אל תגידי לילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תגידי לילה
מכר
מאות
עותקים
אל תגידי לילה
מכר
מאות
עותקים

אל תגידי לילה

4.6 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1994
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 220 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 40 דק'

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

תקציר

סיפור אהבה בשני קולות קדמיים ועוד קול אחד ברקע. הקול שברקע הוא קול מספר השייך לעיירה קטנה וקצת נידחת. שני הקולות הקדמיים הם איש ואישה, לא צעירים, אוהבים, נאבקים זה בזו, מוותרים, שוב משלימים. מחזורי המאבק וההשלמה מחדשים את אהבתם ומזרימים בה חושניות חריפה. אל תגידי לילה קומדיה של עיירה מדברית מרוחקת : בבית פרטי בלילות השבת, או בבית-הקפה המקומי, נפגשים קציני צבא קבע ורעיותיהם המורות, מתווכי דירות, ראש העיר הקשישה, סוחר-נשק מזדקן, מתווכחים על משמעות החיים ועל הפוליטיקה והטלוויזיה, מתגעגעים לתל אביב, מתאמצים להתעלם מנוכחותו הקודרת של המדבר. אל תגידי לילה רומן שהוא גם שיר על מות ילדים, על כיסופים לילד שהיה ואיננו ועל ילדים שכבר לא יוכלו להיוולד. עמוס עוז המשיך כאן בחיפוש חילוני-רליגיוזי, בדרך לאיזו נקודת-השתוות המאפשרת לאהבה לדחות את קִרבת המוות.

פרק ראשון

1


בשבע בערב הוא יושב על מרפסת דירתו בקומה השלישית, רואה את הסתלקות היום ומחכה: מה מבטיח האור האחרון ומה יוכל לקיים.
לפניו חצר ריקה ובה פיסת דשא, הרדופים, ספסל וסוכת בוגנוויליאה מוזנחת. החצר מסתיימת בקיר אבנים שיש בו מִתאר של פתח חסום בנדבכי אבן. אבני החסימה חדשות יותר, בהירות, עכשיו נדמה לו שהן כבדות קצת פחות מאשר האבנים הראשונות. מאחורי הקיר עולים שני ברושים. כעת באור הערב צבע הברושים שחור ולא ירוק. הלאה משתרעות גבעות ריקות: שָם המִדבר. ושם מזדקף לפעמים עלעוֹל אפור, נרעד לרגע, מתעוות, נסחף, שוכך. וחוזר במקום אחר.
השמים מאפירים. יש עננים שקטים שאחד מהם מחזיר בבואה חלשה של אור השקיעה. השקיעה עצמה אינה במרפסת הזאת. על קיר אבן בסוף החצר ציפור נרגשת, כאילו כרגע נודע לה דבר שאין להכיל. ואתה?
יורד לילה. בעיירה נדלקים פנסי הרחובות וחלונות הבתים בין חושך לחושך. הרוח מתגברת ועִמה מגיע ריח מדורות ואבק. אור־־הירח פורש מסכַת מוות על הגבעות הקרובות, כאילו אינן עוד גבעות אלא צלילים נמוכים. המקום הזה הוא סוף העולם בעיניו. לא רע לו בסוף העולם: כבר עשה מה שיכול היה ומעכשיו הוא ממתין.
בכך הוא עוזב את המרפסת, נכנס פנימה, מתיישב, רגליו היחפות על שולחן הסלון, ידיו כבדות לצדי הכורסה כנמשכות אל קרירות הרצפה. את הטלוויזיה אינו מדליק וגם לא את האור. במורד הרחוב מכונית בלחישת צמיגים. כלבים נובחים אחריה. ומישהו מנגן בחלילית, לא מנגינה שלמה אלא סולמות פשוטים ההולכים וחוזרים על עצמם לכאורה בלי שום שינוי. הצלילים האלה יפים לו. בלב הבניין עוברת המעלית על פני הקומה שלו ואינה נעצרת. ברדיו בדירת שכנים מדברת קריינית כנראה בשפה זרה אבל גם בדבר הזה אין הוא בטוח עכשיו. קול של גבר בחדר המדרגות קובע: זה לא בא בחשבון. איש אחר משיב: לא אז לא, אל תלך, זה יבוא.
כאשר נפסקת לרגע רחישת המנוע במקרר נשמעים צרצרים מן הוואדי כמו מנקדים את הדממה. רוח קלה נכנסת, מעלעלת בווילונות, מרשרשת בעיתון על מדף, נושמת לרוחב החדר, מרעידה עלים בעציץ, יוצאת בחלון השני ושבה אל המדבר. לרגע הוא מחבק את כתפיו. העונג הזה מזכיר לו טעם של ערב קיץ בעיר אמיתית, אולי קופנהגן ששהה בה פעם יומיים. שם הלילה אינו מתנפל כי אם מגשש לאט. הינומת הדמדומים נמשכה שם שלוש או ארבע שעות עד שנדמה היה שהערב רוצה לגעת בשחר. פעמונים שונים צלצלו ובהם אחד שצליליו היו צרודים ודומים לשיעול. גשם רך חיבר את שמי הערב אל מי המיצר והתעלות. בגשם עברה חשמלית מוארת, ריקה, נדמה היה לו שראה כרטיסנית צעירה רוכנת לדבר עם הנהג ואצבעותיה היו מונחות על גב ידו, וחלפה, ושוב הגשם הדק, כאילו אור־הערב אינו עובר בו כי אם בוקע ממנו, והטיפות נפגשות עם רסיסי מזרקה בכיכר צדדית. שם המים השקטים מוארים מתוכם כל הלילה. שיכור מרופט, לא צעיר, ישב ונמנם על המעקה, ראשו המכוסה זיפי שיבה שקוע עמוק בחזהו, רגליו בנעליים אך בלי גרביים טבולות במי המזרקה. לא נע.
ומה השעה עכשיו?
הוא רוכן בחושך להביט בשעונו, רואה את מחוגי הזרחן ושוכח מה השאלה. אולי כך מתחיל תהליך הירידה האיטית מכאב לצער. שוב פורצים כלבים בנביחה, בפראות הפעם, בחרון, נובחים בחצרות ובמגרשים הריקים והנה גם מכיוון הוואדי והנה הלאה, מן החושך הרחוק, מן הגבעות, כלבי צאן של בדואים, וכלבים עזובים, אולי הריחו שועל, הנה יורדת נביחה אחת ליבבה ועוד אחת עונה לה, נוקבת, נואשת, כאילו אבוד לתמיד. וזה המדבר בליל קיץ: עתיק. אדיש. זגוגיתי. לא מת ולא חי. נוכח.
הוא מסתכל אל הגבעות מבפנים, מבעד לדלת־הזכוכית של המרפסת ומעבר לגדר־האבן שבסוף החצר. חש הכרת תודה ולא ברור לו על מה, האומנם תודה לגבעות. בן שישים, מוצק, פניו רחבים, גסים קצת, פנים גאליים איכריים, ארשת חשד או ספק עם צל של עורמה מוסתרת. יש לו שׂער שיבה גזוז כמעט עד השורש ושפם מאפיר, סמכותי. בהיותו בחדר, כל חדר, נדמה לאחרים שהוא תופס בו מקום רב יותר מכפי שגופו ממלא באמת. כמעט תמיד עינו השמאלית קמוצה, לא כקורץ אלא כמו בהתבוננות מרוכזת בחרק או בחפץ זעיר. ער ורפה הוא יושב בכורסה כאחרי שינה עמוקה. הקשרים השקטים שבין המִדבר והחושך מתקבלים על דעתו. אנשים אחרים עסוקים הערב בבילוי, בסידורים, בחרטה. הוא מצדו מאשר ברצון את הרגע הזה, שאינו נראה לו ריק. המדבר נכון לו כעת ואור־הירח מוצדק. מולו בחלון שלושה ארבעה כוכבים חריפים מעל לגבעות. בקול נמוך הוא מבטא: אפשר לנשום.

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1994
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 220 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 40 דק'
אל תגידי לילה עמוס עוז

1


בשבע בערב הוא יושב על מרפסת דירתו בקומה השלישית, רואה את הסתלקות היום ומחכה: מה מבטיח האור האחרון ומה יוכל לקיים.
לפניו חצר ריקה ובה פיסת דשא, הרדופים, ספסל וסוכת בוגנוויליאה מוזנחת. החצר מסתיימת בקיר אבנים שיש בו מִתאר של פתח חסום בנדבכי אבן. אבני החסימה חדשות יותר, בהירות, עכשיו נדמה לו שהן כבדות קצת פחות מאשר האבנים הראשונות. מאחורי הקיר עולים שני ברושים. כעת באור הערב צבע הברושים שחור ולא ירוק. הלאה משתרעות גבעות ריקות: שָם המִדבר. ושם מזדקף לפעמים עלעוֹל אפור, נרעד לרגע, מתעוות, נסחף, שוכך. וחוזר במקום אחר.
השמים מאפירים. יש עננים שקטים שאחד מהם מחזיר בבואה חלשה של אור השקיעה. השקיעה עצמה אינה במרפסת הזאת. על קיר אבן בסוף החצר ציפור נרגשת, כאילו כרגע נודע לה דבר שאין להכיל. ואתה?
יורד לילה. בעיירה נדלקים פנסי הרחובות וחלונות הבתים בין חושך לחושך. הרוח מתגברת ועִמה מגיע ריח מדורות ואבק. אור־־הירח פורש מסכַת מוות על הגבעות הקרובות, כאילו אינן עוד גבעות אלא צלילים נמוכים. המקום הזה הוא סוף העולם בעיניו. לא רע לו בסוף העולם: כבר עשה מה שיכול היה ומעכשיו הוא ממתין.
בכך הוא עוזב את המרפסת, נכנס פנימה, מתיישב, רגליו היחפות על שולחן הסלון, ידיו כבדות לצדי הכורסה כנמשכות אל קרירות הרצפה. את הטלוויזיה אינו מדליק וגם לא את האור. במורד הרחוב מכונית בלחישת צמיגים. כלבים נובחים אחריה. ומישהו מנגן בחלילית, לא מנגינה שלמה אלא סולמות פשוטים ההולכים וחוזרים על עצמם לכאורה בלי שום שינוי. הצלילים האלה יפים לו. בלב הבניין עוברת המעלית על פני הקומה שלו ואינה נעצרת. ברדיו בדירת שכנים מדברת קריינית כנראה בשפה זרה אבל גם בדבר הזה אין הוא בטוח עכשיו. קול של גבר בחדר המדרגות קובע: זה לא בא בחשבון. איש אחר משיב: לא אז לא, אל תלך, זה יבוא.
כאשר נפסקת לרגע רחישת המנוע במקרר נשמעים צרצרים מן הוואדי כמו מנקדים את הדממה. רוח קלה נכנסת, מעלעלת בווילונות, מרשרשת בעיתון על מדף, נושמת לרוחב החדר, מרעידה עלים בעציץ, יוצאת בחלון השני ושבה אל המדבר. לרגע הוא מחבק את כתפיו. העונג הזה מזכיר לו טעם של ערב קיץ בעיר אמיתית, אולי קופנהגן ששהה בה פעם יומיים. שם הלילה אינו מתנפל כי אם מגשש לאט. הינומת הדמדומים נמשכה שם שלוש או ארבע שעות עד שנדמה היה שהערב רוצה לגעת בשחר. פעמונים שונים צלצלו ובהם אחד שצליליו היו צרודים ודומים לשיעול. גשם רך חיבר את שמי הערב אל מי המיצר והתעלות. בגשם עברה חשמלית מוארת, ריקה, נדמה היה לו שראה כרטיסנית צעירה רוכנת לדבר עם הנהג ואצבעותיה היו מונחות על גב ידו, וחלפה, ושוב הגשם הדק, כאילו אור־הערב אינו עובר בו כי אם בוקע ממנו, והטיפות נפגשות עם רסיסי מזרקה בכיכר צדדית. שם המים השקטים מוארים מתוכם כל הלילה. שיכור מרופט, לא צעיר, ישב ונמנם על המעקה, ראשו המכוסה זיפי שיבה שקוע עמוק בחזהו, רגליו בנעליים אך בלי גרביים טבולות במי המזרקה. לא נע.
ומה השעה עכשיו?
הוא רוכן בחושך להביט בשעונו, רואה את מחוגי הזרחן ושוכח מה השאלה. אולי כך מתחיל תהליך הירידה האיטית מכאב לצער. שוב פורצים כלבים בנביחה, בפראות הפעם, בחרון, נובחים בחצרות ובמגרשים הריקים והנה גם מכיוון הוואדי והנה הלאה, מן החושך הרחוק, מן הגבעות, כלבי צאן של בדואים, וכלבים עזובים, אולי הריחו שועל, הנה יורדת נביחה אחת ליבבה ועוד אחת עונה לה, נוקבת, נואשת, כאילו אבוד לתמיד. וזה המדבר בליל קיץ: עתיק. אדיש. זגוגיתי. לא מת ולא חי. נוכח.
הוא מסתכל אל הגבעות מבפנים, מבעד לדלת־הזכוכית של המרפסת ומעבר לגדר־האבן שבסוף החצר. חש הכרת תודה ולא ברור לו על מה, האומנם תודה לגבעות. בן שישים, מוצק, פניו רחבים, גסים קצת, פנים גאליים איכריים, ארשת חשד או ספק עם צל של עורמה מוסתרת. יש לו שׂער שיבה גזוז כמעט עד השורש ושפם מאפיר, סמכותי. בהיותו בחדר, כל חדר, נדמה לאחרים שהוא תופס בו מקום רב יותר מכפי שגופו ממלא באמת. כמעט תמיד עינו השמאלית קמוצה, לא כקורץ אלא כמו בהתבוננות מרוכזת בחרק או בחפץ זעיר. ער ורפה הוא יושב בכורסה כאחרי שינה עמוקה. הקשרים השקטים שבין המִדבר והחושך מתקבלים על דעתו. אנשים אחרים עסוקים הערב בבילוי, בסידורים, בחרטה. הוא מצדו מאשר ברצון את הרגע הזה, שאינו נראה לו ריק. המדבר נכון לו כעת ואור־הירח מוצדק. מולו בחלון שלושה ארבעה כוכבים חריפים מעל לגבעות. בקול נמוך הוא מבטא: אפשר לנשום.