עתידה

פרק ראשון, אוגוסט, 2006 

 

רחל התקשרה לעתידה בשעות אחר הצהריים וביקשה ממנה למלא את תורנות הערב ב"למענכם". חלק מהתורנים עזבו את העיר ומצאו מקלט באזורים בטוחים יותר, סיפרה, ואחרים פשוט מסרבים לעזוב את הבית.

זאת בכלל לא היתה אמורה להיות התורנות שלה, וגם היא פחדה לצאת. חרדת הטילים הפכה לשגרה ברחובות חיפה. מלחמת לבנון השנייה היתה בעיצומה.

"כבר מילאתי החודש את כל המכסה שלי," ניסתה למחות בנימה לא משכנעת.

"אני יודעת," אמרה רחל, "אבל כרגע אין לי ממי לבקש. אם לא תבואי לא תהיה עמדה פתוחה בסניף, ודווקא כשהמערכת קורסת מרוב שיחות."

עתידה עשתה חישוב מהיר. בבוקר נורתה כמות מכובדת של טילים — תשעה. תורנות הערב מתחילה בשמונה. המרחק בין ביתה לתחנה הוא רבע שעה של נהיגה. ההמתנה בארבעת הרמזורים תוסיף עוד כחמש דקות. סך הכול עשרים דקות בחוץ. היא החליטה שתוכל לעמוד בהן.

בטון נעלב השיבה לתודות שהרעיפה עליה רחל, ולא הצליחה להימנע מן המחשבה כי פנתה אליה רק מפני שידעה שהיא לבדה, שאיננה צריכה לדאוג לאיש, ומשום שמאז שפרשה לגמלאות יש לה הרבה זמן פנוי.

בשמונה בדיוק נכנסה לתחנה והקפידה לנעול מאחוריה את הדלת.

בדירה המרופטת שררה חשיכה. מסכי המחשבים היו מואפלים. קצה הסנדל שלה נתקל באחד השטיחים המהוהים. היא פלטה קללה חרישית כשכמעט נפלה.

למרות שידעה כי לא יגיע עוד תורן, הדליקה את האורות בכל החדרים כדי להפיג במקצת את הבדידות והחרדה. לבסוף נכנסה לחדר שעל דלתו התנוסס השלט "מרחב מוגן".

בפינה הקטנה ששימשה כמטבחון הכינה לעצמה קפה נמס. על לוח השיש המיושן, הצמוד לכיור מאפיר, עמדו קומקום וספלים בכל הגדלים והצבעים, פליטי בתים שונים וטעמים רבים. היא שנאה את הקפה הזול, אבל לתחנה מעולם לא היה כסף לקפה משובח יותר. העוגיות שבצנצנת נראו אפורות ומעופשות. לוותר על העוגייה עם הקפה הלם בעיניה את האווירה העגומה. היא הדליקה את המחשב וסקרה את ההערות שרשמה לה המערכת: "לנתק שיחות מין", "לקצר בשיחות עם חולה נפש שחוזר ומתקשר עשרות פעמים ביום", "להפנות פונים במצבי חרדה למוקדי החירום".

עתידה לחצה על כפתור ההפעלה. הנורית הבהבה מיד כשהסירה את אצבעה מן המתג, וצלצול מוכר ליווה את ההבהוב. היא לגמה לגימה ראשונה מן הקפה והרימה את השפופרת. "למענכם, ערב טוב," בירכה בקול מזמין.

"אף פעם אין לכם זמן בשבילי," ענה קול נשי מבוגר ומלא

עלבון, "ככה זה עם הזקנים, אף אחד לא צריך אותם."

עתידה זיהתה מיד את המתקשרת הקבועה, אישה בעלת מבטא פרסי כבד, שכונתה בפי אנשי התחנה "המתלוננת", בשל מנהגה להתלונן משך כול השיחה.

"מה שלומך הערב?"

"מה את שואלת?" התקיפה המתלוננת, "כאילו שאת לא יודעת?! כולם במדינה הזאת עושים את עצמם כאילו אכפת להם ממני. גם הבנות שלי מצלצלות כל הזמן ושואלות אותי מה שלומי כאילו אכפת להן, אבל הן רק רוצות שאגיד ששלומי טוב כדי שלא יצטרכו לבוא לבקר. ככה גם השכנים שלי והאחים שלי..." רשימות הלא אכפתיים והעוולות שנגרמו לה הלכו והתארכו, וכללו גם את פקידי העירייה ומשרדי הממשלה והביטוח הלאומי.

כל ניסיונותיה של עתידה להשחיל משפט, לומר שדווקא לה אכפת, עלו בתוהו. כל שאלה שלה — איך עוברת עליה המלחמה הזו, ואם היא גרה במקום שבו נופלים טילים, ואיך היא מתמודדת עם הפחד — נקטעה על ידי המתלוננת. לעתידה לא היה סיכוי לשרבב מילה אחת לשטף הדיבור שזרם אליה מן השפופרת.

היא התבוננה בשעון התלוי על הקיר מולה, המונולוג נמשך כבר קרוב לרבע שעה. כשהמתלוננת עצרה לרגע כדי להעלות מזיכרונה עוד גוף לא אכפתי אמרה לה עתידה בעדינות: "אנחנו משוחחות כבר זמן רב. נצטרך לסיים עכשיו, כי יש עוד רבים שמחכים לשיחה. אני מאחלת לך..."

"זונה," קטעה המתלוננת את השיחה וטרקה את הטלפון.

עתידה נאנחה. כמו תמיד נדהמה מן הבוטות, למרות שהמתלוננת סיימה תמיד את המונולוגים שלה בקללה גסה.

הנורית המשיכה להבהב והשיחות זרמו ללא הפסקה. המלחמה שפרצה בעיצומו של הקיץ החם והלח, הוציאה מן המתקשרים רמות של חרדה שכמותן לא פגשה בכל השנים שבהן התנדבה ב"למענכם".

אחרי המתלוננת התקשרו ברצף, אישה צעירה שבכתה ללא הרף כי החבר שלה גויס אתמול למילואים וכבר כמה שעות שהוא לא עונה לטלפון הסלולרי. אחריה הודיע גבר צעיר בלחש, כי זה עתה ראה את אצבע אלוהים נשלחת מן השמים, והיא מטה את כל הטילים המשוגרים אל העיר, ישירות אל הים. הוא שאל למי להודיע על כך. עתידה בירכה אותו על החדשות הטובות וביררה מי נמצא איתו בבית. הוא סיפר שהוא גר עם הוריו והם ישנים עכשיו. הוא הוסיף כי הם כועסים אם הוא מעיר אותם באמצע הלילה, אפילו אם יש לו חדשות מרעישות.

היא שאלה אותו אם לקח את התרופות שלו כסדרן. בימים האחרונים, ענה, הוא מרגיש מצוין — החדשות כל כך טובות, עד שאינו נזקק להן.

הלוואי, חשבה בלבה וחמלה על הוריו הישנים של האיש הצעיר. אחר כך התקשר גם המכונה "הגונח", כדי לברר מה היא לובשת בחום הכבד. עתידה זיהתה אותו מיד והפסיקה את השיחה. מתברר שאפילו הטילים הצונחים לא מכבים את אש התמיד שבוערת בו, חשבה בחיוך.

לאחר שהלכה להכין לעצמה עוד כוס קפה והתיישבה שנית מול המחשב, הבהבה הנורית ואחריה הצלצול שהודיע על שיחה נכנסת.

"הלו," בקע קול זקן ואבוד מן השפופרת. "הלו?" לפני שהספיקה לענות המשיך הקול בבהילות, "יש שם מישהו?"

הצֵירה המודגש במילה "יש" הזכיר לה את קולו הרחוק של אביה, ולבה נצבט באחת.

"ערב טוב, אדוני, אני כאן, מקשיבה לך."

"היא יצאה בבוקר ולא חזרה," המשיך הקול. "תמצאי אותה," פקד.

הקול לא הותיר מקום לספקות. האיש מורגל במתן הוראות. חמש שנותיה במקום הזה הכינו את עתידה לכל שיחה, גם המוזרה ביותר.

"אדוני," פתחה בקול שקט שנועד להרגיע. "אני מבינה שיש לך בעיה, אתה מוכן לפרט?"

"מה יש כאן לפרט?" חזר הקול, הפעם ברוגז לא מוסתר. "תמצאי אותה."

"כדי למצוא אותה אני צריכה לדעת על מי אתה מדבר, איך אמצא מישהי שאין לה שם?"

מן הצד השני נשמעה התנשפות כבדה של מי שמתקשה לקום מהכיסא. "תמתיני רגע, אני..." המשיך הקול — ואז נשמעה אזעקה.

לבה החל לדהור בקצב מטורף. הדקות המעטות שבין היללה לבין צליל הנפילה היו מפחידות. אף פעם לא יכולת לדעת אם ה"בום" העמום יישמע מרחוק או מקרוב. פעם אחת הוא היה די קרוב לביתה והבניין הזדעזע כולו.

השמשות צלצלו. היא ישבה בממ"ד, התכווצה על הכרית הגדולה שהניחה שם, וחפנה את ראשה בין ידיה. הלוואי שמישהו ימצא אותי, התפללה. בדמיונה ראתה את עצמה שוכבת בין הריסות הבית ימים ארוכים עד שיגיעו אליה, כמו שראתה בטלוויזיה פעמים רבות בדיווחים מאזורי אסון, אחרי רעידת אדמה או מלחמה.

כאב לא מוסבר ניסר באוזנה הימנית. רק כששלחה את ידה לשם שמה לב כי שפופרת הטלפון עדיין צמודה בחוזקה לאוזן, נתמכת בכתפה.

"הלו, הלו!" צעקה אל השפופרת. "אתה עוד שם?" "כיין," ענה לה הקול מן העבר השני, מושך את הצֵירה. "ולמה את צועקת כל כך?"

"יש אזעקה," ענתה בבהילות, "אתה צריך להיכנס מיד למקלט או למרחב מוגן. אתה יכול לעשות את זה?"

מן העבר השני נשמע קול כחכוח, שהפך לפרץ צחוק צרוד. "גברת צעירה, אלקנה כבר ראה כמה דברים בימי חייו, והפצצות האלה לא יזיזו אותו. חוץ מזה, אין כאן לאן ללכת."

באותו רגע נשמע קול נפילה עמום. הפעם זה היה רחוק. אולי ליד חוף הים.

הגוש הקשה שהתכדר בבטנה בכל פעם שנשמעה אזעקה הלך והתפוגג. היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה להמשיך את השיחה מן המקום שבו נקטעה.

"לפני האזעקה סיפרת על מישהי שנעלמה, על מי דיברת?" "שום דבר אתם לא יודעים שם, במשרד," רטן הקול בזעף.

"העוזרת הזו ששלחתם לי היתה באה כל יום, עורכת קניות, מנקה ומכבסת — ואז היא פשוט נעלמה. מהרגע שהתחילו האזעקות היא פשוט לא באה. עד היום עוד הצלחתי להסתדר לבד, אבל עכשיו נגמר כל האוכל ואין לי כותונת נקייה, ולבד אני לא יכול לצאת.

אם הייתי יכול כבר הייתי מגיע אליכם ומראה לכם מה זה. אלקנה גם בגילו עוד יכול ללמד אתכם משהו על אחריות."

עתידה נשמה נשימה עמוקה. עכשיו, ידעה, עליה לרכז את כל כוחות הנפש שלה.

"חכה רגע," אמרה בזמן שניסתה לייצב את קולה ולמצוא דרך להפסיק את השטף הצרוד שהציף אותה. "תגיד לי בבקשה, למי התכוונת להתקשר?"

"אליכם. הגברת הצעירה והנחמדה שמגיעה לכאן פעם בחודש לבדוק אם אני עוד חי," שוב פלט כחכוח של צחוק. "היא השאירה כאן כרטיס עם כל מיני טלפונים שאליהם אני יכול להתקשר אם יש איזושהי בעיה. בכל הטלפונים האחרים לא ענו, רק את ענית לי."

עתידה הבינה שכנראה מישהו ממחלקת הרווחה העירונית השאיר לו כרטיס ובו, בין שאר מספרי הטלפונים החיוניים, גם המספר של "למענכם". זקנים רבים קיבלו כרטיס כזה והציעו להם להתקשר ל"למענכם" אם וכאשר ירגישו בודדים, כי שם תמיד תהיה אוזן קשבת בשבילם.

"אלקנה, אתה התקשרת ל'למענכם', אנחנו עונים לכל מי שמרגיש צורך לדבר, לשוחח, כך שאם אתה מרגיש קצת בודד אנחנו כאן בשבילך. לגבי העובדת שנעלמה, אם תתקשר בבוקר לאחד מהמספרים האחרים שיש לך על הכרטיס ודאי יוכלו לענות לך ולברר לאן נעלמה. אם תיתן לי את שמך המלא ואת כתובתך אוכל לעשות זאת למענך מחר," הציעה בספונטניות.

"אלקנה, אלקנה יבין, רחוב פרץ שש," ענה קולו הצרוד.

עתידה הטתה את ראשה, איזנה היטב את שפופרת הטלפון בין אוזנה לכתפה, רשמה בידיים רועדות את שמו על הפתק שלפניה — והשיחה נותקה.

בדומה לנורית האדומה שנדלקה עם כל ממתין חדש על הקו, כך ניצתה במוחה נורית אדומה כשאמר את שמו המלא.

היא נשענה לאחור ועצמה עיניים. היא לא ידעה כמה זמן ישבה כך, מנסה להרגיע את נשימתה הבלתי־סדירה ואת דפיקות הלב המהירות, עד שהתעשתה, התיישרה בכיסאה ופתחה מחדש את קו הטלפון. השיחות המשיכו לזרום. בזמן שהקשיבה והרגיעה את המתקשרים צפו בראשה זיכרונות רחוקים שלוו בזמזום טורדני, הד רחוק של מטלה ישנה שעדיין לא השלימה.

ממש לפני חצות הקפיצה אותה חריקת מפתח בדלת הכניסה. לרגע נדרכה, אך נרגעה כשהבחינה שמדובר בגידי הכהן, גם הוא מתנדב ב"למענכם", גבר גבוה, לבן שיער וחייכן. הם הכירו במפגשי מתנדבים במהלך השנים. היא ידעה כי עד שפרש לגמלאות היה עובד סוציאלי, אך לא זכרה איפה. בכל פגישה קידם אותה בחיוך שמח, וגם כעת, למרות ימי המלחמה המתוחים, ניכר היה כי רוחו טובה.

"מה שלום הקליינטים שלנו בזמנים האלה?" שאל לאחר שבירך אותה לשלום. "אף אחד לא עזב אותנו?"

משהו מן השמחה של גידי דבק גם בה והיא חייכה אליו מבעד לזמזום הטורדני במוחה, שלא הרפה.

"כולם כאן — המתלוננת, הגונח, ונוספו גם חדשים," דיווחה לו בחיוך עייף.

"מצוין, אם כך, עסק מצליח יש לנו," חייך ובחן אותה בתשומת לב. לרגע חשבה כי הוא מנסה לפלרטט איתה.

"מה שלומך? את נראית קצת מוטרדת."

"היה ערב עמוס ואני פשוט כבר עייפה, גם האזעקות והטילים מפחידים אותי. הכי גרוע זה רגע הציפייה בין האזעקה לבין הנפילה של הטיל. אני פשוט מתמלאת אימה," התנצלה. בימים רגילים לא נהגה לחלוק את תחושותיה עם זרים, אבל הזמנים לא היו רגילים וגידי שידר התעניינות כנה בה ובתורנות שעברה עליה.

"את לבדך בבית?"

עתידה הנהנה.

"אין מישהו שאת יכולה להזמין כדי שיהיה איתך?"

"כבר שקלתי את האפשרות הזאת, אבל החלטתי שאין אף אחד שהייתי יכולה לחיות במחיצתו עשרים וארבע שעות. האימה כנראה עדיפה," השיבה בחצי חיוך, ותמהה איך היא משתפת אדם כמעט זר בשיקולים הכי פרטיים שלה. זה לא היה ממנהגה.

כנראה זה קשור לזמנים הלא רגילים, סיכמה בינה לבינה. "אולי תיסעי מחוץ לעיר?"

"בסוף הכי נוח בבית," חתמה עתידה את השיחה שהחלה להכביד עליה. אחר קמה ממקומה, איחלה לגידי תורנות נעימה ויצאה.

הנהיגה הביתה עברה במהירות. הרחובות היו ריקים לחלוטין והיא אפילו העזה וחצתה פעמיים ברמזור אדום. שום רכב לא נראה בסביבה ונראה לה טיפשי לעמוד ולהמתין. הרי כל רגע יכולה האזעקה להתחיל לילל.

כמו תמיד, כשנכנסה לדירתה הרגישה שהבית פורש את זרועותיו לחבק אותה. זו היתה דירה חדשה, היא גרה בה שנתיים בלבד. כשפרשה מן המעבדה הפרמקולוגית בבית הספר לרפואה, שבה עבדה כמעט ארבעים שנה, קיבלה סכום כסף — חלקה בפרס בינלאומי מכובד שצוות המעבדה זכה בו.

היא מכרה את דירתה הקטנה בשיכון בנווה שאנן, וברגע של איבוד שליטה על כספיה, שילמה סכום גדול בהרבה ממה שהתכוונה, וקנתה את דירתה זו בקומה העליונה של מגדל מגורים חדיש קרוב למרכז הכרמל.

מן החלון הרחב שהתפרש כמעט על הקיר כולו ראתה את הים, את הנמל ואת החוף המתעקל עד לעכו. בימים צלולים בחורף הציצו גם הרי הגליל העליון ופסגתו המושלגת של החרמון.

בשבועות הראשונים לאחר שעברה עמדה שעות מול החלון הרחב ולא שבעה מן האור הזהוב ומהמרחב הכחול. היא למדה להבחין בגוונים ובתתי הגוונים שלבש הים בשעות השונות ובעונות המתחלפות. במיוחד חיכתה תמיד לשעת השקיעה, שבה היה הרקיע כולו מתכסה בצבעים של ורוד, סגול וכתום לוהט.

תמיד הופתעה מן המעבר שארך כהרף עין, ובו נעלמו בבת אחת הגוונים. כדור האש באופק הפך לחצי עיגול, לפס אור צר, ואז בא החושך, כיסה ואיחד את הים והשמים.

שגרה של שנים רבות לא השתנתה גם בבית החדש. מקום קבוע למפתחות, לתיק, לנעליים, לבגדים שנלבשו. היא היתה נסערת. גם לאחר שלבשה את חולצת הטריקו הרחבה והרכה הרגישה ערנית ודרוכה. כל ניסיון להירגע במיטה החדשה המתכווננת, עוד פריט שהרשתה לעצמה, עלה בתוהו. קולו של אלקנה יבין לא הפסיק להדהד בראשה.

היא קמה, נכנסה למטבח הבוהק בלובנו, הרתיחה מים בקומקום האדום שזרח על המשטח הבהיר, ומזגה לעצמה כוס תה. ידיה הוליכו אותה כמעט בלי משים אל הארון הצדדי הגבוה מימין.

בזכות גובהה לא נזקקה אפילו להתרומם על קצות אצבעותיה כדי להוריד את קופסת קוביות הסוכר הלבנות שנהגה לקנות בחנות מיוחדת בוואדי ניסנאס, והיתה טמונה בעומק הארון. היא הציבה את קופסת הסוכר לפניה, נטלה קובייה אחת בין שיניה וגמעה דרכה את התה הרותח. היה זה הרגל ישן, שריד מתוק של זיכרון מימי הילדות.

המשקה החם צרב את לשונה ומחשבותיה החלו לנדוד. לפתע, בהבזק פתאום, התחבר קולו של אלקנה למראות ולקולות אחרים ורחוקים, קולות שניסתה להדחיק במשך השנים וכעת צפו אל תודעתה.

בלבה גמלה החלטה. היא ידעה מה תעשה מחר.