ספר מרתק, מעורר הזדהות. אוניברסלי ואישי לחלוטין בו זמנית. גם מבט אל הישראליות והישראלים והמקום הזה.
מרתק, יעל הצליחה לתאר את פזית ברגישות ועם המון חמלה. היא הצליחה להביא גם את החלקים המיוחדים שכנראה כבשו את לב האנשים שכל כך אהבו אותה ומאידך להראות גם את החלקים באישיותה שהיה קשה להתחבר אליהם.
מהמם אך דורש מחשבה. מאד ברנז'אי ונישתי. לחלוטין לא ספר "להמונים"
מיוחד, מרגש וסוחף. ספר מקורי ודי גאוני. מרגישה שפזית איתי שבועות לאחר שסיימתי לקרוא את הספר.
ביוגרפיה מרתקת מסופרת בצורה מקורית ומופלאה. מבנה הספר והסיפור מעניין ויוצא דופן
ספר נהדר! כל כך נהנתי לקרוא אותו. הסיפור של פזית עם יכולותיה הלשוניות והאומנותיות יחד עם הרקע המשפחתי הקשה והבעיות הנפשיות מרתק. אהבתי את השימוש בשמות אמיתיים וחקרתי אודותיהם בגוגל בעזרת הפרטים בסיפור (בלי לדעת שבסוף יש פירוט שלהם). אהבתי את הציטוטים המצויינים שהתקשרו כל כך טוב לעלילה.
תמיד חשבתי שעל כל אדם ברחוב אפשר לעשות סרט תיעודי והספר הזה הוא כמו עבודת המחקר מרתקת לסרט תיעודי שכזה. ספר אנושי וחכם שקשה להתנתק ממנו..
היה מסע מרתק, עצוב ,ומרגש בחייה של אשה שבחרה את דרכה בחיים ובמוות ואולי בעצם החיים וגם המוות נכפו עליה.קשה להישאר אדיש.
ספר סוחף וקריא. כואב. מעורר רגשות ומחשבה על החיים והמוות, על חולי, בריאות ושגעון, על חברות ועל מורכבות האדם.
מחשבה מקורית.
עבורי גם החלק שקשור לעיר חולון היה משמעותי.
ספר מרתק על אשה מרתקת. כתוב באופן מקורי מבחינה ספרותית ונקרא בנשימה עצורה. הכנות של הכותבת קרב אותי מאד אליה ואל הדמות של פזית.
סיפור מרגש על אישה מסקרנת ובלתי נשכחת. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנה האחרונה ובכלל
ספר יוצא דופן, מעורר מחשבה מהרבה מאד היבטים. על דור הילדים של ניצולי השואה והחוויה הנפשית לאורך חייהם. הקישור לדמויות ישראליות מוכרות מרתק. הספר מעורר מחשבה גם כסוגה ספרותית לא שגרתית
ספר נפלא ומרתק. האופן שבו נבנית הדמות הראשית דרך עדויות האנשים שתפקדו בחייה, הקשרים שנטוו בינה לביניהם, וכן בין הדמויות עצמן , חלקם באופן מקרי ומפתיע, סיפורי המשפחות וסיפורים אישיים נוגעים ללב = כל אלה מרכיבים את הספר הזה, שקראתי בעניין רב ונהניתי מאוד.
במסגרת שיעורי אנגלית בתיכון למדנו את ״התפסן בשדה השיפון״, ועד היום אני זוכר מה רבה הייתה הפתעתי כשקיבלתי חזרה את הבחינה שכתבתי על הספר. ציון לא מחמיא התנוסס עליה, ולצדו העירה המורה: לא ענית לגמרי על השאלות, התשובות שלך סובבות שוב ושוב סביב הנקודות, אבל לא נוגעות בהן. נזכרתי בתקרית הזו מעבָרי כאשר סיימתי לקרוא את ״היה היתה״ וחצי תאוותי בידי.
אתחיל דווקא בחצייה האחר של התאווה, זה שהתממש לכדי חוויית קריאה מענגת. לאורך ספר שלם משרטטת יעל נאמן דיוקן של אישה שהלכה אל עולמה בשנת 2002. שמה של האישה – פזית פיין, דמות מיוחדת במינה שנקרתה בדרכה של נאמן בחטף, אך נחקקה בתודעתה ונותרה בה נוכחת שנים רבות לאחר מכן. נאמן מרכיבה את פאזל אישיותה של פזית על ידי מחקר יסודי, עבודת נמלים של ממש, שבמרכזה ראיונות מקיפים שקיימה עם גלריית דמויות שעמדו בקשר עם פזית במהלך חייה. במובנים רבים מצליחה נאמן להקים לתחייה את דמותה של פזית. קראתי בעניין רב, שלא לומר בצמא חסר רוויה, את הסיפורים והחיוויים הרבים על פזית השזורים בעדויות השונות שמביאה נאמן. ביקשתי לדעת עוד ועוד על מי הייתה מי שהיֹה הייתה, ובלעתי לקרבי את כל הפרטים כולם.
מלבד אישיותה כה יוצאת הדופן של פזית, היה דבר נוסף שהִקשה עליי להינתק מחוויית הקריאה בספר. התֶּמה שלו, המפעפעת בו מתחילתו ועד סופו, שתמציתה היא השאלה: מה בעצם מותיר אדם בלכתו מן העולם הזה? והידיעה המצמיתה, המודחקת רוב הזמן, שלא נותר ממנו שום דבר, או לכל היותר נותר ממנו דבר מה השואף לשום דבר. מה שמרענן במיוחד בדמותה של פזית היא עמדתה המתריסה כלפי השאלה הזו. בעוד האדם המצוי פועל ללא לאות בשביל להותיר חותם בעולם, פזית עמלה נמרצות למחוק מהעולם כל זכר ממנה. כך למשל, כשהיא קרבה אל מותה מסרטן היא גוזרת את פניה מכל תמונה שברשותה, ולפני שהיא מחלקת את ספריה היא מכסה בדקדקנות בטיפקס את ההערות שרשמה בהם – משני צדי העמוד. לכל אורך הספר לא ברור אם פזית באמת ובתמים מעונינת למחוק את עצמה לפני לכתה, או שפעולת המחיקה הזו, דווקא משום שהיא נעשית בכזאת הפגנתיות, היא בעצם קריאה לתשומת לב.
אלא שעיקר ההחמצה של ״היה היתה״ היא, שעל אף שמובאות בו עדויות נרחבות על פזית, חלקן מפי אנשים שהיו במעגלים הכי הקרובים שלה, כמה היבטים מהותיים באישיותה נותרים עדיין בלתי מפוענחים. אין כוונתי ל״בלתי מפוענחים״ במובן הפסיכולוגי, אלא ללקוּנות בתיאור אישיותה של פזית שלנאמן בפירוש הייתה היכולת למלא, אך היא לא עשתה כן. אציג שתי דוגמאות בולטות לכך.
פזית מתוארת בספר שוב ושוב כאישה מצחיקה, כמעט כל מרואיין מתייחס לפן הזה באישיותה: ״מאוד מצחיקה״, ״נורא מצחיקה״, ״הומור נהדר״, ״חוש הומור הורס״, ״מאוד אהבתי את חוש ההומור״ וכו׳ וכו׳. למרות זאת, באופן מתסכל להרגיז נאמן אינה טורחת להציג אפילו אזכור אחד לדבר מה מצחיק שאמרה פזית. איזה פספוס! עוד מרואיין עובר בסך, ועוד אחד, וכולם ללא יוצא מן הכלל מקלסים את חוש ההומור של פזית, ונאמן – כך אני מדמיין בעיני רוחי – יושבת מול כל המרואיינים הללו, ולא עולה בדעתה לבקש מהם להמחיש את האמירות הללו. הרי יש להניח שעם חוש הומור כה מובחן מישהו מהם בטוח זוכר משהו. ואם לא דוגמאות, אז לפחות לבקש מהם לאפיין את חוש ההומור הזה, להנהיר אותו. אלא שהספר הסתיים ולא הצלחתי להבין מה היה טיב ההומור של פזית, נותרתי עם אפיון שטוח וסתמי, כאפיון דמות בפתחו של תסריט: ״פזית – אישה מצחיקה מאוד״.
דוגמה נוספת: פזית הייתה עורכת ומתרגמת נוקדנית והייתה לה, על פי רבות מהעדויות, רגישות לשונית גבוהה מאוד. אלא שלמרבה הצער, למעט דוגמה אחת (״זה לא עברית… בעברית כשמגמגמים אומרים אה, לא אומרים אמ. כשזה לא אותנטי, אז זה לא עובר, אני נתקעת כבר כאן״) אין בספר דוגמאות שממחישות את הלשון הצחה, המדייקת, הרגישה לכל שביב של זיוף, שהייתה לפזית. חבל, כל כך חבל, שנאמן לא ניסתה להוציא יותר ממרואייניה. הקריאה הדרוכה שלי את הספר הונעה בחלקה על ידי ההשתוקקות לדוגמאות הללו, והציפייה שיגיעו בעמוד הבא שאקרא. התאוויתי להתענג על תכונתה הייחודית הזו של פזית – אך נאמן לא אבתה לספק את מבוקשי.
ספר מרתק ומקורי בכתיבתו. אהבתי את השילוב של עבר מתוך דברי המספרים והווה מחוויות הסופרת. כקיבוצניקית שעזבה את הקיבוץ בצעירותה הזדהיתי גם עם סיפורי ההווה…
יעל נאמן כותבת ענקית. מחד הסיפור נוגע ללב ומעורר עצב אמיתי, האומללות המצטיירת מדברי הסובבבים את פזית בחייה ובמותה נוגעת בעצב חשוף, בנוגע לדור השני של שורדי השואה. מאידך החשיפה של פגועת נפש שביקשה להתאיין, ביקשה שיניחו לה, ביקשה להניח לזיכרה ורצונה חולל, לי כאב לקרוא. באיזו זכות?
זהו תרגיל בכתיבה. לעתים מעניין, לעתים משעמם. אבל הזדהיתי עם הדמות, ואפשר לקבל כמה תובנות חשובות מן הספר, לכן זו סיבה טובה דיה כדי לקרוא אותו.
סיפור שכתוב בסגנון מקורי על דור שני לשואה, חברות, אובדנות, מחלת סרטן, מחלת נפש, ספרות ותרבות ועוד. מצד אחד מושך לקרוא (עובדה קראתי עד הסוף) מצד שני חוזר על עצמו ומוסיף פרטים לשלד הסיפור באופן שגרם לי פעמים רבות להרים את הראש ביאוש ולספור כמה עמודים נשארו עד לסיום. קצת הומור שחור או ציניות היו עוזרים לצלוח את החושך הפולני הכבד והמדכא שנחשף לעינינו...ואם היה עלי לעשות זאת שוב? לא בטוחה....
לא מבינה את ההלהבות מהספר, כל הזמן חיכיתי לפואנטה שלא הגיעה. מה מיוחד בגיבורת הסיפור? לא הבנתי. זנחתי אותו באמצע.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
