השתקן

א
סודות ושתיקות:
כמה מילים על אבא שלי

זה היומן שאבא כתב לפני שבעים שנה בחוץ לארץ. הוא מתהפך בקבר עכשיו, שיהיה ברור, כי לא רק קראתי את היומן שלו, אני גם מראה אותו לכל העולם. אבא שלי היה קנאי לפרטיות שלו, כל החיים הקפיד להיות אלמוני בן אלמוני, שלא יראו אותו, שלא יֵדעו עליו שום דבר. אני עצמי לא ידעתי עליו כמעט כלום, אפילו לא איך קוראים לו באמת, עד אחרי שעבר מהעולם הזה לעולם הבא. אבל בעצם, אם הוא כל כך רצה להיות אלמוני, למה לא השמיד את היומן? ולמה בכלל כתב אותו? תגידו שאולי לעצמו כתב, כדי לזכור מה קרה שם? ממש לא. בשביל לזכור אבא שלי לא היה צריך שום יומן. הוא היה מה שקוראים אצלנו בעל־זיכרון. הוא היה קולט כל פרט ופרט ולא שוכח. שמות, פרצופים, מקומות, תאריכים. היה שומע שיר פעם אחת, ומיד, או אחרי שנה או עשר שנים, היה שורק אותו מההתחלה ועד הסוף בלי לאבד אפילו תו אחד. אז אני אומר: אם הוא ישב וכתב את היומן הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא, וגם שמר עליו ולא השמיד אותו, אולי הוא לא באמת רצה להישאר אלמוני וכן רצה שאנשים יֵדעו.

כבר רבע מאה שאבא טמון באדמה, וכל השנים האלה לא הצצתי ביומן שלו, אפילו לא פעם אחת. בכלל לא ידעתי שזה יומן. פחדתי פחד מוות ממה שאני אמצא שם, בגלל הצלבים האלה שקישטו אותו, אז דחיתי ודחיתי, לא פתחתי אותו, לא קראתי. הדחקתי, כמו שאומרים. כמה פעמים כמעט זרקתי לפח את שתי המגילות. אני אומר מגילות כי היומן כתוב על גלילים של נייר, לא מחברת. ואולי לנצח הייתי דוחה ומדחיק, אלא שקרה מה שקרה, ועל זה תוכלו לקרוא בהמשך, ונאלצתי סוף־סוף לפתוח את המגילות ולראות מה כתוב שם. למען האמת, אני לא בדיוק מת לכתוב את ההקדמה הזאת ולחשוף פה את כל הקורות חיים שלי (גם אני אדם פרטי), אבל פרופסור פרנקל אומר שיומן שכזה ״דורש הקדמה אישית וגלוית לב״. הקוראים, הוא אומר, דורשים לדעת מה עשה אבא אחרי המלחמה, איך חי עם עצמו וכל זה, וגם עלי הם ירצו לדעת, מי אני ומאיפה באתי ואיזה מין ילדוּת היתה לי ומה הניע אותי לפרסם בסופו של דבר את היומן הזה. ככה הוא אמר. אז הנה, ישבתי וכתבתי. אם ישעמם לכם, אתם מוזמנים לדלג ישר ליומן, שהוא העיקר. גם אמרתי לפרופסור פרנקל, שמטפל בכל הגילוי הזה, שימחק ויתקן אם משהו ממה שכתבתי לא נראה לו, ושיוסיף פסיקים ונקודות אם צריך. אני לא כתבן ולא מלומד, בקושי בגרות יש לי, אז ברור שהעברית פה תיראה קצת עקומה אם לא יתקנו אותה.

אז נתחיל. שמי שמחה שְׁטיל, בן שמשון ודורה שטיל. גדלתי באופקים, שם היתה לאבא מעדנייה לא כשרה בשדירות הרצל מול המועצה המקומית. היום יש שם בית כנסת. ההורים שלי לא היו צעירים כשבאתי לעולם, היא בת ארבעים וארבע והוא בן חמישים וחמש. עשרים ומשהו שנה היו נשואים וחשוכי ילדים. עד שהגעתי. לגמרי במקרה יצאתי, בטעות, או אם תרצו בנס. אלא שאבא שלי לא האמין בנסים ונפלאות — להפך, רק היה שומע את המילה נס, מיד היה מתרתח ונהיה אדום כמו עגבנייה. אמא מתה כשהייתי בן שש וקצת, מהתקף לב, אבא כשהייתי בן תשע־עשרה, גם הוא מאירוע לב. ממה עוד אפשר למות ככה סתם באמצע היום? גם אצלי הלב לא הכי תקין.

הזיכרון הראשון שלי: אמא משליכה גרעיני חמניות אל הציפורים בחצר, וזרזיר אחד ירוק־סגול כזה עם נקודות לבנות נוחת לה על האצבע ומנקר לה בכף היד. ציפורים אהבו את אמא שלי. מכל העולם היו באות ציפורים ומתעופפות סביבה, גם כשלא היה לה מה לתת. היא לא הבדילה בין מין למין, את כל הציפורים האכילה, גם את היפות, כמו הדוכיפת והנחליאלי, וגם את הפשוטות, כמו הדרורים והיונים. היתה לנו שכנה אחת זקנה, שושי מכלוף קראו לה, שהיתה באה וצועקת על אמא שתפסיק כבר לפטם את היונים שסתם פולשות ומזיקות, אבל אמא היתה מושכת בכתפיים ואומרת שגם למזיקים מגיע לחיות.

היתה לה, לאמא שלי, צלקת בלחי, מין מכתש קטן בגודל אסימון (ולמי שלא זוכר מה זה אסימון: בגודל מטבע שקל אחד) מתחת לעין שמאל. אף פעם לא שאלתי אותה איך זה קרה לה, כי לא ידעתי בכלל שזאת צלקת. איכשהו זה נראה טבעי אצלה, חֵלק מהפנים. רק אחרי שמתה התחלתי לשים לב שלאף אחד אחר אין מכתש קטן בלחי בגודל אסימון, אז שאלתי את אבא.

״מה שקרה קרה.״ ככה הוא אמר.

שאלתי, ״אבל מה בעצם קרה?״

אמר, ״כלום לא קרה.״

אמרתי, ״אז איך זה שלך אין חור כזה בלחי?״

״אין אז אין.״ זה מה שהוא אמר.

עוד זיכרון אחד עתיק: שורה של נקניקים תלויים מעל הדלפק במעדנייה של אבא: קבנוס, לוקנקה, סלמי, קשנקה ועוד עשרות כאלה. היה לנו מבחר עצום של נקניקים ונקניקיות, כמעט כולם מבשר חזיר. אבא היה משוגע על בשר חזיר. נדמה לי שלא ראיתי אותו אף פעם אוכל בשר שהוא לא בשר חזיר. באותה תקופה לא היו הרבה דתיים אצלנו, ובכל זאת המועצה היתה עושה לו צרות, ופה ושם איזה דוס היה עובר במעדנייה (מבחוץ, אף פעם לא נכנס) ומעקם את האף וצועק, ״תחזור לבוואריה!״ לאבא זה לא הזיז, כי הוא אמר שהוא לא יהודי ומותר לו לאכול מה שבא לו.

ואני באמת חשבתי שאני גוי. קודם כול, כי לא עשו לי ברית מילה. כל הילדים מהרגע שגילו שהפיפי שלי שונה, לא הפסיקו לצחוק עלי. קראו לי גוי של שבת ושמחה פיפי של כלב. שאלתי את אבא למה לי אין פיפי כמו לכולם, והוא אמר שברית מילה היא מנהג פרימיטיבי ושאת העורלה שלי מצווה לשמור כי אנחנו לא יהודים.

אמרתי, ״אם אנחנו לא יהודים אז מה אנחנו? נוצרים?״

הוא אמר, ״לא נוצרים.״

אמרתי, ״מוסלמים?״

אמר, ״לא מוסלמים ולא יהודים ולא נוצרים. בני אדם וזהו.״

אמרתי, ״אז מה אנחנו עושים פה בישראל?״

אמר, ״חיים.״

אמרתי, ״אבל פה זה מדינת היהודים. למה עלית לארץ אם אתה לא יהודי?״

על זה הוא אף פעם לא ענה לי. הוא היה מושך בכתפיים ומדבר על מקסיקו וכמה יפה שם, וכמה חבל שבמקום להגר לגן העדן ששם, הוא הגיע לארץ הדפוקה הזאת. מאיפה באו הוא ואמא — את זה אף אחד לא ידע, וגם אני לא. אצלנו באופקים כולם היו או מרוקאים או תוניסאים, פה ושם איזה הודי או תימני או פרסי או מקסימום רומני. כדי לראות אשכנזי היית צריך לנסוע לתל אביב או לחיפה, ואנחנו אף פעם לא נסענו למקומות האלה. אם היו שואלים אותי מאיפה ההורים שלי הייתי אומר, ״איפשהו באירופה.״ באמת שלא היה לי מושג. בבית דיברנו שפה בלי שם שקראנו לה מאמע לשון, כלומר שפת אם. זאת לא היתה אפילו שפה, אבא היה אומר, סתם בליל של הרבה שפות רחוקות ואף אחד היום כבר לא מדבר את זה.

באותה תקופה, אני מדבר על סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, זה לא היה כמו היום עם כל הרוסים שהם בכלל לא יהודים, והסודנים והתאילנדים והפיליפינים שיש פה. אז — או שהיית יהודי או שהיית ערבי. אבל אני, אם לא הייתי יהודי, גם ערבי ברור שלא הייתי, כי רק צריך להסתכל עלי ולראות שאני לבן־לבן ולא משתזף, אז בשכונה החליטו שאני גרמני. למה גרמני? כי לאבא שלי היו קוראים הבווארי, בגלל המעדנייה שלו שקראו לה מעדני בוואריה.

פעם שאלתי אותו, ״איפה זה בוואריה?״

אמר, ״בוואריה זה בגרמניה.״

אמרתי, ״אתה מבוואריה?״

אמר, ״אני לא מבוואריה.״

אמרתי, ״אתה גרמני?״

אמר, ״אני ממש לא גרמני.״

אמרתי, ״אז מאיפה אתה בעצם? איפה נולדת?״

אמר, ״איפה שאני נולדתי כבר לא קיים.״

אמרתי, ״איך לא קיים? מה קרה?״

אמר, ״לא קיים.״

הבאתי לו אטלס, ביקשתי שיראה לי איפה על המפה. הוא פתח את המפה של אירופה ואמר, ״הנה, בערך כאן", והצביע על מקום לא הכי ברור: צ'כוסלובקיה, פולין, ברית המועצות.

אמרתי, ״אבל איפה בדיוק? איזו מדינה?״

אמר, ״אין, זה כבר לא במפה.״

אמרתי, ״ואיך קראו לה?״

אמר, ״לא היה שֵם.״

אמרתי, ״איך זה יכול להיות, מדינה בלי שם?״

אמר, ״זאת לא היתה מדינה.״

אמרתי, ״אז מה זה היה?״

אמר, ״חבל ארץ. שלטו שם האוסטרים, אחר כך הפולנים, אחר כך רוסים, אחר כך גרמנים, אחר כך שוב רוסים. וכל פעם קראו לזה דבר אחר, פעם ככה ופעם ככה.״

אמרתי, ״וסבא וסבתא עדיין חיים שם?״

אמר, ״אני זקן. לי כבר אין אבא־אמא.״

אמרתי, ״ואחים ואחיות בטח יש לך והם בטח עוד שם, כי אף אחד מהם לא עלה לארץ.״ כי דבר אחד הציק לי באותה תקופה, וזה שלכל הילדים יש סבא וסבתא ודודים ודודות ואחים ואחיות, ורק לי אין.

אמר, ״אין שם עוד אף אחד.״

אמרתי, ״לאן הם נסעו? לאמריקה?״

אבל הוא כבר לא רצה לענות. התחיל לשרוק לעצמו מנגינות. אבא היה כל היום שורק לעצמו, כמו ציפור. סימפוניות שלמות הוא ידע בעל פה והיה שורק בלי סוף. האמת, הוא היה שורק ממש יפה. עוד לא שמעתי מישהו שיודע לשרוק כמו אבא שלי, אפילו זמיר או נחליאלי קטנים לעומתו. אנשים היו נכנסים למעדנייה רק כדי לשמוע אותו שורק. אפילו דוסים, שלא יכלו להיכנס בגלל הבשר הלא כשר, היו עוברים ברחוב ועוצרים בכניסה כשאבא היה שורק.

זה היה אבא שלי. או שהוא היה שורק לו מנגינות או שהוא היה שותק. בעיקר שותק. ככה אני זוכר אותו. יושב בחצר אחרי יום עבודה ומסתכל בשמים, מריח את האוויר, מקשיב לציפורים. לפעמים שבוע היה עובר, שבועיים, והוא לא מוציא מהפה אפילו מילה אחת. לא איך היה בבית ספר ולא מה אכלת היום ולא לך להתרחץ ולא סגוֹר את הדלת ולא תעביר את המלח ולא פיפי ולישון, ורק אם אני הייתי שואל אותו משהו הוא היה אולי עונה כמה מילים וממשיך לשתוק, והרבה פעמים הוא בכלל לא היה עונה, רק תוקע בי מבט ושמישהו אחר ייתן לי תשובה.

 

פעם אחת, אולי זה היה ביום השואה אבל אני לא בטוח, הביאו אלינו זקן אחד עם מספר על היד, וכולם בכיתה כל הזמן הסתכלו עלי. כל פעם שהוא היה אומר גרמנים עשו לי ככה, או גרמנים עשו לי ככה — כל הכיתה היתה מסובבת את הראש לכיוון שלי, ובסוף הוא קלט את זה ושאל מה יש, ומישהו אמר לו שאני גרמני ולא יהודי, אז אולי גם אני נאצי. והוא עשה מין פרצוף כזה, כיווץ את כל הפנים כמו צימוק ונעץ בי עיניים כאילו הוא הולך לחתוך אותי לשתי חתיכות ושאל, ״אתה לא יהודי?״

אמרתי לו, ״אני לא יודע.״

אמר לי, ״איך לא יודע? אמא שלך יהודייה?״

ואני את אמא לא הספקתי לשאול. אולי היא דווקא כן היתה יהודייה ורק אבא לא? אז אם ככה, למה לא עשו לי ברית מילה? אמרתי לו, ״אולי, לא שאלתי.״

אמר לי, ״אז תשאל. לאמא איך קוראים?״

״דורה,״ אמרתי ולא היה לי נעים להגיד לו שהיא מתה וכבר אי־אפשר לשאול אותה.

והוא אמר, ״דורה? דורה, נו, דורה זה שם יפה. לי היתה דודה דורה השם ייקום דמה, שרצחו אותה הגרמנים יימח שמם.״

אמרתי, ״אבל זה בכלל לא נכון מה שהם אומרים. אני לא גרמני.״

אמר לי, ״מאיפה אבא ואמא?״

אמרתי, ״מרוסיה.״ כי זה מה שאבא אמר, שבסוף באו הרוסים ועכשיו איפה שהוא נולד זה ברוסיה. וגם שמעתי אותו הרבה פעמים במעדנייה מדבר רוסית, כי בשנות השבעים הגיעו עולים חדשים מרוסיה, שהשתגעו על נקניקי חזיר והיו באים מכל הארץ לקנות אצלו.

אמר לי הזקן, ״איפה ברוסיה?״

אמרתי, ״לא יודע. ליד פולין.״

אמר לי, ״איך קוראים לך?״

אמרתי, ״שמחה.״

אמר לי, ״שמחה זה לא שם של גויים. מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל. שטיל אני לא מכיר. נשמע גרמני, אבל יכול להיות גם יהודי.״

ואז אחד, דורון יעקבי, שהיה בכלל תימני, אמר, ״שמחה לא יהודי. יש לו פיפי של גוי.״

אמר הזקן, ״נו, לא משנה. אתה במילא צעיר מדי. אתה נולדת הרבה אחרי.״

ודורון אמר, ״אבל אבא שלו זקן והוא באמת גרמני בטוח מאה אחוז, כי יש לו מעדנייה שהוא מוכר שם בשר חזיר וכל מיני אוכל שאסור לאכול. ככה סבא שלי אומר. וקוראים לה מעדני גרמניה, ויש לו עיניים כחולות ושפם והוא כל הזמן הולך בחליפה אפילו בקיץ, ובבית שלהם אין מזוזה.״

הזקן התחיל שוב לנעוץ בי את העיניים שלו, ולא עזר שאמרתי לו עוד פעם שאבא שלי בכלל רוסי ולא גרמני ושזה בכלל מעדני בוואריה ולא מעדני גרמניה וזה סתם שם של חנות וזה לא אומר שום דבר ושהעיניים שלו ירוקות ואפילו קצת אפורות ולא כחולות. וחוץ מזה זה לא נכון שאבא לובש רק חליפות (את זה לא אמרתי לו, רק לעצמי) כי כשהוא במעדנייה למשל הוא לובש בגדי עבודה לבנים וסינר. אבל מה שכן, ורק עכשיו בעצם שמתי לב לזה, אבא שלי באמת התלבש מוזר. זה לא שהוא לבש חליפות, זה שהבגדים שלו תמיד היו מגוהצים כאלה וארוכים. מכנסיים ארוכים תמיד, נעליים שחורות מבריקות תמיד, חולצות לבנות מגוהצות עם שרוולים ארוכים תמיד. כשאני חושב על זה עכשיו אני אומר: זה באמת קצת משונה שאני ואבא חיינו כל השנים האלה תחת קורת גג אחת ולא ראיתי אותו אף פעם יוצא מהמקלחת עם מגבת סביב המותניים נגיד, או מסתובב בתחתונים וגופייה או אפילו בפיג'מה. תמיד־תמיד היה לבוש מכף רגל ועד ראש. וגם אמא בעצם. אין לי בראש תמונה אחת שלה בבגדים נורמליים, תמיד בבגדים של מקום אחר, שמלות מוזרות ופרחוניות עם שרוולים ארוכים כמו דוסית.

האמת, אני דווקא חשדתי שאבא כן גרמני, והייתי בטוח שמאמע לשון זה גרמנית וזה הפחיד אותי ולא סיפרתי לאף אחד. ורק הקפדתי שלא ישמעו אותי מדבר עם אבא, כי אפילו שהוא כל הזמן ירד על מאמע לשון, הוא אף פעם לא דיבר איתי בעברית. אני עברית למדתי רק בגיל חמש, כשהכניסו אותי לגן. ואני עוד זוכר איך ביום הראשון כולם צחקו עלי כי לא ידעתי לדבר, ומהר מאוד למדתי לא לגלות מה אנחנו מדברים בבית, וגם שלא יִראו לי את הפיפי.

 

בכיתה ז' התחלנו ללמוד תושב״ע וכולם עשו עלייה לתורה, ואני החלטתי שגם אני רוצה.

אבא, כשסיפרתי לו, התעצבן, נהיה כולו אדום כמו שהוא היה נהיה כשמישהו דיבר על נסים ונפלאות. ואז שבוע שלם הוא לא דיבר איתי, לא הוציא מילה מהפה, עד ששוב סיפרתי לו על העלייה לתורה ושאני גם רוצה לעשות, והוא תפס אותי ביד מתחת לכתף, לחץ חזק עד שהוא סחט לי את כל הדם. ״שֵייגֶץ!״ צעק עלי. ״אתה לא תעלה לתורה ואתה גם לא תעלה לרגל למכה.״ שייגץ. ככה הוא היה קורא לי, שזה בערך כמו להגיד טמבל או בור ועם הארץ. ולפעמים היה אומר שייגץ שלי, אבל זה רק כשהוא היה נחמד.

אמרתי, ״אבל כולם בכיתה עושים וגם אני רוצה.״

אמר, ״שיעשו מה שהם רוצים. אתה לא יהודי. אתה רוצה לעבור מילדות לבגרות? אני אקח אותך לגליל לצוד חזיר בר.״

אמרתי, ״טאטע, אני חייב לעשות בר מצווה. שיפסיקו לצחוק עלי שאני גוי.״

אמר לי, ״מה לעשות, אתה גוי, וגם החברים שלך השקצלעך האלה בקושי יהודים.״

אמרתי, ״אבל טאטע, המורה לתושב״ע אמר שכולם צריכים.״

אמר, ״מורה לתושב״ע? מי פה מלמד אותך תורה שבעל פה?״

אמרתי, ״קוראים לו בנצי חזן.״

אמר, ״והוא לא יודע שאתה לא יהודי?״

אמרתי, ״הוא לא מקשיב להם. הוא אמר שכולם אצלנו יהודים וכולם צריכים לעשות בר מצווה.״

למחרת הלך אבא לבית ספר לדבר עם סרוסי המנהל, ודרש שיִפְטרו אותי משיעורי תושב״ע וגם תנ״ך כי אני גוי בן גוי, ואין לי צורך לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. קראו לי באמצע השיעור והנה אבא עם סרוסי שנראה נבוך. הוא בכלל לא ידע שאני לא יהודי. רק נכנסתי, ואבא פקד עלי להוריד את המכנסיים.

סרוסי אמר, ״אין צורך, אין צורך.״

אבל אבא התעקש ואמר לי במאמע לשון שסרוסי לא הבין, ״תתפשט, שייגץ שלי, ותראה לו את הפיפי הערל שלך.״

אני לא רציתי, ולמזלי גם סרוסי התעקש שבאמת אין צורך. הוא ניסה להסביר לאבא שתושב״ע זה מקצוע כמו כל מקצוע וחלק מתוכנית הלימודים, ואיזו צורה תהיה לזה אם כל תלמיד ילמד רק מה שמתחשק לו, וגם אנגלית אני לומד, כי זה חשוב, וזה לא אומר שהופכים אותי לאנגלי, ואפילו הערבים בכפרים שלהם לומדים תנ״ך וגם ביאליק וטשרניחובסקי.

אבא אמר, ״אז שילמד טשרניחובסקי. אבל מי פה השייגץ שמלמד תושב״ע ומכריח את כל התלמידים לעלות לתורה?״

הלכו לקרוא לבנצי חזן, שהיה בסך הכול בחור צעיר שלמד בישיבה. הוא רק נכנס ואבא התנפל עליו, פוצץ אותו בשאלות, מה אמר רבי אחד לרבי שני, ופה כתוב ושם כתוב ומשהו על תלמיד חכם שהוא כמו נבלה והבן שלו גנב, ובנצי המסכן עמד שם כמו תלמיד שקראו לו ללוח והוא לא מבין כלום מהחומר ורק מחפש איפה יקבור את עצמו.

שאלתי אחר כך את אבא מאיפה הוא יודע את כל הדברים האלה והוא רק משך בכתפיים. לא התעמקתי יותר מדי. לא באמת התפלאתי מהבקיאות שלו כי תמיד היה ברור לי שאבא יודע הכול. גם מתמטיקה הוא ידע יותר טוב מכל המורים שלי עד סוף התיכון, עברית יותר טוב מהמורים ללשון, גם פיזיקה, היסטוריה וכל השאר. היה בא רוסי למעדנייה, היה מדבר איתו ברוסית. היה בא פולני, בפולנית. גם צרפתית הוא דיבר. ארונות שלמים של ספרים היו לו בצרפתית. פעם לשיעור תנ״ך הייתי צריך ללמוד בעל פה מזמור תהילים אחד, שאני עד היום זוכר מילה במילה. התאמנתי בחדר שלי ופתאום אני שומע את אבא מהסלון מתקן אותי: ״זֵידוֹנים, לא זְדוניים! המים הזֵידוֹנים! אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשנו, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים!״ את כל המזמור הוא ידע בעל פה.

 

בקיצור, בר מצווה לא עשיתי, ואבא לקח אותי לגליל לצוד חזיר בר. יצאנו ערב שבת אחד בטנדר סובארו ליאונה שאבא שכר בבאר שבע ונסענו עד נהריה ומשם לעין יעקב, המשכנו בדרך עפר ונכנסנו לתוך יער. חנינו שם והמשכנו ברגל עם כל הציוד על הגב, בשקט־בשקט, שלא ישמעו. היינו לבושים שחור מכף רגל ועד ראש שלא יראו אותנו, כי החזירים, אמר אבא, חושים חדים יש להם, מזהים אותך מקילומטר. אבא מצא מקום ונשכבנו על הארץ במארב. שעות שכבנו שם ואני השתעממתי, התפללתי שלא יבוא שום חזיר ונחזור כבר הביתה. וגם התחיל להיות קר, קר ממש. לא יכולתי להזיז את הידיים מרוב שהיו קפואות.

אחרי כמה שעות אבא החליט שככה לא נצוד לנו חזיר וניסינו שיטה אחרת. קמנו והתקדמנו בשקט־בשקט אל לב היער. מצאנו מארב חדש ואבא אמר לי לשכב שם עם הרובה דרוך. הוא יתקדם קצת ויניס את החזיר מהמחבוא שלו, ואני רק צריך לכוון טוב־טוב וללחוץ על ההדק כמו שהוא לימד אותי, כדור אחד בול בלב, שנמצא למטה־למטה, איפה שמתחילות הרגליים. כבר התאמנתי במטווח וידעתי לירות, אבל פתאום נפל עלי פחד מוות ורק רציתי לברוח משם כי ידעתי שאם אני מפספס, החזיר יסתער עלי, ימחץ אותי. ניסיתי לסמן לאבא שאני כבר לא רוצה, שהוא עצמו יירה בו כי אני מפחד, אבל הוא לא קלט והשאיר אותי שם לבד. הוא נשכב מאחורי עץ אחד והתחיל לתקוע במין שופר כזה מפלסטיק שעושה קולות של חזיר, חורחורחור חורחורחור.

כמעט מיד פרץ חזיר אחד מהעצים והסתער בדהרה ישר אלי. יריתי ופיספסתי ולפני שהספקתי לדרוך שוב ולירות הוא כבר היה אצלי, יצור שעיר וענק, איזה מאתיים קילו, עם זוג קרניים כאלה שיוצאות לו מהלוע. אני לא יודע מה קרה ואיך הוא לא נכנס בי. כנראה התעלפתי לשנייה ואבא ירה בו. אני רק זוכר שפקחתי עיניים והחזיר לידי מוטל מת על הארץ ואבא פושט לו את העור ושורק לעצמו מנגינות כמו שהוא תמיד היה עושה.

אמר לי, ״בוא, שייגץ שלי, תחזיק את הרגל.״

קמתי והחזקתי את הרגל של החזיר. אפילו שהייתי רגיל לחתוך בשר, כי עזרתי לאבא הרבה במעדנייה, כזה דבר אף פעם לא ראיתי ונתקפתי גועל כזה שרציתי להקיא. אבא לא שם לב ורק המשיך לשרוק ולפשוט לחזיר את העור ולתת לי הוראות: תחזיק פה, תמשוך פה, קח את זה, תביא לי את זה ותסתכל, ככה חותכים וככה פושטים ואת החזיר הבא אתה תפשוט ואתה תחתוך. ורק מהמחשבה שאני אצטרך עוד פעם לירות בחזיר כזה ולהפשיט אותו ככה, הקאתי את נשמתי. לאבא זה לא הזיז. הוא המשיך בשיעור שלו עד שנפשט ונחתך כל החזיר והוא שלח אותי להביא את המריצה מהאוטו להעמיס את הנבלה.

התעצבנתי מכל המסע הזה. הודעתי לאבא שאני יותר לא צד, לא חזיר בר ולא שום דבר אחר.

אמר לי, ״אין כזה דבר, שמחה'לה. אדם צריך לדעת איך להשיג לעצמו אוכל.״

אמרתי, ״בשביל זה יש חנויות.״

אמר, ״לא תמיד יש חנויות. ואם תמצא את עצמך ביער בלי אוכל, מה תעשה?״

אמרתי, ״אני לא אלך ליער.״

אמר, ״שייגץ. אתה לא יודע מה יהיה. ואם ירדפו אותך?״

אמרתי, ״מי ירדוף אותי? אני לא פושע.״

אמר, ״נגיד, יבואו כל הערבים בעולם וירצו לשחוט את כל היהודים פה.״

אמרתי, ״אבל אני לא יהודי.״

אמר, ״מה הם יודעים? אצלם כל מי שלא ערבי הוא יהודי. ואתה תברח ליערות או למדבר, ואז אתה תצטרך להתקיים איכשהו, כי מפירות יער אי־אפשר לחיות. אתה צריך חלבונים וחלבונים יש בבשר.״

אבל אני מאז ועד היום לא מסוגל לאכול בשר, שזה מוזר, אני יודע, כי אני כל החיים מוכר נקניקים במעדנייה, אבל ככה זה. אבא, כששם לב שנהייתי צמחוני, התרתח, אבל בשקט. לא דיבר איתי שבוע. להכריח אותי לאכול בשר הוא ידע שאי־אפשר, כי פעם אחת שהוא התעקש ודחף לי לפה חתיכת קבנוס והכריח אותי לבלוע, ישר הקאתי עליו, והוא אמר, ״טוב, תהיה צמחוני. העיקר שתדע איך לצוד ולשחוט במקרה הצורך.״

מהציד לא הצלחתי להתחמק. הוא גרר אותי עוד עשרות פעמים לגליל לצוד חזירי בר, עד שלמדתי איך אורבים, איך תוקעים בשופר הנחירות, איך יורים וקולעים, איך פושטים, איך חותכים ואיך מעבדים ואיך משמרים.

 

בכיתה ח' נסענו לטיול שנתי לירושלים, ורק אז הכול סוף־סוף התברר לי. ב-1984 זה היה, ואני הייתי בן ארבע־עשרה פלוס מינוס. לקחו אותנו לכותל, לקחו אותנו למוזיאון לראות את המגילות הגנוזות. אחר כך הסתובבנו בשוק מחנה יהודה ואני נכנסתי למכולת אחת לקנות קרמבו, ושם שמעתי את המוכר מדבר עם לקוח אחד, ומה הם דיברו? דיברו מאמע לשון! אני פערתי את הפה והסתכלתי עליהם. בחיים לא שמעתי מישהו מדבר מאמע לשון חוץ מאבא ואמא, וחשבתי שכבר אף אחד לא מדבר את זה, כי כמו שכבר אמרתי, אצלנו באופקים לא היה אפילו אשכנזי אחד. והנה אנשים מדברים, ומה שהכי מוזר: הם היו לא רק יהודים, הם היו דתיים שניהם עם זקן ופאות והכול. הם דיברו, ואני כל מילה הבנתי. הלקוח סיפר על נכד של מישהו שגילו שהוא קצת מפגר וצריכים לשלוח אותו לבית ספר מיוחד, והמוכר סיפר על בת של מישהו שגילו שהיא חירשת. ואז הם קלטו שאני נמצא שם והתחילו לדבר על השייגץ הטיפש הזה שמסתכל עליהם בפה פעור. אני לא הבנתי מה קורה פה. אם אלה יהודים, וברור שהם יהודים כי הם אפילו דוסים, איך זה שהם מדברים מאמע לשון שזאת שפה של גויים וערלים כמוני וכמו אבא?

ואז פנה אלי המוכר בעברית ואמר, ״מה אתה רוצה, ילד?״

אבל אני עניתי לו במאמע לשון. אמרתי, ״אתם מדברים מאמע לשון.״

עכשיו הם פערו את הפה, אמרו, ״אתה מדבר יהודית?״

אמרתי, ״מה זאת אומרת יהודית?״ כי יהודי במאמע לשון זה יידיש, ויידיש זה לא שפה, זה מישהו שהוא יהודי ואנחנו לא יהודים.

אמר המוכר, ״מאמע לשון זה יהודית. לפעמים אומרים את זה ולפעמים את זה.״

אמרתי, ״אבל איך יהודית? יהודי זה מישהו.״

והלקוח אמר, ״גם מישהו גם שפה של מישהו. ואתה, ילד, איך זה שאתה מדבר יהודית?״

אני, שעוד לא קלטתי למה הם קוראים לזה יהודית, לא ידעתי מה לענות.

שאל אותי המוכר, ״בבית אתם מדברים את זה?״

אמרתי, ״כן.״

אמר, ״אבא־אמא מאיפה?״

אמרתי, ״אני לא יודע. מרוסיה אני חושב.״

אמר, ״גליציה. שומעים לפי המבטא שלך.״

אמרתי, ״גליציה? איפה זה?״

אמר, ״זה קצת בפולין, קצת ברוסיה.״

והלקוח אמר, ״מה שם משפחה שלך?״

אמרתי, ״שטיל.״

אמר, ״שטיל, שטיל. לא מכיר שטיל.״

אמרתי, ״זה לא שם יהודי.״

והמוכר אמר, ״יכול להיות גם יהודי.״

אמרתי, ״אבל ההורים שלי לא יהודים.״

רק שמעו את זה והם נשפכו שניהם מצחוק כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי טובה בעולם.

אמרתי, ״מה כל כך מצחיק?״

הם המשיכו להשתפך מצחוק ובסוף אמר המוכר, ״איך לא יהודים, שייגץ? איך לא יהודים.״

אמרתי, ״הם לא.״

אמרו, ״איך לא? איך לא?״

אמרתי, ״זה מה שאבא תמיד אומר.״

אמרו, ״הוא מתלוצץ איתך.״

אמרתי, ״לא נכון. הוא מאוד רציני.״

אמרו, ״תקשיב, ילד, אין בכל העולם גוי אחד שמדבר יהודית. אין כזה דבר.״

אמרתי, ״ואולי הוא למד. גם צרפתית הוא מדבר ועוד מלא שפות.״

אמרו, ״מאמע לשון לא לומדים, מקבלים מהבית, ורק מבית יהודי.״ המוכר קם, יצא שנייה וחזר עם עיתון ביד, נתן לי אותו ואמר, ״קח תקרא.״

מהקרמבו שכחתי לגמרי. הסתובבתי בשוק וחשבתי שמשהו פה לא מסתדר. אם אני יהודי, למה אבא כל הזמן מתעקש שלא, וגם לא עשה לי ברית מילה? ואם אני לא יהודי, אז אולי שני אלה לא יודעים, או שהם עבדו עלי וכל מה שאמרו זה סתם? אבל אם הם עבדו עלי, איך זה שהם דיברו מאמע לשון, והם שניהם יהודים עם זקן ופאות?

כשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא מה שגיליתי, וגם הראיתי לו את העיתון שנתנו לי.

אמרתי לו, ״טאטע, למה אתה לא רוצה להיות יהודי?״

לזה לא היתה לו תשובה. הוא רק משך בכתפיים ושתק. ידעתי שעכשיו הוא ייכנס שוב לשתיקות שלו ולא ידבר איתי שבועיים, אבל לא ויתרתי. כעסתי עליו, שהוא שיקר לי כל החיים ואף פעם לא עונה לשאלות הכי חשובות. אמרתי לו, ״אתה כן יהודי וגם אני יהודי, אז למה לא עשית לי ברית מילה ולמה לא נתת לי לעלות לתורה כמו כולם?״

הוא לא ענה, רק עשה פרצוף עצוב שאף פעם לא ראיתי.

אמרתי, ״זה לא פייר.״

הוא שתק.

אמרתי, ״גם אני רציתי לעשות בר מצווה ושלא יהיה לי פיפי של כלב.״

הוא שתק.

אמרתי, ״ואתה סתם עושה את עצמך שאתה איזה גוי בן גוי ואתה סתם יהודי. למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״תענה כבר, למה אתה לא מסביר אף פעם למה?״

הוא שתק.

אמרתי, ״אתה כן יהודי ואתה סתם שיקרת לי כל החיים.״

הוא שתק.

אמרתי, ״לפחות תספר לי על אמא שגם היא היתה יהודייה ואל תגיד שלא כי גם היא דיברה מאמע לשון.״

הוא שתק.

אמרתי, ״הפעם אני לא אתן לך לשתוק.״

הוא שתק.

אמרתי, ״נו, טאטע, די כבר עם זה. נמאס לי. תענה.״

הוא שתק.

אמרתי, ״יהודי, זה מה שאתה, יהודון מכפר של יהודונים.״

הוא שתק.

ואז אמרתי משהו שאני לא יודע איך לתרגם אותו לעברית והוא לא בדיוק ענה, אבל הוא קצת עשה כן עם הראש ואז הצביע על השמים כמו שהוא היה עושה לפעמים. אמרתי, ״מה זה אומר בכלל שאתה מצביע ככה? על מה אתה מצביע?״

הוא תפס אותי ביד ולקח אותי החוצה אל החצר, הצביע למעלה אל הכוכבים.

אמרתי, ״מה אתה מראה לי? מה יש שמה?״

והנה סוף־סוף הוא פתח את הפה. אמר, ״כוכבים.״

אמרתי, ״מה זה אומר? מה יש בכוכבים?״

אבל הוא כבר לא ענה, ואז באה שתיקה של שבועיים.

*המשך הפרק בספר המלא*