כל בית צריך מרפסת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל בית צריך מרפסת
מכר
אלפי
עותקים
כל בית צריך מרפסת
מכר
אלפי
עותקים

כל בית צריך מרפסת

4.3 כוכבים (35 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

רינה פרנק מיטרני

רינה פרנק מיטרני (נולדה ב-4 באוקטובר 1951 בחיפה) היא סופרת ומפיקה ישראלית.

עבדה כמפיקת תוכניות ילדים בערוץ 2 של הטלוויזיה. כמו כן הפיקה את סרט הטלוויזיה "החצי השני", ואת "האישה האחרת" בבימויו של אורי ענבר. מיטרני החלה לכתוב בסביבות גיל 50, לאחר מות אחותה בתאונת דרכים.

בשנת 2005, הוציאה לאור מיטראני את הספר "כל בית צריך מרפסת" בהוצאת ידיעות אחרונות. מיטרני זכתה בפרס זהב ופלטינה מאת התאחדות הסופרים בישראל על ספרה הזה.

מספריה
2000 "גבר אחר" - הופיע בהוצאת ידיעות אחרונות
2005 "כל בית צריך מרפסת"
2005 "בעיניים עצומות" הופיע בהוצאת ידיעות אחרונות. 
2007 "חיים שבירים" - הופיע בהוצאת ידיעות אחרונות
2011 "ג'ירפה לא עפה" - הופיע בהוצאת כנרת.

מקור: ויקיפדיה
https://bit.ly/3Mmq9Y0

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

משלוח חדש של בגדים משומשים מאמריקה הגיע לקרובים של אמא.

אני בוחרת חולצה חומה ואחותי נותנת לי גופייה אדומה ללבוש מתחת לחום. "כי אז זה נראה מצחיק", היא אומרת, "ואנשים חושבים שתיכננת את זה". "למה מצחיק?" אני שואלת בעצב." כי עדיף להיראות מתכונן מאשר עני", עונה אחותי, ומיישרת לי את העוני.

מילדות חמה במשפחה רומנית בלב העוני של שכונת ואדי סאליב בחיפה, צומחת אשה צעירה עם עיניים צוחקות ומבט עצוב. גבר אמיד עם ניחוח אירופאי, שתופס חלל של מטר תשעים גובה, מתאהב בה והם חוזרים לארץ, אך הפערים התרבותיים רק גדלים והולכים והנישואים שלהם נאלצים להתמודד עם מציאות כואבת.

"הכל מתחיל בבית והשאר צירוף מקרים", שר יהודה פוליקר, ורינה מטירני כותבת על כך בסיפורה האמיתי, ובעיקר האנושי. במבט חודר והומוריסטי היא מתארת את העצב שבחיים. מיטרני היא זוכת פרס זהב ופלטינה מאת התאחדות ספרים בישראל על ספרה רב המכר "כל בית צריך מרפסת"

פרק ראשון

כשאחותי ראתה את אלוהים


נולדתי ביום השני של ראש השנה וכשגיליתי שגם רוחמה, בִּתם השלישית של השכנים הסורים שלנו נולדה בט"ו בשבט, החלטתי שילדים נולדים בחגים. כנראה כמתנה של אלוהים לחג. כשהבנתי שאחותי הגדולה ממני בשנה ושמונה חודשים נולדה בינואר ולא גיליתי שום חג בסביבתה דאגתי מאוד וחששתי שמשהו דפוק בה והיא נולדה פגומה. שיתפתי את אחותי בדאגתי העמוקה. היא צחקה ובחוכמה של בת שבע וחצי הסבירה לי שזה נכון שילדים נולדים רק בחגים, אבל היא כבר כתינוקת בבטן אמנו החליטה שהיא רוצה להיות מיוחדת ושונה מכולם ולכן שיכנעה את אלוהים להיוולד בסתם יום של חול. ואלוהים הסכים.
כי יוספה אחותי הרי הכירה את אלוהים.
בדירת שלושה חדרים ומטבחון גרנו שתי משפחות וטאנטי מארי. הדירה היתה שייכת לדודה לוצ'י, אחותו הבכורה של אבא.
להם היה מזל, הם הגיעו מרומניה בשנת ארבעים ושמונה מייד אחרי מלחמת השחרור ונחשבו ל"ותיקים" משום שהצליחו לפלוש לדירות הערבים הנטושות שברחוב סטנטון והפכו בין רגע לבעלי נכסים. בנם השוטר פויו שעלה לארץ בהיותו בן ארבע עשרה, שמר דירה להוריו בסטנטון ארבעים. כשהקצו לשוטרים את הבניין המפואר ביותר שברחוב סטנטון, לקח מייד פויו את הקומה הראשונה, ושלושה שוטרים אחרים לקחו את שאר הקומות, כשהם שומרים בתורנות על הדירות הריקות במשך חודשים ארוכים, כדי שלא תתפסנה בידי פולשים יהודים לא רצויים, עד שעלו הוריהם וכל בני משפחתם ארצה.
גם וידה, אחותו השנייה של אבא, ובעלה חרי, מיהרו לוואדי סאליב לחפש דירה לגור בה. בסטנטון ארבעים ושבע מצאו בניין בן שתי קומות נטוש מבעליו הערבים. הריהוט בקומה ראשונה לא נראה להם, לעומת זאת בקומה השנייה לא רק שהיה ריהוט חדש יחסית, גם שירותים בתוך הדירה היו ולא בחצר כמקובל בבתים הערביים. ברוב קולות נבחרה הדירה בקומה השנייה. חרי שהיה בעל ידי זהב וממציא פטנטים, הניח על הגג דוד מים מפח וקולט שמש, וכך היו להם כמעט כל השנה מים חמים בחינם.
להורי, שהתמהמהו עוד שנתיים ברומניה כדי לעשות את זה בפעם הראשונה בחייהם ולהוליד את יוספה אחותי היחידה, לא היה את המזל הזה. וכך הגיעה משפחת פרנקו, אבא מוסקו, אמא ביאנקה ואחותי התינוקת בת השמונה חודשים, וקיבלו את המטבחון של דודה לוצ'י. היה זה חדר פנימי ללא חלונות, וללא שום גישה למרפסת היוקרתית של רחוב סטנטון.
מוסקו וביאנקה עשו את זה בפעם השנייה בחייהם במטבחון הקטן של טאנטי לוצ'י, בגלל הדיכאון של המטבחון ללא החלונות, ובגלל שאבא נורא רצה בן. כשנולדתי, שנה לאחר שעלו לארץ מרומניה, אבא שלי היה כל כך מאוכזב מ"זאתי שלא יודעת לעשות בנים", שאחותו לוצ'י שאהבה את אחיה הצעיר והכובש בכל ליבה, נתנה לנו את החדר השלישי שפונה למרפסת המהודרת ומחברת בין כל החדרים. החדר היה מיועד לפויו השוטר שבזכותו קיבלו את הבית. אבל פויו התחתן עם דורה הצרפתייה, שלא רצתה בשום אופן לגור עם לוצ'י חמותה, וככה הפך החדר שלנו עם המרפסת המהודרת לעובדה מוגמרת.
מהמרפסת יכולת להשקיף על כל נמל חיפה על צי אוניותיו, עד ללֶבֶּנִיות של בתי הזיקוק ואפילו עכו היתה מונחת על כף ידך המושטת כשעצמת עין אחת. אף אונייה או סירה לא יכלו להסתנן למדינתנו הקטנה דרך הנמל מבלי שאנחנו נבחין בהם מהמרפסת ובלי משקפת. אולי רק צוללת.
הבתים ברחוב סטנטון היו בנויים מאבן ערבית טובה. לא סתם טיח מתקלף ואפור אלא גושי אבן שהעניקו לבתים צביון מפואר ומיוחד בנוף הסביבתי של סטנטון. ובכל הבניינים היו המרפסות, מרפסת מול מרפסת, ללא הבדל בין החוץ לפנים. קירות האבן נועדו לחצוץ רק מפני הקור או החום ולא מפני האנשים והשכונה והמשפחות החיות בה. ולא היו וילונות על החלונות וכולם ראו את כולם כמו סרט נע. כל חייך היו פרושים על המרפסת, מגולמים במצעים הנערמים על גבי המעקה לאיוורור יומיומי. כל השכנים ידעו באיזו תדירות, אם בכלל, מחליפה כל משפחה את מצעיה. ואם לא די בכך שהכול היה חשוף לעיני הכול, באה הכביסה התלויה על החבלים לכל אורך המרפסת והסגירה גם את הבגדים המטולאים ואת הלבנים והכותנות המשופשפים מרוב כביסה, כמו היו כל חפציך תלויים יום יום למכירה פומבית.
בלילות הקיץ הארוכים ישבו אנשים במרפסת. אצלנו אבא שילשל מנורה מהבית, הביא שולחן קטן והם שיחקו רמי כל ערב במרפסת. משחק הרמי לא מנע מהורי לשוחח עם השכנים ממול, וגם אם לא סיפרו, כבר ידענו הכול, שכן מהצעקות הבוקעות מכל בית שמענו כל מִלה, בפרט מי שיושב במרפסת. רחוב סטנטון שלנו היה רחוב קולני מאוד, כאילו ידעו כולם שאמא כבדת שמיעה ולא רצו לקפח אותה, והדיבורים שבין מרפסת למרפסת היו דבר שבשגרה. ישיבה במרפסת כמוה כישיבה מול הכורסה לצפייה בטלוויזיה. המרפסת היתה הטלוויזיה שלנו בשידור חי ועם שחקנים אותנטיים, מהחיים.
ברחוב סטנטון שלנו המציאו את הריאלטי טי.וי.
בימי חמישי לא הוצאו המצעים לאיוורור, ובמקומם הניחו על מעקה המרפסת את השטיחים. לאחר שספגו כמה שעות טובות חמסין צח, נחבטו השטיחים באכזריות הראויה להם, כדי שיהיו נקיים ליום שבת. כמו סימן מוסכם, ובקצב אחיד שנשמע כתיפוף אפריקני, דפקו נשות ואדי סאליב את השטיחים התלויים על מעקות המרפסת.
כל הנשים ואבא שלי.
כולן עמדו בחוץ על מעקות המרפסות, גוחנות למטה כדי להגיע לקצה השטיח, שאהידיות פוטנציאליות למען ניקיון השטיחים עד שראו את אבא. כשאבא יצא עם חובט השטיחים נהגו כל הנשים ברחוב לעגוב עליו.
"היי מוסקו... מתי תבוא אצלי לדפוק איתי את השטיח..."
"היי מוסקו," קראה השכנה שמולנו, "לביאנקה לא נשאר כוח מאתמול בלילה שאתה דופק במקומה?"
כשהיו הנשים צוחקות עליו, היה אבא מחייך אליהן באדיבות ואומר להן שהיו מתות להחליף את בעליהן בו, והן מעולם לא הכחישו.
החדר העיקרי בבית של לוצ'י בסטנטון אשר בוואדי סאליב היה של טאנטי לוצ'י כמובן, ובעלה לזר. לזר היה סַפָּר גברים. היתה לו מספרה למטה בעיר, צמודה לבית הקפה המהודר והיחידי שהיה שם. למעשה, זה היה יותר כוך צר עם שני כיסאות ומראה אחת משותפת. כיוון שהיה לבוש בחלוק ספרים כראוי, נכנסו הגברים להסתפר אצלו למרות שכיסח להם את הצורה בחוסר כישרון בולט.
אותנו, הבנות, סיפר לזר בבית. למספרה שלו סירבנו ללכת בטענה שזה לא לנשים. לזר היה מניח מין צלחת עגולה על ראשינו כדי להתוות גבולות לקיצוץ, ומספר אותנו בעיגול שלם. עד גיל שמונה, כשהעזנו למרוד ולא נתנו לו יותר לגעת בנו, נראינו אחותי ואני כמו שתי צלחות לוויין עגולות עם פוני.
בכלל, הדוד לזר אהב לגעת. הוא היה מושיב אותי על ברכיו ואומר לי שכדוד האוהב את אחייניותיו, הוא צריך לבדוק את הצמיחה שלי, כדי לוודא שהכול אצלי כשורה. הבדיקה שלו התמקדה בעיקר בצמיחת בלוטות החזה שלי ולא במדידת גובהי באמצעות מטר הבד ששימש לתפירה ובסימוני הגובה על הקיר.
אחותי כנראה לא הלכה שולל אחר דברי החלקות של לזר ואמרה לו שיבדוק את הצמיחה של הילדים שלו כי את הצמיחה שלנו בודקים רק אבא ואמא או האחות בגן ובבית הספר.
היה ברור שיוספה שחורת השיער עם העיניים החומות והמלוכסנות היא הילדה הכי חכמה בשכונה ואני סתם ילדה יפה. על אחותי שנועדה לגדולות התנהל ויכוח בבית מה עדיף לה: עתיד של רופאה או קריירה של עורכת דין ועלי, פשוט התפללו שמישהו עשיר יתחתן איתי.

באחד הימים, כששיחקתי למטה שבע אבנים, אחותי קראה לי מהמרפסת שאעלה למעלה כי סבתא ואויקה מתה.
"אז מה," צעקתי לה מלמטה למרות שהייתי כמעט בת שש והיתה לי רק סבתא אחת. זרקתי את הכדור בתנופה והפלתי את כל האבנים.
כשראיתי את האמבולנס חונה בפתח הבית, הפסקתי לשנייה את זריקת הכדור על האבנים והתבוננתי בשני האחים היוצאים מן האמבולנס, לבושים בחלוקים לבנים ואוחזים בידיהם אלונקת עץ. משנכנסו לפתח הבניין, אוחזים בידיהם את האלונקה במאונך כאילו היתה סולם, איבדתי את ענייני בהם והמשכתי במשחק.
רק לאחר שניצחתי את כולם כרגיל, עליתי הביתה.
אחותי קיבלה את פני נרגשת מאוד ואמרה לי שהפסדתי משהו חשוב.
"מה כבר יכולתי להפסיד בבית כשכולם עצובים ואני מחצתי לבד שבע אבנים?" שאלתי בזלזול.
"הפסדת את אלוהים," היא אמרה בהתרסה. יוספה היתה גאה כי ידעה שהיא היחידה שראתה את אלוהים כיוון שעמדה במרפסת לבד כשכל המשפחה נמצאת בתוך הבית ליד הסבתא המתה ואני בטפשותי משחקת שבע אבנים למטה. והרי ידוע שאלוהים מתגלה במרפסות.
אחותי סיפרה שעמדה במרפסת כשלפתע ירד סולם משמים, ארוך ארוך כמו סולם יעקב, ושני מלאכים לבושים בלבן ניגשו לסבתא, אחזו בה מכל צד ויחד טיפסו שלושתם על הסולם שהגיע עד לשמים כשהם לא שוכחים לנפנף לשלום לילדה היחידה שעמדה במרפסת וראתה את המלאכים.
כשהגיעו למעלה לקצה השמים, סיפרה לי אחותי הבכורה ממני בשנתיים פחות ארבעה חודשים, נפערו השמים ופניו טובות הלב של אלוהים הציצו בעדם.
"אז איך הוא נראה," שאלתי את אחותי בעצבים על זה שהיא ראתה את אלוהים ואני לא.
"נורא יפה," ענתה אחותי שרואה הכול, "יש לו שיער שחור ועיניים ירוקות. דומה קצת לאבא."
מאז, כל החיים שלי חייתי בידיעה שהחמצתי את אלוהים ומלאכי השרת שלו, ורק אחותי זכתה לראותם. והיא דווקא קראה לי לעלות הביתה, אבל אני לא שמעתי בקולה.

 

 

 

 


היא לא התאהבה בגבר ממבט ראשון למרות שהיה גבוה וחתיך והיא הרי נמשכה לגברים גבוהים וחתיכים.
"חשבתי שבספרד כל הגברים נמוכים," התריסה בפניו באנגלית במטבח, שבועיים לאחר שהתחיל לעבוד במקום בו עבדה, משרדו של המהנדס אקרשטיין בירושלים. מלכתחילה, לא נתנה אמון בגובה שתופס חלל של מטר תשעים. נראה לה גבוה להשגה והדיף ניחוח אירופי תרבותי. באותם שבועיים כשמבטיהם הצטלבו הסתפקה בניד ראש קל השולל מייד כל אפשרות.
"אני ההוכחה," ענה באנגלית ולחץ את ידה בעוצמה. היא לא ידעה שאפשר ללחוץ כך יד. היתה מורגלת בלחיצות יד רפויות, בלתי רצוניות. היא תהתה אם הוא יהודי וניסתה לדלות ממעמקי זכרונה אם נותרו בכלל יהודים אחרי גירוש ספרד לפני למעלה מחמש מאות שנה. היא נזכרה שלא.
"אולי בגלל שאני יהודי שנולד בברצלונה," אמר לה הגבר כמו קורא את מחשבותיה.
"פעם ראשונה בארץ?" שאלה אותו באדיבות לא אופיינית לה.
"פעם שביעית בשלוש שנים האחרונות," ענה.
איש העולם הגדול, חשבה לעצמה. היא היתה בת עשרים ושתיים ולא היה לה אפילו דרכון שכן סיני היתה במדינת ישראל וזה הכי חוץ לארץ שנסעה אי פעם.
"מה יש כל כך לאהוב בארץ?" שאלה בקנאה. הוא טס כל כך הרבה פעמים והיא לא ראתה מעולם מטוס מבפנים, אפילו לא על הקרקע.
"את הנשים," ענה לה הגבר, "כולן יפות וגבוהות כל כך," הוא השפיל אליה מבט ממרומי המטר תשעים שלו עד למטר שישים שלה. "ועדיין לא ביקרתי בחיפה. אמרו לי ששם הנשים היפות ביותר."
"מי שאמר לך, יודע," ענתה לו, מצפה שישאל אם היא חיפאית אבל הוא לא שאל.
"אז מה באמת אתה כל כך אוהב בארץ שאתה טס לפה כל יומיים?" שאלה, והוא ענה לה, "את העובדה שכולם יהודים. זה מאוד מרגש שכל מי שמסתובב ברחוב, הוא יהודי. את מבינה, ארץ שבה כולם יהודים," הוא המשיך בהתלהבות, "זה נפלא בעיני. אפילו מטאטאי הרחובות יהודים."
"קרוב לוודאי שדווקא ערבים," ענתה לו, מנסה לפוגג את התלהבותו.
"עדיין," הוא אמר, "כולם מדברים עברית וזה מעורר בי המון גאווה. נהג האוטובוס יהודי, בעלת המכולת שלי יהודייה, כל העובדים פה במשרד יהודים. את יהודייה."
היא התבוננה בו בהשתאות. הימים היו ימי האופוריה אחרי הניצחון הגדול של ששת הימים ולפני קריסת היוהרה של יום כיפור, והנה עומד לפניה יהודי, חתיך ציוני עם ניחוח אירופי ואנגלית צחה. הוא נראה לה בלתי מושג בעליל.
אחר כך, במטבח, סיפרה לה מאיה המזכירה שהוא סטודנט להנדסת בניין שבא לעבוד בחופשת הקיץ בארץ כדי לעשות עלייה עם גמר לימודיו והוא מתגורר בירושלים בבית אחותו הסטודנטית.
כשהגיעה לחדרה השכור בדירה שחלקה עם שתי סטודנטיות, שתמיד התנשאו מעליה משום שלא היתה סטודנטית כמוהן, שאלה את אחת מהן אם יש לה חומר על ברצלונה שהיא יכולה לקרוא.
"אני לומדת על סין," ענתה לה הסטודנטית בבוז קל.
"זה רחוק?" שאלה את הסטודנטית היהירה וזו לא טרחה לענות לה.

למחרת בבוקר נעמדה שעה ארוכה מול ארון הבגדים עד שבחרה חצאית מיני אדומה עם חולצת טריקו מבליטה.
כשנכנסה למשרד עם שמחה בלב, קרא לה המהנדס אקרשטיין לחדרו והסביר לה שהיא לא יכולה לבוא לעבודה לבושה בחצאית מיני אדומה. הוא לא העיר דבר על חולצת הטריקו אלא בחן את שדיה המזדקרים כשאמר בנועם: "את צריכה להתלבש בצניעות." היא התעלמה ממבטו החצוף ויצאה מהחדר.
"מה פתאום הוא מבקש ממני להתלבש בצניעות?" התרעמה לאחר מכן במטבח בפני מאיה המזכירה, "זו מדינה דמוקרטית ואני אתלבש איך שאני רוצה."
"קרה משהו?" שאל הגבר שנכנס למטבח להכין לו כוס קפה.
"מלחמות היהודים, זה מה שקרה," הסבירה בפנים סמוקות מכעס לגבר שלכבודו התלבשה. לא כך רצתה שיראה אותה, עם פנים אדומות ועיניים יורקות אש. "ביקשו ממני לא לבוא לעבודה לבושה בחצאית מיני."
"עם רגליים כמו שלך זה עוול," שיתף איתה מייד פעולה, "אבל למה?" הוא בכל זאת התעניין.
"כי זה עלול להדיח את הדתיים לדבר עבירה," היא ניסתה ללא הצלחה להסביר מהי עבירה, עושה שימוש בבליל של אנגלית וספרדית.
"את יודעת ספרדית," הוא שמח.
"למדתי מאבא שלי," שיקרה, "הוא דובר לאדינו. אבל, רק כמה מילים," הוסיפה באנגלית, לפני שיטעה ויחשוב שהיא אכן דוברת ספרדית.
"מה את רוצה? יש לו לקוחות דתיים ודויד מבקש רק להתחשב ברגשותיהם. את לא יכולה להראות ללקוח דתי איך שירטטת את הבית שלו כשאת יושבת מולו עם המיני שלך," הסבירה לה מאיה המזכירה בהיגיון של בת ארבעים.
"שיסתכל על השרטוט ולא על הרגליים שלי," ענתה בעקשנות של בת עשרים ושתיים.
"את יודעת שזה המשרד שלו והוא יכול לקבוע את החוקים," הסבירה מאיה עדיין בסבלנות. "אם לא נראה לך, את תמיד יכולה לקום וללכת," אמרה בטון שתבין שגם הבוס שלה יכול להגיד לה לקום וללכת.
היא קלטה את הטון ואמרה למאיה שהיא תלבש חצאית מיני מתי שהיא רוצה, אחרי שעות העבודה.
"את רוצה הזדמנות ללבוש חצאית מיני?" שאל אותה הגבר, "אז, בואי איתי בערב לסרט. שמעתי שנוסע עובר בגשם זה סרט טוב."

בערב, כשישבו בסרט, השחקנית מרלן ז'ובר נראתה לה מוכרת והיא לא זכרה באיזה סרט ראתה אותה.
"היא מאוד דומה לך," אמר לה הגבר כשעמדו בהפסקה ליד המזנון.
"מי?" שאלה אותו נעלבת, כשהבחינה שהוא בוחן בחורה שעמדה לצידו עם פחית קולה ביד לבושה בחצאית מיני שחורה קצרצרה במיוחד עם חולצת מלמלה שמבליטה מחשוף נדיב, ושערה הארוך פזור על גבה. היא נראתה כל כך מודעת לעצמה שעוררה בה רתיעה מיידית. היא עצמה למרות ההבטחה, ואולי דווקא בגללה, לבשה מכנסי ג'ינס וחולצת תכלת מכופתרת עם נעלי עקב, כדי להדביק במקצת את פער הגבהים ביניהם, וכדי שלא יחשוב שהיא מנסה להביא אותו לדבר עבירה עם לבוש לא צנוע. תמיד עשתה דווקא. בבית קראו לה "ילדת הדווקא".
"השחקנית," ענה לה הגבר, "אתן מאוד דומות. לשתיכן יש פנים קטנות עם שיער קצוץ ועיניים ירוקות צוחקות בתוך מבט עצוב."
"תודה," ענתה לו מוחמאת, וחשבה לעצמה שאולי הוא לא עד כדי כך בלתי מושג אם הבחין במבטה העצוב.
אחרי הסרט הלכו למסעדה והיא שקעה בתפריט המשקאות והעוגות.
"השניצלים פה טובים מאוד," אמר לה הגבר, "אכלתי פה כבר כמה פעמים."
הוא, הזר, אכל פה כבר כמה פעמים ואילו היא, שחיה בעיר הזו כבר שמונה חודשים, לא מכירה אף מסעדה חוץ מהפלאפל של רחמים. שהרי סוף סוף כשיש לה כסף, היא מעדיפה לקנות לעצמה חצאית או מכנסי ג'ינס חדשים שהם שלה בלבד בלי שותפים, או איזו שמלה לאמא שלה, ותחתונים וגרביים לאבא שלה. לאחותה לא קנתה כיוון שהיה לה חבר שדאג תמיד לכל מחסורה. נראה לה עוול מחפיר לבזבז את הכסף על ארוחה חד פעמית במסעדה.
ובכל זאת, כשדיבר על השניצלים הטעימים, נזכרה שלא אכלה דבר כל היום מרוב התרגשות.
"לא תודה," אמרה, "אני לא רעבה. אני רוצה רק כוס קפה."
"למה?" הוא תמה, "השניצלים שלהם באמת מצוינים, עם מילוי של גבינה עם שינקן למי שמבקש מהם בשקט. את לא אוכלת אוכל כשר בלבד," נבהל לרגע.
"לא, לא. אל תהיה מוטרד מהכשרות שלי. גם אני לא מוטרדת מזה."
הוא חייך והיא חשה איך הפה שלה מתמלא ריר. הרי אמא שלה עם האוכל הרומני שבישלה, שניצלים לא היו ממש בתפריט שלה, לכן שניצל וינאי נחשב בעיניה אוכל גורמה משובח, מה עוד שהיתה רעבה.
"אני באמת לא רעבה," אמרה.
"תזמיני לך, אחרת לא יהיה לי נעים לאכול לבד," ניסה בכל זאת לשכנע אותה. "את יודעת שיש בוינה מסעדה מאוד יוקרתית המכינה רק שניצלים, והמסעדה הזו לא פחות טובה ממנה."
אבל היא התביישה, שהרי אמא שלה חזרה והסבירה לה שאנשים מציעים לעיתים מתוך נימוס ואולי אין לו מספיק כסף והוא פשוט מנומס, והיא המשיכה להתעקש שהיא לא רעבה מכיוון שאכלה ארוחת צהריים. ואולי הסיבה האמיתית לסירוב היתה שלא היתה נוחה לה המחשבה על ג'ון, חברהּ, שמכין לה שניצלים בסופי שבוע, והיא לא רצתה לבגוד בשניצלים של ג'ון לטובת שניצלים וינאים במסעדה ירושלמית מפוארת.
הגבר הזמין לעצמו שניצל וינאי עם פירה, והיא ישבה מולו עם כוס קפה ועם שטרודל תפוחי עץ עם קצפת, שהוא הזמין בעבורה מבלי לשאול אותה.
אם הוא יאכל חתיכת שניצל עם הפירה ביחד סימן שהוא מגוון ואולי יהיה פה רומן, שיחקה במשחק הסימנים היומי שלה. אם הוא יאכל את השניצל לחוד ואת הפירה בסוף או בסדר הפוך אבל כל דבר לחוד, הוא משעמם וחבל על הזמן, ואם הוא יחתוך חתיכת שניצל ויערום עליה פירה, בוודאי ובוודאי שלא יהיה אפילו רומן חפוז עם הבולס הזה.
הוא אחז במיומנות באצבעותיו הארוכות את הסכין, חתך חתיכת שניצל, הכניס לפה ואחרי זה פירה. חתך עוד חתיכה והגיש לה: "אולי בכל זאת תטעמי. אפשר עדיין להזמין אם יהיה לך טעים."
היא התבוננה בצלחת שלו בקנאה, נזכרת בסנדוויצ'ים שהיתה מביאה לתיכון "ליאו בק". רבים מחבריה היו קונים במכולת של מנשה לחמניה עם גבינה צהובה והיא היתה מתבוננת בהם בלב צבוט. מעולם לא ביקשה כסף מאבא שלה. תמיד רצה לתת למרות שלא היה לו ותמיד התעקשה שהיא לא צריכה. רק לכרמלית לקחה כסף כדי להגיע לבית הספר ברחוב הלל ולא לטפס בעליות התלולות של חיפה. בדרך חזרה היתה רצה במדרגות עם הילקוט על הגב, שועטת במדרגות בדהרה. היא נזכרה כמה רצתה לקנות לחמניה במכולת של מנשה ורק בדיעבד הבינה שאחרים היו מסתכלים על הסנדוויצ'ים שלה בקנאה. הסנדוויצ'ים שאבא שלה הכין בהרבה מאוד אהבה עם גבינה בולגרית ופרוסות עגבניה דקות שסופגות מעט מהמליחות ומוסיפות עסיסיות, או גבינת קצ'קבל משובחת שרומנים אוהבים ולא סתם איזו גבינה צהובה יבשה.
לאחר שנים, כשכבר היו נשואים, והיא סיפרה לגבר על הלחמניות עם הגבינה הצהובה שנזכרה בהן בערגה בפגישתם הראשונה, הוא רצה לקחת אותה למכולת של מנשה ולקנות לה את כל הלחמניות עם הגבינה הצהובה שבעולם כדי להוכיח לה שלא הפסידה דבר, אבל הסתבר שמנשה הלך לעולמו ובמקום המכולת היתה רפדיה. כי מאז שבית ספר "ליאו בק" עבר לכרמל הצרפתי, לא היה בו עוד צורך - במנשה ובלחמניות שלו.
"איך הגיעו היהודים לברצלונה?" התעניינה בפגישתם הראשונה. והוא סיפר שכל היהודים האלה נמלטו מאירופה המעלה עשן במלחמת העולם השנייה. הוריו, הוא סיפר לה, חיו בצרפת, ועם פרוץ המלחמה אביו גנב את הגבול לספרד והיה שם שלוש שנים עד שאשתו הצטרפה אליו. "אמא שלי ואחותה התאומה," הסביר, "נראו כמו ארִיוֹת עם השיער הבלונדיני שלהן והעיניים הכחולות. כך שהן נשארו בצרפת עם ההורים שלהן, עד שאמא שלי חצתה את הגבול לספרד לבדה והצטרפה לאבא שלי ואחיו."
"אז, כל המשפחה שלך חיה בברצלונה?" שאלה.
"אחותי עלתה לארץ לפני שלוש שנים, כשהיתה בת עשרים, ועכשיו ההורים שלי קנו לה דירה בבית הכרם ואני אחראי על השיפוץ שלה."
"ואת היית בברצלונה?" התעניין.
"לא הייתי אף פעם בחו"ל," אמרה.
"לא פלא," ענה, "אני לא מבין איך אתם מצליחים לגמור כאן את החודש עם המשכורות שלכם. החיים בברצלונה הרבה יותר זולים והמשכורות הרבה יותר גבוהות. את יודעת שדירת השמונים מטר בבית הכרם עלתה יותר מאשר דירה של מאתיים וחמישים מטר שקנינו בברצלונה?"
"יש לך חברה?" שאלה לפתע. היא התעניינה יותר בתשובה לשאלה הזו מאשר במחירי הדירות בארץ. בלאו הכי אין לה סיכוי לקנות דירה משלה גם אם תחסוך את כל המשכורת שלה במשך עשרים שנה.
"כן," הוא ענה. היא כמעט נחנקה. מזל שלא היה לה שניצל בפה. הלך הרומן למרות שהוא מגוון.
"הרבה זמן?" שאלה מאוכזבת.
"חמש שנים," הוא ענה, "אנחנו מאורסים."
"אז מתי אתה מתחתן?" היא כעסה עליו שלא טרח לספר לה בעצמו. אחר כך נזכרה שהיא לא שאלה עד לאותו רגע.
"שמונה חודשים אחרי שאחזור לברצלונה," הוא ענה מקמץ בפרטים, כמו היו לא חשובים. היא התבוננה בצער בצלחת השניצל המשובח שהולכת ומתרוקנת מול עיניה.
"ומתי בדיוק אתה חוזר לברצלונה?" שאלה כדי שהחיים יהיו מובנים.
"עוד חודשיים, כשיסתיים השיפוץ," הוא ענה. "אבל מה זה משנה, עכשיו את ואני כאן, ואני נהנה להסתכל בעיניים הצוחקות שלך והייתי רוצה לדעת למה הן עטופות בעצב." אולי בגלל הלחמניות של מנשה חשבה לעצמה אבל ידעה שהוא לא מכיר את מנשה ואת שכמותו ותהתה למה הוא לא שואל אותה אם לה יש חבר.
כשהוא אחז בידה רעד עבר בה. אשה שנדלקת מהר נכבית מהר, חשבה.
"ואני חושב," המשיך הגבר להתבונן בעיניה שהתעצבו עוד יותר, "על הרגליים היפות שלך כשאת לבושה במיני ובפנים הכעוסות שלך כשמבקשים ממך לא לבוא במיני, ובצחוק שלך, ובכלל את מצחיקה אותי."
"אני שמחה שאני מצחיקה אותך," היא לא הוציאה את ידה מידו.
"שמתי לב," הוא אמר, ולפתע התחיל לחצרץ כך עם הפה את השיר מהסרט סיפור אהבה. היא הסתכלה עליו והתחילה לצחוק. הוא חיצרץ את השיר כל כך יפה, כאילו שבאמת ניגן בחצוצרה, וגם ניפח את הלחיים כמו חצוצרן אמיתי.
כשסיים לחצרץ הוא עטף את ידיה בשתי ידיו והצמיד את הידיים לחזהו.
"איזה עוד מסעדות מיוחדות אתה מכיר בעולם?" שאלה כדי לצאת מהמבוכה, וכדי שהרגע הזה כשידיה צמודות לחזהו, לא ייגמר לעולם.
"בציריך וגם בפריז כמובן," הוא אמר את הכמובן כאילו שזה מובן לה, "יש מסעדה שמגישה רק אנטריקוט. אין שם תפריט. הדבר היחיד ששואלים אותך, זה אם אתה רוצה את האנטריקוט שלך, מדיום או מדיום רייר."
"מה עם WELL DONE?" שאלה.
"לא קיים דבר כזה," הוא עיווה את פניו בתיעוב מהמחשבה על כך.
כשהחזיר אותה לדירה עם שתי השותפות המגעילות, הוא ריפרף לה נשיקה על הלחי ונפרד ב"ניפגש מחר".
"איפה?" שאלה בהתלהבות.
"בעבודה. מחר בבוקר," הוא הזכיר לה שהם עובדים באותו משרד וכך בעצם הכירו.
 

רינה פרנק מיטרני

רינה פרנק מיטרני (נולדה ב-4 באוקטובר 1951 בחיפה) היא סופרת ומפיקה ישראלית.

עבדה כמפיקת תוכניות ילדים בערוץ 2 של הטלוויזיה. כמו כן הפיקה את סרט הטלוויזיה "החצי השני", ואת "האישה האחרת" בבימויו של אורי ענבר. מיטרני החלה לכתוב בסביבות גיל 50, לאחר מות אחותה בתאונת דרכים.

בשנת 2005, הוציאה לאור מיטראני את הספר "כל בית צריך מרפסת" בהוצאת ידיעות אחרונות. מיטרני זכתה בפרס זהב ופלטינה מאת התאחדות הסופרים בישראל על ספרה הזה.

מספריה
2000 "גבר אחר" - הופיע בהוצאת ידיעות אחרונות
2005 "כל בית צריך מרפסת"
2005 "בעיניים עצומות" הופיע בהוצאת ידיעות אחרונות. 
2007 "חיים שבירים" - הופיע בהוצאת ידיעות אחרונות
2011 "ג'ירפה לא עפה" - הופיע בהוצאת כנרת.

מקור: ויקיפדיה
https://bit.ly/3Mmq9Y0

עוד על הספר

כל בית צריך מרפסת רינה פרנק מיטרני

כשאחותי ראתה את אלוהים


נולדתי ביום השני של ראש השנה וכשגיליתי שגם רוחמה, בִּתם השלישית של השכנים הסורים שלנו נולדה בט"ו בשבט, החלטתי שילדים נולדים בחגים. כנראה כמתנה של אלוהים לחג. כשהבנתי שאחותי הגדולה ממני בשנה ושמונה חודשים נולדה בינואר ולא גיליתי שום חג בסביבתה דאגתי מאוד וחששתי שמשהו דפוק בה והיא נולדה פגומה. שיתפתי את אחותי בדאגתי העמוקה. היא צחקה ובחוכמה של בת שבע וחצי הסבירה לי שזה נכון שילדים נולדים רק בחגים, אבל היא כבר כתינוקת בבטן אמנו החליטה שהיא רוצה להיות מיוחדת ושונה מכולם ולכן שיכנעה את אלוהים להיוולד בסתם יום של חול. ואלוהים הסכים.
כי יוספה אחותי הרי הכירה את אלוהים.
בדירת שלושה חדרים ומטבחון גרנו שתי משפחות וטאנטי מארי. הדירה היתה שייכת לדודה לוצ'י, אחותו הבכורה של אבא.
להם היה מזל, הם הגיעו מרומניה בשנת ארבעים ושמונה מייד אחרי מלחמת השחרור ונחשבו ל"ותיקים" משום שהצליחו לפלוש לדירות הערבים הנטושות שברחוב סטנטון והפכו בין רגע לבעלי נכסים. בנם השוטר פויו שעלה לארץ בהיותו בן ארבע עשרה, שמר דירה להוריו בסטנטון ארבעים. כשהקצו לשוטרים את הבניין המפואר ביותר שברחוב סטנטון, לקח מייד פויו את הקומה הראשונה, ושלושה שוטרים אחרים לקחו את שאר הקומות, כשהם שומרים בתורנות על הדירות הריקות במשך חודשים ארוכים, כדי שלא תתפסנה בידי פולשים יהודים לא רצויים, עד שעלו הוריהם וכל בני משפחתם ארצה.
גם וידה, אחותו השנייה של אבא, ובעלה חרי, מיהרו לוואדי סאליב לחפש דירה לגור בה. בסטנטון ארבעים ושבע מצאו בניין בן שתי קומות נטוש מבעליו הערבים. הריהוט בקומה ראשונה לא נראה להם, לעומת זאת בקומה השנייה לא רק שהיה ריהוט חדש יחסית, גם שירותים בתוך הדירה היו ולא בחצר כמקובל בבתים הערביים. ברוב קולות נבחרה הדירה בקומה השנייה. חרי שהיה בעל ידי זהב וממציא פטנטים, הניח על הגג דוד מים מפח וקולט שמש, וכך היו להם כמעט כל השנה מים חמים בחינם.
להורי, שהתמהמהו עוד שנתיים ברומניה כדי לעשות את זה בפעם הראשונה בחייהם ולהוליד את יוספה אחותי היחידה, לא היה את המזל הזה. וכך הגיעה משפחת פרנקו, אבא מוסקו, אמא ביאנקה ואחותי התינוקת בת השמונה חודשים, וקיבלו את המטבחון של דודה לוצ'י. היה זה חדר פנימי ללא חלונות, וללא שום גישה למרפסת היוקרתית של רחוב סטנטון.
מוסקו וביאנקה עשו את זה בפעם השנייה בחייהם במטבחון הקטן של טאנטי לוצ'י, בגלל הדיכאון של המטבחון ללא החלונות, ובגלל שאבא נורא רצה בן. כשנולדתי, שנה לאחר שעלו לארץ מרומניה, אבא שלי היה כל כך מאוכזב מ"זאתי שלא יודעת לעשות בנים", שאחותו לוצ'י שאהבה את אחיה הצעיר והכובש בכל ליבה, נתנה לנו את החדר השלישי שפונה למרפסת המהודרת ומחברת בין כל החדרים. החדר היה מיועד לפויו השוטר שבזכותו קיבלו את הבית. אבל פויו התחתן עם דורה הצרפתייה, שלא רצתה בשום אופן לגור עם לוצ'י חמותה, וככה הפך החדר שלנו עם המרפסת המהודרת לעובדה מוגמרת.
מהמרפסת יכולת להשקיף על כל נמל חיפה על צי אוניותיו, עד ללֶבֶּנִיות של בתי הזיקוק ואפילו עכו היתה מונחת על כף ידך המושטת כשעצמת עין אחת. אף אונייה או סירה לא יכלו להסתנן למדינתנו הקטנה דרך הנמל מבלי שאנחנו נבחין בהם מהמרפסת ובלי משקפת. אולי רק צוללת.
הבתים ברחוב סטנטון היו בנויים מאבן ערבית טובה. לא סתם טיח מתקלף ואפור אלא גושי אבן שהעניקו לבתים צביון מפואר ומיוחד בנוף הסביבתי של סטנטון. ובכל הבניינים היו המרפסות, מרפסת מול מרפסת, ללא הבדל בין החוץ לפנים. קירות האבן נועדו לחצוץ רק מפני הקור או החום ולא מפני האנשים והשכונה והמשפחות החיות בה. ולא היו וילונות על החלונות וכולם ראו את כולם כמו סרט נע. כל חייך היו פרושים על המרפסת, מגולמים במצעים הנערמים על גבי המעקה לאיוורור יומיומי. כל השכנים ידעו באיזו תדירות, אם בכלל, מחליפה כל משפחה את מצעיה. ואם לא די בכך שהכול היה חשוף לעיני הכול, באה הכביסה התלויה על החבלים לכל אורך המרפסת והסגירה גם את הבגדים המטולאים ואת הלבנים והכותנות המשופשפים מרוב כביסה, כמו היו כל חפציך תלויים יום יום למכירה פומבית.
בלילות הקיץ הארוכים ישבו אנשים במרפסת. אצלנו אבא שילשל מנורה מהבית, הביא שולחן קטן והם שיחקו רמי כל ערב במרפסת. משחק הרמי לא מנע מהורי לשוחח עם השכנים ממול, וגם אם לא סיפרו, כבר ידענו הכול, שכן מהצעקות הבוקעות מכל בית שמענו כל מִלה, בפרט מי שיושב במרפסת. רחוב סטנטון שלנו היה רחוב קולני מאוד, כאילו ידעו כולם שאמא כבדת שמיעה ולא רצו לקפח אותה, והדיבורים שבין מרפסת למרפסת היו דבר שבשגרה. ישיבה במרפסת כמוה כישיבה מול הכורסה לצפייה בטלוויזיה. המרפסת היתה הטלוויזיה שלנו בשידור חי ועם שחקנים אותנטיים, מהחיים.
ברחוב סטנטון שלנו המציאו את הריאלטי טי.וי.
בימי חמישי לא הוצאו המצעים לאיוורור, ובמקומם הניחו על מעקה המרפסת את השטיחים. לאחר שספגו כמה שעות טובות חמסין צח, נחבטו השטיחים באכזריות הראויה להם, כדי שיהיו נקיים ליום שבת. כמו סימן מוסכם, ובקצב אחיד שנשמע כתיפוף אפריקני, דפקו נשות ואדי סאליב את השטיחים התלויים על מעקות המרפסת.
כל הנשים ואבא שלי.
כולן עמדו בחוץ על מעקות המרפסות, גוחנות למטה כדי להגיע לקצה השטיח, שאהידיות פוטנציאליות למען ניקיון השטיחים עד שראו את אבא. כשאבא יצא עם חובט השטיחים נהגו כל הנשים ברחוב לעגוב עליו.
"היי מוסקו... מתי תבוא אצלי לדפוק איתי את השטיח..."
"היי מוסקו," קראה השכנה שמולנו, "לביאנקה לא נשאר כוח מאתמול בלילה שאתה דופק במקומה?"
כשהיו הנשים צוחקות עליו, היה אבא מחייך אליהן באדיבות ואומר להן שהיו מתות להחליף את בעליהן בו, והן מעולם לא הכחישו.
החדר העיקרי בבית של לוצ'י בסטנטון אשר בוואדי סאליב היה של טאנטי לוצ'י כמובן, ובעלה לזר. לזר היה סַפָּר גברים. היתה לו מספרה למטה בעיר, צמודה לבית הקפה המהודר והיחידי שהיה שם. למעשה, זה היה יותר כוך צר עם שני כיסאות ומראה אחת משותפת. כיוון שהיה לבוש בחלוק ספרים כראוי, נכנסו הגברים להסתפר אצלו למרות שכיסח להם את הצורה בחוסר כישרון בולט.
אותנו, הבנות, סיפר לזר בבית. למספרה שלו סירבנו ללכת בטענה שזה לא לנשים. לזר היה מניח מין צלחת עגולה על ראשינו כדי להתוות גבולות לקיצוץ, ומספר אותנו בעיגול שלם. עד גיל שמונה, כשהעזנו למרוד ולא נתנו לו יותר לגעת בנו, נראינו אחותי ואני כמו שתי צלחות לוויין עגולות עם פוני.
בכלל, הדוד לזר אהב לגעת. הוא היה מושיב אותי על ברכיו ואומר לי שכדוד האוהב את אחייניותיו, הוא צריך לבדוק את הצמיחה שלי, כדי לוודא שהכול אצלי כשורה. הבדיקה שלו התמקדה בעיקר בצמיחת בלוטות החזה שלי ולא במדידת גובהי באמצעות מטר הבד ששימש לתפירה ובסימוני הגובה על הקיר.
אחותי כנראה לא הלכה שולל אחר דברי החלקות של לזר ואמרה לו שיבדוק את הצמיחה של הילדים שלו כי את הצמיחה שלנו בודקים רק אבא ואמא או האחות בגן ובבית הספר.
היה ברור שיוספה שחורת השיער עם העיניים החומות והמלוכסנות היא הילדה הכי חכמה בשכונה ואני סתם ילדה יפה. על אחותי שנועדה לגדולות התנהל ויכוח בבית מה עדיף לה: עתיד של רופאה או קריירה של עורכת דין ועלי, פשוט התפללו שמישהו עשיר יתחתן איתי.

באחד הימים, כששיחקתי למטה שבע אבנים, אחותי קראה לי מהמרפסת שאעלה למעלה כי סבתא ואויקה מתה.
"אז מה," צעקתי לה מלמטה למרות שהייתי כמעט בת שש והיתה לי רק סבתא אחת. זרקתי את הכדור בתנופה והפלתי את כל האבנים.
כשראיתי את האמבולנס חונה בפתח הבית, הפסקתי לשנייה את זריקת הכדור על האבנים והתבוננתי בשני האחים היוצאים מן האמבולנס, לבושים בחלוקים לבנים ואוחזים בידיהם אלונקת עץ. משנכנסו לפתח הבניין, אוחזים בידיהם את האלונקה במאונך כאילו היתה סולם, איבדתי את ענייני בהם והמשכתי במשחק.
רק לאחר שניצחתי את כולם כרגיל, עליתי הביתה.
אחותי קיבלה את פני נרגשת מאוד ואמרה לי שהפסדתי משהו חשוב.
"מה כבר יכולתי להפסיד בבית כשכולם עצובים ואני מחצתי לבד שבע אבנים?" שאלתי בזלזול.
"הפסדת את אלוהים," היא אמרה בהתרסה. יוספה היתה גאה כי ידעה שהיא היחידה שראתה את אלוהים כיוון שעמדה במרפסת לבד כשכל המשפחה נמצאת בתוך הבית ליד הסבתא המתה ואני בטפשותי משחקת שבע אבנים למטה. והרי ידוע שאלוהים מתגלה במרפסות.
אחותי סיפרה שעמדה במרפסת כשלפתע ירד סולם משמים, ארוך ארוך כמו סולם יעקב, ושני מלאכים לבושים בלבן ניגשו לסבתא, אחזו בה מכל צד ויחד טיפסו שלושתם על הסולם שהגיע עד לשמים כשהם לא שוכחים לנפנף לשלום לילדה היחידה שעמדה במרפסת וראתה את המלאכים.
כשהגיעו למעלה לקצה השמים, סיפרה לי אחותי הבכורה ממני בשנתיים פחות ארבעה חודשים, נפערו השמים ופניו טובות הלב של אלוהים הציצו בעדם.
"אז איך הוא נראה," שאלתי את אחותי בעצבים על זה שהיא ראתה את אלוהים ואני לא.
"נורא יפה," ענתה אחותי שרואה הכול, "יש לו שיער שחור ועיניים ירוקות. דומה קצת לאבא."
מאז, כל החיים שלי חייתי בידיעה שהחמצתי את אלוהים ומלאכי השרת שלו, ורק אחותי זכתה לראותם. והיא דווקא קראה לי לעלות הביתה, אבל אני לא שמעתי בקולה.

 

 

 

 


היא לא התאהבה בגבר ממבט ראשון למרות שהיה גבוה וחתיך והיא הרי נמשכה לגברים גבוהים וחתיכים.
"חשבתי שבספרד כל הגברים נמוכים," התריסה בפניו באנגלית במטבח, שבועיים לאחר שהתחיל לעבוד במקום בו עבדה, משרדו של המהנדס אקרשטיין בירושלים. מלכתחילה, לא נתנה אמון בגובה שתופס חלל של מטר תשעים. נראה לה גבוה להשגה והדיף ניחוח אירופי תרבותי. באותם שבועיים כשמבטיהם הצטלבו הסתפקה בניד ראש קל השולל מייד כל אפשרות.
"אני ההוכחה," ענה באנגלית ולחץ את ידה בעוצמה. היא לא ידעה שאפשר ללחוץ כך יד. היתה מורגלת בלחיצות יד רפויות, בלתי רצוניות. היא תהתה אם הוא יהודי וניסתה לדלות ממעמקי זכרונה אם נותרו בכלל יהודים אחרי גירוש ספרד לפני למעלה מחמש מאות שנה. היא נזכרה שלא.
"אולי בגלל שאני יהודי שנולד בברצלונה," אמר לה הגבר כמו קורא את מחשבותיה.
"פעם ראשונה בארץ?" שאלה אותו באדיבות לא אופיינית לה.
"פעם שביעית בשלוש שנים האחרונות," ענה.
איש העולם הגדול, חשבה לעצמה. היא היתה בת עשרים ושתיים ולא היה לה אפילו דרכון שכן סיני היתה במדינת ישראל וזה הכי חוץ לארץ שנסעה אי פעם.
"מה יש כל כך לאהוב בארץ?" שאלה בקנאה. הוא טס כל כך הרבה פעמים והיא לא ראתה מעולם מטוס מבפנים, אפילו לא על הקרקע.
"את הנשים," ענה לה הגבר, "כולן יפות וגבוהות כל כך," הוא השפיל אליה מבט ממרומי המטר תשעים שלו עד למטר שישים שלה. "ועדיין לא ביקרתי בחיפה. אמרו לי ששם הנשים היפות ביותר."
"מי שאמר לך, יודע," ענתה לו, מצפה שישאל אם היא חיפאית אבל הוא לא שאל.
"אז מה באמת אתה כל כך אוהב בארץ שאתה טס לפה כל יומיים?" שאלה, והוא ענה לה, "את העובדה שכולם יהודים. זה מאוד מרגש שכל מי שמסתובב ברחוב, הוא יהודי. את מבינה, ארץ שבה כולם יהודים," הוא המשיך בהתלהבות, "זה נפלא בעיני. אפילו מטאטאי הרחובות יהודים."
"קרוב לוודאי שדווקא ערבים," ענתה לו, מנסה לפוגג את התלהבותו.
"עדיין," הוא אמר, "כולם מדברים עברית וזה מעורר בי המון גאווה. נהג האוטובוס יהודי, בעלת המכולת שלי יהודייה, כל העובדים פה במשרד יהודים. את יהודייה."
היא התבוננה בו בהשתאות. הימים היו ימי האופוריה אחרי הניצחון הגדול של ששת הימים ולפני קריסת היוהרה של יום כיפור, והנה עומד לפניה יהודי, חתיך ציוני עם ניחוח אירופי ואנגלית צחה. הוא נראה לה בלתי מושג בעליל.
אחר כך, במטבח, סיפרה לה מאיה המזכירה שהוא סטודנט להנדסת בניין שבא לעבוד בחופשת הקיץ בארץ כדי לעשות עלייה עם גמר לימודיו והוא מתגורר בירושלים בבית אחותו הסטודנטית.
כשהגיעה לחדרה השכור בדירה שחלקה עם שתי סטודנטיות, שתמיד התנשאו מעליה משום שלא היתה סטודנטית כמוהן, שאלה את אחת מהן אם יש לה חומר על ברצלונה שהיא יכולה לקרוא.
"אני לומדת על סין," ענתה לה הסטודנטית בבוז קל.
"זה רחוק?" שאלה את הסטודנטית היהירה וזו לא טרחה לענות לה.

למחרת בבוקר נעמדה שעה ארוכה מול ארון הבגדים עד שבחרה חצאית מיני אדומה עם חולצת טריקו מבליטה.
כשנכנסה למשרד עם שמחה בלב, קרא לה המהנדס אקרשטיין לחדרו והסביר לה שהיא לא יכולה לבוא לעבודה לבושה בחצאית מיני אדומה. הוא לא העיר דבר על חולצת הטריקו אלא בחן את שדיה המזדקרים כשאמר בנועם: "את צריכה להתלבש בצניעות." היא התעלמה ממבטו החצוף ויצאה מהחדר.
"מה פתאום הוא מבקש ממני להתלבש בצניעות?" התרעמה לאחר מכן במטבח בפני מאיה המזכירה, "זו מדינה דמוקרטית ואני אתלבש איך שאני רוצה."
"קרה משהו?" שאל הגבר שנכנס למטבח להכין לו כוס קפה.
"מלחמות היהודים, זה מה שקרה," הסבירה בפנים סמוקות מכעס לגבר שלכבודו התלבשה. לא כך רצתה שיראה אותה, עם פנים אדומות ועיניים יורקות אש. "ביקשו ממני לא לבוא לעבודה לבושה בחצאית מיני."
"עם רגליים כמו שלך זה עוול," שיתף איתה מייד פעולה, "אבל למה?" הוא בכל זאת התעניין.
"כי זה עלול להדיח את הדתיים לדבר עבירה," היא ניסתה ללא הצלחה להסביר מהי עבירה, עושה שימוש בבליל של אנגלית וספרדית.
"את יודעת ספרדית," הוא שמח.
"למדתי מאבא שלי," שיקרה, "הוא דובר לאדינו. אבל, רק כמה מילים," הוסיפה באנגלית, לפני שיטעה ויחשוב שהיא אכן דוברת ספרדית.
"מה את רוצה? יש לו לקוחות דתיים ודויד מבקש רק להתחשב ברגשותיהם. את לא יכולה להראות ללקוח דתי איך שירטטת את הבית שלו כשאת יושבת מולו עם המיני שלך," הסבירה לה מאיה המזכירה בהיגיון של בת ארבעים.
"שיסתכל על השרטוט ולא על הרגליים שלי," ענתה בעקשנות של בת עשרים ושתיים.
"את יודעת שזה המשרד שלו והוא יכול לקבוע את החוקים," הסבירה מאיה עדיין בסבלנות. "אם לא נראה לך, את תמיד יכולה לקום וללכת," אמרה בטון שתבין שגם הבוס שלה יכול להגיד לה לקום וללכת.
היא קלטה את הטון ואמרה למאיה שהיא תלבש חצאית מיני מתי שהיא רוצה, אחרי שעות העבודה.
"את רוצה הזדמנות ללבוש חצאית מיני?" שאל אותה הגבר, "אז, בואי איתי בערב לסרט. שמעתי שנוסע עובר בגשם זה סרט טוב."

בערב, כשישבו בסרט, השחקנית מרלן ז'ובר נראתה לה מוכרת והיא לא זכרה באיזה סרט ראתה אותה.
"היא מאוד דומה לך," אמר לה הגבר כשעמדו בהפסקה ליד המזנון.
"מי?" שאלה אותו נעלבת, כשהבחינה שהוא בוחן בחורה שעמדה לצידו עם פחית קולה ביד לבושה בחצאית מיני שחורה קצרצרה במיוחד עם חולצת מלמלה שמבליטה מחשוף נדיב, ושערה הארוך פזור על גבה. היא נראתה כל כך מודעת לעצמה שעוררה בה רתיעה מיידית. היא עצמה למרות ההבטחה, ואולי דווקא בגללה, לבשה מכנסי ג'ינס וחולצת תכלת מכופתרת עם נעלי עקב, כדי להדביק במקצת את פער הגבהים ביניהם, וכדי שלא יחשוב שהיא מנסה להביא אותו לדבר עבירה עם לבוש לא צנוע. תמיד עשתה דווקא. בבית קראו לה "ילדת הדווקא".
"השחקנית," ענה לה הגבר, "אתן מאוד דומות. לשתיכן יש פנים קטנות עם שיער קצוץ ועיניים ירוקות צוחקות בתוך מבט עצוב."
"תודה," ענתה לו מוחמאת, וחשבה לעצמה שאולי הוא לא עד כדי כך בלתי מושג אם הבחין במבטה העצוב.
אחרי הסרט הלכו למסעדה והיא שקעה בתפריט המשקאות והעוגות.
"השניצלים פה טובים מאוד," אמר לה הגבר, "אכלתי פה כבר כמה פעמים."
הוא, הזר, אכל פה כבר כמה פעמים ואילו היא, שחיה בעיר הזו כבר שמונה חודשים, לא מכירה אף מסעדה חוץ מהפלאפל של רחמים. שהרי סוף סוף כשיש לה כסף, היא מעדיפה לקנות לעצמה חצאית או מכנסי ג'ינס חדשים שהם שלה בלבד בלי שותפים, או איזו שמלה לאמא שלה, ותחתונים וגרביים לאבא שלה. לאחותה לא קנתה כיוון שהיה לה חבר שדאג תמיד לכל מחסורה. נראה לה עוול מחפיר לבזבז את הכסף על ארוחה חד פעמית במסעדה.
ובכל זאת, כשדיבר על השניצלים הטעימים, נזכרה שלא אכלה דבר כל היום מרוב התרגשות.
"לא תודה," אמרה, "אני לא רעבה. אני רוצה רק כוס קפה."
"למה?" הוא תמה, "השניצלים שלהם באמת מצוינים, עם מילוי של גבינה עם שינקן למי שמבקש מהם בשקט. את לא אוכלת אוכל כשר בלבד," נבהל לרגע.
"לא, לא. אל תהיה מוטרד מהכשרות שלי. גם אני לא מוטרדת מזה."
הוא חייך והיא חשה איך הפה שלה מתמלא ריר. הרי אמא שלה עם האוכל הרומני שבישלה, שניצלים לא היו ממש בתפריט שלה, לכן שניצל וינאי נחשב בעיניה אוכל גורמה משובח, מה עוד שהיתה רעבה.
"אני באמת לא רעבה," אמרה.
"תזמיני לך, אחרת לא יהיה לי נעים לאכול לבד," ניסה בכל זאת לשכנע אותה. "את יודעת שיש בוינה מסעדה מאוד יוקרתית המכינה רק שניצלים, והמסעדה הזו לא פחות טובה ממנה."
אבל היא התביישה, שהרי אמא שלה חזרה והסבירה לה שאנשים מציעים לעיתים מתוך נימוס ואולי אין לו מספיק כסף והוא פשוט מנומס, והיא המשיכה להתעקש שהיא לא רעבה מכיוון שאכלה ארוחת צהריים. ואולי הסיבה האמיתית לסירוב היתה שלא היתה נוחה לה המחשבה על ג'ון, חברהּ, שמכין לה שניצלים בסופי שבוע, והיא לא רצתה לבגוד בשניצלים של ג'ון לטובת שניצלים וינאים במסעדה ירושלמית מפוארת.
הגבר הזמין לעצמו שניצל וינאי עם פירה, והיא ישבה מולו עם כוס קפה ועם שטרודל תפוחי עץ עם קצפת, שהוא הזמין בעבורה מבלי לשאול אותה.
אם הוא יאכל חתיכת שניצל עם הפירה ביחד סימן שהוא מגוון ואולי יהיה פה רומן, שיחקה במשחק הסימנים היומי שלה. אם הוא יאכל את השניצל לחוד ואת הפירה בסוף או בסדר הפוך אבל כל דבר לחוד, הוא משעמם וחבל על הזמן, ואם הוא יחתוך חתיכת שניצל ויערום עליה פירה, בוודאי ובוודאי שלא יהיה אפילו רומן חפוז עם הבולס הזה.
הוא אחז במיומנות באצבעותיו הארוכות את הסכין, חתך חתיכת שניצל, הכניס לפה ואחרי זה פירה. חתך עוד חתיכה והגיש לה: "אולי בכל זאת תטעמי. אפשר עדיין להזמין אם יהיה לך טעים."
היא התבוננה בצלחת שלו בקנאה, נזכרת בסנדוויצ'ים שהיתה מביאה לתיכון "ליאו בק". רבים מחבריה היו קונים במכולת של מנשה לחמניה עם גבינה צהובה והיא היתה מתבוננת בהם בלב צבוט. מעולם לא ביקשה כסף מאבא שלה. תמיד רצה לתת למרות שלא היה לו ותמיד התעקשה שהיא לא צריכה. רק לכרמלית לקחה כסף כדי להגיע לבית הספר ברחוב הלל ולא לטפס בעליות התלולות של חיפה. בדרך חזרה היתה רצה במדרגות עם הילקוט על הגב, שועטת במדרגות בדהרה. היא נזכרה כמה רצתה לקנות לחמניה במכולת של מנשה ורק בדיעבד הבינה שאחרים היו מסתכלים על הסנדוויצ'ים שלה בקנאה. הסנדוויצ'ים שאבא שלה הכין בהרבה מאוד אהבה עם גבינה בולגרית ופרוסות עגבניה דקות שסופגות מעט מהמליחות ומוסיפות עסיסיות, או גבינת קצ'קבל משובחת שרומנים אוהבים ולא סתם איזו גבינה צהובה יבשה.
לאחר שנים, כשכבר היו נשואים, והיא סיפרה לגבר על הלחמניות עם הגבינה הצהובה שנזכרה בהן בערגה בפגישתם הראשונה, הוא רצה לקחת אותה למכולת של מנשה ולקנות לה את כל הלחמניות עם הגבינה הצהובה שבעולם כדי להוכיח לה שלא הפסידה דבר, אבל הסתבר שמנשה הלך לעולמו ובמקום המכולת היתה רפדיה. כי מאז שבית ספר "ליאו בק" עבר לכרמל הצרפתי, לא היה בו עוד צורך - במנשה ובלחמניות שלו.
"איך הגיעו היהודים לברצלונה?" התעניינה בפגישתם הראשונה. והוא סיפר שכל היהודים האלה נמלטו מאירופה המעלה עשן במלחמת העולם השנייה. הוריו, הוא סיפר לה, חיו בצרפת, ועם פרוץ המלחמה אביו גנב את הגבול לספרד והיה שם שלוש שנים עד שאשתו הצטרפה אליו. "אמא שלי ואחותה התאומה," הסביר, "נראו כמו ארִיוֹת עם השיער הבלונדיני שלהן והעיניים הכחולות. כך שהן נשארו בצרפת עם ההורים שלהן, עד שאמא שלי חצתה את הגבול לספרד לבדה והצטרפה לאבא שלי ואחיו."
"אז, כל המשפחה שלך חיה בברצלונה?" שאלה.
"אחותי עלתה לארץ לפני שלוש שנים, כשהיתה בת עשרים, ועכשיו ההורים שלי קנו לה דירה בבית הכרם ואני אחראי על השיפוץ שלה."
"ואת היית בברצלונה?" התעניין.
"לא הייתי אף פעם בחו"ל," אמרה.
"לא פלא," ענה, "אני לא מבין איך אתם מצליחים לגמור כאן את החודש עם המשכורות שלכם. החיים בברצלונה הרבה יותר זולים והמשכורות הרבה יותר גבוהות. את יודעת שדירת השמונים מטר בבית הכרם עלתה יותר מאשר דירה של מאתיים וחמישים מטר שקנינו בברצלונה?"
"יש לך חברה?" שאלה לפתע. היא התעניינה יותר בתשובה לשאלה הזו מאשר במחירי הדירות בארץ. בלאו הכי אין לה סיכוי לקנות דירה משלה גם אם תחסוך את כל המשכורת שלה במשך עשרים שנה.
"כן," הוא ענה. היא כמעט נחנקה. מזל שלא היה לה שניצל בפה. הלך הרומן למרות שהוא מגוון.
"הרבה זמן?" שאלה מאוכזבת.
"חמש שנים," הוא ענה, "אנחנו מאורסים."
"אז מתי אתה מתחתן?" היא כעסה עליו שלא טרח לספר לה בעצמו. אחר כך נזכרה שהיא לא שאלה עד לאותו רגע.
"שמונה חודשים אחרי שאחזור לברצלונה," הוא ענה מקמץ בפרטים, כמו היו לא חשובים. היא התבוננה בצער בצלחת השניצל המשובח שהולכת ומתרוקנת מול עיניה.
"ומתי בדיוק אתה חוזר לברצלונה?" שאלה כדי שהחיים יהיו מובנים.
"עוד חודשיים, כשיסתיים השיפוץ," הוא ענה. "אבל מה זה משנה, עכשיו את ואני כאן, ואני נהנה להסתכל בעיניים הצוחקות שלך והייתי רוצה לדעת למה הן עטופות בעצב." אולי בגלל הלחמניות של מנשה חשבה לעצמה אבל ידעה שהוא לא מכיר את מנשה ואת שכמותו ותהתה למה הוא לא שואל אותה אם לה יש חבר.
כשהוא אחז בידה רעד עבר בה. אשה שנדלקת מהר נכבית מהר, חשבה.
"ואני חושב," המשיך הגבר להתבונן בעיניה שהתעצבו עוד יותר, "על הרגליים היפות שלך כשאת לבושה במיני ובפנים הכעוסות שלך כשמבקשים ממך לא לבוא במיני, ובצחוק שלך, ובכלל את מצחיקה אותי."
"אני שמחה שאני מצחיקה אותך," היא לא הוציאה את ידה מידו.
"שמתי לב," הוא אמר, ולפתע התחיל לחצרץ כך עם הפה את השיר מהסרט סיפור אהבה. היא הסתכלה עליו והתחילה לצחוק. הוא חיצרץ את השיר כל כך יפה, כאילו שבאמת ניגן בחצוצרה, וגם ניפח את הלחיים כמו חצוצרן אמיתי.
כשסיים לחצרץ הוא עטף את ידיה בשתי ידיו והצמיד את הידיים לחזהו.
"איזה עוד מסעדות מיוחדות אתה מכיר בעולם?" שאלה כדי לצאת מהמבוכה, וכדי שהרגע הזה כשידיה צמודות לחזהו, לא ייגמר לעולם.
"בציריך וגם בפריז כמובן," הוא אמר את הכמובן כאילו שזה מובן לה, "יש מסעדה שמגישה רק אנטריקוט. אין שם תפריט. הדבר היחיד ששואלים אותך, זה אם אתה רוצה את האנטריקוט שלך, מדיום או מדיום רייר."
"מה עם WELL DONE?" שאלה.
"לא קיים דבר כזה," הוא עיווה את פניו בתיעוב מהמחשבה על כך.
כשהחזיר אותה לדירה עם שתי השותפות המגעילות, הוא ריפרף לה נשיקה על הלחי ונפרד ב"ניפגש מחר".
"איפה?" שאלה בהתלהבות.
"בעבודה. מחר בבוקר," הוא הזכיר לה שהם עובדים באותו משרד וכך בעצם הכירו.