לדעת אישה

 יואל הרים את החפץ מן המדף והתבונן בו מקרוב. עיניו כאבו. המתווך חשב שיואל לא שמע את שאלתו, ועל כן חזר עליה: ״נלך להציץ מאחורי הבית?״ למרות שכבר החליט, לא מיהר יואל לענות. רגיל היה להשהות את תשובותיו, ואפילו על שאלות פשוטות כמו מה שלומך או מה אמרו בחדשות. כאילו המלים הן חפצים אישיים
שלא טוב לו להיפרד מהם. המתווך חיכה. ובינתיים היתה שתיקה בחדר. שהיה מרוהט בעשירות: שטיח כחול־כהה רחב ועמוק, כורסאות, ספה, שולחן־קפה עשוי עץ מהגוני בסגנון אנגלי, טלוויזיה מתוצרת זרה, עציץ־ פילאדנדרום גדול מאוד בפינה הנכונה, אח מלבנים אדומות ובתוכה שישה בולי־עץ בנויים זה על זה במצולב, לנוי ולא לאש. ליד אשנב־ ההגשה שבין החדר והמטבח עמדו שולחן־אוכל שחור ושישה כיסאות שחורים גבוהי מסעד. רק התמונות הוסרו מן הקירות: בסיד
ניכרו מלבנים בהירים. המטבח, מבעד לדלת הפתוחה, היה סקאנדינאבי ומלא אבזרים חשמליים חדישים. גם ארבעת חדרי־ השינה שראה לפני כן היו מקובלים עליו. יואל חקר בעיניו ובאצבעותיו את הדבר שלקח מן המדף. היה זה קישוט, פסל קטן, עבודת חובב: טורף ממשפחת החתוליים, מגולף בעץ־זית חום ומשוח בשכבות של לכה. לסתותיו היו פעורות לרווחה והשיניים לטושות. שתי הכפות הקדמיות היו מתוחות באוויר בתנופת־זינוק מרהיבה, הרגל הימנית האחורית גם היא באוויר, מכווצת עדיין ותפוחת שרירים מעוצמת הקפיצה, ורק הכף השמאלית האחורית מנעה בעד ההינתקות וקרקעה את החיה אל כנה עשויה פלדת אלחלד. הגוף התנשא בזווית של ארבעים וחמש מעלות והיתה זו מתיחות כה עזה עד שיואל כמעט חש בבשרו שלו את מכאוב כף הרגל המוצמדת ואת ייאוש הזינוק העצור. לא טבעי ולא אפשרי היה הפסל בעיניו, אף שהאמן הצליח לכפות על החומר גמישות חתולית מצוינת. ככלות הכול לא היתה זו מלאכת חובב.
פרטי המלתעות והטפרים, פיתול השדרה הקפיצית, מתח השרירים, התקמרות הבטן כלפי פנים, מלאות הסרעפת בתוך בית־הצלעות החזק, ואפילו זווית אוזני־החיה המשוכות, שטוחות כמעט, אל אחורי הראש - הכול הצטיין בפירוט חד ובסוד ההתגרות הנועזת במגבלות החומר. לכאורה היה זה גילוף־עץ מושלם שהשתחרר מעציותו והשיג חיוניות אכזרית, חריפה, כמעט מינית. ואף־על־פי־כן דבר־מה לא עלה יפה. משהו היה מוטעה, מופרז, כביכול גמור מדי או לא גמור עד הסוף. מה היתה הטעות לא הצליח יואל לגלות. עיניו כאבו. שוב ניעור בו החשד שזוהי מלאכת חובב. אבל היכן הפגם? רוגז קל, גופני, התעורר בו, עם איזה גירוי רגעי להתמתח על קצות אצבעותיו. אולי גם מפני שהפסלון עם שגיאתו הסמויה נראה כמפר בעליל את חוקי הכובד: משקל הטורף בכפו נדמה כבד ממשקלו של כן־ הפלדה הדק שהיצור שאף להתנתק ממנו ונתפס בו בנקודת־מגע זעירה למדי בין כף הרגל האחורית לבין הבסיס. בנקודה זו עצמה ריכז יואל עכשיו את מבטו. הוא גילה שהכף שוקעה בתוך גומחה מילימטרית שנחצבה במשטח הפלדה. אבל איך? כעסו העמום העמיק כאשר הפך את החפץ ולהפתעתו לא מצא מלמטה שום סימן להברגה ששיער כי מן ההכרח שתהיה שם, להצמיד את הכף אל הכן. הוא חזר והפר את הפסלון: גם בבשר החיה, בין טופרי הרגל האחורית, לא היה סימן לבורג. מה עוצר אפוא את המעוף ובולם את זינוק־הטרף? ודאי לא דבק־מגע. כובד־הפסל לא היה מאפשר לשום חומר הידוע ליואל לרתק לאורף ימים את היצור אל הקרקע בנקודת־חיבור כה מצומצמת בעוד הגוף הנטוי חורג מן הבסיס באלכסון חריף לפנים. ואולי הגיע הזמן להיכנע ולהתחיל להשתמש במשקפי קריאה. אלמן בן ארבעים ושבע וכבר בפנסיה מוקדמת, איש פנוי כמעט מכל הבחינות, מה טעם להתעקש להכחיש אמת פשוטה: עייף. ראוי למנוחה וזקוק לה. עיניו צורבות לפעמים ויש שהאותיות מתערפלות, בעיקר לאור מנורת־הקריאה בלילה. ואף־על־פי־כן השאלות העיקריות לא פתורות: אם הטורף כבד מן הבסיס ומזדקר כמעט כולו אל מעבר לו, היה על הדבר להתהפך, אם הצימוד הוא בדבק - צריך היה להינתק כבר מזמן. אם החיה מושלמת, מה פגימתה הלא־נתפסת. מה מקור התחושה שיש פגם. אם יש תחבולה חבויה, מה היא התחבולה הזאת. סוף־סוף, בזעף עמום - יואל רגז גם על הכעס שהתעורר בו, משום שראה עצמו איש מאופק וקר־רוח - תפס בצוואר הטורף וניסה, לא בכוח, להפר את הקסם ולשחרר את החיה הנהדרת מייסורי אחיזתה המסתורית. אולי כך ייעלם גם הפגם הבלתי נתפס.
״עזוב,״ אמר המתווך, ״חבל. תיכף תשבור את זה. בוא נלך לראות את מחסן־הכלים בחצר? הגינה נראית קצת מוזנחת אבל אפשר כמו כלום לסדר אותה בחצי יום עבודה.״
בעדינות, בליטוף איטי, העביר יואל אצבע זהירה סביב החיבור הסודי בין החי והדומם. בכל זאת היה הפסל יצירת אמן שניחן בעורמה ובכוח ולא עבודת חובב. זיכרון עמום של ציור־צליבה ביזאנטי הבהב לרגע במחשבותיו: ציור שגם בו היה משהו לא מתקבל על הדעת ועם זאת מלא כאב. הוא הניע ראשו פעמיים מלמעלה למטה כמסכים עם עצמו םוף־סוף אחרי ויכוח פנימי. נשף וסילק מן החפץ גרגר אבק לא־נראה, או אולי את טביעת אצבעותיו, והחזירו בעצב למקומו על מדף חפצי הנוי בין אגרטל של זכוכית כחולה לבזיך עשוי נחושת.
״טוב,״ אמר, ״אני לוקח.״
״סליחה?״
״החלטתי לקחת.״
״את מה?״ שאל המתווך, נבוך, והביט בחשד קל בלקוח שלו. האיש נראה לו מרוכז, קשה, מחופר עמוק בחדרים הפנימיים של עצמו, עקשן, אבל גם פזור־דעת. המשיך לעמוד בלי תנועה, פניו אל המדף, גבו אל המתווך.
״את הדירה,״ אמר בשקט.
״וזהו? לא רצית לראות לפני זה את הגינה? והמחסן?״
״אמדתי: אני לוקח.״
״ומקובל עליך תשע מאות דולאר לחודש ותשלום לחצי שנה מראש? תחזוקה שוטפת על חשבונך מסים על חשבונך?״
״הולך.״
״אם כל הקליינטים שלי היו כמוך,״ צחק המתווך, ״הייתי כל היום בים. מפרשיות זה במקרה התחביב שלי. לפני זה תבדוק את מכונת־ הכביסה והכיריים?״
״אסתפק במלה שלך. אם יהיו בעיות נמצא אחד את השני. קח אותי למשרד שלך ונשב לגמור ניירות.״