השתקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השתקן
מכר
אלפי
עותקים
השתקן
מכר
אלפי
עותקים

השתקן

4.7 כוכבים (143 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2848מקורי
ספר מודפס
4968.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2839מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'
  • קריינות: אמיר בועז
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 12 דק'

ארי ליברמן

ארי ליברמן נולד במקסיקו סיטי בט"ז באב תש"ל (17 באוגוסט 1970). בגיל 8 עלה לארץ וגדל (בין היתר) ברעננה. למד פיסול וקרמיקה בתיכון ויצ"ו צרפת. שירת בנח"ל. למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה הבריטית (תואר ראשון), כתיבה יוצרת באוניברסיטת קורנל (תואר שני) וספרות השוואתית באוניברסיטת פרינסטון (תואר שלישי). בשנת 2021 חזר לישראל אחרי עשרים שנה בארצות הברית, שם למד ולימד ספרות ויצר צעצועי עץ. ספרו הראשון, "אלופי התמימות" (ידיעות ספרים, 2014), זכה לשבחי הביקורת, וסיפורים פרי עטו התפרסמו בעיתונים וכתבי עת בארץ ובעולם (בהם "מאזניים" ו"הארץ"). "השתקן" הוא הרומן השני שלו.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/43snde4t

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בלבו של הרומן “השתקן״ עומדת תעלומה: מיהו שמשון שטיל, בעל מעדנייה לא כשרה בדרום הארץ, שלאחר מותו מוצא בנו היחיד, בין חפציו, קופסה ובה שתי מגילות נייר מגולגלות ומהודקות בסיכה עם צלב קרס. מה יש באותן מגילות? ואילו סודות הן עתידות לחשוף על זהות האב, הבן ומשפחתם? 

שמחה, בנו של שמשון, גדל בצל אב שתקן וזועף, שתיעב כל סממן דתי. בילדותו, באופקים של סוף שנות השבעים, חבריו לכיתה לעגו לו וקראו לו גוי, משום שאביו לא מל אותו וסירב בתוקף לחגוג לו בר מצווה (“כי אנחנו לא יהודים״). במשך שנים סירב שמחה לקרוא את המגילות הנשכחות של אביו, וכשהוא סוף־סוף מציץ פנימה – בעקבות מפגש מקרי ברכבת עם אישה חרדית יפהפייה – הוא מגלה לתדהמתו יומן כתוב ביידיש שטומן בחובו סיפור בלתי נתפס: על שני אחים שעולמם חרב עליהם במלחמת העולם השנייה, על מאבק הישרדות נורא שבו מיטשטשים הגבולות בין אסור למותר, על אמונה וכפירה, ועל גבר אומלל ורדוף המתאהב באישה אחת – אישה שנוהרות אליה כל הציפורים בעולם.  

מחבר “השתקן״, ארי ליברמן, הוא גם סופר וגם איש אקדמיה, ובספר זה הוא עושה מהלך ספרותי יוצא דופן: הוא מציג בפנינו – נוסף על עלילה מרתקת – את הניגוד המהותי שבין כוחה העצום של הסיפורת לעומת מגבלותיה של הכתיבה האקדמית. מצד אחד, הרומן כולל את סיפורו של הבן ואת היומן עצמו; מצד אחר, אנו מתוודעים לפרופסור עזרא פרנקל – דמות בדיונית של היסטוריון שמתרגם את היומן – דרך הקדמה יומרנית פרי עטו והערות שוליים קטנוניות שהוא מעיר לאורך התרגום. בכך מגחיך ליברמן את מעורבותם של היסטוריונים בטקסטים אישיים, ואת אמונתם כי מעשיהם נותנים לטקסט את תוקפו ההיסטורי.  

ליברמן מעניק את הבכורה דווקא לסיפורת החיה והרוטטת. אם אתם רוצים לדעת משהו על ההיסטוריה, כמו לוחש לנו המחבר, הקשיבו למספרי הסיפורים ולא להיסטוריונים. ואכן, הרומן הזה הוא הוכחה נוספת לכוחה של הספרות לעמוד על טבעם של מעשי האדם. זהו ספרו השני של ארי ליברמן (“אלופי התמימות״, 2014). 

פרק ראשון

א
סודות ושתיקות:
כמה מילים על אבא שלי

זה היומן שאבא כתב לפני שבעים שנה בחוץ לארץ. הוא מתהפך בקבר עכשיו, שיהיה ברור, כי לא רק קראתי את היומן שלו, אני גם מראה אותו לכל העולם. אבא שלי היה קנאי לפרטיות שלו, כל החיים הקפיד להיות אלמוני בן אלמוני, שלא יראו אותו, שלא יֵדעו עליו שום דבר. אני עצמי לא ידעתי עליו כמעט כלום, אפילו לא איך קוראים לו באמת, עד אחרי שעבר מהעולם הזה לעולם הבא. אבל בעצם, אם הוא כל כך רצה להיות אלמוני, למה לא השמיד את היומן? ולמה בכלל כתב אותו? תגידו שאולי לעצמו כתב, כדי לזכור מה קרה שם? ממש לא. בשביל לזכור אבא שלי לא היה צריך שום יומן. הוא היה מה שקוראים אצלנו בעל־זיכרון. הוא היה קולט כל פרט ופרט ולא שוכח. שמות, פרצופים, מקומות, תאריכים. היה שומע שיר פעם אחת, ומיד, או אחרי שנה או עשר שנים, היה שורק אותו מההתחלה ועד הסוף בלי לאבד אפילו תו אחד. אז אני אומר: אם הוא ישב וכתב את היומן הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא, וגם שמר עליו ולא השמיד אותו, אולי הוא לא באמת רצה להישאר אלמוני וכן רצה שאנשים יֵדעו.

כבר רבע מאה שאבא טמון באדמה, וכל השנים האלה לא הצצתי ביומן שלו, אפילו לא פעם אחת. בכלל לא ידעתי שזה יומן. פחדתי פחד מוות ממה שאני אמצא שם, בגלל הצלבים האלה שקישטו אותו, אז דחיתי ודחיתי, לא פתחתי אותו, לא קראתי. הדחקתי, כמו שאומרים. כמה פעמים כמעט זרקתי לפח את שתי המגילות. אני אומר מגילות כי היומן כתוב על גלילים של נייר, לא מחברת. ואולי לנצח הייתי דוחה ומדחיק, אלא שקרה מה שקרה, ועל זה תוכלו לקרוא בהמשך, ונאלצתי סוף־סוף לפתוח את המגילות ולראות מה כתוב שם. למען האמת, אני לא בדיוק מת לכתוב את ההקדמה הזאת ולחשוף פה את כל הקורות חיים שלי (גם אני אדם פרטי), אבל פרופסור פרנקל אומר שיומן שכזה ״דורש הקדמה אישית וגלוית לב״. הקוראים, הוא אומר, דורשים לדעת מה עשה אבא אחרי המלחמה, איך חי עם עצמו וכל זה, וגם עלי הם ירצו לדעת, מי אני ומאיפה באתי ואיזה מין ילדוּת היתה לי ומה הניע אותי לפרסם בסופו של דבר את היומן הזה. ככה הוא אמר. אז הנה, ישבתי וכתבתי. אם ישעמם לכם, אתם מוזמנים לדלג ישר ליומן, שהוא העיקר. גם אמרתי לפרופסור פרנקל, שמטפל בכל הגילוי הזה, שימחק ויתקן אם משהו ממה שכתבתי לא נראה לו, ושיוסיף פסיקים ונקודות אם צריך. אני לא כתבן ולא מלומד, בקושי בגרות יש לי, אז ברור שהעברית פה תיראה קצת עקומה אם לא יתקנו אותה.

אז נתחיל. שמי שמחה שְׁטיל, בן שמשון ודורה שטיל. גדלתי באופקים, שם היתה לאבא מעדנייה לא כשרה בשדירות הרצל מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. ההורים שלי לא היו צעירים כשבאתי לעולם, היא בת ארבעים וארבע והוא בן חמישים וחמש. עשרים ומשהו שנה היו נשואים וחשוכי ילדים. עד שהגעתי. לגמרי במקרה יצאתי, בטעות, או אם תרצו בנס. אלא שאבא שלי לא האמין בנסים ונפלאות — להפך, רק היה שומע את המילה נס, מיד היה מתרתח ונהיה אדום כמו עגבנייה. אמא מתה כשהייתי בן שש וקצת, מהתקף לב, אבא כשהייתי בן תשע־עשרה, גם הוא מאירוע לב. ממה עוד אפשר למות ככה סתם באמצע היום? גם אצלי הלב לא הכי תקין.

הזיכרון הראשון שלי: אמא משליכה גרעיני חמניות אל הציפורים בחצר, וזרזיר אחד ירוק־סגול כזה עם נקודות לבנות נוחת לה על האצבע ומנקר לה בכף היד. ציפורים אהבו את אמא שלי. מכל העולם היו באות ציפורים ומתעופפות סביבה, גם כשלא היה לה מה לתת. היא לא הבדילה בין מין למין, את כל הציפורים האכילה, גם את היפות, כמו הדוכיפת והנחליאלי, וגם את הפשוטות, כמו הדרורים והיונים. היתה לנו שכנה אחת זקנה, שושי מכלוף קראו לה, שהיתה באה וצועקת על אמא שתפסיק כבר לפטם את היונים שסתם פולשות ומזיקות, אבל אמא היתה מושכת בכתפיים ואומרת שגם למזיקים מגיע לחיות.

היתה לה, לאמא שלי, צלקת בלחי, מין מכתש קטן בגודל אסימון (ולמי שלא זוכר מה זה אסימון: בגודל מטבע שקל אחד) מתחת לעין שמאל. אף פעם לא שאלתי אותה איך זה קרה לה, כי לא ידעתי בכלל שזאת צלקת. איכשהו זה נראה טבעי אצלה, חֵלק מהפנים. רק אחרי שמתה התחלתי לשים לב שלאף אחד אחר אין מכתש קטן בלחי בגודל אסימון, אז שאלתי את אבא.

״מה שקרה קרה.״ ככה הוא אמר.

שאלתי, ״אבל מה בעצם קרה?״

אמר, ״כלום לא קרה.״

אמרתי, ״אז איך זה שלך אין חור כזה בלחי?״

״אין אז אין.״ זה מה שהוא אמר.

עוד זיכרון אחד עתיק: שורה של נקניקים תלויים מעל הדלפק במעדנייה של אבא: קבנוס, לוקנקה, סלמי, קשנקה ועוד עשרות כאלה. היה לנו מבחר עצום של נקניקים ונקניקיות, כמעט כולם מבשר חזיר. אבא היה משוגע על בשר חזיר. נדמה לי שלא ראיתי אותו אף פעם אוכל בשר שהוא לא בשר חזיר. באותה תקופה לא היו הרבה דתיים אצלנו, ובכל זאת המועצה היתה עושה לו צרות, ופה ושם איזה דוס היה עובר במעדנייה (מבחוץ, אף פעם לא נכנס) ומעקם את האף וצועק, ״תחזור לבוואריה!״ לאבא זה לא הזיז, כי הוא אמר שהוא לא יהודי ומותר לו לאכול מה שבא לו.

ואני באמת חשבתי שאני גוי. קודם כול, כי לא עשו לי ברית מילה. כל הילדים מהרגע שגילו שהפיפי שלי שונה, לא הפסיקו לצחוק עלי. קראו לי גוי של שבת ושמחה פיפי של כלב. שאלתי את אבא למה לי אין פיפי כמו לכולם, והוא אמר שברית מילה היא מנהג פרימיטיבי ושאת העורלה שלי מצווה לשמור כי אנחנו לא יהודים.

אמרתי, ״אם אנחנו לא יהודים אז מה אנחנו? נוצרים?״

הוא אמר, ״לא נוצרים.״

אמרתי, ״מוסלמים?״

אמר, ״לא מוסלמים ולא יהודים ולא נוצרים. בני אדם וזהו.״

אמרתי, ״אז מה אנחנו עושים פה בישראל?״

אמר, ״חיים.״

אמרתי, ״אבל פה זה מדינת היהודים. למה עלית לארץ אם אתה לא יהודי?״

על זה הוא אף פעם לא ענה לי. הוא היה מושך בכתפיים ומדבר על מקסיקו וכמה יפה שם, וכמה חבל שבמקום להגר לגן העדן ששם, הוא הגיע לארץ הדפוקה הזאת. מאיפה באו הוא ואמא — את זה אף אחד לא ידע, וגם אני לא. אצלנו באופקים כולם היו או מרוקאים או תוניסאים, פה ושם איזה הודי או תימני או פרסי או מקסימום רומני. כדי לראות אשכנזי היית צריך לנסוע לתל אביב או לחיפה, ואנחנו אף פעם לא נסענו למקומות האלה. אם היו שואלים אותי מאיפה ההורים שלי הייתי אומר, ״איפשהו באירופה.״ באמת שלא היה לי מושג. בבית דיברנו שפה בלי שם שקראנו לה מאמע לשון, כלומר שפת אם. זאת לא היתה אפילו שפה, אבא היה אומר, סתם בליל של הרבה שפות רחוקות ואף אחד היום כבר לא מדבר את זה.

באותה תקופה, אני מדבר על סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, זה לא היה כמו היום עם כל הרוסים שהם בכלל לא יהודים, והסודנים והתאילנדים והפיליפינים שיש פה. אז — או שהיית יהודי או שהיית ערבי. אבל אני, אם לא הייתי יהודי, גם ערבי ברור שלא הייתי, כי רק צריך להסתכל עלי ולראות שאני לבן־לבן ולא משתזף, אז בשכונה החליטו שאני גרמני. למה גרמני? כי לאבא שלי היו קוראים הבווארי, בגלל המעדנייה שלו שקראו לה מעדני בוואריה.

פעם שאלתי אותו, ״איפה זה בוואריה?״

אמר, ״בוואריה זה בגרמניה.״

אמרתי, ״אתה מבוואריה?״

אמר, ״אני לא מבוואריה.״

אמרתי, ״אתה גרמני?״

אמר, ״אני ממש לא גרמני.״

אמרתי, ״אז מאיפה אתה בעצם? איפה נולדת?״

אמר, ״איפה שאני נולדתי כבר לא קיים.״

אמרתי, ״איך לא קיים? מה קרה?״

אמר, ״לא קיים.״

הבאתי לו אטלס, ביקשתי שיראה לי איפה על המפה. הוא פתח את המפה של אירופה ואמר, ״הנה, בערך כאן", והצביע על מקום לא הכי ברור: צ'כוסלובקיה, פולין, ברית המועצות.

אמרתי, ״אבל איפה בדיוק? איזו מדינה?״

אמר, ״אין, זה כבר לא במפה.״

אמרתי, ״ואיך קראו לה?״

אמר, ״לא היה שֵם.״

אמרתי, ״איך זה יכול להיות, מדינה בלי שם?״

אמר, ״זאת לא היתה מדינה.״

אמרתי, ״אז מה זה היה?״

אמר, ״חבל ארץ. שלטו שם האוסטרים, אחר כך הפולנים, אחר כך רוסים, אחר כך גרמנים, אחר כך שוב רוסים. וכל פעם קראו לזה דבר אחר, פעם ככה ופעם ככה.״

אמרתי, ״וסבא וסבתא עדיין חיים שם?״

אמר, ״אני זקן. לי כבר אין אבא־אמא.״

אמרתי, ״ואחים ואחיות בטח יש לך והם בטח עוד שם, כי אף אחד מהם לא עלה לארץ.״ כי דבר אחד הציק לי באותה תקופה, וזה שלכל הילדים יש סבא וסבתא ודודים ודודות ואחים ואחיות, ורק לי אין.

אמר, ״אין שם עוד אף אחד.״

אמרתי, ״לאן הם נסעו? לאמריקה?״

אבל הוא כבר לא רצה לענות. התחיל לשרוק לעצמו מנגינות. אבא היה כל היום שורק לעצמו, כמו ציפור. סימפוניות שלמות הוא ידע בעל פה והיה שורק בלי סוף. האמת, הוא היה שורק ממש יפה. עוד לא שמעתי מישהו שיודע לשרוק כמו אבא שלי, אפילו זמיר או נחליאלי קטנים לעומתו. אנשים היו נכנסים למעדנייה רק כדי לשמוע אותו שורק. אפילו דוסים, שלא יכלו להיכנס בגלל הבשר הלא כשר, היו עוברים ברחוב ועוצרים בכניסה כשאבא היה שורק.

זה היה אבא שלי. או שהוא היה שורק לו מנגינות או שהוא היה שותק. בעיקר שותק. ככה אני זוכר אותו. יושב בחצר אחרי יום עבודה ומסתכל בשמים, מריח את האוויר, מקשיב לציפורים. לפעמים שבוע היה עובר, שבועיים, והוא לא מוציא מהפה אפילו מילה אחת. לא איך היה בבית ספר ולא מה אכלת היום ולא לך להתרחץ ולא סגוֹר את הדלת ולא תעביר את המלח ולא פיפי ולישון, ורק אם אני הייתי שואל אותו משהו הוא היה אולי עונה כמה מילים וממשיך לשתוק, והרבה פעמים הוא בכלל לא היה עונה, רק תוקע בי מבט ושמישהו אחר ייתן לי תשובה.

 

פעם אחת, אולי זה היה ביום השואה אבל אני לא בטוח, הביאו אלינו זקן אחד עם מספר על היד, וכולם בכיתה כל הזמן הסתכלו עלי. כל פעם שהוא היה אומר גרמנים עשו לי ככה, או גרמנים עשו לי ככה — כל הכיתה היתה מסובבת את הראש לכיוון שלי, ובסוף הוא קלט את זה ושאל מה יש, ומישהו אמר לו שאני גרמני ולא יהודי, אז אולי גם אני נאצי. והוא עשה מין פרצוף כזה, כיווץ את כל הפנים כמו צימוק ונעץ בי עיניים כאילו הוא הולך לחתוך אותי לשתי חתיכות ושאל, ״אתה לא יהודי?״

אמרתי לו, ״אני לא יודע.״

אמר לי, ״איך לא יודע? אמא שלך יהודייה?״

ואני את אמא לא הספקתי לשאול. אולי היא דווקא כן היתה יהודייה ורק אבא לא? אז אם ככה, למה לא עשו לי ברית מילה? אמרתי לו, ״אולי, לא שאלתי.״

אמר לי, ״אז תשאל. לאמא איך קוראים?״

״דורה,״ אמרתי ולא היה לי נעים להגיד לו שהיא מתה וכבר אי־אפשר לשאול אותה.

והוא אמר, ״דורה? דורה, נו, דורה זה שם יפה. לי היתה דודה דורה השם ייקום דמה, שרצחו אותה הגרמנים יימח שמם.״

אמרתי, ״אבל זה בכלל לא נכון מה שהם אומרים. אני לא גרמני.״

אמר לי, ״מאיפה אבא ואמא?״

אמרתי, ״מרוסיה.״ כי זה מה שאבא אמר, שבסוף באו הרוסים ועכשיו איפה שהוא נולד זה ברוסיה. וגם שמעתי אותו הרבה פעמים במעדנייה מדבר רוסית, כי בשנות השבעים הגיעו עולים חדשים מרוסיה, שהשתגעו על נקניקי חזיר והיו באים מכל הארץ לקנות אצלו.

אמר לי הזקן, ״איפה ברוסיה?״

אמרתי, ״לא יודע. ליד פולין.״

אמר לי, ״איך קוראים לך?״

אמרתי, ״שמחה.״

אמר לי, ״שמחה זה לא שם של גויים. מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל. שטיל אני לא מכיר. נשמע גרמני, אבל יכול להיות גם יהודי.״

ואז אחד, דורון יעקבי, שהיה בכלל תימני, אמר, ״שמחה לא יהודי. יש לו פיפי של גוי.״

אמר הזקן, ״נו, לא משנה. אתה במילא צעיר מדי. אתה נולדת הרבה אחרי.״

ודורון אמר, ״אבל אבא שלו זקן והוא באמת גרמני בטוח מאה אחוז, כי יש לו מעדנייה שהוא מוכר שם בשר חזיר וכל מיני אוכל שאסור לאכול. ככה סבא שלי אומר. וקוראים לה מעדני גרמניה, ויש לו עיניים כחולות ושפם והוא כל הזמן הולך בחליפה אפילו בקיץ, ובבית שלהם אין מזוזה.״

הזקן התחיל שוב לנעוץ בי את העיניים שלו, ולא עזר שאמרתי לו עוד פעם שאבא שלי בכלל רוסי ולא גרמני ושזה בכלל מעדני בוואריה ולא מעדני גרמניה וזה סתם שם של חנות וזה לא אומר שום דבר ושהעיניים שלו ירוקות ואפילו קצת אפורות ולא כחולות. וחוץ מזה זה לא נכון שאבא לובש רק חליפות (את זה לא אמרתי לו, רק לעצמי) כי כשהוא במעדנייה למשל הוא לובש בגדי עבודה לבנים וסינר. אבל מה שכן, ורק עכשיו בעצם שמתי לב לזה, אבא שלי באמת התלבש מוזר. זה לא שהוא לבש חליפות, זה שהבגדים שלו תמיד היו מגוהצים כאלה וארוכים. מכנסיים ארוכים תמיד, נעליים שחורות מבריקות תמיד, חולצות לבנות מגוהצות עם שרוולים ארוכים תמיד. כשאני חושב על זה עכשיו אני אומר: זה באמת קצת משונה שאני ואבא חיינו כל השנים האלה תחת קורת גג אחת ולא ראיתי אותו אף פעם יוצא מהמקלחת עם מגבת סביב המותניים נגיד, או מסתובב בתחתונים וגופייה או אפילו בפיג'מה. תמיד־תמיד היה לבוש מכף רגל ועד ראש. וגם אמא בעצם. אין לי בראש תמונה אחת שלה בבגדים נורמליים, תמיד בבגדים של מקום אחר, שמלות מוזרות ופרחוניות עם שרוולים ארוכים כמו דוסית.

האמת, אני דווקא חשדתי שאבא כן גרמני, והייתי בטוח שמאמע לשון זה גרמנית וזה הפחיד אותי ולא סיפרתי לאף אחד. ורק הקפדתי שלא ישמעו אותי מדבר עם אבא, כי אפילו שהוא כל הזמן ירד על מאמע לשון, הוא אף פעם לא דיבר איתי בעברית. אני עברית למדתי רק בגיל חמש, כשהכניסו אותי לגן. ואני עוד זוכר איך ביום הראשון כולם צחקו עלי כי לא ידעתי לדבר, ומהר מאוד למדתי לא לגלות מה אנחנו מדברים בבית, וגם שלא יִראו לי את הפיפי.

 

בכיתה ז' התחלנו ללמוד תושב״ע וכולם עשו עלייה לתורה, ואני החלטתי שגם אני רוצה.

אבא, כשסיפרתי לו, התעצבן, נהיה כולו אדום כמו שהוא היה נהיה כשמישהו דיבר על נסים ונפלאות. ואז שבוע שלם הוא לא דיבר איתי, לא הוציא מילה מהפה, עד ששוב סיפרתי לו על העלייה לתורה ושאני גם רוצה לעשות, והוא תפס אותי ביד מתחת לכתף, לחץ חזק עד שהוא סחט לי את כל הדם. ״שֵייגֶץ!״ צעק עלי. ״אתה לא תעלה לתורה ואתה גם לא תעלה לרגל למכה.״ שייגץ. ככה הוא היה קורא לי, שזה בערך כמו להגיד טמבל או בור ועם הארץ. ולפעמים היה אומר שייגץ שלי, אבל זה רק כשהוא היה נחמד.

אמרתי, ״אבל כולם בכיתה עושים וגם אני רוצה.״

אמר, ״שיעשו מה שהם רוצים. אתה לא יהודי. אתה רוצה לעבור מילדות לבגרות? אני אקח אותך לגליל לצוד חזיר בר.״

אמרתי, ״טאטע, אני חייב לעשות בר מצווה. שיפסיקו לצחוק עלי שאני גוי.״

אמר לי, ״מה לעשות, אתה גוי, וגם החברים שלך השקצלעך האלה בקושי יהודים.״

אמרתי, ״אבל טאטע, המורה לתושב״ע אמר שכולם צריכים.״

אמר, ״מורה לתושב״ע? מי פה מלמד אותך תורה שבעל פה?״

אמרתי, ״קוראים לו בנצי חזן.״

אמר, ״והוא לא יודע שאתה לא יהודי?״

אמרתי, ״הוא לא מקשיב להם. הוא אמר שכולם אצלנו יהודים וכולם צריכים לעשות בר מצווה.״

למחרת הלך אבא לבית ספר לדבר עם סרוסי המנהל, ודרש שיִפְטרו אותי משיעורי תושב״ע וגם תנ״ך כי אני גוי בן גוי, ואין לי צורך לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. קראו לי באמצע השיעור והנה אבא עם סרוסי שנראה נבוך. הוא בכלל לא ידע שאני לא יהודי. רק נכנסתי, ואבא פקד עלי להוריד את המכנסיים.

סרוסי אמר, ״אין צורך, אין צורך.״

אבל אבא התעקש ואמר לי במאמע לשון שסרוסי לא הבין, ״תתפשט, שייגץ שלי, ותראה לו את הפיפי הערל שלך.״

אני לא רציתי, ולמזלי גם סרוסי התעקש שבאמת אין צורך. הוא ניסה להסביר לאבא שתושב״ע זה מקצוע כמו כל מקצוע וחלק מתוכנית הלימודים, ואיזו צורה תהיה לזה אם כל תלמיד ילמד רק מה שמתחשק לו, וגם אנגלית אני לומד, כי זה חשוב, וזה לא אומר שהופכים אותי לאנגלי, ואפילו הערבים בכפרים שלהם לומדים תנ״ך וגם ביאליק וטשרניחובסקי.

אבא אמר, ״אז שילמד טשרניחובסקי. אבל מי פה השייגץ שמלמד תושב״ע ומכריח את כל התלמידים לעלות לתורה?״

הלכו לקרוא לבנצי חזן, שהיה בסך הכול בחור צעיר שלמד בישיבה. הוא רק נכנס ואבא התנפל עליו, פוצץ אותו בשאלות, מה אמר רבי אחד לרבי שני, ופה כתוב ושם כתוב ומשהו על תלמיד חכם שהוא כמו נבלה והבן שלו גנב, ובנצי המסכן עמד שם כמו תלמיד שקראו לו ללוח והוא לא מבין כלום מהחומר ורק מחפש איפה יקבור את עצמו.

שאלתי אחר כך את אבא מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה והוא רק משך בכתפיים. לא התעמקתי יותר מדי. לא באמת התפלאתי מהבקיאות שלו כי תמיד היה ברור לי שאבא יודע הכול. גם מתמטיקה הוא ידע יותר טוב מכל המורים שלי עד סוף התיכון, עברית יותר טוב מהמורים ללשון, גם פיזיקה, היסטוריה וכל השאר. היה בא רוסי למעדנייה, היה מדבר איתו ברוסית. היה בא פולני, בפולנית. גם צרפתית הוא דיבר. ארונות שלמים של ספרים היו לו בצרפתית. פעם לשיעור תנ״ך הייתי צריך ללמוד בעל פה מזמור תהילים אחד, שאני עד היום זוכר מילה במילה. התאמנתי בחדר שלי ופתאום אני שומע את אבא מהסלון מתקן אותי: ״זֵידוֹנים, לא זְדוניים! המים הזֵידוֹנים! אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשנו, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים!״ את כל המזמור הוא ידע בעל פה.

 

בקיצור, בר מצווה לא עשיתי, ואבא לקח אותי לגליל לצוד חזיר בר. יצאנו ערב שבת אחד בטנדר סובארו ליאונה שאבא שכר בבאר שבע ונסענו עד נהריה ומשם לעין יעקב, המשכנו בדרך עפר ונכנסנו לתוך יער. חנינו שם והמשכנו ברגל עם כל הציוד על הגב, בשקט־בשקט, שלא ישמעו. היינו לבושים שחור מכף רגל ועד ראש שלא יראו אותנו, כי החזירים, אמר אבא, חושים חדים יש להם, מזהים אותך מקילומטר. אבא מצא מקום ונשכבנו על הארץ במארב. שעות שכבנו שם ואני השתעממתי, התפללתי שלא יבוא שום חזיר ונחזור כבר הביתה. וגם התחיל להיות קר, קר ממש. לא יכולתי להזיז את הידיים מרוב שהיו קפואות.

אחרי כמה שעות אבא החליט שככה לא נצוד לנו חזיר וניסינו שיטה אחרת. קמנו והתקדמנו בשקט־בשקט אל לב היער. מצאנו מארב חדש ואבא אמר לי לשכב שם עם הרובה דרוך. הוא יתקדם קצת ויניס את החזיר מהמחבוא שלו, ואני רק צריך לכוון טוב־טוב וללחוץ על ההדק כמו שהוא לימד אותי, כדור אחד בול בלב, שנמצא למטה־למטה, איפה שמתחילות הרגליים. כבר התאמנתי במטווח וידעתי לירות, אבל פתאום נפל עלי פחד מוות ורק רציתי לברוח משם כי ידעתי שאם אני מפספס, החזיר יסתער עלי, ימחץ אותי. ניסיתי לסמן לאבא שאני כבר לא רוצה, שהוא עצמו יירה בו כי אני מפחד, אבל הוא לא קלט והשאיר אותי שם לבד. הוא נשכב מאחורי עץ אחד והתחיל לתקוע במין שופר כזה מפלסטיק שעושה קולות של חזיר, חורחורחור חורחורחור.

כמעט מיד פרץ חזיר אחד מהעצים והסתער בדהרה ישר אלי. יריתי ופיספסתי ולפני שהספקתי לדרוך שוב ולירות הוא כבר היה אצלי, יצור שעיר וענק, איזה מאתיים קילו, עם זוג קרניים כאלה שיוצאות לו מהלוע. אני לא יודע מה קרה ואיך הוא לא נכנס בי. כנראה התעלפתי לשנייה ואבא ירה בו. אני רק זוכר שפקחתי עיניים והחזיר לידי מוטל מת על הארץ ואבא פושט לו את העור ושורק לעצמו מנגינות כמו שהוא תמיד היה עושה.

אמר לי, ״בוא, שייגץ שלי, תחזיק את הרגל.״

קמתי והחזקתי את הרגל של החזיר. אפילו שהייתי רגיל לחתוך בשר, כי עזרתי לאבא הרבה במעדנייה, כזה דבר אף פעם לא ראיתי ונתקפתי גועל כזה שרציתי להקיא. אבא לא שם לב ורק המשיך לשרוק ולפשוט לחזיר את העור ולתת לי הוראות: תחזיק פה, תמשוך פה, קח את זה, תביא לי את זה ותסתכל, ככה חותכים וככה פושטים ואת החזיר הבא אתה תפשוט ואתה תחתוך. ורק מהמחשבה שאני אצטרך עוד פעם לירות בחזיר כזה ולהפשיט אותו ככה, הקאתי את נשמתי. לאבא זה לא הזיז. הוא המשיך בשיעור שלו עד שנפשט ונחתך כל החזיר והוא שלח אותי להביא את המריצה מהאוטו להעמיס את הנבלה.

התעצבנתי מכל המסע הזה. הודעתי לאבא שאני יותר לא צד, לא חזיר בר ולא שום דבר אחר.

אמר לי, ״אין כזה דבר, שמחה'לה. אדם צריך לדעת איך להשיג לעצמו אוכל.״

אמרתי, ״בשביל זה יש חנויות.״

אמר, ״לא תמיד יש חנויות. ואם תמצא את עצמך ביער בלי אוכל, מה תעשה?״

אמרתי, ״אני לא אלך ליער.״

אמר, ״שייגץ. אתה לא יודע מה יהיה. ואם ירדפו אותך?״

אמרתי, ״מי ירדוף אותי? אני לא פושע.״

אמר, ״נגיד, יבואו כל הערבים בעולם וירצו לשחוט את כל היהודים פה.״

אמרתי, ״אבל אני לא יהודי.״

אמר, ״מה הם יודעים? אצלם כל מי שלא ערבי הוא יהודי. ואתה תברח ליערות או למדבר, ואז אתה תצטרך להתקיים איכשהו, כי מפירות יער אי־אפשר לחיות. אתה צריך חלבונים וחלבונים יש בבשר.״

אבל אני מאז ועד היום לא מסוגל לאכול בשר, שזה מוזר, אני יודע, כי אני כל החיים מוכר נקניקים במעדנייה, אבל ככה זה. אבא, כששם לב שנהייתי צמחוני, התרתח, אבל בשקט. לא דיבר איתי שבוע. להכריח אותי לאכול בשר הוא ידע שאי־אפשר, כי פעם אחת שהוא התעקש ודחף לי לפה חתיכת קבנוס והכריח אותי לבלוע, ישר הקאתי עליו, והוא אמר, ״טוב, תהיה צמחוני. העיקר שתדע איך לצוד ולשחוט במקרה הצורך.״

מהציד לא הצלחתי להתחמק. הוא גרר אותי עוד עשרות פעמים לגליל לצוד חזירי בר, עד שלמדתי איך אורבים, איך תוקעים בשופר הנחירות, איך יורים וקולעים, איך פושטים, איך חותכים ואיך מעבדים ואיך משמרים.

 

בכיתה ח' נסענו לטיול שנתי לירושלים, ורק אז הכול סוף־סוף התברר לי. ב-1984 זה היה, ואני הייתי בן ארבע־עשרה פלוס מינוס. לקחו אותנו לכותל, לקחו אותנו למוזיאון לראות את המגילות הגנוזות. אחר כך הסתובבנו בשוק מחנה יהודה ואני נכנסתי למכולת אחת לקנות קרמבו, ושם שמעתי את המוכר מדבר עם לקוח אחד, ומה הם דיברו? דיברו מאמע לשון! אני פערתי את הפה והסתכלתי עליהם. בחיים לא שמעתי מישהו מדבר מאמע לשון חוץ מאבא ואמא, וחשבתי שכבר אף אחד לא מדבר את זה, כי כמו שכבר אמרתי, אצלנו באופקים לא היה אפילו אשכנזי אחד. והנה אנשים מדברים, ומה שהכי מוזר: הם היו לא רק יהודים, הם היו דתיים שניהם עם זקן ופאות והכול. הם דיברו, ואני כל מילה הבנתי. הלקוח סיפר על נכד של מישהו שגילו שהוא קצת מפגר וצריכים לשלוח אותו לבית ספר מיוחד, והמוכר סיפר על בת של מישהו שגילו שהיא חירשת. ואז הם קלטו שאני נמצא שם והתחילו לדבר על השייגץ הטיפש הזה שמסתכל עליהם בפה פעור. אני לא הבנתי מה קורה פה. אם אלה יהודים, וברור שהם יהודים כי הם אפילו דוסים, איך זה שהם מדברים מאמע לשון שזאת שפה של גויים וערלים כמוני וכמו אבא?

ואז פנה אלי המוכר בעברית ואמר, ״מה אתה רוצה, ילד?״

אבל אני עניתי לו במאמע לשון. אמרתי, ״אתם מדברים מאמע לשון.״

עכשיו הם פערו את הפה, אמרו, ״אתה מדבר יהודית?״

אמרתי, ״מה זאת אומרת יהודית?״ כי יהודי במאמע לשון זה יידיש, ויידיש זה לא שפה, זה מישהו שהוא יהודי ואנחנו לא יהודים.

אמר המוכר, ״מאמע לשון זה יהודית. לפעמים אומרים את זה ולפעמים את זה.״

אמרתי, ״אבל איך יהודית? יהודי זה מישהו.״

והלקוח אמר, ״גם מישהו גם שפה של מישהו. ואתה, ילד, איך זה שאתה מדבר יהודית?״

אני, שעוד לא קלטתי למה הם קוראים לזה יהודית, לא ידעתי מה לענות.

שאל אותי המוכר, ״בבית אתם מדברים את זה?״

אמרתי, ״כן.״

אמר, ״אבא־אמא מאיפה?״

אמרתי, ״אני לא יודע. מרוסיה אני חושב.״

אמר, ״גליציה. שומעים לפי המבטא שלך.״

אמרתי, ״גליציה? איפה זה?״

אמר, ״זה קצת בפולין, קצת ברוסיה.״

והלקוח אמר, ״מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל, שטיל. לא מכיר שטיל.״

אמרתי, ״זה לא שם יהודי.״

והמוכר אמר, ״יכול להיות גם יהודי.״

אמרתי, ״אבל ההורים שלי לא יהודים.״

רק שמעו את זה והם נשפכו שניהם מצחוק כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי טובה בעולם.

אמרתי, ״מה כל כך מצחיק?״

הם המשיכו להשתפך מצחוק ובסוף אמר המוכר, ״איך לא יהודים, שייגץ? איך לא יהודים.״

אמרתי, ״הם לא.״

אמרו, ״איך לא? איך לא?״

אמרתי, ״זה מה שאבא תמיד אומר.״

אמרו, ״הוא מתלוצץ איתך.״

אמרתי, ״לא נכון. הוא מאוד רציני.״

אמרו, ״תקשיב, ילד, אין בכל העולם גוי אחד שמדבר יהודית. אין כזה דבר.״

אמרתי, ״ואולי הוא למד. גם צרפתית הוא מדבר ועוד מלא שפות.״

אמרו, ״מאמע לשון לא לומדים, מקבלים מהבית, ורק מבית יהודי.״ המוכר קם, יצא שנייה וחזר עם עיתון ביד, נתן לי אותו ואמר, ״קח תקרא.״

מהקרמבו שכחתי לגמרי. הסתובבתי בשוק וחשבתי שמשהו פה לא מסתדר. אם אני יהודי, למה אבא כל הזמן מתעקש שלא, וגם לא עשה לי ברית מילה? ואם אני לא יהודי, אז אולי שני אלה לא יודעים, או שהם עבדו עלי וכל מה שאמרו זה סתם? אבל אם הם עבדו עלי, איך זה שהם דיברו מאמע לשון, והם שניהם יהודים עם זקן ופאות?

כשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא מה שגיליתי, וגם הראיתי לו את העיתון שנתנו לי.

אמרתי לו, ״טאטע, למה אתה לא רוצה להיות יהודי?״

לזה לא היתה לו תשובה. הוא רק משך בכתפיים ושתק. ידעתי שעכשיו הוא ייכנס שוב לשתיקות שלו ולא ידבר איתי שבועיים, אבל לא ויתרתי. כעסתי עליו, שהוא שיקר לי כל החיים ואף פעם לא עונה לשאלות הכי חשובות. אמרתי לו, ״אתה כן יהודי וגם אני יהודי, אז למה לא עשית לי ברית מילה ולמה לא נתת לי לעלות לתורה כמו כולם?״

הוא לא ענה, רק עשה פרצוף עצוב שאף פעם לא ראיתי.

אמרתי, ״זה לא פייר.״

הוא שתק.

אמרתי, ״גם אני רציתי לעשות בר מצווה ושלא יהיה לי פיפי של כלב.״

הוא שתק.

אמרתי, ״ואתה סתם עושה את עצמך שאתה איזה גוי בן גוי ואתה סתם יהודי. למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״תענה כבר, למה אתה לא מסביר אף פעם למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״אתה כן יהודי ואתה סתם שיקרת לי כל החיים.״

הוא שתק.

אמרתי, ״לפחות תספר לי על אמא שגם היא היתה יהודייה ואל תגיד שלא כי גם היא דיברה מאמע לשון.״

הוא שתק.

אמרתי, ״הפעם אני לא אתן לך לשתוק.״

הוא שתק.

אמרתי, ״נו, טאטע, די כבר עם זה. נמאס לי. תענה.״

הוא שתק.

אמרתי, ״יהודי, זה מה שאתה, יהודון מכפר של יהודונים.״

הוא שתק.

ואז אמרתי משהו שאני לא יודע איך לתרגם אותו לעברית והוא לא בדיוק ענה, אבל הוא קצת עשה כן עם הראש ואז הצביע על השמים כמו שהוא היה עושה לפעמים. אמרתי, ״מה זה אומר בכלל שאתה מצביע ככה? על מה אתה מצביע?״

הוא תפס אותי ביד ולקח אותי החוצה אל החצר, הצביע למעלה אל הכוכבים.

אמרתי, ״מה אתה מראה לי? מה יש שמה?״

והנה סוף־סוף הוא פתח את הפה. אמר, ״כוכבים.״

אמרתי, ״מה זה אומר? מה יש בכוכבים?״

אבל הוא כבר לא ענה, ואז באה שתיקה של שבועיים.

*המשך הפרק בספר המלא*

ארי ליברמן

ארי ליברמן נולד במקסיקו סיטי בט"ז באב תש"ל (17 באוגוסט 1970). בגיל 8 עלה לארץ וגדל (בין היתר) ברעננה. למד פיסול וקרמיקה בתיכון ויצ"ו צרפת. שירת בנח"ל. למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה הבריטית (תואר ראשון), כתיבה יוצרת באוניברסיטת קורנל (תואר שני) וספרות השוואתית באוניברסיטת פרינסטון (תואר שלישי). בשנת 2021 חזר לישראל אחרי עשרים שנה בארצות הברית, שם למד ולימד ספרות ויצר צעצועי עץ. ספרו הראשון, "אלופי התמימות" (ידיעות ספרים, 2014), זכה לשבחי הביקורת, וסיפורים פרי עטו התפרסמו בעיתונים וכתבי עת בארץ ובעולם (בהם "מאזניים" ו"הארץ"). "השתקן" הוא הרומן השני שלו.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/43snde4t

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

סיפור כביר ומצמרר עטרה אופק המתלהבת 18/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'
  • קריינות: אמיר בועז
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 12 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
143 דירוגים
8/5/2022

יצירה מופלאה ונוראה

2
30/4/2025

מרתק מאוד

1
23/4/2025

השתקן הוא יצירה תלת מימדית. במימד הראשון שמחה העצוב מספר לנו על ילדותו במשפחה ובסביבה זרה המדירה אותו. במימד השני קהילה של חסידים זרים מנסה להשתלט על שמחה ולהעביר אותו על אי-דתו. במימד השלישי נפרש סיפור המקור תוך כדי התנצחות בין המספר לחוקר העובדות הנצמד אליו. בסיפור המקור יש תמונות מראה וגלגולי סמסרה בין הגיבור והאנטי גיבור, הנאצים, היהודים, האוקראינים, הפולנים, חסידים, מנהיגי קהילה, מנצחים ומנוצחים. זהו משל על הטבע האנושי, על תפקיד הדת, על מוסר (כפול ומשולש) ואם היומן לא היה מתוארך לינואר 1945 אפשר היה לייחס אותו לכל תקופה ולכל פשעים הנעשים תחת הצדקות ונקמות נגד עמים בפרט והאנושות בכלל. כדאי לשלוח אותו בתרגום להולנדית לשופטי בית הדין בהאג.

1
14/1/2025

כישרון כתיבה מופלא. קריינות מצויינת של אמיר בועז

1
3/5/2025

חשוב מאד, לעולם לא נשכח ולא נסלח

19/4/2025

הגרסה הקולית נהדרת הספר היה ממש קולח ומרגש

4/4/2025

‏ספר נפלא. לא יכולתי להניח אותו לרגע.

21/1/2025

ספר נפלא כתוב היטב. אהבתי מאד.

18/1/2025

מצויין ומרגש. הערה: הקורא בקול קרא "מוסלמים" במקום "מוזלמנים". כניראה לא מכיר את הביטוי הנורא"מוזלמן"....

14/12/2024

מרתק, יוצר את הרצון לקרוא עוד מספריו של היוצר

9/12/2024

אהבתי את האופן שבו נושא השואה הובא בנה הסיפור והכתיבה הקולחת והבלתי אמצעית

29/11/2024

וואוו, קראתי בשקיקה במהלך אחר צהריים ארוך אחד. ספר מרתק כתוב היטב.

25/8/2024

מיוחד במינו, הן תוכנו והן סגנונו, ספר נוסף אך מאד שונה שעוסק בשואה וביהדות אירופה בשפה מיוחדת ומזמינה כשדמות המספר בייחודו מעל הכל. רוצו לקרוא!

9/7/2024

הייתי מרותקת לכל אורך העלילה והיו שתיים, הבן והאב. אין מה לומר ממליצה מאוד רוצו לקרוא. רכשתי את הספר הקולי והקריינות של אמיר בועז מעולה!!

28/6/2024

דווקא עכשיו לקרוא על תקופות קשות? זה לא קצת מזוכיזם? דווקא עכשיו לקרוא על יכולת לצאת מתקופה קשה ובמיוחד על יכולת להשתנות, אולי להבין משהו על חיי כאן עכשיו. "השתקן" ספרו של ארי ליברמן "שכב" אצלי על המדף הדיגיטלי חודשים רבים. כי האמת? לא בא לי לקרוא ספר שואה. והנה עכשיו. דווקא עכשיו, פתחתי, נשארתי עד הסוף. ספר שכולו צעקה, שכולו מילים על אף שגיבורו שותק, ואחיו - מחליפו - אף הוא שותק עד ש... עיצוב דמויות נהדר גם אם חלק מהמעשים וההחלטות שלהן לא לגמרי מנומקים ובהירים. אולי כי ככה זה. כי בסיטואציות לא הגיוניות, לא צפויות, גם ההחלטה האנושית היא קפריזית מה. זה סיפורו של ילד, שהופך גבר ומגלה משהו על אביו. אבא שבכל ילדותו של הבן שתק על עברו. את הגילוי הזה הוא "פוגש" ביומנו של האב. לכאורה מבנה בנאלי, אך לא כך הרגשתי בספר הזה. כי מול שתיקת האב ואף לצידה נערמות מילים פטפטניות, מילים המנסות לדייק את הארוע ההיסטורי לוודא את הבנת הקורא דרך הערות שוליים רבות. הערות אלה תופסות כאן מקום מרכזי ודרכן עולה דמות נהדרת וקצת נלעגת של חוקר בעל שם, היסטוריון יודע כל. הספר נוגע בשאלות שמטרידות אותי עכשיו. האם תשאר אמונה? ואולי אם אדייק איך תהיה האמונה אחרי הימים הללו? האם יישאר ההומניזם? והאומנות? מה יהא עליה? “הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל תרבות המערב רצחו פה. תרבות לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב שמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשר, שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן,” אז הנה לא. הנבואה הזו לא התאמתה. יש אמנות גם אם חלקים ממנה השתנו. יש תרבות יש הגות ואפילו יש אמונה. ואלה מונחות, כמו תמיד, כמו גם עכשיו, לצד הרוע האנושי, הפנטזיה והכאב הגדול. מונחות, מחוברות ויונקות אלו מאלו. תקראו.

7/4/2024

למרות כאב הלב והמחשבות על ההסטוריה המשפחתית שעורר הספר, לא הצלחתי להפסיק להקשיב.

13/3/2024

אחד הספרים הטובים ששמעתי. גם הקריין מצויין

24/2/2024

ספר מרתק ומעניין, כתוב היטב

18/2/2024

ספר מקורי ומיוחד, השואה מזווית ייחודית

2/2/2024

מעניין!

22/1/2024

מצויין... לא "עוד" סיפור שואה.. 3 אנשים כותבים לכאורה את הסיפור וכל אחד מהם תורם את חלקו לסיפור המלא

14/11/2023

ספר מרתק ומרגש. קראתיו בנשימה עצורה במשך יומיים. ממליצה בסיומו לחזור ולקרוא את החלק הראשון, מגלים דברים חדשים.

13/11/2023

קראתי את השתקן בשקיקה! שילוב של עבר הווה וכל כך רלוונטי גם לעתיד של העם ישראל וההוויה היהודית. ספר מעולה! ממליצה בחום

13/11/2023

ספר מרתק ומרגש!!

13/11/2023

ספר מצויין!! קראתי בנשימה אחת.

13/11/2023

ספר קולח, מרגש ומרתק!

5/10/2023

כתוב נפלא לא הבנתי בסוף אם זה סיפור פרי מוחו הקודח של המחבר או שקרה באמת

1/8/2023

מעולה . מומלץ

17/7/2023

ספר סוחף כתוב בצורה מרתקת קשה להניח אותו מהיד . מרגיש כמו סיפור אמיתי המסופר מכמה נקודות מבט . מומלץ מאוד

3/6/2023

מרתק. פרק חשוב ועצוב כתוב בשפה צנועה ופשוטה. נהניתי לקרוא.

29/5/2023

ספר מעולה, נהנתי מהקריאה לא יכולתי להניח אותו מהיד. לא לפספס את הערות הסופר

27/5/2023

לא קל לחבר ספרים פיקטיביים על השואה אך ארי ליברמן מיטיב לרקוח סיפור כמו-דמיוני אך רווי בפרטים אמיתיים. בסופו של דבר המציאות אז היתה דמיונית יותר מכל מה שהמוח האנושי יכול היה לשער או להמציא. מומלץ!

16/5/2023

לדעתי הוא ספר "ענק",לא הייתי מגדירה אותו כספר על השואה, או לפחות לא רק,אלא כספר שניתן ללמוד ממנו, על מה זה אמונה,אחווה, מנהיגות,אהבה,אושר, וכו'. ממליצה מאוד לקרא אותו,גם לבני נוער. הכתיבה היא זורמת,ברורה,מצפה לקרא עוד ספרים מאותו סופר.

16/5/2023

יצירה מקורית בגישתה על ספרות שואה. גישה יצירתית ספר מצוין.

9/5/2023

כתיבה מצוינת ומקורית

22/4/2023

מצוין. פשוט מצוין. מרתק, כתוב היטב, אי-אפשר להניח מהיד. הגון ובלי טיפת ״פורנוגרפית-שואה״.

20/4/2023

וואווו ספר כל-כך מיוחד ונוגע בקרב סךרי השואה הרווחים. זהו מסמך דוקומנטרי בדיוני מטלטל שמזעזע ומציף שאלות, תהיות והרהורים לצד הקדמה מותחת שמוסיפה זווית על טראומת הדור השני ורגשות האשם של השורדים. לא ציפיתי לחוויה שהספר הזה העביר אותי, לא פשוטה אך חשובה ומרתקת.

19/4/2023

מצויין. מרתק, חשוב ומעורר מחשבה ורגש. תעוד אמיתי וכן מפי עד ראשון לזוועת השואה.

18/4/2023

ספר מדהים - אחר, מטלטל, מרגש.

17/4/2023

מעולה מרתק חכם כיף של ממש לקרוא

10/4/2023

מרתק

5/4/2023

כבר מזמן הבנתי שאני ממש נהנית מספרים שהמבנה שלהם לא שגרתי. לפניכם אחד בדיוק כזה, שבנוסף כתוב היטב, מרתק, סוחף ומרגש. לי (דור שלישי שהואבס שואה בארוחות ערבי שישי), פחות משנה האם מדובר באמת צרופה או בדיון רקום היטב. ממליצה לכם לקרוא ולהחליט בעצמכן.ם

1/4/2023

ספר קשה.ספרחובה. ספר מעניין מאד

12/3/2023

מומלץ בחום לחובבי הז׳אנר.

4/3/2023

מעולה

27/2/2023

ספר מרתק, כתיבה מעולה ומקורית. כשסיימתי לקרוא הייתי חייבת לחזור להתחלה ולקרוא שוב את חלקו הראשון של הספר. ממליצה בחום.

27/2/2023

הספר כתוב בצורה מרתקת תוך שילוב מישלבי שפה (וגם את שילוב היידיש אהבתי) ספר שואה לא קל אך כתוב היטב. מומלץ בכל לב.

25/2/2023

ספר מדהים. נקרא בנשימה אחת. מצטרף לאמיר גוטפרוינד. נפלא.

10/2/2023

יפה מאוד

10/2/2023

מעולה

7/2/2023

פשוט מרתק לא יכולתי להפסיק לקרוא לא בטוחה שהפורמט של הנספחים תורם באמת לספר, הוא מעניין בעיקר ברמת הקונספט. יחד עם זאת עדיין ספר מרתק.

5/2/2023

מדובר בספר מרגש, מבריק ומטלטל, שנקרא עם תחושה כאילו משקל כבד על חזי, כוח המשיכה בפירוש פעל על קשת הצלעות שלי. היו קטעים, שאם לא הייתי חוששת לגורלו של הטאבלט, הייתי חובטת בו לחלוטין. בגלל אותם אנשים צמאי דם, בגלל אותה חברה שמאלצת אנשים לעשות דברים איומים, ושופכת דמם של אחרים. חלומות שנועדו להתגשם התנפצו לרסיסים, תקוות נמחצו ולא מעט אכזבות, ערכי מוסר ירודים עד כי לא היו קיימים, זו בפירוש הייתה פשיטת רגל של אותם הערכים אותם קידשו, כדור שלג שהתגלגל והתפוצץ, בגלל אותם פערי מעמדות ושסעים חברתיים. לא אחת פיללתי לראות איך היו נראים חייה אילו ניתנה ההזדמנות האמיתית לספר את הסיפור. זעמתי על אותה תקשורת מגויסת שכתבה אמיתות שלא היו קיימות, הלא למדנו לא אחת, כי התקשורת אמורה להיות כלב השמירה. הספר מקבל משמעות חזקה לנוכח המציאות בה אנו חיים, לצערנו זה יכול לקרות בכל משטר מושחת וחשוך. חברה מקולקלת ומסואבת, אומרת לאנשים מסוימים שהם אינם יכולים לחלום, בחברה הזו אין מקום לאנשים שנמצאים בסוף שרשרת המזון, כי הם עניים, כי הם לא מלומדים, האם זה אומר שאין להם חלומות?! חברה שמקלה ראש בנושא, סופה לאבדון, אין ספק כי זו תהיה חרטה, שתרים את ראשה כמו נחש בין השיחים. אני נהניתי במיוחד מזמינה גם אתכם יפעת ארניה

4/2/2023

ספר על השואה ועל הדור השני ועל דת יהדות וחסידות. הסיפור עצמו רומן אך הרקע ההיסטורי מדוייק. למרות שזה לא נשמע מבטיח הספר מצויין ומעלה מחשבות. מומלץ בחום.

30/1/2023

וואו! לא יכולתי להפסיק להקשיב. ספר מרתק, כל הזמן נעתי בין מחשבה שמדובר בסיפור אמיתי לבין הבנה שזה מומצא. מומלץ בחום!

27/1/2023

מרתק

8/1/2023

ספר מדהים ומצבה חשובה לתרבות והס טוריה של עמנו הנבחר לזוועות העבר. כבוד לסופר!

28/12/2022

הספר מצויין

20/12/2022

וואו, ספר מדהים, אותנטי ביותר, אי אפשר להפסיק לקרוא.

7/12/2022

נפלא וחד ושנון ובזווית אחרת של שואה ושטייטל. ממש כדאי וחשוב לקרוא.

28/11/2022

xxxxxx

27/11/2022

נעתקה נשמתי

12/11/2022

ספר מעולה, מרתק, מרגש וישאר איתי להרבה זמן.

8/11/2022

ספר יוצא מן הכלל, בנוי במלאכת מחשבת. מרתק וסוחף.

8/11/2022

מדהים מדהים מדהים . קראתי בנשימה אחת , לא יכולתי להפסיק . מרגש , מעלה שאלות קשות אצלי נוגע גם בסיפור האישי

7/10/2022

הכי טוב שקראתי השנה.

29/9/2022

מעולה. כתוב אחרת...מעלה נושאים רבים שנויים במחלוקת למחשבה מחדש...מאד חכם..אפילו הומור מצאתי בדרך הכתיבה-גם בנושא הנורא הזה הושחל הומור. ממש מקסים

18/9/2022

ספר שעל אף היותו פרי דמיון הסופר מטעטע בקורא עד כדי שכנוע כי האירועים המתוארים אכן קרו. ספר סוחף אשר מהשניה שמתחילים קשה לעזוב!

26/8/2022

סיפור סוחף ומסקרן, כתוב בשפה פשוטה וקולחת.

13/8/2022

ספר מעולה

6/8/2022

ספר טוב

23/7/2022

מאוד קל להכנס לחומה של השתקן. ולכל התקופה הנוראה שיהודי פולין עברו. בעצם משפחה שלי שלא הכרתי כי נרצחו . חבל שלא הכרתי אבל כאשר אני מטיילת בפולין מבינה יוצר את הרצח שנעשה. קשה לתאר שגברים בשילטון מסוגלים למעשי זוועה. אבל ההסטוריה חוזרת . הגיע הזמן שנשים יהיו מעורבות בשלטון והגברים החוצה אלה שהם דיקטטוריים. אין להם זכות יותר לחיות בשילטון. פרעושים הם בעיני

17/7/2022

יצירה מפעימה. עמוקה, מרגשת ובעיקר לשה את כל חדרי הלב. מומלץ ביותר

28/6/2022

ספר העוסק בשואה,בשאלה מה מיהו יהודי ,בנושאים של אמונה דת,ממסד ,במצבי מיבחן.למדתי הרבה תוך קריאה,פילוסופיה, תרבות ונפש האדם.מאד ממליצה,מרתק וחוש הומור מתאים ושונה בהתאם לגיבורים בספר.מאד ממליצה.

27/6/2022

את ספרו של ארי ליברמן "השתקן" קראתי בשקיקה מתחילתו עד סופו. הספר מותח, מרגש ובנוי לתפארת. לא מדובר בסיפור המתעד באופן קונבנציונאלי את קורות העם היהודי בשואה, אף על פי שהוא משקף את ההיסטוריה של תקופה חשוכה זו באופן הדוק. לצד מאורעות היסטורים מטרידים ארי משבץ רעיונות פסיכולוגים הקשורים ביריבות אוניברסלית בין אחים באשר הם ומצליח, לעניות דעתי, להעביר מסר אנושי מורכב. לפרקים הסיפור מגיע למחוזות סוריאליסטים. אני ממליץ בחום לשהות זמן מה בקרב יצירה ספרותית חשובה זו אשר רב בה הנסתר על הגלוי.

24/6/2022

מעולה. יחיד ומיוחד. מומלץ בחום.

17/6/2022

מעולה ובמיוחד.

6/6/2022

סיפור מרתק ומעניין. הסופר נותן תחושה שזהו סיפור אמיתי לחלוטין, בעיקר בחלק של היומן. ממליץ לאנשים שמתעניינים בשואה וכיצד זו משפיעה על נושא האמונה בדת.

21/5/2022

לכו לקרוא!

7/5/2022

אלפי רסיסי מחשבות עברו לי בראש כשסיימתי את הספר וכולן חיוביות. תוכן הסיפור סוחף לאין שיעור, העלילה מרתקת וממגנטת והדמויות נותרו חקוקות בראשי לאחר שסיימתי. האם מדובר באנשים אמיתיים? האם הסיפור מומצא? בכל אופן, רצוי לקרוא ולהתרשם עמוקות מהבשלות, הארועים והקצב הקולח.

5/5/2022

ספר שמשלב כשרון סיפורי עם יכולת להעניק לטקסט רבדים נוספים בזכות השכלתו הרחבה של הסופר. התוצאה הסופית היא ספר שאינטלקטואלים יכולים להנות ממנו באותה מידה שקוראים פחות מלומדים יכולים להפיק ממנו הנאה; כל אחת יכולה לקחת מהספר את הרבדים שנפתחים בפניה.

2/5/2022

ספר מרגש, חכם ומצחיק. אי אפשר להפסיק לקרוא! נגמר מהר מדי

29/4/2022

כתוב היטב ובתחכום. תודה ארי ליברמן

27/4/2022

ספר מיוחד במינו. נקודת מבט מקורית ואחרת. פשוט מרתק!!!

25/4/2022

עברו שעות מאז סיימתי לקרוא את הספר ועדיין נשימתי עצורה. הסיפור כביכול מוכר – הורים ניצולי שואה – שותקים; צאצאים החושפים לאחר מותם יומנים, או במקרה שלנו מגילות, ובהם סיפורי זוועה בלתי נתפסים. "השתקן" – למרות תבנית זו, הוא אחר. אחר וחשוב. ארי ליברמן אורג מלאכת מחשבת המחברת בין הבן המספר בהומור דק המעלה חיוך מריר, את סיפורו ב"דיבורית", או במילותיו – "אני לא כתבן ולא מלומד, בקושי בגרות יש לי, אז ברור שהעברית פה תיראה קצת עקומה אם לא יתקנו אותה;" לבין יומנו של האב: ש"לשונו פשוטה וצלולה ונעדרת כל סנטימנטליות, דבר נדיר ביותר בספרות היידית הרגשנית והמתייפחת." בשל הדיווח הישיר והפשוט – הסודות הנחשפים הכתובים כדו"ח, מחרידים ומצמררים. גיבורו של ליברמן ,שמחה שטיל מאופקים, אינו יודע דבר וחצי דבר על אביו: "אבא שלי היה קנאי לפרטיות שלו, כל החיים הקפיד להיות אלמוני בין אלמוני, שלא יראו אותו, שלא ידעו עליו שום דבר. אני עצמי כמעט לא ידעתי עליו כלום, אפילו לא איך קוראים לו באמת, עד אחרי שעבר מהעולם הזה לעולם הבא." שמחה נהג לשאול את אביו שאלות על העבר, אולם: "או שהוא היה שורק לו מנגינות או שהוא היה שותק. בעיקר שותק... לפעמים שבוע היה עובר, שבועיים, והוא לא מוציא מהפה אפילו מילה אחת." בתוך השתיקה הכבדה, מהות חייו של שמחה שטיל מתגלמת כאי של חוסר וודאות. את זהותו של אביו אין הוא יודע והוא גם מפקפק בזהותו שלו עצמו. "אם אני יהודי," הוא אומר "למה אבא כל הזמן מתעקש שלא. וגם לא עשה לי ברית מילה... ואני באמת חשבתי שאני גוי." מסע החניכה השגרתי של עליה לתורה נדחה. "בר מצווה לא עשיתי, ואבא לקח אותי לגליל לצוד חזיר בר." עננים סמיכים של סימני שאלה עוטפים את חייו של הגיבור הן כילד והן כבוגר. אלו הולכים ומתפוגגים עם קריאת יומנו של האב. מדוע הוא שתק? מדוע הוא שרק? מדוע החליט את שהחליט? לכך אמנם יש תשובות. יחד עם זאת - את הכאב, את הייסורים ואת הבוגדנות שהייתה מנת חלקו, אפשר לקרוא בשקיקה, אך להבין, אין זה אפשרי. לסיכום, כמה מילים על תרבות כפי שהיא משתקפת ב"שתקן": "אולי יום אחד, כשתיגמר המלחמה הזאת, אנשים יוכלו שוב לנגד באך. למה שוב? אמר: גם פה ניגנו באך, התזמורת המחורבנת הזאת כל בוקר וכל ערב במגרש המסדרים. הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל התרבות המערב רצחו פה. לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב השמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשט. שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן."

18/4/2022

מדהים.חובה לקרוא.

14/4/2022

ספר מעולה קראתי בנשימה אחת וואו . ממליצה לקרוא . מסמך חשוב ומרתק .

6/4/2022

בתור דור שני לשורד שואה מפולין עברתי חוויה מטלטלת.סופר מאוד כישרוני ובעל ידע רב

6/4/2022

ספר עם עלילה מקסימה ומרתקת על אף שהיא לא פשוטה לעיכול. המחבר לוקח את הקורא למסע זמן בין יבשתי דרך סיפור פיקטיבי שמרגיש אמיתי מאוד. בנוסף הספר מעלה שאלות נוקבות על חיי היהודים בגולה בזמן מלחמת העולם השנייה. ואיך הדת והאמונה יכולים לקבל משמעות שונה אפילו אצל אנשים שעברו אירועים טראומטיים זהים…

3/4/2022

ספר מעולה, לא יכולתי להניח מהיד וקראתי בנשימה אחת. מומלץ!

1/4/2022

ספר מרתק! קראתי אותו בלי הפסקה. תענוג. אהבתי בספר הזה כ״כ הרבה פרטים, מהדמיון עד עושר השפה של הסופר. אני ממליץ בהתלהבות!!!

30/3/2022

אז, המדד הראשון לדעתי העניה בקריאת ספר הוא אי היכולת להתנתק ממנו. כזה בדיוק היה השתקן. התמלאתי בסקרנות לגבי ההמשך (מה קשור ללכת לעבודה כשהספר הזה מונח לו באפליקציה??😏) הכתיבה שם קצת אחרת, ההקבלה בין הראיה החוקרת ההיסטוריונית לבין הסיפור שמסופר כלשון העם וכהווייתו ללא תיאורים מייגעים ומעייפים ומנגד, לגמרי הייתי שם עם השתקן ועם התינוק, עם דורה ועם שמחה.. הלב כאב בקריאה אבל לא עד כדי סחיטה רגשית מוגזמת, כאילו שהקורא מובל אל תוך התקופה הקשוחה והבלתי נתפסת אבל בראיה נקודתית של השרדות ולא אל כל הגודל העצום של השבר. אהבתי מאוד את הספר, מקצה אל קצה.

27/3/2022

ספר מקסים!! משקף ברגישות רבה את העירבוביה של העצב וההומור בחיים!

19/5/2024

מרתק מהשורה הראשונה. סוף עשוי פחות טוב, אמנם הכל ברור אך מאד חסרה סגירה

21/8/2023

על אף שנכתבו אלפי ספרים על התקופה והחיים בה, הספר מצוין ומצליח ליצר זוית נוספת. בהחלט מעניין וכתוב נהדר.

31/5/2023

נהניתי מאד

22/5/2023

ספר מעניין ומעורר מחשבה. שונה מספרי השואה הרגילים.

17/4/2023

מאוד מתאים לימים אלא של זכרון השואה והגבורה. ספור המסגרת, שמקדים את קורות האחים שמשון ונטע בתקופת השואה, היה מיוחד , מקורי, ומעורר סקרנות. בהמשך, תיאור האירועים שהביאו לחלופי המעמד והתפקיד בין האחים, היו קשים יותר לקריאה. לא בשל תוכנם. כבת דור שני נחשפתי, ספגתי ו'כמעט עכלתי' סיפורי זועה וסיפורי ניסים לרוב. הקושי היה דוקא משום שמציאות החיים והמוות , בעיירות אירופה, ו"בפלנטה של אושוויץ", מוכרות לי. רציתי קצב עלילתי מהיר יותר. ( אולי עריכה מהודקת יותר). אהבתי גם, שאין גיבורים קדושים או צדיקים בסיפור, ורק באירוניה הם נקראים כך.

9/3/2023

ספר מרתק, מותח, עצוב...

4/3/2023

מדהים, נסיבות החיים חזקות מהכל

4/3/2023

"השתקן"/ ארי ליברמן ספר שעלילתו עוסקת בשואה, יש בו תיאורים מצמררים אבל עיקרו של הסיפור הוא הצורך לשרוד, האמונה באלוהים אל מול הפקפוקים בהימצאות אותו אל לנוכח הזוועות, מלחמת הישרדות בצל השואה. הספר מחולק לשלושה שערים: השער הראשון, "סודות ושתיקות", מובא מפי שמחה שטיל בו הוא מתאר את ילדותו עם הוריו שמשון ודורה. אין לו הרבה זכרונות מאימו שנפטרה כשהיה בן שש. כך שבעצם חייו עברו לצד אביו, אב שניהל מעדנייה לא כשרה, שתיעב כל סממן יהודי, שלא מל את שמחה ובכך גרם לו להיות מושא ללעג בפני חבריו, אב שסירב לחגוג לשמחה בר-מצווה ובמקום זאת עשה לו טקס חניכה בציד חזירים. שמשון האב היה אדם קשה, זועף תמידית ולא הרבה לדבר, לא ענה לשאלותיו של שמחה, לא על עברו, לא על דתם, טען שהם לא יהודים אבל גם לא נוצרים או מוסלמים, הם פשוט בני אדם והמשיך להסתגר בשתיקתו. הם חיו באופקים, והיו "עוף מוזר" בין כל התושבים שם, דיברו בבית בשפה שאביו כינה מאמא לשון, שמחה חשב תמיד שזו שפה סודית ומיוחדת להם עד שבטיול כיתתי בירושלים שמע מסביבו אנשים דוברים את אותה שפה סודית שלהם. שמחה כבר מבין שיש כאן משהו שאביו מסתיר ממנו אבל אביו כרגיל לא מספק תשובות. כששמחה בן תשע עשרה הוא מוזעק מהצבא לבית החולים שם הוא מבין שאביו התמוטט לפתע במעדנייה ומצבו לא טוב. שעתיים שלמות שמחה שוהה לצד אביו, האב מנסה לומר לו משהו בכוחותיו האחרונים אבל לא מצליח ולבסוף נפטר. שמחה מרגיש שמותו סתם את הגולל לשאלות שרצו בראשו, לסודות שמתו ביחד איתו. בבית האב שמחה מוצא קופסה עם שתי מגילות נייר מגולגלות ומהודקות בסיכה עם צלב קרס. הוא נרתע מאותו צלב ולא פותח את המגילות. כאן מגיע השער השני שמובא מפיו של פרופסור הסטוריון שמתרגם את היומן של שמשון האב וכולל הקדמה למה שעתיד להתגלות ברומן. ואז מגיע החלק העיקרי, השער השלישי שבו לאחר עשרים וחמש שנים שמחה מעז לפתוח את אותם גלילי נייר שמתבררים כיומנו הסודי של שמשון, יומן שכתוב ביידיש וחושף את אותם סודות שאביו שמר בקנאות. היומן נכתב בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה ובו שמשון מגולל סיפור בלתי ייאמן, סיפור על שני אחים, אחד דתי ואחד חילוני לגמרי שהמלחמה גרמה להם להשתנות, הדתי התפקר ואילו החילוני נאחז לפתע באמונה ובדת. מי היה באמת שמשון שטיל? אילו סודות עוד מסתתרים באותם יומנים? העלילה מרתקת, הסיפור של שמחה הבן מול הסיפור של שמשון האב שניהם סוחפים ובאמצע יש את ההסטוריון שמנסה בעזרת הערות שוליים להביא את נקודת המבט שלו באמצעות תרגום היומן. דבר אחד הפריע לי בקריאה, וכשקראתי את השער של ההסטוריון המתרגם, הוא הזכיר את הנקודה הזו וגרם לי לחייך עם עצמי ולהנהן בראשי. הדבר שהפריע לי מופיע הרבה בשער הראשון, בסיפור של שמחה הבן בדיאלוגים שלו מול אנשים, וגם מופיע, אומנם פחות, בסיפורו של האב. לפני כל משפט שבו הוא משוחח עם אנשים מופיעים המילים- אמר... אמרה... אמר... אמר... ההסטוריון כתב על זה בשער שלו, בהקדמה על היומן- "הבן גם ירש מאביו משהו מסגנון הסיפור בעיקר בדיאלוגים- אמר, אמרתי..." הסגנון הזה אולי בא לשדר אמינות, או שאולי גם אני סתם טרחנית כאותו הסטוריון- אבל לי זה מאד הפריע וקצת פגם לי ברצף הסיפור. שורה תחתונה: למרות הפגם הקטן הזה הסיפור בפני עצמו מרתק וסוחף. מוזמנים לעקוב אחריי סקירות ספרים - שרה רחמיאל

26/2/2023

ספר מעניין וקריא אך ללא סגירת מעגל, יש הרגשה שהוא מסתיים כי ''נגמר הנייר''

21/1/2023

הסיפור מעניין אבל יש פער בין החלק הראשון לשני,נשארה חידה לא פתורה

26/12/2022

לגמרי הצלחתי להתבלבל האם הסיפור הוא פרי דמיונו של המחבר או קרה באמת. האם זה חשוב? נראה לי שכן, עובדה שהעסיקה אותי במהלך כל הקריאה מתחילתה ועד סופה. האזנתי לספר, והיה תענוג להקשיב (פרט חשוב בספרי האזנה, מי המספר וכיצד עושה זאת)

3/7/2022

ספר טוב. דיווח קר על ארועים מטלטלים ותקופה שחורה בהיסטורייה של העולם.

25/5/2022

ספר נאה במיוחד על האחים הקדושים, כתוב ביד אמן גדול! לכל אורכו בוערת בו אש תמיד של עליצות חסידית, גם בתוך התופת. כל הכבוד וסחתין♡

28/4/2022

החלק הראשון של סיפור המסגרת הוא החלק היותר ספרותי והותא מושך. החלק השני הכולל את סיפור הזכרונות מהשואה דומה מאוד לספרי זכרון אמיתיים שמספרים את סיפור השואה.

17/4/2022

השער הראשון והשער השני היו מעניינים יותר מן השלישי אך בסך הכל ספר מקורי ומעניין

16/2/2023

השואה בהפתעה. בום טראח. אתה קורא בערך 40 אחוז מהספר. מעניין. כתוב יפה. מסקרן. ואז מתחיל הסיפור על השואה. למה? מה עשיתי? מה חטאתי? מה פשעתי? איך הסופר הצליח לעשות לי מארב ולסחוף אותי בעורמה אל נושא שאני חומק ממנו משחר ילדותי. טוב. שיהיה. מי שרוצה לקרוא על זוועות השואה, מוזמן. אין הספר הזה שונה מספרים אחרים העוסקים בנושא. ולסיום, הערה על הערה. מישהו כתב שהדמויות חסרות עומק ודלות. ואני שואל את עצמי.... כמה עומק צריך להיות לאיש או אישה או ילד שניצלו מזוועות השואה? לפחות בקטע הזה הסופר עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. תיאורי הדמויות יותר מבסדר. בכלל, הגישה והשיטה של הסופר להנגשת הנושא מאוד יחודית.

25/10/2022

רוב הספר חסר!

7/5/2022

מעבר לערך ההסטורי של הספר אין לו ערך ספרותי אמיתי. הדמויות דלות וחסרות עומק והערות השוליים טרחניות ולא מוסיפות.

20/4/2022

לא מלהיב בכלל. קצת היסטוריה, קצת דמויות שאולי אמורות להיות מורכבות אבל די ריקות מתוכן ומשמעות. חסר מאד משהו לסגור את הספר. ה"הערות" של המתרגם הדמיוני בספר סתם מיותרות, לא מעבירות את המסר שנכתב שהן רוצות להעביר.

4/4/2022

כתוב בוסר מעניין וקולח אבל לא הצליח ממש לרגש

סקירות וביקורות

סיפור כביר ומצמרר עטרה אופק המתלהבת 18/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
השתקן ארי ליברמן

א
סודות ושתיקות:
כמה מילים על אבא שלי

זה היומן שאבא כתב לפני שבעים שנה בחוץ לארץ. הוא מתהפך בקבר עכשיו, שיהיה ברור, כי לא רק קראתי את היומן שלו, אני גם מראה אותו לכל העולם. אבא שלי היה קנאי לפרטיות שלו, כל החיים הקפיד להיות אלמוני בן אלמוני, שלא יראו אותו, שלא יֵדעו עליו שום דבר. אני עצמי לא ידעתי עליו כמעט כלום, אפילו לא איך קוראים לו באמת, עד אחרי שעבר מהעולם הזה לעולם הבא. אבל בעצם, אם הוא כל כך רצה להיות אלמוני, למה לא השמיד את היומן? ולמה בכלל כתב אותו? תגידו שאולי לעצמו כתב, כדי לזכור מה קרה שם? ממש לא. בשביל לזכור אבא שלי לא היה צריך שום יומן. הוא היה מה שקוראים אצלנו בעל־זיכרון. הוא היה קולט כל פרט ופרט ולא שוכח. שמות, פרצופים, מקומות, תאריכים. היה שומע שיר פעם אחת, ומיד, או אחרי שנה או עשר שנים, היה שורק אותו מההתחלה ועד הסוף בלי לאבד אפילו תו אחד. אז אני אומר: אם הוא ישב וכתב את היומן הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא, וגם שמר עליו ולא השמיד אותו, אולי הוא לא באמת רצה להישאר אלמוני וכן רצה שאנשים יֵדעו.

כבר רבע מאה שאבא טמון באדמה, וכל השנים האלה לא הצצתי ביומן שלו, אפילו לא פעם אחת. בכלל לא ידעתי שזה יומן. פחדתי פחד מוות ממה שאני אמצא שם, בגלל הצלבים האלה שקישטו אותו, אז דחיתי ודחיתי, לא פתחתי אותו, לא קראתי. הדחקתי, כמו שאומרים. כמה פעמים כמעט זרקתי לפח את שתי המגילות. אני אומר מגילות כי היומן כתוב על גלילים של נייר, לא מחברת. ואולי לנצח הייתי דוחה ומדחיק, אלא שקרה מה שקרה, ועל זה תוכלו לקרוא בהמשך, ונאלצתי סוף־סוף לפתוח את המגילות ולראות מה כתוב שם. למען האמת, אני לא בדיוק מת לכתוב את ההקדמה הזאת ולחשוף פה את כל הקורות חיים שלי (גם אני אדם פרטי), אבל פרופסור פרנקל אומר שיומן שכזה ״דורש הקדמה אישית וגלוית לב״. הקוראים, הוא אומר, דורשים לדעת מה עשה אבא אחרי המלחמה, איך חי עם עצמו וכל זה, וגם עלי הם ירצו לדעת, מי אני ומאיפה באתי ואיזה מין ילדוּת היתה לי ומה הניע אותי לפרסם בסופו של דבר את היומן הזה. ככה הוא אמר. אז הנה, ישבתי וכתבתי. אם ישעמם לכם, אתם מוזמנים לדלג ישר ליומן, שהוא העיקר. גם אמרתי לפרופסור פרנקל, שמטפל בכל הגילוי הזה, שימחק ויתקן אם משהו ממה שכתבתי לא נראה לו, ושיוסיף פסיקים ונקודות אם צריך. אני לא כתבן ולא מלומד, בקושי בגרות יש לי, אז ברור שהעברית פה תיראה קצת עקומה אם לא יתקנו אותה.

אז נתחיל. שמי שמחה שְׁטיל, בן שמשון ודורה שטיל. גדלתי באופקים, שם היתה לאבא מעדנייה לא כשרה בשדירות הרצל מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. ההורים שלי לא היו צעירים כשבאתי לעולם, היא בת ארבעים וארבע והוא בן חמישים וחמש. עשרים ומשהו שנה היו נשואים וחשוכי ילדים. עד שהגעתי. לגמרי במקרה יצאתי, בטעות, או אם תרצו בנס. אלא שאבא שלי לא האמין בנסים ונפלאות — להפך, רק היה שומע את המילה נס, מיד היה מתרתח ונהיה אדום כמו עגבנייה. אמא מתה כשהייתי בן שש וקצת, מהתקף לב, אבא כשהייתי בן תשע־עשרה, גם הוא מאירוע לב. ממה עוד אפשר למות ככה סתם באמצע היום? גם אצלי הלב לא הכי תקין.

הזיכרון הראשון שלי: אמא משליכה גרעיני חמניות אל הציפורים בחצר, וזרזיר אחד ירוק־סגול כזה עם נקודות לבנות נוחת לה על האצבע ומנקר לה בכף היד. ציפורים אהבו את אמא שלי. מכל העולם היו באות ציפורים ומתעופפות סביבה, גם כשלא היה לה מה לתת. היא לא הבדילה בין מין למין, את כל הציפורים האכילה, גם את היפות, כמו הדוכיפת והנחליאלי, וגם את הפשוטות, כמו הדרורים והיונים. היתה לנו שכנה אחת זקנה, שושי מכלוף קראו לה, שהיתה באה וצועקת על אמא שתפסיק כבר לפטם את היונים שסתם פולשות ומזיקות, אבל אמא היתה מושכת בכתפיים ואומרת שגם למזיקים מגיע לחיות.

היתה לה, לאמא שלי, צלקת בלחי, מין מכתש קטן בגודל אסימון (ולמי שלא זוכר מה זה אסימון: בגודל מטבע שקל אחד) מתחת לעין שמאל. אף פעם לא שאלתי אותה איך זה קרה לה, כי לא ידעתי בכלל שזאת צלקת. איכשהו זה נראה טבעי אצלה, חֵלק מהפנים. רק אחרי שמתה התחלתי לשים לב שלאף אחד אחר אין מכתש קטן בלחי בגודל אסימון, אז שאלתי את אבא.

״מה שקרה קרה.״ ככה הוא אמר.

שאלתי, ״אבל מה בעצם קרה?״

אמר, ״כלום לא קרה.״

אמרתי, ״אז איך זה שלך אין חור כזה בלחי?״

״אין אז אין.״ זה מה שהוא אמר.

עוד זיכרון אחד עתיק: שורה של נקניקים תלויים מעל הדלפק במעדנייה של אבא: קבנוס, לוקנקה, סלמי, קשנקה ועוד עשרות כאלה. היה לנו מבחר עצום של נקניקים ונקניקיות, כמעט כולם מבשר חזיר. אבא היה משוגע על בשר חזיר. נדמה לי שלא ראיתי אותו אף פעם אוכל בשר שהוא לא בשר חזיר. באותה תקופה לא היו הרבה דתיים אצלנו, ובכל זאת המועצה היתה עושה לו צרות, ופה ושם איזה דוס היה עובר במעדנייה (מבחוץ, אף פעם לא נכנס) ומעקם את האף וצועק, ״תחזור לבוואריה!״ לאבא זה לא הזיז, כי הוא אמר שהוא לא יהודי ומותר לו לאכול מה שבא לו.

ואני באמת חשבתי שאני גוי. קודם כול, כי לא עשו לי ברית מילה. כל הילדים מהרגע שגילו שהפיפי שלי שונה, לא הפסיקו לצחוק עלי. קראו לי גוי של שבת ושמחה פיפי של כלב. שאלתי את אבא למה לי אין פיפי כמו לכולם, והוא אמר שברית מילה היא מנהג פרימיטיבי ושאת העורלה שלי מצווה לשמור כי אנחנו לא יהודים.

אמרתי, ״אם אנחנו לא יהודים אז מה אנחנו? נוצרים?״

הוא אמר, ״לא נוצרים.״

אמרתי, ״מוסלמים?״

אמר, ״לא מוסלמים ולא יהודים ולא נוצרים. בני אדם וזהו.״

אמרתי, ״אז מה אנחנו עושים פה בישראל?״

אמר, ״חיים.״

אמרתי, ״אבל פה זה מדינת היהודים. למה עלית לארץ אם אתה לא יהודי?״

על זה הוא אף פעם לא ענה לי. הוא היה מושך בכתפיים ומדבר על מקסיקו וכמה יפה שם, וכמה חבל שבמקום להגר לגן העדן ששם, הוא הגיע לארץ הדפוקה הזאת. מאיפה באו הוא ואמא — את זה אף אחד לא ידע, וגם אני לא. אצלנו באופקים כולם היו או מרוקאים או תוניסאים, פה ושם איזה הודי או תימני או פרסי או מקסימום רומני. כדי לראות אשכנזי היית צריך לנסוע לתל אביב או לחיפה, ואנחנו אף פעם לא נסענו למקומות האלה. אם היו שואלים אותי מאיפה ההורים שלי הייתי אומר, ״איפשהו באירופה.״ באמת שלא היה לי מושג. בבית דיברנו שפה בלי שם שקראנו לה מאמע לשון, כלומר שפת אם. זאת לא היתה אפילו שפה, אבא היה אומר, סתם בליל של הרבה שפות רחוקות ואף אחד היום כבר לא מדבר את זה.

באותה תקופה, אני מדבר על סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, זה לא היה כמו היום עם כל הרוסים שהם בכלל לא יהודים, והסודנים והתאילנדים והפיליפינים שיש פה. אז — או שהיית יהודי או שהיית ערבי. אבל אני, אם לא הייתי יהודי, גם ערבי ברור שלא הייתי, כי רק צריך להסתכל עלי ולראות שאני לבן־לבן ולא משתזף, אז בשכונה החליטו שאני גרמני. למה גרמני? כי לאבא שלי היו קוראים הבווארי, בגלל המעדנייה שלו שקראו לה מעדני בוואריה.

פעם שאלתי אותו, ״איפה זה בוואריה?״

אמר, ״בוואריה זה בגרמניה.״

אמרתי, ״אתה מבוואריה?״

אמר, ״אני לא מבוואריה.״

אמרתי, ״אתה גרמני?״

אמר, ״אני ממש לא גרמני.״

אמרתי, ״אז מאיפה אתה בעצם? איפה נולדת?״

אמר, ״איפה שאני נולדתי כבר לא קיים.״

אמרתי, ״איך לא קיים? מה קרה?״

אמר, ״לא קיים.״

הבאתי לו אטלס, ביקשתי שיראה לי איפה על המפה. הוא פתח את המפה של אירופה ואמר, ״הנה, בערך כאן", והצביע על מקום לא הכי ברור: צ'כוסלובקיה, פולין, ברית המועצות.

אמרתי, ״אבל איפה בדיוק? איזו מדינה?״

אמר, ״אין, זה כבר לא במפה.״

אמרתי, ״ואיך קראו לה?״

אמר, ״לא היה שֵם.״

אמרתי, ״איך זה יכול להיות, מדינה בלי שם?״

אמר, ״זאת לא היתה מדינה.״

אמרתי, ״אז מה זה היה?״

אמר, ״חבל ארץ. שלטו שם האוסטרים, אחר כך הפולנים, אחר כך רוסים, אחר כך גרמנים, אחר כך שוב רוסים. וכל פעם קראו לזה דבר אחר, פעם ככה ופעם ככה.״

אמרתי, ״וסבא וסבתא עדיין חיים שם?״

אמר, ״אני זקן. לי כבר אין אבא־אמא.״

אמרתי, ״ואחים ואחיות בטח יש לך והם בטח עוד שם, כי אף אחד מהם לא עלה לארץ.״ כי דבר אחד הציק לי באותה תקופה, וזה שלכל הילדים יש סבא וסבתא ודודים ודודות ואחים ואחיות, ורק לי אין.

אמר, ״אין שם עוד אף אחד.״

אמרתי, ״לאן הם נסעו? לאמריקה?״

אבל הוא כבר לא רצה לענות. התחיל לשרוק לעצמו מנגינות. אבא היה כל היום שורק לעצמו, כמו ציפור. סימפוניות שלמות הוא ידע בעל פה והיה שורק בלי סוף. האמת, הוא היה שורק ממש יפה. עוד לא שמעתי מישהו שיודע לשרוק כמו אבא שלי, אפילו זמיר או נחליאלי קטנים לעומתו. אנשים היו נכנסים למעדנייה רק כדי לשמוע אותו שורק. אפילו דוסים, שלא יכלו להיכנס בגלל הבשר הלא כשר, היו עוברים ברחוב ועוצרים בכניסה כשאבא היה שורק.

זה היה אבא שלי. או שהוא היה שורק לו מנגינות או שהוא היה שותק. בעיקר שותק. ככה אני זוכר אותו. יושב בחצר אחרי יום עבודה ומסתכל בשמים, מריח את האוויר, מקשיב לציפורים. לפעמים שבוע היה עובר, שבועיים, והוא לא מוציא מהפה אפילו מילה אחת. לא איך היה בבית ספר ולא מה אכלת היום ולא לך להתרחץ ולא סגוֹר את הדלת ולא תעביר את המלח ולא פיפי ולישון, ורק אם אני הייתי שואל אותו משהו הוא היה אולי עונה כמה מילים וממשיך לשתוק, והרבה פעמים הוא בכלל לא היה עונה, רק תוקע בי מבט ושמישהו אחר ייתן לי תשובה.

 

פעם אחת, אולי זה היה ביום השואה אבל אני לא בטוח, הביאו אלינו זקן אחד עם מספר על היד, וכולם בכיתה כל הזמן הסתכלו עלי. כל פעם שהוא היה אומר גרמנים עשו לי ככה, או גרמנים עשו לי ככה — כל הכיתה היתה מסובבת את הראש לכיוון שלי, ובסוף הוא קלט את זה ושאל מה יש, ומישהו אמר לו שאני גרמני ולא יהודי, אז אולי גם אני נאצי. והוא עשה מין פרצוף כזה, כיווץ את כל הפנים כמו צימוק ונעץ בי עיניים כאילו הוא הולך לחתוך אותי לשתי חתיכות ושאל, ״אתה לא יהודי?״

אמרתי לו, ״אני לא יודע.״

אמר לי, ״איך לא יודע? אמא שלך יהודייה?״

ואני את אמא לא הספקתי לשאול. אולי היא דווקא כן היתה יהודייה ורק אבא לא? אז אם ככה, למה לא עשו לי ברית מילה? אמרתי לו, ״אולי, לא שאלתי.״

אמר לי, ״אז תשאל. לאמא איך קוראים?״

״דורה,״ אמרתי ולא היה לי נעים להגיד לו שהיא מתה וכבר אי־אפשר לשאול אותה.

והוא אמר, ״דורה? דורה, נו, דורה זה שם יפה. לי היתה דודה דורה השם ייקום דמה, שרצחו אותה הגרמנים יימח שמם.״

אמרתי, ״אבל זה בכלל לא נכון מה שהם אומרים. אני לא גרמני.״

אמר לי, ״מאיפה אבא ואמא?״

אמרתי, ״מרוסיה.״ כי זה מה שאבא אמר, שבסוף באו הרוסים ועכשיו איפה שהוא נולד זה ברוסיה. וגם שמעתי אותו הרבה פעמים במעדנייה מדבר רוסית, כי בשנות השבעים הגיעו עולים חדשים מרוסיה, שהשתגעו על נקניקי חזיר והיו באים מכל הארץ לקנות אצלו.

אמר לי הזקן, ״איפה ברוסיה?״

אמרתי, ״לא יודע. ליד פולין.״

אמר לי, ״איך קוראים לך?״

אמרתי, ״שמחה.״

אמר לי, ״שמחה זה לא שם של גויים. מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל. שטיל אני לא מכיר. נשמע גרמני, אבל יכול להיות גם יהודי.״

ואז אחד, דורון יעקבי, שהיה בכלל תימני, אמר, ״שמחה לא יהודי. יש לו פיפי של גוי.״

אמר הזקן, ״נו, לא משנה. אתה במילא צעיר מדי. אתה נולדת הרבה אחרי.״

ודורון אמר, ״אבל אבא שלו זקן והוא באמת גרמני בטוח מאה אחוז, כי יש לו מעדנייה שהוא מוכר שם בשר חזיר וכל מיני אוכל שאסור לאכול. ככה סבא שלי אומר. וקוראים לה מעדני גרמניה, ויש לו עיניים כחולות ושפם והוא כל הזמן הולך בחליפה אפילו בקיץ, ובבית שלהם אין מזוזה.״

הזקן התחיל שוב לנעוץ בי את העיניים שלו, ולא עזר שאמרתי לו עוד פעם שאבא שלי בכלל רוסי ולא גרמני ושזה בכלל מעדני בוואריה ולא מעדני גרמניה וזה סתם שם של חנות וזה לא אומר שום דבר ושהעיניים שלו ירוקות ואפילו קצת אפורות ולא כחולות. וחוץ מזה זה לא נכון שאבא לובש רק חליפות (את זה לא אמרתי לו, רק לעצמי) כי כשהוא במעדנייה למשל הוא לובש בגדי עבודה לבנים וסינר. אבל מה שכן, ורק עכשיו בעצם שמתי לב לזה, אבא שלי באמת התלבש מוזר. זה לא שהוא לבש חליפות, זה שהבגדים שלו תמיד היו מגוהצים כאלה וארוכים. מכנסיים ארוכים תמיד, נעליים שחורות מבריקות תמיד, חולצות לבנות מגוהצות עם שרוולים ארוכים תמיד. כשאני חושב על זה עכשיו אני אומר: זה באמת קצת משונה שאני ואבא חיינו כל השנים האלה תחת קורת גג אחת ולא ראיתי אותו אף פעם יוצא מהמקלחת עם מגבת סביב המותניים נגיד, או מסתובב בתחתונים וגופייה או אפילו בפיג'מה. תמיד־תמיד היה לבוש מכף רגל ועד ראש. וגם אמא בעצם. אין לי בראש תמונה אחת שלה בבגדים נורמליים, תמיד בבגדים של מקום אחר, שמלות מוזרות ופרחוניות עם שרוולים ארוכים כמו דוסית.

האמת, אני דווקא חשדתי שאבא כן גרמני, והייתי בטוח שמאמע לשון זה גרמנית וזה הפחיד אותי ולא סיפרתי לאף אחד. ורק הקפדתי שלא ישמעו אותי מדבר עם אבא, כי אפילו שהוא כל הזמן ירד על מאמע לשון, הוא אף פעם לא דיבר איתי בעברית. אני עברית למדתי רק בגיל חמש, כשהכניסו אותי לגן. ואני עוד זוכר איך ביום הראשון כולם צחקו עלי כי לא ידעתי לדבר, ומהר מאוד למדתי לא לגלות מה אנחנו מדברים בבית, וגם שלא יִראו לי את הפיפי.

 

בכיתה ז' התחלנו ללמוד תושב״ע וכולם עשו עלייה לתורה, ואני החלטתי שגם אני רוצה.

אבא, כשסיפרתי לו, התעצבן, נהיה כולו אדום כמו שהוא היה נהיה כשמישהו דיבר על נסים ונפלאות. ואז שבוע שלם הוא לא דיבר איתי, לא הוציא מילה מהפה, עד ששוב סיפרתי לו על העלייה לתורה ושאני גם רוצה לעשות, והוא תפס אותי ביד מתחת לכתף, לחץ חזק עד שהוא סחט לי את כל הדם. ״שֵייגֶץ!״ צעק עלי. ״אתה לא תעלה לתורה ואתה גם לא תעלה לרגל למכה.״ שייגץ. ככה הוא היה קורא לי, שזה בערך כמו להגיד טמבל או בור ועם הארץ. ולפעמים היה אומר שייגץ שלי, אבל זה רק כשהוא היה נחמד.

אמרתי, ״אבל כולם בכיתה עושים וגם אני רוצה.״

אמר, ״שיעשו מה שהם רוצים. אתה לא יהודי. אתה רוצה לעבור מילדות לבגרות? אני אקח אותך לגליל לצוד חזיר בר.״

אמרתי, ״טאטע, אני חייב לעשות בר מצווה. שיפסיקו לצחוק עלי שאני גוי.״

אמר לי, ״מה לעשות, אתה גוי, וגם החברים שלך השקצלעך האלה בקושי יהודים.״

אמרתי, ״אבל טאטע, המורה לתושב״ע אמר שכולם צריכים.״

אמר, ״מורה לתושב״ע? מי פה מלמד אותך תורה שבעל פה?״

אמרתי, ״קוראים לו בנצי חזן.״

אמר, ״והוא לא יודע שאתה לא יהודי?״

אמרתי, ״הוא לא מקשיב להם. הוא אמר שכולם אצלנו יהודים וכולם צריכים לעשות בר מצווה.״

למחרת הלך אבא לבית ספר לדבר עם סרוסי המנהל, ודרש שיִפְטרו אותי משיעורי תושב״ע וגם תנ״ך כי אני גוי בן גוי, ואין לי צורך לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. קראו לי באמצע השיעור והנה אבא עם סרוסי שנראה נבוך. הוא בכלל לא ידע שאני לא יהודי. רק נכנסתי, ואבא פקד עלי להוריד את המכנסיים.

סרוסי אמר, ״אין צורך, אין צורך.״

אבל אבא התעקש ואמר לי במאמע לשון שסרוסי לא הבין, ״תתפשט, שייגץ שלי, ותראה לו את הפיפי הערל שלך.״

אני לא רציתי, ולמזלי גם סרוסי התעקש שבאמת אין צורך. הוא ניסה להסביר לאבא שתושב״ע זה מקצוע כמו כל מקצוע וחלק מתוכנית הלימודים, ואיזו צורה תהיה לזה אם כל תלמיד ילמד רק מה שמתחשק לו, וגם אנגלית אני לומד, כי זה חשוב, וזה לא אומר שהופכים אותי לאנגלי, ואפילו הערבים בכפרים שלהם לומדים תנ״ך וגם ביאליק וטשרניחובסקי.

אבא אמר, ״אז שילמד טשרניחובסקי. אבל מי פה השייגץ שמלמד תושב״ע ומכריח את כל התלמידים לעלות לתורה?״

הלכו לקרוא לבנצי חזן, שהיה בסך הכול בחור צעיר שלמד בישיבה. הוא רק נכנס ואבא התנפל עליו, פוצץ אותו בשאלות, מה אמר רבי אחד לרבי שני, ופה כתוב ושם כתוב ומשהו על תלמיד חכם שהוא כמו נבלה והבן שלו גנב, ובנצי המסכן עמד שם כמו תלמיד שקראו לו ללוח והוא לא מבין כלום מהחומר ורק מחפש איפה יקבור את עצמו.

שאלתי אחר כך את אבא מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה והוא רק משך בכתפיים. לא התעמקתי יותר מדי. לא באמת התפלאתי מהבקיאות שלו כי תמיד היה ברור לי שאבא יודע הכול. גם מתמטיקה הוא ידע יותר טוב מכל המורים שלי עד סוף התיכון, עברית יותר טוב מהמורים ללשון, גם פיזיקה, היסטוריה וכל השאר. היה בא רוסי למעדנייה, היה מדבר איתו ברוסית. היה בא פולני, בפולנית. גם צרפתית הוא דיבר. ארונות שלמים של ספרים היו לו בצרפתית. פעם לשיעור תנ״ך הייתי צריך ללמוד בעל פה מזמור תהילים אחד, שאני עד היום זוכר מילה במילה. התאמנתי בחדר שלי ופתאום אני שומע את אבא מהסלון מתקן אותי: ״זֵידוֹנים, לא זְדוניים! המים הזֵידוֹנים! אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשנו, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים!״ את כל המזמור הוא ידע בעל פה.

 

בקיצור, בר מצווה לא עשיתי, ואבא לקח אותי לגליל לצוד חזיר בר. יצאנו ערב שבת אחד בטנדר סובארו ליאונה שאבא שכר בבאר שבע ונסענו עד נהריה ומשם לעין יעקב, המשכנו בדרך עפר ונכנסנו לתוך יער. חנינו שם והמשכנו ברגל עם כל הציוד על הגב, בשקט־בשקט, שלא ישמעו. היינו לבושים שחור מכף רגל ועד ראש שלא יראו אותנו, כי החזירים, אמר אבא, חושים חדים יש להם, מזהים אותך מקילומטר. אבא מצא מקום ונשכבנו על הארץ במארב. שעות שכבנו שם ואני השתעממתי, התפללתי שלא יבוא שום חזיר ונחזור כבר הביתה. וגם התחיל להיות קר, קר ממש. לא יכולתי להזיז את הידיים מרוב שהיו קפואות.

אחרי כמה שעות אבא החליט שככה לא נצוד לנו חזיר וניסינו שיטה אחרת. קמנו והתקדמנו בשקט־בשקט אל לב היער. מצאנו מארב חדש ואבא אמר לי לשכב שם עם הרובה דרוך. הוא יתקדם קצת ויניס את החזיר מהמחבוא שלו, ואני רק צריך לכוון טוב־טוב וללחוץ על ההדק כמו שהוא לימד אותי, כדור אחד בול בלב, שנמצא למטה־למטה, איפה שמתחילות הרגליים. כבר התאמנתי במטווח וידעתי לירות, אבל פתאום נפל עלי פחד מוות ורק רציתי לברוח משם כי ידעתי שאם אני מפספס, החזיר יסתער עלי, ימחץ אותי. ניסיתי לסמן לאבא שאני כבר לא רוצה, שהוא עצמו יירה בו כי אני מפחד, אבל הוא לא קלט והשאיר אותי שם לבד. הוא נשכב מאחורי עץ אחד והתחיל לתקוע במין שופר כזה מפלסטיק שעושה קולות של חזיר, חורחורחור חורחורחור.

כמעט מיד פרץ חזיר אחד מהעצים והסתער בדהרה ישר אלי. יריתי ופיספסתי ולפני שהספקתי לדרוך שוב ולירות הוא כבר היה אצלי, יצור שעיר וענק, איזה מאתיים קילו, עם זוג קרניים כאלה שיוצאות לו מהלוע. אני לא יודע מה קרה ואיך הוא לא נכנס בי. כנראה התעלפתי לשנייה ואבא ירה בו. אני רק זוכר שפקחתי עיניים והחזיר לידי מוטל מת על הארץ ואבא פושט לו את העור ושורק לעצמו מנגינות כמו שהוא תמיד היה עושה.

אמר לי, ״בוא, שייגץ שלי, תחזיק את הרגל.״

קמתי והחזקתי את הרגל של החזיר. אפילו שהייתי רגיל לחתוך בשר, כי עזרתי לאבא הרבה במעדנייה, כזה דבר אף פעם לא ראיתי ונתקפתי גועל כזה שרציתי להקיא. אבא לא שם לב ורק המשיך לשרוק ולפשוט לחזיר את העור ולתת לי הוראות: תחזיק פה, תמשוך פה, קח את זה, תביא לי את זה ותסתכל, ככה חותכים וככה פושטים ואת החזיר הבא אתה תפשוט ואתה תחתוך. ורק מהמחשבה שאני אצטרך עוד פעם לירות בחזיר כזה ולהפשיט אותו ככה, הקאתי את נשמתי. לאבא זה לא הזיז. הוא המשיך בשיעור שלו עד שנפשט ונחתך כל החזיר והוא שלח אותי להביא את המריצה מהאוטו להעמיס את הנבלה.

התעצבנתי מכל המסע הזה. הודעתי לאבא שאני יותר לא צד, לא חזיר בר ולא שום דבר אחר.

אמר לי, ״אין כזה דבר, שמחה'לה. אדם צריך לדעת איך להשיג לעצמו אוכל.״

אמרתי, ״בשביל זה יש חנויות.״

אמר, ״לא תמיד יש חנויות. ואם תמצא את עצמך ביער בלי אוכל, מה תעשה?״

אמרתי, ״אני לא אלך ליער.״

אמר, ״שייגץ. אתה לא יודע מה יהיה. ואם ירדפו אותך?״

אמרתי, ״מי ירדוף אותי? אני לא פושע.״

אמר, ״נגיד, יבואו כל הערבים בעולם וירצו לשחוט את כל היהודים פה.״

אמרתי, ״אבל אני לא יהודי.״

אמר, ״מה הם יודעים? אצלם כל מי שלא ערבי הוא יהודי. ואתה תברח ליערות או למדבר, ואז אתה תצטרך להתקיים איכשהו, כי מפירות יער אי־אפשר לחיות. אתה צריך חלבונים וחלבונים יש בבשר.״

אבל אני מאז ועד היום לא מסוגל לאכול בשר, שזה מוזר, אני יודע, כי אני כל החיים מוכר נקניקים במעדנייה, אבל ככה זה. אבא, כששם לב שנהייתי צמחוני, התרתח, אבל בשקט. לא דיבר איתי שבוע. להכריח אותי לאכול בשר הוא ידע שאי־אפשר, כי פעם אחת שהוא התעקש ודחף לי לפה חתיכת קבנוס והכריח אותי לבלוע, ישר הקאתי עליו, והוא אמר, ״טוב, תהיה צמחוני. העיקר שתדע איך לצוד ולשחוט במקרה הצורך.״

מהציד לא הצלחתי להתחמק. הוא גרר אותי עוד עשרות פעמים לגליל לצוד חזירי בר, עד שלמדתי איך אורבים, איך תוקעים בשופר הנחירות, איך יורים וקולעים, איך פושטים, איך חותכים ואיך מעבדים ואיך משמרים.

 

בכיתה ח' נסענו לטיול שנתי לירושלים, ורק אז הכול סוף־סוף התברר לי. ב-1984 זה היה, ואני הייתי בן ארבע־עשרה פלוס מינוס. לקחו אותנו לכותל, לקחו אותנו למוזיאון לראות את המגילות הגנוזות. אחר כך הסתובבנו בשוק מחנה יהודה ואני נכנסתי למכולת אחת לקנות קרמבו, ושם שמעתי את המוכר מדבר עם לקוח אחד, ומה הם דיברו? דיברו מאמע לשון! אני פערתי את הפה והסתכלתי עליהם. בחיים לא שמעתי מישהו מדבר מאמע לשון חוץ מאבא ואמא, וחשבתי שכבר אף אחד לא מדבר את זה, כי כמו שכבר אמרתי, אצלנו באופקים לא היה אפילו אשכנזי אחד. והנה אנשים מדברים, ומה שהכי מוזר: הם היו לא רק יהודים, הם היו דתיים שניהם עם זקן ופאות והכול. הם דיברו, ואני כל מילה הבנתי. הלקוח סיפר על נכד של מישהו שגילו שהוא קצת מפגר וצריכים לשלוח אותו לבית ספר מיוחד, והמוכר סיפר על בת של מישהו שגילו שהיא חירשת. ואז הם קלטו שאני נמצא שם והתחילו לדבר על השייגץ הטיפש הזה שמסתכל עליהם בפה פעור. אני לא הבנתי מה קורה פה. אם אלה יהודים, וברור שהם יהודים כי הם אפילו דוסים, איך זה שהם מדברים מאמע לשון שזאת שפה של גויים וערלים כמוני וכמו אבא?

ואז פנה אלי המוכר בעברית ואמר, ״מה אתה רוצה, ילד?״

אבל אני עניתי לו במאמע לשון. אמרתי, ״אתם מדברים מאמע לשון.״

עכשיו הם פערו את הפה, אמרו, ״אתה מדבר יהודית?״

אמרתי, ״מה זאת אומרת יהודית?״ כי יהודי במאמע לשון זה יידיש, ויידיש זה לא שפה, זה מישהו שהוא יהודי ואנחנו לא יהודים.

אמר המוכר, ״מאמע לשון זה יהודית. לפעמים אומרים את זה ולפעמים את זה.״

אמרתי, ״אבל איך יהודית? יהודי זה מישהו.״

והלקוח אמר, ״גם מישהו גם שפה של מישהו. ואתה, ילד, איך זה שאתה מדבר יהודית?״

אני, שעוד לא קלטתי למה הם קוראים לזה יהודית, לא ידעתי מה לענות.

שאל אותי המוכר, ״בבית אתם מדברים את זה?״

אמרתי, ״כן.״

אמר, ״אבא־אמא מאיפה?״

אמרתי, ״אני לא יודע. מרוסיה אני חושב.״

אמר, ״גליציה. שומעים לפי המבטא שלך.״

אמרתי, ״גליציה? איפה זה?״

אמר, ״זה קצת בפולין, קצת ברוסיה.״

והלקוח אמר, ״מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל, שטיל. לא מכיר שטיל.״

אמרתי, ״זה לא שם יהודי.״

והמוכר אמר, ״יכול להיות גם יהודי.״

אמרתי, ״אבל ההורים שלי לא יהודים.״

רק שמעו את זה והם נשפכו שניהם מצחוק כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי טובה בעולם.

אמרתי, ״מה כל כך מצחיק?״

הם המשיכו להשתפך מצחוק ובסוף אמר המוכר, ״איך לא יהודים, שייגץ? איך לא יהודים.״

אמרתי, ״הם לא.״

אמרו, ״איך לא? איך לא?״

אמרתי, ״זה מה שאבא תמיד אומר.״

אמרו, ״הוא מתלוצץ איתך.״

אמרתי, ״לא נכון. הוא מאוד רציני.״

אמרו, ״תקשיב, ילד, אין בכל העולם גוי אחד שמדבר יהודית. אין כזה דבר.״

אמרתי, ״ואולי הוא למד. גם צרפתית הוא מדבר ועוד מלא שפות.״

אמרו, ״מאמע לשון לא לומדים, מקבלים מהבית, ורק מבית יהודי.״ המוכר קם, יצא שנייה וחזר עם עיתון ביד, נתן לי אותו ואמר, ״קח תקרא.״

מהקרמבו שכחתי לגמרי. הסתובבתי בשוק וחשבתי שמשהו פה לא מסתדר. אם אני יהודי, למה אבא כל הזמן מתעקש שלא, וגם לא עשה לי ברית מילה? ואם אני לא יהודי, אז אולי שני אלה לא יודעים, או שהם עבדו עלי וכל מה שאמרו זה סתם? אבל אם הם עבדו עלי, איך זה שהם דיברו מאמע לשון, והם שניהם יהודים עם זקן ופאות?

כשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא מה שגיליתי, וגם הראיתי לו את העיתון שנתנו לי.

אמרתי לו, ״טאטע, למה אתה לא רוצה להיות יהודי?״

לזה לא היתה לו תשובה. הוא רק משך בכתפיים ושתק. ידעתי שעכשיו הוא ייכנס שוב לשתיקות שלו ולא ידבר איתי שבועיים, אבל לא ויתרתי. כעסתי עליו, שהוא שיקר לי כל החיים ואף פעם לא עונה לשאלות הכי חשובות. אמרתי לו, ״אתה כן יהודי וגם אני יהודי, אז למה לא עשית לי ברית מילה ולמה לא נתת לי לעלות לתורה כמו כולם?״

הוא לא ענה, רק עשה פרצוף עצוב שאף פעם לא ראיתי.

אמרתי, ״זה לא פייר.״

הוא שתק.

אמרתי, ״גם אני רציתי לעשות בר מצווה ושלא יהיה לי פיפי של כלב.״

הוא שתק.

אמרתי, ״ואתה סתם עושה את עצמך שאתה איזה גוי בן גוי ואתה סתם יהודי. למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״תענה כבר, למה אתה לא מסביר אף פעם למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״אתה כן יהודי ואתה סתם שיקרת לי כל החיים.״

הוא שתק.

אמרתי, ״לפחות תספר לי על אמא שגם היא היתה יהודייה ואל תגיד שלא כי גם היא דיברה מאמע לשון.״

הוא שתק.

אמרתי, ״הפעם אני לא אתן לך לשתוק.״

הוא שתק.

אמרתי, ״נו, טאטע, די כבר עם זה. נמאס לי. תענה.״

הוא שתק.

אמרתי, ״יהודי, זה מה שאתה, יהודון מכפר של יהודונים.״

הוא שתק.

ואז אמרתי משהו שאני לא יודע איך לתרגם אותו לעברית והוא לא בדיוק ענה, אבל הוא קצת עשה כן עם הראש ואז הצביע על השמים כמו שהוא היה עושה לפעמים. אמרתי, ״מה זה אומר בכלל שאתה מצביע ככה? על מה אתה מצביע?״

הוא תפס אותי ביד ולקח אותי החוצה אל החצר, הצביע למעלה אל הכוכבים.

אמרתי, ״מה אתה מראה לי? מה יש שמה?״

והנה סוף־סוף הוא פתח את הפה. אמר, ״כוכבים.״

אמרתי, ״מה זה אומר? מה יש בכוכבים?״

אבל הוא כבר לא ענה, ואז באה שתיקה של שבועיים.

*המשך הפרק בספר המלא*