היה לך טוב או היה לך רע?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היה לך טוב או היה לך רע?
מכר
אלפי
עותקים
היה לך טוב או היה לך רע?
מכר
אלפי
עותקים

היה לך טוב או היה לך רע?

3.7 כוכבים (92 דירוגים)
ספר דיגיטלי
3242מקורי
ספר מודפס
54.6 מחיר מוטבע על הספר 78
ספר קולי
2742מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/04/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 95 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 26 דק'
  • קריינות: טלי קרק
  • זמן האזנה: שעה ו 39 דק'

יעל נאמן

יעל נאמן (נולדה ב-1960) היא סופרת ישראלית.

עורכת ספרים (עבדה כעורכת בהוצאת "מפה") וכותבת. בנוסף על ספריה פרסמה סיפורים ושירי פרוזה בכתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור. מחזה פרי עטה (בשיתוף אמיר רותם) עלה על הבמה בפסטיבל "פותחים מסך" בתיאטרון בית ליסין ב-2006.
נאמן היא כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2015.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc7wanb9
ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

היה לך טוב או היה לך רע? נפתח בשאלה ישירה וכללית, נטולת הקשר לכאורה. אולם כבר מן המילים הראשונות מתברר שהשאלה הכללית היא למעשה צופן פרטי; שאלה שקיבוצניקים, שגדלו לתוך מסגרות החינוך המשותף, שואלים כשהם נפגשים לראשונה זה עם זה. שאלה שהיא מעין לחיצת יד סודית. 

היה לך טוב או היה לך רע? עוסק בתשובה אחת, יוצאת דופן בחריפותה ובצורת ההגשה שלה לשאלת המפתח של מי שנולדו לתוך השיטה. העומד מאחוריה הוא אדם שנאמן לא פגשה מעולם. תשובתו לשאלה היה לך טוב או היה לך רע? התפרסמה לפני שנים רבות בכתבת מוסף בעיתון, ונחרתה בזיכרונה. בספרה החדש נאמן חוזרת לעסוק בחיי הקיבוץ, מנקודת מבט אחרת ומפתיעה. היא מתעמקת בכתבה ומתחקה אחרי המרואיין בה, כדי ללמוד על קורותיו ולפענח את סיפורו. בקולה הייחודי והמובחן, המשלב חקירה היסטורית ופרוזה ממוארית, היא שוזרת את סיפורו בסיפורה. עינה האחת ממוקדת בו והשנייה בהשתקפויות, בהצטלבויות ובנקודות העיוורון השונות והמשותפות להם. 

היה לך טוב או היה לך רע? הוא ספרה הרביעי של יעל נאמן, כלת פרס עגנון לאמנות הסיפור לשנת תשפ"ב (2022). ספריה הקודמים, היינו העתיד (אחוזת בית, 2011), כתובת אש (כתר, 2013) והיה היתה (אחוזת בית, 2018) התקבלו בהתלהבות, תורגמו לשפות זרות וזיכו את נאמן בפרסים ובאהבת הקוראים.

פרק ראשון

1

שואלים: לך היה טוב או היה רע בילדות בקיבוץ?

אומרים: כל אלה שאומרים שהיה רע, שיזכרו, גם במשפחות העירוניות, הנורמליות והנורמטיביות כביכול, יכול להיות רע.

אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים.

 

לא משנה באיזה אחוז היית, אף פעם אי־אפשר היה להכחיש שהיו כאלה שהיה להם רע.

גלוי לעיני כול, סבלם של האחרים הגיע אלינו כהד קרוב. את מי שבכה אפשר היה לשמוע בחדר בית הילדים וגם בחדרים הסמוכים. תופעת לוואי שאולי לא הובאה בחשבון בלינה המשותפת — חדירת הסבל של הילדים מאחד לשני.

נחשון גולץ לא היה בתשעים אחוז. ולא בעשרה. הוא קִיים שבר עשרוני של אחוז שהוא חי בו בבדידות מוחלטת. הוא עשה מעשה שאף אחד לא עשה, לא לפניו ולא אחריו. הוא התראיין לעיתון "הארץ" והצהיר על כוונתו לתבוע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף.

עיקרי טענותיו של נחשון התפרסמו בכתבה של ורד לוי־ברזילי במוסף "הארץ" בשנת 2000.

את האישום הוא מתאר שם כך: "האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים, בית, כסף, עבודה, אדמה."

הוא אומר לוורד לוי־ברזילי, בתחילת הכתבה: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים, אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים. ומדובר, כידוע, באלפים."

***

נחשון גולץ לא גדל בקבוצת "נרקיס" שבה גדלתי, ולא ביחיעם, הקיבוץ שבו נולדתי. הוא גדל בקבוצת "רקפות" ונולד בקיבוץ רוחמה, בדרום הארץ. הוא צעיר ממני בתשע שנים. כשהכתבה על נחשון התפרסמה במוסף "הארץ", חייתי כבר עשרים שנה בתל אביב, הייתי בת ארבעים. הרגשתי אחרת לגמרי ממה שנחשון תיאר, אבל ידעתי שהוא יכול היה להיות אחד הילדים בבית הילדים שבו גדלתי בקבוצת "נרקיס", במיטה ממול, אחד מארבעה. לצד כל מיטה ניצבה ארונית קטנה. מעל המיטה שלי היתה תלויה תמונה, עבודת אפליקציה, ככה קראנו לזה, של ילדה רזה. רגליה וידיה היו עשויות ממנקי מקטרות. היא לבשה חולצת טריקו עם פסים בכתום ולבן וחצאית לבד ירוקה. היו לה שתי צמות שחורות דקות עשויות מחוטים. אני לא יודעת מי בחר לנו את התמונות או מי יצר אותן. אולי עשינו אותן בעצמנו בשיעורי המלאכה, לצד צבעי הבטיק שלמדנו לרקוח על פתיליות ולצד החותמות שיצרנו מתפוחי אדמה? האם היתה תלויה תמונה מעל כל אחת מהמיטות? נקשרתי לילדה שבתמונה. קירות החדר היו צבועים בצבע שמן צהוב (צבע שמן מקל על רחיצת הקירות). בהיתי בקירות ובתמונה בזמן שכבר אסור היה לקרוא במהלך מנוחת הצהריים, כשהמטפלות היו מפטרלות במסדרון. הכרתי כל סדק בצבע השמן. בלילות בהיתי בקירות ובתמונה בזמן שהמטפלת קראה לנו סיפורים מקצה המסדרון שלאורכו היו חדרי השינה. לא ראינו אותה, רק קולה נשמע. הסיפורים או השירים שקראה עפו מקצה המסדרון והגיעו לכל הילדים בכל החדרים, והמילים נכרכו סביבנו כמו שמיכה. צבע השמן הצהוב, הרחיץ, היה הופך אז לזהב.

***

הרעיון של נחשון להגיש תביעה בשל נזקי הלינה המשותפת היה כל כך חריג, מסנוור — כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה — עד שבהתחלה היה קשה, מבהיל ממש, לקרוא את המילים. אלה גררו במהלך השבועות שאחרי פרסומן נהר של תגובות מבוהלות ותוקפניות.

במרכז התביעה עמד ניתוח מפורט של מושגי היסוד שאותם, לטענת נחשון, עיוות אצלו ניסוי הלינה המשותפת ושגרמו לו מה שהוא מכנה נכות רגשית: "בית", "הורים", "אחים ואחיות", "פרטיות", "עבודה וכסף", ועוד.

 

כך כתב נחשון את תחילת הערך "הורים":

 

הורים

"ברוחמה, בזמנים שאני הייתי ילד קטן — שזה לא לפני 80 שנה, אני רק בן 31 — לא אמרנו אמא או אבא. קראו להורים בשמם הפרטי. זה היה משהו סמלי ששיקף מציאות רגשית אמיתית. בשבילי הם היו אמנון ורותי. מה זה הורים? האם העובדה ששני אנשים הולידו ילד הופכת אותם להוריו?

מתוך 24 שעות ביממה, שהיתי במחיצתם שעתיים־שלוש. אלה היו אמורות להיות שעות איכות צרופות. בכתובים של התנועה הקיבוצית זה הוגדר כשעות חוויה של יחד ואהבה. אבל הם היו אחרי יום עבודה. עייפים. היו להם העניינים שלהם, הבעיות שלהם. איזה בן אדם יכול כמו שעון שווייצרי להתכוונן דווקא באותה שעה להיות ב'איכות של יחד' עם הילד שלו? אין דבר כזה. יצא שהשעות המעטות האלה הפכו לשגרה סתמית שגם בה לא היה כלום. בקושי הייתי מרגיש אותם, וכבר היו ארוחת הערב, והפרידה מהם. מעולם לא נוצרה קרבה אמיתית, לא היתה אינטימיות. גדלתי עם תחושה עמוקה של היעדר הורים. הרגשה של יתמות.

עם רותי ואמנון, שהם, כביכול, אמא ואבא שלי, לא ישנתי ביחד. אני זוכר לילה אחד, כשנסענו מחוץ לקיבוץ, שבו ישנתי בפעם האחת והיחידה בחיי עם כל המשפחה באותו מקום. הורי לא רחצו אותי. לא האכילו אותי. לא חינכו אותי. לא קמו אלי בלילה כשהייתי תינוק בן שבועות ספורים. לא ישבו על ידי בלילה כשחלמתי חלום רע. לא שמעו כשבכיתי. כשגדלתי קצת, הם הניחו לי להיות, בגיל ארבע, חמש, עם עוד ילדים, לבד, בלילות. ה'שומרת' שהיתה כביכול אחראית עלינו, היתה אחראית גם על התינוקות. התינוקות היו בבית התינוקות, לא בבית הילדים, שזה היה מבנה אחר. בינינו לבינה היה ה'שמרטף', אינטרקום שדרכו היא היתה אמורה לשמוע אם מישהו אצלנו בוכה.

בכינו, זה לא עזר לנו. היינו מתעוררים מפחד, וקוראים לה. אם באותו הזמן אחד (או יותר) מששת התינוקות שעליהם השגיחה לא צרח, ואם בכלל היא היתה שומעת אותי, אולי אחרי חצי שעה היא היתה מגיעה. בדרך כלל, לא. בכיתי עד שנרדמתי.

היום, כשהורים משאירים ילד בגיל כזה לבד בדירה, זאת עבירה פלילית. מה שהורינו עשו אז, היה זהה. הפקירו אותנו. לפחדים. לחלומות. לבדידות. להרטבות הלילה. לחסדיה של השומרת.

לפעמים היתה מטפלת חמה, לפעמים מנוכרת. הן היו מתחלפות כל הזמן. במקרה של בית הילדים שלי — היא היתה לפעמים מכה. אני הייתי 'ילד טוב רוחמה', אז כמעט שלא חטפתי. אבל במשך שנים, לנגד עיני היא הכתה ילדים 'רעים'.

כשסיפרו להורים, הם גילגלו עיניים וכמעט תמיד התייצבו לצד המטפלת. האופציה של לצאת מולה היתה לא ריאלית מבחינתם. המסר שקיבלתי היה חד־משמעי: אני נתון לחסדיה. אין מי שיגן עלינו מפניה. אין מי שיתמוך. אין מי שיתקן עוולות ועיוותים.

כשהייתי בן שש, היה לי כלב שקראו לו כושי. והיה בקיבוץ איזה טיפוס מוטרף אחד שהיה אחראי על הצאן. כבשה נטרפה, והוא החליט שכושי טרף אותה. הוא קשר אותו לעץ והרג אותו במכות טורייה על הראש. אמנון ורותי באו לבית הילדים וסיפרו לי על כך. היו אנשים שראו את המחזה הזה. היו גם ילדים עדים. איש לא עצר אותו. בסוף התברר שאת הכבשה טרף זאב. התאבלתי על הכלב שלי. וחיכיתי לראות מה יעשו לאיש. לא עשו לו כלום. בקיבוץ, כלב זה כלב. אמנון ורותי לא אמרו כלום. אף אחד אחר לא אמר כלום. הבנתי שככה זה. אין למה לצפות.

אבל הדבר אולי הכי חמור הוא שהיינו טרף קל לסוטים שהיו בקיבוץ. כן, זה גילוי מדהים, אבל גם בקיבוץ, כמו בכל קהילה אנושית, היו פרוורטים. ולא היה קל ופשוט בשבילם מאשר לאתר את השעות שבהן בית הילדים מופקר ונטוש. לבוא, ללטף, לבצע מעשים מגונים. למזלי, לא חוויתי את זה על בשרי. אבל אני מכיר מקרוב, וממקור ראשון, לא מעט מקרים.

לפני כמה שנים באתי יום אחד אל אמנון ורותי ושאלתי אותם: איך לא חשבתם על ההשלכות? איך לא שאלתם את עצמכם, מה יקרה לילדים שלנו? הם עמדו מולי כמו אילמים. לא היתה להם תשובה. הם פשוט לא חשבו. בנסיבות של אז, הם אמרו לי, היה נדמה להם שהם עושים בשבילנו את הטוב ביותר. זהו."

***

ניגוד בולט עמד בין התביעה המשפטית לבין הניסוח והתיאורים שבהם בחר נחשון להציג את חיינו דרך מילון המונחים שבנה. כמו הניגוד בין ספרות לחיים.

האפקט שעלה מהדברים היה מתעתע כמו הד, שאינו מעיד על מקור הרעש, אלא מעביר אותו הלאה: האם אני תובעת לצדו? נתבעת על ידו? מגינה בלבי על הורי, שעוד חיו בקיבוץ באותה התקופה, מפני רעיון התביעה?

ראיתי בדברים של נחשון מיצג אמנותי של ניסוי מחשבתי: התביעה המשפטית כיצירה. האם אפשר לתבוע על אהבה נכזבת? ואולי דווקא חוסר התוחלת שגלום בעצם רעיון התביעה, מבטא את נכזבותה של האהבה. ואולי זאת תביעה למחשבה. תביעה להכרה בסבל של אלה שסבלו.

 

 

יעל נאמן

יעל נאמן (נולדה ב-1960) היא סופרת ישראלית.

עורכת ספרים (עבדה כעורכת בהוצאת "מפה") וכותבת. בנוסף על ספריה פרסמה סיפורים ושירי פרוזה בכתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור. מחזה פרי עטה (בשיתוף אמיר רותם) עלה על הבמה בפסטיבל "פותחים מסך" בתיאטרון בית ליסין ב-2006.
נאמן היא כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2015.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yc7wanb9
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

קשה לקרוא את ספרה של יעל נאמן בלי שרוח הבלהות של 7 באוקטובר תרחף מעליו יוענה גונן הארץ 29/10/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 95 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 26 דק'
  • קריינות: טלי קרק
  • זמן האזנה: שעה ו 39 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
92 דירוגים
27 דירוגים
30 דירוגים
20 דירוגים
7 דירוגים
8 דירוגים
13/9/2024

סך הכל היה סבבה, מה כבר ידענו. קפה שחור עם קרומים של חלב בבוקר. סודה קפואה עם גזים בצפיפות של החלל החיצון בצהריים. צ'יפס וכבדים של עוף באמצע הלילה. ומלא מתנדבים ומתנדבות מי בכלל צריך הורים... מחכה בציפיה לספר הבא : "מה יגידו"

4
30/8/2024

נהדר!

2
1/10/2024

מעניין כתוב מעולה אבל כבר לא מחדש הנושא נטחן עד דק.

1
1/1/2025

בוקס בבטן. מטלטל ומכמיר לב. ספר שמתאים מאד לשמיעה. הקריינות מצויינת! יש כמה תקלות בעריכה שגרמו לקיצוץ כלשהו בקול. בסך הכל, מיד כשסיימתי לשמוע התחשק לי להתחיל הכל מהתחלה

1/12/2024

קריינות מצויינת. ספר מעניין וכתבו טוב

27/10/2024

קראתי בשקיקה מבלי לעצור ריגש אותי מאד גם אני משם.

24/10/2024

מרגש ומזכיר נשכחות. נגמר פתאום... רציתי להעמיק עוד

21/10/2024

הרגשתי והבנתי את הספר ברמה הכי עמוקה שאפשר לדמיין. שלא כנחשון חשתי כבוד גדול להורי ולדור הזה שמתוך האפר והאבק ניסו לעשות משהו טוב יותר וגדול יותר. הכישלון המפואר שלהם ניכר ותואר על ידי יעל, נחשון ורבים אחרים. באופן אישי ניצלתי מהניסוי המלא כי אצלנו העבירו את הילדים ללינה משפחתית ברגע שיכלו ולי זה קרה בגיל 6 וזאת בזכות העצמאות הפוליטית והחברתית של הקיבוץ שבו גדלתי. תודה יעל.

17/10/2024

היה מעניין. אני בעצמי "בן קיבוץ" והשאלות שעולות בספר קרובות ללבי. בנוסף - הספר כתוב בכשרון.

17/10/2024

מעולה, כואב לקרוא, במיוחד לבת קיבוץ שחוותה על בשרה את התאורים

17/10/2024

ספר עצוב ונוגע מאוד על היתמות נפשית של שורדי ה״לינה המשותפת״ בקיבוצים על כל נגזרותיה.משלב באופן מרתק וחי קטעי עדות חיה בסיפורת ותיעוד דקומנטרי.

21/9/2024

הספר כתוב מצוין, קולח ומעניין. יעל מיטיבה לתאר את הוויית הקיבוץ בשילוב מופלא של מבט היסטורי ועכשווי, באהבה ובניתוח חד

15/9/2024

כבת קיבוץ שעזבה, הספר חדר לי עמוק ללב. הוא דיבר על הכל. פתוח, זועק, אוהב וכואב. הוגש ללא שיפוטיות. אהבתי

15/9/2024

ספר - שהוא מסמך מרתק, אנשים שגדלו וגידלו ילדים בקיבוץ בלינה המשותפת ייחוו ללא ספק טלטלה ממשית. יעל נאמן לא מאכזבת, סופרת נהדרת.

2/9/2024

בן קיבוץ פעם, בן קיבוץ תמיד, שתרצה או לא תרצה, שהיה לך טוב או שהיה לך רע - זהו בכמה מילים תמצית הספר. מלא חוויות (ועבורי זכרונות) טובות או קשות, המאפיינות חלקית את הזהות השיוכית של "בן קיבוץ".

2
11/1/2025

קודם כל צריך לציין שזה ספרון, 70 עמודים. מעבר לכך, כבן קיבוץ תמיד מרתק לקרוא את יעל נאמן. הספר לא מחדש המון מעבר ל״היינו העתיד״, אלא יותר מצליב את החוויה של נאמן עם החוויות של נחשון גולץ, כפי שנכתבו בעיתון הארץ בשנת 2000.

1
7/3/2025

ספר קצר ובועט חזק בבטן. יעל נאמן בסגנון הייחודי שלה מצליחה לקחת סיפור מציאותי ולשזור סביבו את הסיפור. זה סיפור על קיבוץ אבל לא רק לקיבוצניקים

5/3/2025

ההתייחסות לנושא חינוך הילדים בקיבוץ בצורה כה ישירה ראוי להערכה. הערכתי גם את גילוי הלב של יעל. הספר כתוב בסגנון מיוחד, קצת כספר עיון אך נקרא בשטף של ספר עלילתי.

11/1/2025

למרות שהאמנתי לו, ממש התקשיתי להכנס לליבו של נחשון, כי זה לא דומה במאום לחוויה שלי כמי שגדל בקיבוץ וגידל בו את שלושת ילדיו. אני יליד 51, בקיבוץ השמוצניק שלי רק שני ילדים מכלל בני הקיבוץ קראו להוריהם בשם, לא שמעתי על הורים שנעלו את החדר בלילה כדי שאם הילד יברח מבית הילדים לא יוכל להכנס!!!, עד היום כאשר אני פוגש בן כיתה, אני מזהה בקלות את החותם (לטוב ולרע) שהשאירו בו הוריו באותן 4 שעות של שהייה ביחד.

30/11/2024

הכרתי מעט את חיי הקיבוץ , כצופה מבחוץ כילדה קינאתי בילדים ״החופשיים״ היום אני יודעת אחרת. בספר מצאתי אמת חריפה אפילו יותר מששמעתי בבגרותי. הספר היה מאוד מעניין. מעורר מחשבה, והבנת הנקרא. 😓

19/11/2024

הספר ריגש אותי אבל גם הטריד קצת

2/11/2024

ספר מרגש כתוב קליל ומסקרן מאד מעורר מחשבה

24/10/2024

כאב וזיכרון עצוב למי שחשב שזוהי הדרך

22/10/2024

אני אוהבת את הכתיבה של יעל נאמן. הספר עוסק בנושא שדובר בו לא מעט, אבל בעיני תמיד מעניין.

16/10/2024

הספר היה מעניין. אבל, הציטוטים של נחשון היו מרובים מידי. אני מעדיפה לקרוא את מה שיעל חושבת. בעיה נוספת היתה השטחיות בהצגת הנושא של הלינה המשותפת בקיבוצים. אין ספק שהיה הבדל גדול בין הורים שחוו לינה משותפת לבין רבים שהגיעו לקיבוצים כבני גרעינים או נישאו לבני קיבוצים.

12/10/2024

ספר קצר שרציתי שלא ייגמר. הספר, בקריינות מצוינת מותאמת, כאילו הכותבת קוראת אותו, נשמע כמו מתאבן. רק ההתחלה. נשארתיבתחושה שאני רוצה לשמוע עוד על המחקר של נחשון ושלה על ה' ניסוי' על בני הקיבוץ...

9/10/2024

מענין מאד. מעורר חשיבה חדשה על חיים שחיינו אותם ולא ידענו שהיו קשיים לחלק מאיתנו.

7/10/2024

ספר כתוב מצויין. נקרא בנשימה אחת

5/10/2024

הקראה מצויינת לסיפור מרתק ומשכיל לעירוני שמעולם לא הכיר את חוויית הגדילה כילד בקיבוץ. בעיקר ההתלבטויות של בוגר הקיבוץ אל מול שאלת האם זה היה טוב או רע. מומלץ בהחלט.

3/10/2024

ספר מעניין. אני מסכים עם נחשון ומשתומם על האוביקטיביות כביכל של יעל...

16/9/2024

ספרון שמיטיב לתאר את עולמם של בני הקיבוץ בעבר ונוגע עמוק במהות ההתפתחות והגדילה שלהם. בשבילי, כבת קיבוץ, זו הייתה חווית קריאה מרגשת מאד. תודה

15/9/2024

המהלך שנאמן עושה הוא הרבה יותר מלדבר רק על הקיבוץ - היא נוגעת בזכרון, ברבדים ובהתסעפויות שלו, ומקלפת לאט לאט בנסיון למצוא את הגרעין הבודד של מה שהיה. מובן שאי אפשר להגיע אליו ולכן היא בדרכה המופלאה שלה, מבצעת את התחקיר וחושפת לאט לאט את המבנים, בדיוק כמו בספריה הנפלאים הקודמים. זה ספר קטן וחכם, אבל גם עצוב, מפיח תקווה ומייאש בו זמנית.

10/9/2024

אכזב

6/9/2024

יעל נאמן היא סופרת נפלאה אבל הספר הזה, או שמא ספרון, אינו מספק תחושת קריאה כמצופה. זה טקסט יפה, אבל זו לא ספרות וזה לא באמת ספר. מבין ספריה, זה ללא ספק החלש שבהם.

1
28/8/2024

הספר היה מאוד מעניין, אבל אורכו הוא כשל פרק מספר ואף אחד לא מזהיר מראש והמחיר הוא כשל ספר באורך מלא.

1
28/12/2024

כתיבה מסאית מעניינת. היה מקום אולי להרחיב קצת על עצמה לצד סיפורו של נחשון.

5/11/2024

היה מענין , אך לא סוחף ברמה של ספרה "היינו העתיד"

28/10/2024

שאלות מעוררות מחשבה שמנוסחות בצורה יצירתית ואסטתית. אני לא בטוח אם זה כך עבור מי שלא נולד וגדל בקיבוץ.

17/10/2024

ספר מעניין, מעור מחשבה

5/10/2024

היה לי טוב

4/10/2024

פעם ראשונה שקראתי ספר של יעל נאמן. השילוב בין כתיבת ממואר, מסה וסיפורת יוצר קריאה חקרנית: סקרנות ועניין להבין קוו או קווי עלילה לצד געגוע ורגש מאופק ש"מדבר אלי", קול מוכר כמי שגדלה בקיבוץ. השאלה אם היה לך טוב או היה לך רע נשארת פתוחה

30/9/2024

כמו בכל חברה יש המצליחים ויש את אלו שפחות. המחברת כותבת על השני שמוצא סיבה ותירוץ למכאוביו ותסכוליו. תביעה משפטית מופרכת. האם ניתן לתבוע את אבות הציונות ומייסדי המדינה על "ניסוי" הקמת מדינת ישראל. הרי גם כאן יש נפגעים בדרך!

25/9/2024

הזדהיתי לגמרי עם נחשון. יעל נאמן בעיקר מצתתת אותו. מסתייגת מהעובדה שהנושא מוצף עכשיו מחדש, שנה לאירועי 7 לאוקטובר, בייחוד מאחר שרוב הקיבוצים עברו מזמן ללינה משפחתית..

21/9/2024

ספר מרגש לבני קיבוץ. מבנה ספרותי מעורב, עובדות, ביקורת וחוויות אישיות. העברתי איתו בכיף שעתיים במלון בשטוקהולם.

19/9/2024

פרשת נחשון גולץ לא היתה מוכרת לי. הייתי שמח אם הסיפור שלו היה מקבל הרבה יותר משקל מאשר ניתוחי המחברת וחוויותיה בעקבות הפרשה ההיא. ובכל זאת תודה שהעלית זאת מאוב.

28/8/2024

הספרון הקצר הזה הוא למעשה מעין מסה, שיש בה אחוז ניכר מאוד של ציטוטים מראיון עיתונאי שנתן נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה לעיתונאית במוסף הארץ בזמנו. וכן ציטוטים רבים מאוד מקטעי שיחה עמו. חלקה של נאמן בספר מתמצה בעיקר בקטעי מעבר, חלקם מהורהרים, חלקם יפים, ואחרים סובבים שוב סביב אותו נושא עצמו שעסקה בו בספריה הקודמים. בית הילדים, הקיבוץ, והזיכרונות. אלמלא קטעי הראיון החזקים של נחשון גולץ, שמהווים את עיקר הטקסט, ספק אם היה כאן ספר.

2
10/10/2024

ספר מעניין אבל מרגיש שהוא ספר על הקיבוץ ליוצאי הקיבוץ ולא למי שגדל בסביבה שונה ומתעניין. הרגיש לי קצת חסר

27/9/2024

מאכזב, בעיקר אחרי מסע פרסום נרחב. חוזרת על עצמה

9/3/2025

מעפן ממש

13/11/2024

הספר ממש איכזב אותי. קראתי את ספריה הקודמים של נאמן ואהבתי. הספר הזה גם שיעמם אותי וגם לא הצלחתי להזדהות. כבוגרת הלינה המשותפת בקיבוץ, חוויתי ילדות מאושרת וזיכרונותי טובים.

14/10/2024

מאכזב. חוזרת על עצמה. יש חלקים לא ברורים. למרות שברור שנעשה עוול גדול בלינה משותפת

30/9/2024

נמאס כבר לשמוע את השתו לנו אכחו לנו על החינוך המשותף. כבר שמענו אותו דבר ואת לא מחדשת כלום. מייגע. דווקא אהבתי את הספר הראשון שלך " היינו העתיד" אבל זה מיגע מאד

26/10/2024

null

סקירות וביקורות

קשה לקרוא את ספרה של יעל נאמן בלי שרוח הבלהות של 7 באוקטובר תרחף מעליו יוענה גונן הארץ 29/10/2024 לקריאת הכתבה >
היה לך טוב או היה לך רע? יעל נאמן

1

שואלים: לך היה טוב או היה רע בילדות בקיבוץ?

אומרים: כל אלה שאומרים שהיה רע, שיזכרו, גם במשפחות העירוניות, הנורמליות והנורמטיביות כביכול, יכול להיות רע.

אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים.

 

לא משנה באיזה אחוז היית, אף פעם אי־אפשר היה להכחיש שהיו כאלה שהיה להם רע.

גלוי לעיני כול, סבלם של האחרים הגיע אלינו כהד קרוב. את מי שבכה אפשר היה לשמוע בחדר בית הילדים וגם בחדרים הסמוכים. תופעת לוואי שאולי לא הובאה בחשבון בלינה המשותפת — חדירת הסבל של הילדים מאחד לשני.

נחשון גולץ לא היה בתשעים אחוז. ולא בעשרה. הוא קִיים שבר עשרוני של אחוז שהוא חי בו בבדידות מוחלטת. הוא עשה מעשה שאף אחד לא עשה, לא לפניו ולא אחריו. הוא התראיין לעיתון "הארץ" והצהיר על כוונתו לתבוע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף.

עיקרי טענותיו של נחשון התפרסמו בכתבה של ורד לוי־ברזילי במוסף "הארץ" בשנת 2000.

את האישום הוא מתאר שם כך: "האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים, בית, כסף, עבודה, אדמה."

הוא אומר לוורד לוי־ברזילי, בתחילת הכתבה: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים, אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים. ומדובר, כידוע, באלפים."

***

נחשון גולץ לא גדל בקבוצת "נרקיס" שבה גדלתי, ולא ביחיעם, הקיבוץ שבו נולדתי. הוא גדל בקבוצת "רקפות" ונולד בקיבוץ רוחמה, בדרום הארץ. הוא צעיר ממני בתשע שנים. כשהכתבה על נחשון התפרסמה במוסף "הארץ", חייתי כבר עשרים שנה בתל אביב, הייתי בת ארבעים. הרגשתי אחרת לגמרי ממה שנחשון תיאר, אבל ידעתי שהוא יכול היה להיות אחד הילדים בבית הילדים שבו גדלתי בקבוצת "נרקיס", במיטה ממול, אחד מארבעה. לצד כל מיטה ניצבה ארונית קטנה. מעל המיטה שלי היתה תלויה תמונה, עבודת אפליקציה, ככה קראנו לזה, של ילדה רזה. רגליה וידיה היו עשויות ממנקי מקטרות. היא לבשה חולצת טריקו עם פסים בכתום ולבן וחצאית לבד ירוקה. היו לה שתי צמות שחורות דקות עשויות מחוטים. אני לא יודעת מי בחר לנו את התמונות או מי יצר אותן. אולי עשינו אותן בעצמנו בשיעורי המלאכה, לצד צבעי הבטיק שלמדנו לרקוח על פתיליות ולצד החותמות שיצרנו מתפוחי אדמה? האם היתה תלויה תמונה מעל כל אחת מהמיטות? נקשרתי לילדה שבתמונה. קירות החדר היו צבועים בצבע שמן צהוב (צבע שמן מקל על רחיצת הקירות). בהיתי בקירות ובתמונה בזמן שכבר אסור היה לקרוא במהלך מנוחת הצהריים, כשהמטפלות היו מפטרלות במסדרון. הכרתי כל סדק בצבע השמן. בלילות בהיתי בקירות ובתמונה בזמן שהמטפלת קראה לנו סיפורים מקצה המסדרון שלאורכו היו חדרי השינה. לא ראינו אותה, רק קולה נשמע. הסיפורים או השירים שקראה עפו מקצה המסדרון והגיעו לכל הילדים בכל החדרים, והמילים נכרכו סביבנו כמו שמיכה. צבע השמן הצהוב, הרחיץ, היה הופך אז לזהב.

***

הרעיון של נחשון להגיש תביעה בשל נזקי הלינה המשותפת היה כל כך חריג, מסנוור — כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה — עד שבהתחלה היה קשה, מבהיל ממש, לקרוא את המילים. אלה גררו במהלך השבועות שאחרי פרסומן נהר של תגובות מבוהלות ותוקפניות.

במרכז התביעה עמד ניתוח מפורט של מושגי היסוד שאותם, לטענת נחשון, עיוות אצלו ניסוי הלינה המשותפת ושגרמו לו מה שהוא מכנה נכות רגשית: "בית", "הורים", "אחים ואחיות", "פרטיות", "עבודה וכסף", ועוד.

 

כך כתב נחשון את תחילת הערך "הורים":

 

הורים

"ברוחמה, בזמנים שאני הייתי ילד קטן — שזה לא לפני 80 שנה, אני רק בן 31 — לא אמרנו אמא או אבא. קראו להורים בשמם הפרטי. זה היה משהו סמלי ששיקף מציאות רגשית אמיתית. בשבילי הם היו אמנון ורותי. מה זה הורים? האם העובדה ששני אנשים הולידו ילד הופכת אותם להוריו?

מתוך 24 שעות ביממה, שהיתי במחיצתם שעתיים־שלוש. אלה היו אמורות להיות שעות איכות צרופות. בכתובים של התנועה הקיבוצית זה הוגדר כשעות חוויה של יחד ואהבה. אבל הם היו אחרי יום עבודה. עייפים. היו להם העניינים שלהם, הבעיות שלהם. איזה בן אדם יכול כמו שעון שווייצרי להתכוונן דווקא באותה שעה להיות ב'איכות של יחד' עם הילד שלו? אין דבר כזה. יצא שהשעות המעטות האלה הפכו לשגרה סתמית שגם בה לא היה כלום. בקושי הייתי מרגיש אותם, וכבר היו ארוחת הערב, והפרידה מהם. מעולם לא נוצרה קרבה אמיתית, לא היתה אינטימיות. גדלתי עם תחושה עמוקה של היעדר הורים. הרגשה של יתמות.

עם רותי ואמנון, שהם, כביכול, אמא ואבא שלי, לא ישנתי ביחד. אני זוכר לילה אחד, כשנסענו מחוץ לקיבוץ, שבו ישנתי בפעם האחת והיחידה בחיי עם כל המשפחה באותו מקום. הורי לא רחצו אותי. לא האכילו אותי. לא חינכו אותי. לא קמו אלי בלילה כשהייתי תינוק בן שבועות ספורים. לא ישבו על ידי בלילה כשחלמתי חלום רע. לא שמעו כשבכיתי. כשגדלתי קצת, הם הניחו לי להיות, בגיל ארבע, חמש, עם עוד ילדים, לבד, בלילות. ה'שומרת' שהיתה כביכול אחראית עלינו, היתה אחראית גם על התינוקות. התינוקות היו בבית התינוקות, לא בבית הילדים, שזה היה מבנה אחר. בינינו לבינה היה ה'שמרטף', אינטרקום שדרכו היא היתה אמורה לשמוע אם מישהו אצלנו בוכה.

בכינו, זה לא עזר לנו. היינו מתעוררים מפחד, וקוראים לה. אם באותו הזמן אחד (או יותר) מששת התינוקות שעליהם השגיחה לא צרח, ואם בכלל היא היתה שומעת אותי, אולי אחרי חצי שעה היא היתה מגיעה. בדרך כלל, לא. בכיתי עד שנרדמתי.

היום, כשהורים משאירים ילד בגיל כזה לבד בדירה, זאת עבירה פלילית. מה שהורינו עשו אז, היה זהה. הפקירו אותנו. לפחדים. לחלומות. לבדידות. להרטבות הלילה. לחסדיה של השומרת.

לפעמים היתה מטפלת חמה, לפעמים מנוכרת. הן היו מתחלפות כל הזמן. במקרה של בית הילדים שלי — היא היתה לפעמים מכה. אני הייתי 'ילד טוב רוחמה', אז כמעט שלא חטפתי. אבל במשך שנים, לנגד עיני היא הכתה ילדים 'רעים'.

כשסיפרו להורים, הם גילגלו עיניים וכמעט תמיד התייצבו לצד המטפלת. האופציה של לצאת מולה היתה לא ריאלית מבחינתם. המסר שקיבלתי היה חד־משמעי: אני נתון לחסדיה. אין מי שיגן עלינו מפניה. אין מי שיתמוך. אין מי שיתקן עוולות ועיוותים.

כשהייתי בן שש, היה לי כלב שקראו לו כושי. והיה בקיבוץ איזה טיפוס מוטרף אחד שהיה אחראי על הצאן. כבשה נטרפה, והוא החליט שכושי טרף אותה. הוא קשר אותו לעץ והרג אותו במכות טורייה על הראש. אמנון ורותי באו לבית הילדים וסיפרו לי על כך. היו אנשים שראו את המחזה הזה. היו גם ילדים עדים. איש לא עצר אותו. בסוף התברר שאת הכבשה טרף זאב. התאבלתי על הכלב שלי. וחיכיתי לראות מה יעשו לאיש. לא עשו לו כלום. בקיבוץ, כלב זה כלב. אמנון ורותי לא אמרו כלום. אף אחד אחר לא אמר כלום. הבנתי שככה זה. אין למה לצפות.

אבל הדבר אולי הכי חמור הוא שהיינו טרף קל לסוטים שהיו בקיבוץ. כן, זה גילוי מדהים, אבל גם בקיבוץ, כמו בכל קהילה אנושית, היו פרוורטים. ולא היה קל ופשוט בשבילם מאשר לאתר את השעות שבהן בית הילדים מופקר ונטוש. לבוא, ללטף, לבצע מעשים מגונים. למזלי, לא חוויתי את זה על בשרי. אבל אני מכיר מקרוב, וממקור ראשון, לא מעט מקרים.

לפני כמה שנים באתי יום אחד אל אמנון ורותי ושאלתי אותם: איך לא חשבתם על ההשלכות? איך לא שאלתם את עצמכם, מה יקרה לילדים שלנו? הם עמדו מולי כמו אילמים. לא היתה להם תשובה. הם פשוט לא חשבו. בנסיבות של אז, הם אמרו לי, היה נדמה להם שהם עושים בשבילנו את הטוב ביותר. זהו."

***

ניגוד בולט עמד בין התביעה המשפטית לבין הניסוח והתיאורים שבהם בחר נחשון להציג את חיינו דרך מילון המונחים שבנה. כמו הניגוד בין ספרות לחיים.

האפקט שעלה מהדברים היה מתעתע כמו הד, שאינו מעיד על מקור הרעש, אלא מעביר אותו הלאה: האם אני תובעת לצדו? נתבעת על ידו? מגינה בלבי על הורי, שעוד חיו בקיבוץ באותה התקופה, מפני רעיון התביעה?

ראיתי בדברים של נחשון מיצג אמנותי של ניסוי מחשבתי: התביעה המשפטית כיצירה. האם אפשר לתבוע על אהבה נכזבת? ואולי דווקא חוסר התוחלת שגלום בעצם רעיון התביעה, מבטא את נכזבותה של האהבה. ואולי זאת תביעה למחשבה. תביעה להכרה בסבל של אלה שסבלו.