן המרצים שילמדו בה. השכר שהוצע לו היה גבוה פי שניים ממה שהרוויח בטכניון. בעיקר זאת היתה תפנית מפתיעה ממסלול חיים שתוכנן בקפידה, תפנית שתסיר ממנו את החשש שניקר בו כל העת מפני מעבר למדינה אחרת, לתקשורת בשפה זרה, להתרועעות עם אנשים שאת התנהגותם ותגובותיהם לא יוכל לצפות.

כשסיפר על ההצעה המפתיעה לענאן, לא היה לה אפילו צל של פקפוק:

"ברור שאנחנו מקבלים את זה," אמרה בעיניים בורקות, "ואנחנו עוברים לגור בחיפה."

הוא התבונן בה בחשש: "לא התלבטת אפילו דקה. אם אסכים, אני אפסיד את המשרה בטכניון ואת הנסיעה לפוסט דוקטורט. אתחיל מסלול חדש שאנחנו לא יודעים מה יהיה בסופו. אולי לא אצליח? אולי לא ירצו בי אחרי שנה?"

זה תמיד היה כך. ענאן החליטה מהר, בביטחון, בתעוזה. אולי בלי לראות את התמונה כולה? וגם... הוא נזכר בעבודת הדוקטורט שהחלה לכתוב בחוג לאנתרופולוגיה. לא מזמן מצאה מנחה, והם היו בעיצומו של דיון על ספר שהיא והמנחה שלה התכוונו להוציא במשותף לאחר שענאן תסיים את הדוקטורט. בהתרגשותו הגדולה על ההצעה המפתיעה שקיבל נשמט מזיכרונו הפרט הזה.

"לא עוברים לחיפה," מיהר להבהיר. "שנינו נמשיך לנסוע לחיפה כמו שנסענו עד עכשיו. לכל היותר נחליף את המכונית שלך שעושה קצת בעיות במכונית חדשה. מרחק הנסיעה הרי לא השתנה, וכאן כל כך נוח לגור וגם זול יותר. נרוויח יותר, נוכל לחסוך קצת."

היא התבוננה בו בכעס. הם היו באותו גובה, ועיניה החומות הגדולות בעלות הריסים הצפופים השחורים, ששבו את ליבו מהרגע שראה אותה במסיבה ביום הסטודנט, בפינה שבה התקבצו כמה סטודנטים ערבים, נצצו. ראשיתן של דמעות? הוא ידע שאלה הן דמעות של כעס.

"כלום אתה לא מבין," התיזה, "וגם חושב רק על עצמך, ולא מביא בחשבון את הצרכים שלי. אם אסכם עם המנחה שלי על כתיבת ספר משותף, נצטרך לעבוד הרבה יחד, איפה אעבוד איתו? פה?" היא הסתכלה מסביב על הדירה שחיו בה. חדר אחד לאמיר ולדליה, חדר השינה שלהם וסלון, שבאחת הפינות שלו היתה פינת העבודה של שניהם. על השולחן היו מסודרים בקפידה בשני הקצוות ניירות העבודה שלה ושלו ושני המחשבים הניידים שלהם. המבט שלה, ידע, כלל גם את הרחוב הקטן והלא מטופח שבו ניצב הבית ואת הכפר כולו. למרות השיפורים בשנים האחרונות, הוא עדיין נראה עלוב ומוזנח.

"יש דיבורים על כך שיציעו לי משרה בחוג לאנתרופולוגיה, וזה אומר עוד נסיעות. כדי לבנות מסלול חדש, תצטרך המון שעות עבודה, אולי תרצה לארח אנשים. איפה נעשה את זה? כאן?"

זאת לא היתה רק ההשוואה בין הכפר, שייראה תמיד עלוב ומוזנח, ובין הרחובות על הכרמל המוליכים לאוניברסיטה ובתיהם הטובלים בצמחייה ירוקה — תמיד כשעברו שם, חלפה גם מכונית שטאטאה את המדרכות או משאית שפינתה אשפה. היה גם העניין של בית הספר לילדים. את השיחה הזאת ניהלו כבר יותר מפעם אחת, וכל אחד מהם הכיר את טיעוניו של האחר. הוא רצה שילדיו יגדלו בסביבה שבה הוא גדל, ליד הסבים, הדודות, הדודים ובני הדודים. חבורה שהרבתה לחבק, לריב, לצעוק ולצחוק יחד. שידברו ערבית, וזו תהיה שפתם הראשית. בסופו של דבר, הם כנראה ילמדו בסביבה אחרת, בשפה אחרת, יכירו חברה אחרת. אם ילדותם והתבגרותם יעברו עליהם בכפר הולדתו, יהיו להם שורשים עמוקים, ויהיה להם מקום לחזור אליו, לשאוב ממנו כוחות בימים קשים.

ענאן נולדה בכפר קטן בעמק יזרעאל, קטן בהרבה מהכפר שלו. אוכלוסייתו הורכבה בעיקר ממשפחות בדואיות, שמסיבות שונות נפלטו מן השבטים המקוריים שלהן ובחרו להתיישב התיישבות קבע בכפר הקטן בעמק. ענאן היתה בת לאחת המשפחות הגדולות והחשובות בו. היא שנאה את הכפר מיום שעמדה על דעתה. את הכבישים הצרים רצופי הסדקים והבורות שבהם הלכה לבית הספר, את ערמות האשפה שעיטרו אותם, את המריבות בין המשפחות בכפר שהסתיימו לעיתים ביריות. בעיקר זכרה את השלווה שירדה עליה כשהזדמנה לעיירה היהודית המנומנמת, הירוקה והנקייה שבשוליה עמד הכפר הקטן שלה. הרחובות הקטנים היו סלולים ונקיים, הגינות בקדמת הבתים היו מטופחות. משטחי דשא שנקצרו זה עתה הדיפו ריחות רעננים, שיחי הוורדים פרחו בעונתם, ובראשית האביב הזהיבו פירות שסק על רבים מן העצים. זבל לא התגולל ברחובות, האנשים המעטים שהתהלכו בהם נראו בעיניה הילדותיות בטוחים ומאושרים. היא נשבעה לעצמה שכשתקים בית ומשפחה, במקום כזה בדיוק תגור ותגדל את ילדיה.

החלום הזה היה שמור בליבה היטב, ועוד לפני שנישאו העלתה את האפשרות שיתרחקו שניהם מכפרי הולדתם ויגורו בחיפה.

המשך בספר המלא