בעלת הבית

פרק ראשון: א

1.

אסא פוגל לא אהב חידות. לא היה אכפת לו אם אפשר למלא דלי בעוד דלי, איך הופכים משולש לריבוע באמצעות שלושה קיסמים וחוט או כמה פעמים תיאלץ הסירה עם הכבשים לחצות את הנהר לצורך מטרה שפרחה שוב ושוב מזיכרונו, אף ששמע את החידה הזאת לא פעם.

הוא הכיר היטב את ארשת הפנים שהיתה תוקפת את חדֵי החידות רגע לפני שהשביתו את סביבתם מכל שיחה או שעשוע: עיניהם היו משתובבות, פיהם נפער קלות, מחפש אחר סדק בשיחה שדרכו יוכלו לחדור פנימה, תשמעו חידה, תשמעו שנייה משהו, מי שמכיר את זה שלא יגיד כלום. אַחַר היו חדים את החידה, או שולפים את קוביית העץ עם הלולאות וההשחלות, או מניחים על הרצפה חמישה גפרורים, והנה עכשיו רק הם לבדם בחדר יודעים את התשובה לשאלה שאיש לא ידע בכלל שהיא קיימת, וכבר הושלם כיבוש השטח, שכן זה טבען הרודני של חידות, שהן תובעות מסביבתן את כל תשומת הלב. מדי פעם היו מעירים בשביעות רצון: אבל הגפרור הזה עדיין נוגע לך בזה, או: אבל אין לך דלי שלישי, יש רק שניים, כאילו היו הם עצמם בעליה החוקיים של החידה ולא רק סוכניה עלי אדמות.

בכלל, אסא שם לב שרבות מן החידות היו קשורות במים. דליים, נהרות, ליטרים ושלישֵי ליטרים וגדות למכביר. אפילו הכבשים יובאו ממכורתם אל גדת נהר שורצת זאבים, את האימה הזאת אסא זכר, בלי לזכור את הפואנטה. אבל הוא לא הצליח להעלות שום הסבר מניח את הדעת, שבזכותו יוכל לעצור הכול באמצעו של עוד דיון איום בעוד חידה משעממת, ולומר, תגידו, שמתם לב שבכל החידות האלה יש תמיד מים?

ברגע של קרבה מדומה סיפר את זה לבחורה הראשונה שיצא איתה אחרי שנפרד מיפעת. היא אמרה, אבל יש מלא חידות שהן לא במים, ונתנה לו דוגמה לבדיחה, ואסא אמר, חידה, חידה, וגם דוגמה לחידה היא נתנה לו, ואסא התעקש עוד קצת, ניסה לשכנע, ביקש בלבו שתסכים, פחות מתוך שהיה אכפת לו באמת אם חידות מתרחשות במים, אלא שרצה להוכיח לצופה דמיוני שהם מבינים זה את זה, שהם עדיין קרובים, שהוא לא כישלון גם בזה. אבל אז היא אמרה, נראה לי שגם אם היית מסביר לאנשים את מה שהסברת לי, לא כל כך היו מבינים למה אתה מתכוון, ואסא ידע שהיא צודקת, ובכל זאת לא התקשר אליה שוב.

עכשיו ישב מול אחותו, אביטל, וניסה לכבוש לכבודה את קוצר סבלנותו כשניסתה להיזכר איך זה בדיוק הולך, שנייה, שנייה, תנו לי רגע. אלישבע אמרה, אני מקווה מאוד שזה שווה את זה, ואביטל אמרה, שווה, שווה. אוקיי. אז ככה. החידה הזאת זה כאילו דרך לזהות פסיכופתים אמיתיים — מי שעונה בצורה מסוימת הוא פסיכופת, עם ראש סוציופתי. אוקיי?

אמוץ אמר, זה הולך לעצבן אותי? ואביטל אמרה, באיזה קטע? ואמוץ אמר, בקטע של איזה משהו דבילי כזה על פסיכופתיה וסוציופתיה של אנשים שלא מבינים לא מה זה זה ולא מה זה זה, ואסא אמר, נראה לי שאם אתה עומד בתוכנית ריאליטי על פסיכיאטריה אתה תעמוד גם בזה, ואמוץ אמר, זה ממש־ממש לא תוכנית ריאליטי, די כבר להגיד את זה, ואסא אמר, מטפלים שם — מה זה מטפלים שם, אתה מטפל שם — בילדים, מול מצלמות הטלוויזיה, אז מה זה תזכיר לי, ואמוץ אמר, קודם כול אני עוד לא מטפל שם באף אחד, זה בפיתוח, ובי"ת, זה הרבה, אבל הרבה יותר מורכב מזה, ומיכל, אשתו, העירה, זאת באמת תוכנית מאוד עדינה, אני ראיתי פיילוט, ואסא התאפק ולא אמר, אה, אם זה הרבה יותר מורכב מזה אז אוקיי.

אלישבע אמרה, תעשו לי טובה כי כבר באמת אין לי כוח יותר לדיון הזה, ואז פנתה לאביטל ואמרה, אוקיי, אז יאללה, בואו נשמע את החידה על הפסיכופתים, ואביטל אמרה, אז ככה. יש שתי אחיות, והן הולכות להלוויה של אמא שלהן. אחת האחיות פוגשת בהלוויה גבר מושלם, גבר חלומותיה, ואסא אמר, אני מכיר את זה, זה משהו עם רצח, זה רץ באינטרנט, ואביטל אמרה, אל תגיד כלום! ואסא אמר, אין לי מה להגיד, אני ממילא לא זוכר, ואביטל אמרה, אז תסתום. בקיצור, היא רואה שם את גבר חלומותיה, אבל אחרי ההלוויה היא לא מצליחה לאתר אותו או לגלות מי הוא בשום פנים ואופן. כעבור חודש, היא רוצחת את אחותה. השאלה — ושאף אחד לא יגיד כלום אלא תחשבו בשקט בראש כי כעיקרון אמורים לכתוב את זה על פתק — היא למה היא רצחה את אחותה.

אביבה, שעישנה כל העת על ספה צדדית כדי שלא לנשוף את העשן על נבו הישן בסלקל, אמרה, זה ברור, לא? או שאני מפספסת משהו, ואביטל אמרה, סבתא, אל תגידי כלום, שנייה, טוב? ואביבה אמרה, אני לא אומרת אבל זה נראה לי ברור, או שאני מבינה יותר מדי בהלוויות או שזאת חידה קצת קלה, לא? ואמוץ אמר, סחה על הנימוס, סבתא, את יכולה להגיד "טיפשית", ואביטל אמרה, למה, אתה יודע? ואמוץ אמר, נראה לי שכן, ואביטל אמרה, אז אוקיי, אף אחד פה לא יופתע באמת אם יסתבר שאתה פסיכופת, ואמוץ אמר, פסיכופת וסוציופת, אל תשכחי, ואביטל התעלמה במופגן ואמרה, כולם חשבו? וכולם אמרו כן.

אביטל המתינה רגע, כמבקשת למשוך את הרגע הלא אופייני, שבו העיניים כולן נשואות אליה, ואסא שאל את עצמו שוב איך מצליחה האישה הזאת לחלוש על חברת נדל"ן, אם יש לה אולי כריזמה שנעלמת ממנו, כמו דיו סתרים שנחשף רק כשמחממים אותו.

לבסוף אמרה, שיתחיל קודם כול דווקא מי שלא חושב שהוא יודע, כי בדרך כלל מי שחושב שהוא יודע באמת יודע ואז זה כבר הורס לכולם, ובן־עמי אמר, לי לא נראה שאני יודע, ואלישבע אמרה, תתחילי באמת עם אבא, הוא גרוע בדברים האלה, ובן־עמי אמר, לא הייתי אומר גרוע אלא מאותגר, ועל פניו זיהה אסא את הממזריות של מי שהשתמש בביטוי מודרני, ואביטל אמרה, אז מה חשבת, ובן־עמי אמר, אני באמת לא יודע. אולי משהו ביחסים שלה עם אחותה?

אמוץ אמר, איזה מצחיק אתה אבא, אז זה לא שנראה לך שאתה לא יודע, אתה אשכרה לא יודע, ובן־עמי אמר, אמרתי, אני לא יודע, אבל חשבתי בכיוון של סכסוך עם האחות, נתתי כיוון, ואמוץ אמר, אבל ברור שזה ביחסים עם האחות, כל השאלה היא מה ביחסים עם האחות, לא? והוא הסתכל על אביטל, שאמרה, לא ברור בכלל, יאללה, אמוץ, נראה לי שאתה יכול להגיד את הפתרון שלך כי אתה לגמרי לא בכיוון, ואמוץ אמר, אני הרוס, אביטל, זה פשוט יגמור אותי אם לא פתרתי נכון, ואביטל אמרה, יאללה, יאללה, ואמוץ אמר, טוב, אני חשבתי שהיא גילתה שיש משהו בין אחותה ובין הבחור, אולי אפילו שהבחור היה בהלוויה בגלל אחותה, או שכל החודש הזה הוא היה אצלה ובגלל זה אי־אפשר היה לאתר אותו, משהו כזה, ואלישבע אמרה, אז למה שהיא תרצח אותה? מה זה יעזור לה? ואמוץ אמר, אני יודע מה זה יעזור לה? יעזור, אתם מדברים כאילו יש פה איזה רציונל צרוף שרק אני לא מתעלה לדרגתו, הרי ברור שאם היא רוצחת את אחותה זה בכל מקרה לא יעזור לה, ואביטל אמרה, לא ברור בכלל, ואמוץ אמר, אם את עוד פעם אחת אומרת לא ברור בכלל אני יורה בך, ואלישבע אמרה, אולי נחבר על זה אחר כך חידה, ובועז, בעלה של אביטל, אמר, גדול.

אביטל אמרה, בקיצור, לא, ואמוץ אמר, מה לא, יש פה נכון ולא נכון? חשבתי שיש יותר מתשובה אחת, ואביטל אמרה, יש כמה תשובות שרוצים, אבל רק תשובה אחת אומרת שאתה פסיכופת, ואמוץ אמר, אז נרגעתי.

לאסא התחשק לרגע לצאת להגנתו של אחיו, גם לו בא להתמרד נגד ההיגיון הפנימי המרגיז, הסתום, שכפתה החידה על נתיניה, אבל הוא ידע היטב שלא בגלל זה אמוץ מתמרד, אלא סתם בגלל שלא ידע, התמרדות נעלבת, ילדית, כי אם למישהו מגיע לצאת פסיכופת במשפחה הזאת זה לאמוץ. במקום זה הוא יצא קהה, בנאלי, ההפך המוחלט מפסיכופת בממלכה של החידה הזאת, ואת כתר הפסיכופתיה עוד עלול לקטוף מישהו אחר, לך תדע מי.

אביטל אמרה, אסא? רומזת שתורו הגיע, ולפני שהספיק להיעלב, מובן שהיא מניחה שגם הוא לא יודע, אמרה, או שאתה זוכר את התשובה? ואסא, שלא זכר אבל זיכרון עמום גירד בראשו, אמר, זוכר, להגיד? ואביטל מיהרה לומר, לא! ואלישבע אמרה, ברור שלא, עד שזה סוף־סוף נהיה מעניין, ובועז אמר, אולי שמיכל תגיד עכשיו, ואיש לא מחה, להפך, כי את רעייתו של אמוץ קל היה לשכוח, אבל מרגע שעלתה היתה אופציה מצוינת, מיכל חוֹפֶשֶת־הלידה הנצחית, מיכל המעצבת צעצועי עץ מעץ ממוחזר, והיא אמרה, אולי היא מקווה שהמושלם הזה יבוא גם להלוויה של אחותה? ואסא ידע מיד שזה נכון, ושהוא לא היה נזכר בזה גם אם היה חושב עוד שלושים שנה, ואלישבע אמרה מיד, זה גם מה שאני חשבתי! ואביבה אמרה, נו, ברור, לא? ואביטל אמרה, מיכל, לא ידענו עלייך, כולה אכזבה, והלוא כל כך הרבה אנשים יכולים היו עוד לנחש ניחושים רבים כל כך.

אמוץ אמר, וואללה, ובקולו גון התפעלות שלא הספיק להסתיר, והמשיך, למרות שזה די דחוק אני מוכרח להגיד, זה שהוא הגיע להלוויה של האמא אומר שהוא יגיע גם להלוויה של האחות? ובן־עמי אמר, אמוץ, אני איתך, ואביטל אמרה, בדיוק בגלל זה זה מעיד על פסיכופתים, זאת צורת מחשבה פסיכופתית, תדעו לכם שזה מבדק אמיתי שעושים לעבריינים במשטרה, ובן־עמי אמר, נו באמת, ואביטל אמרה, תעשה על זה גוגל אם אתה לא מאמין.

אלישבע אמרה, אז מה, בן־עמי, מה אתה אומר על זה שאשתך, חמותך, וכלתך פסיכופתיות? ואביבה אמרה, אלישבע — "חמותך, אשתך וכלתך", תמיד מהמבוגר לצעיר, ובן־עמי אמר, אני אומר שאני בחברה טובה.

2.

כמו את כל האירועים המשפחתיים החשובים באמת, גם את יום הולדתה הארבעים וארבעה של אביטל פוגל חגגו כולם בבית משפחת פוגל, אצל אלישבע ובן־עמי, ברחוב אלחריזי הקטן והיפה. סמטה מעוטת בתים, ניצבת לרחוב אוסישקין ההומה; כל כך צרה וקצרה היתה, שעצם המגורים בה היו הישג, כאילו בחר מישהו את המתגוררים שם אחד־אחד.

כמחצית בתיו המעטים של הרחוב — ואיש לא יעלה בדעתו שאלישבע ובן־עמי גרים דווקא בחצי השני — היו טירות פרטיות, שונות זו מזו בגודלן ובסגנונן, ולא זולות כלל. וגם אם היו הבתים פרי ירושה, רכישה נושנה, מן הימים שבהם הדברים עוד לא היו יקרים כל כך, לא הפחית הדבר מן הרושם, ואולי אף להפך. הבתים כולם התאפיינו בטעם טוב, נושאים את הכסף הגלום בהם באצילות, בענווה כמעט, ולא זועקים אותו מכל מרפסת; נוסף על כך גם מזלו הטוב של הרחוב, שלא הושחת כסמטאות אנינות אחרות על ידי רוכשים חדשים, כאלה שהכסף מבחינתם אינו פסקול נעים לחיים כי אם אידיאולוגיה של ממש, ודי באחד כמותם כדי לקלקל רחוב שלם, בפרט בעיר כמו ירושלים.

ביתם של אלישבע ובן־עמי, בית מספר שבע, היה בית אבן בן שתי קומות, שהופרד מן הרחוב בגינה קטנה, פורחת חלקית ולא מחייבת. דלת העץ הירוקה נדמתה בטעות כקלה לפריצה, וחלונותיו הגדולים — רחבים בקומת הקרקע וארוכים וצרים בקומה השנייה — הזמינו הצצה.

בתוך הבית היה אור רב, שהפתיע את הנכנסים מן האפלה הירושלמית, והדגיש בעדינות את תכולת הבית: כמה יצירות אמנות בסלון — רפי לביא, מרסל ינקו — שאלישבע התעקשה לרכוש במחיר מלא מן המוזיאון, אף ששימשה כחברת הוועד המנהל ויכלה בקלות להשיג הנחה; וספות וכורסאות ופסנתר ושטיחים, כולם עתיקים במידה, ובכל זאת מתאימים לכל עת. במשך היום, כשבני הבית היו שם לבדם, היו הדברים בוהקים באור עז, רברבני; וככל שקרב הערב וסכנת האורחים גברה, כן נחלש האור והדברים הפכו עמומים יותר, מצניעים את ייחודם, כיאה לבית שדייריו אנינים.

אבל גם לאביטל ולבועז היה בית גדול ויפה במושב עמינדב, ואפילו לאמוץ ולמיכל היתה דירה רחבת ידיים ומעוצבת לעילא, אמנם ביפו, ובכל זאת לא העלה איש מהם בדעתו להטריח את אלישבע ובן־עמי אל מחוץ לירושלים שלא לצורך חיוני. שניהם חלקו הערצה עמוקה לעיר — לארכיטקטורה, לאמנות, לטקסטורה ולמזג האוויר; הערצה אסתטית וחפה מלאומנות, כמובן, שכן שניהם רצו מאוד שלום באופן עקרוני. הם התגאו בידיעות מפליגות על אישים ועל מאורעות קטנים וגדולים הקשורים בה, על בתים ואף על גזוזטראות ספציפיות, שדבר מה בעל ערך היסטורי אירע במרביתן, והקדישו כוננית מלאה לספרים העוסקים בבנייניה ובשכונותיה של העיר; מחברם של רובם היה אדריכל ידוע וירושלמי אדוק, בור סוּד של קירות אנקדוטליים, שהיה כמובן חבר קרוב של הפוגלים. הם אהבו את ירושלים אהבת נפש; ככל שאפשר לאהוב את העיר הזאת ועדיין להיות שמאלני.

בשנים עברו, כשבתו של אסא והתאומים של אביטל ובועז היו פעוטות, עוד היו אלישבע ובן־עמי נוסעים לעתים רחוקות אל ביתם בעמינדב ואל ביתו בתל אביב. אבל בחלוף הזמן ומשהתרגלו הילדים אל המושב האחורי, הצליחה אלישבע לייבא אפילו את האירועים הספורים שהיו קשורים ישירות באביטל, באסא, באמוץ או בצאצאים המתרבים אל ביתה שבאלחריזי, על בסיס ההסכמה הלא מדוברת שירושלים פשוט ראויה יותר, לביקור ולמגורים.

פעם אחת ויחידה ניסה בועז, בעלה של אביטל, לשנות מן הסדר הטוב: ביום הולדתה הארבעים. אהבתו נדמתה לו אז טרייה ומשכנעת ונישואיו חדשים מכדי שיקבל עליו כל דין, והוא הזמין את המשפחה לעל האש אצלם בעמינדב. בן־עמי היה אז בחו"ל, אבל אלישבע באה והיתה מנומסת: היא היתה פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, חברת הנהלת אגודת הידידים של בית החולים סורוקה, האספה הכללית של הנהלת התזמורת הפילהרמונית והוועד המנהל של מוזיאון ישראל — וידעה איך מתנהגים. ובכל זאת איש לא חזר מאז על הניסוי, בפרט לא בועז, שהצליח להתחרט על כל הרעיון עוד לפני שהוגשו הקבבונים. הוא אמר לאביטל ולאסא, בוא'נה, לאמא שלכם יש כישרון לדבר הזה, ואביטל ואסא לא היו צריכים לשאול לאיזה דבר הוא מתכוון.

בצער התווספה אז התקלה ההיא לשק אשמותיו המתרבות של בועז בעיניהם של בן־עמי ואלישבע, ובראשן מנהגו לדבר בחופשיות על כסף, כאילו היה זה סתם דבר, כמו כל דבר אחר בעולם. כסף זה כסף, עם כל הכבוד, גם כשאין אותו ובפרט כשיש אותו. לא כל דבר צריך להגיד.

3.

אז מה, אמר עכשיו בועז, חתיכת תחמניקו המנכ"ל הזה שלכם, הא? ואסא היה יכול לראות את סבלנותה הקצרה ממילא של אמו מרוסנת בדוחק אך ורק לרגל יום הולדתה של בתה.

אם בועז היה מורשה כניסה למטבח היה ודאי שומע את אלישבע מהסה לפחות שלושה ניסיונות לדבר בעניין, די, די כבר, אין לי כבר כוח לשמוע על זה, חוסו על נשמתי ותפטרו אותי מזה לפחות בשישי בערב, אמרה לאסא ולאביטל כשניסו להעלות את מה שנידון בשבוע האחרון עד זרא בכל כלי תקשורת אפשרי: הודעת הפרישה של ד"ר עמיקם שטרן, מנכ"ל מרכז תיאודור הירש ע"ש לנדוי לשלום בר־קיימא, לטובת פוליטיקה; והגילוי, שתי יממות מאוחר יותר, הודות לחריצותו של עיתונאי אחד, ששטרן לא כתב מימיו ולו שורה אחת בשום עבודת דוקטורט כלשהי; שאותו תואר דוקטור שהקפיד להעמיס על גבו באדיקות חולנית כמעט, בא לו בזכות סדרת הרצאות שנשא באוניברסיטה, במסגרת הסדר מיוחד.

שטרן היה עקרונית הבוס של אלישבע, סמנכ"ל מרכז הירש, אבל אלישבע מעולם לא נלאתה מלהזכיר באגביות את מפעלותיו המגוונים בתחומים שאינם נוגעים לשלום כלל וכלל, שבגינם היה מפציע במרכז הירש רק לישיבות דירקטוריון מזדמנות, ומשאיר לה לעשות את כל העבודה הרבה והקשה — גם אם המתגמלת — שהיתה כרוכה בניהולו השוטף של המוסד. עכשיו, משהודיע סוף־סוף על פרישתו, אמורה היתה במת המנכ"לות להתפנות בשעה טובה לאלישבע; אבל במקום לעסוק בכך ענו כולם בקומבינה שנחשפה כעת, "קיצור דרך מקובל המאפשר לאישים בולטים בתחום העשייה, ההגות והרוח בישראל להמיר את הדיסרטציה במסלול חלופי, זאת על סמך עשייתם המוכחת בתחומים הנזכרים לעיל", לשון הדובר. בתווך היו כתבי חדשות לאינספור, שריחרחו עכשיו בסביבתו של שטרן והיו שבים ומתקשרים לאלישבע, מקווים לאיזה זנב פרשה נוסף או לכל הפחות לציטוט נחמד; אני כבר שלושה ימים לא עונה לסלולרי, אמרה לאסא רגע לפני שחתמה את הדיון, האנשים האלה זה קרציות שאין לתאר.

אבל את בועז היה קשה יותר להסות וגם פחות מנומס, היא לא היתה אמא שלו, ואסא היה יכול ממש לראות כיצד אמו מקבלת עליה את הדין, אולי על תקן מתנה לבתה, והיא אמרה, תחמניקו לא הייתי אומרת, תדע לך שהוא אדם מאוד משכיל וידען, זה לא מגיע לו איך שמזלזלים בו ככה בשבוע האחרון, וזה גם לא אשמתו, אגב, זה הם שהציעו לו את המסלול המגוחך הזה, ואביטל אמרה, מגוחך לָמה? ואלישבע אמרה, מה זאת אומרת? ואביבה אמרה, תואר שלישי בלי לכתוב עבודה? ואביטל אמרה, בסדר, אבל זה כן על סמך משהו, ואסא אמר, על סמך מה בדיוק, על סמך זה שהוא כתב ספר העצמה עצמית בעסקים? ומיכל אמרה, נראה לי זה העצמה נשית ועזרה עצמית, ואמוץ אמר, העצמה עצמית זה דווקא גדול, ואסא אמר, לא מהעצמה עצמית ולא מהעצמה לא עצמית לא מקבלים תואר דוקטור בפילוסופיה פוליטית, זה מה שהוא קיבל, אמא, נכון? ואלישבע אמרה, אין לי שמץ של ספק אגב שהוא היה משיג את הדוקטורט הזה גם כדרך הטבע, הוא בחור מוכשר מאוד, פשוט לא היתה לו שום הזדמנות להוכיח את זה עם המסלול המטופש הזה, והיא פנתה לאביטל, יש לך פה שלושה דוקטורים בחדר, ומיכל אמרה, ארבעה, ואלישבע אמרה, ארבעה! ארבעה דוקטורים בחדר, שכל אחד מהם ישמח לספר לך מה הוא עשה בשביל הדוקטורט שלו, איך הוא קרע את התחת ונסע לחו"ל והגיש בקשות למלגות ולפוסטים, וכל זה בלי שמישהו הבטיח לו משהו בתמורה, ואלישבע הביטה בתיאטרליות באסא, כמספקת הוכחה חיה לטענה שלה, ולאסא התחשק פתאום שהדיון הזה יתפוגג, אי־אפשר לדעת למה עוד הוא עלול לשמש כאן דוגמה, והוא אמר, בואו נסכם שבאוניברסיטה עשו את הפדיחה, אוקיי?

בועז אמר, דווקא ממך, שנחלת כזאת אכזבה מהאקדמיה, הייתי מצפה לקצת פחות מרובעות בעניין הזה, קצת פחות מקובעות, ואביטל אמרה, הוא לא נחל "כזאת אכזבה", אפשר לחשוב, קברת את הבנאדם, ובועז אמר, זה הוא אומר את זה! מה, זה אני המצאתי? ואסא אמר, אתה יודע מה, תגיד לי אתה, אתה עשית תואר ראשון, נכון? ובועז אמר, כמעט תואר שני חביבי, ואסא אמר, נו, אז תחשוב מה אתה עשית בשביל כולה תואר ראשון, כל המבחנים שאתה עשית, והעבודות הסמינריוניות והטחינת שעות המטורפת הזאת באוניברסיטה והאני לא יודע מה, ותגיד אתה אם נראה לך הגיוני שמישהו שלא עשה שום דבר מכל אלה, ואנחנו מדברים פה על תואר שלישי, כן? ינחת לו ככה מהאסטרטגיות בעסקים שלו או מהמכון שלום או מהאני לא יודע מה, ואמוץ אמר, אחי, היכולת הוורבלית שלך קורסת, ואסא התעלם ואמר, ויקטוף לו ככה את הדוקטורט שלו, שאם אתה תרצה יום אחד לעשות אותו זה ייקח לך לפחות שש שנים — בנוסף לשלוש שכבר עשית, לא במקום! — ובסוף זה יהיה שווה אצל שניכם בדיוק אותו דבר? אם זה נראה לך פייר אז סבבה.

בועז אמר, אתה יודע מה? זה לא נראה לי כזה לא־פייר, אוקיי? ואני אגיד לך למה, ואסא אמר, נו, אף שמאוד לא התחשק לו לשמוע למה, ובועז אמר, כי זה לא תחומים כמו רפואה או מנהל עסקים, שאם אתה מפסיד חומר אתה אחר כך לא תדע לעשות לבנאדם ניתוח מוח או תהרוס לו את החברה, אוקיי? ואביטל אמרה כמעודדת מן היציע, אווו, עלית על הנקודה! ובועז המשיך, מחוזק, אז עמיקם שטרן לא סיכם מאמרים ביוון העתיקה, בפילוסופיה פוליטית, לא יודע מה, אפשר לחשוב, אכפת למישהו? משנה למישהו? יש לזה משמעות, ואני מדבר איתך על משמעות בעולם הזה, משמעות שמשנה משהו בעולם?

אמוץ אמר, מה זה לעזאזל "משמעות שמשנה משהו בעולם הזה"? מה זה הקשקוש הזה? ואלישבע אמרה, לא, כאילו, אתם באמת משוכנעים שמדעי הרוח זה סתם, לנוי, כן? בלבול מוח משודרג. ואביטל אמרה, את לגמרי מפספסת את הנקודה, אמא, בועז אמר פה משהו מאוד חכם, תתמודדי איתו, ואסא ריחם על אחותו, שנאלצה לבחור צד ולהט לדבוק בהם, שבכל מקרה מפסידה, ואמוץ אמר, שמענו, שמענו מה בועז אמר, אביטל, הכי אהבתי את הקטע שהוא השווה מנהל עסקים ורפואה, שני תחומים שעוסקים בדיני נפשות, ובועז אמר, אתה יודע מה, זה לא קדוש בעיני וזה לא קדוש בעיני, ואמוץ אמר, מה? אני אשכרה מאבד קשר עם הדיון הזה, ובועז אמר, תקשיב רגע במקום להיות כזה אנטי, ואמוץ אמר, אני מקשיב כל הזמן, זאת הבעיה שלי, ובועז אמר, אני לא אומר שום דבר נגד רופאים וזה ממש לא נגדך, ואמוץ אמר, לא חשבתי, ובועז המשיך, רק אמרתי שלימודים אקדמיים זה לא דבר קדוש, לא מדעי הרוח ולא לא מדעי הרוח ולא בכלל, ולא צריך להיות כל כך פוצים ביחס לזה, זה הכול.

אמוץ אמר, יצאתי פוץ, הקיצר, ואלישבע אמרה, כולנו יצאנו פוצים, למעט בועז ואביטל המגניבים בעלי הנפש המשוחררה, ואביטל אמרה, אמא תעשי טובה ואל תגידי מגניבים, זה פתטי, ואמוץ אמר, אני גם ממשוחררה הייתי במקומך נמנע, ובן־עמי אמר, תעזבו בבקשה כולכם את אמא שלכם, ואלישבע אמרה, אני מסתדרת, בן־עמי, תודה, רק דבר אחד אחרון לפני שאנחנו סוגרים, אני מקווה לנצַח, את הדיון הבאמת מאוס הזה, שיהיה ברור שאני האחרונה שחושבת שהשכלה אקדמית זה ערובה למשהו, אני הכי לא פורמליסטית במובן הזה ויגיד לך את זה כל מי שעובד איתי במרכז, אבל אני כן חושבת שיש לה חשיבות, שהיא דבר חשוב בעולם הזה, ושבדיוק מפני שקל כל כך לזלזל בה, עם כל ה"מה כבר קרה שהוא לא למד יוון העתיקה, מה הנזק", אתה חושב שאני לא מכירה את הטיעון הזה, אני ועוד איך מכירה — בדיוק בגלל זה היא זקוקה להגנה. זה הכול. ולא לאנשים מתוך האקדמיה עצמה שיוותרו לאנשים על תואר ראשון רק בגלל שהם קצת מפורסמים או קצת עשירים או קצת יודעים יותר מאחרים איך מתנהלים בעולם הזה.

ובועז אמר, תחמניקו, הוא שאמרתי.