להתחיל מחדש

פרק 1

"דע את ערכך.
ואז תוסיף מס."
— מימי

הייתה שמועה שסבתא שלי, מונה ריי פרקינס, הכתה את סבא שלי בראש עם מחבת. מחבת מברזל יצוק שעדיין ניצבה על הכיריים שלה, היכן שהייתה מונחת מאז שאני זוכרת את עצמי.

"מימי," שאלתי יום אחד, עוד כשהייתי ילדה וסקרנותי גברה עליי, "באמת הכנסת אותו לבית החולים?"

היא חייכה ושאפה שאיפה ארוכה מהסיגריה שהייתה באותה מידה יכולה להיות מחוברת באופן כירורגי לאצבעותיה. העשן נדבק לבגדיה, התערבב עם ריח הפרחים העדין של הבושם 'White Shoulders' וריח קל, אך קבוע, של שעועית ירוקה מקופסה, משנותיה הרבות כטבחית במזנון בית הספר.

"בהחלט. וגם הגיע לו, לחרא השקרן והלא־שווה הזה," היא אמרה לפני שהביטה בי דרך עשן הסיגריה. "בת כמה את?"

"תשע."

"ובכן, זה סיפור לכשתהיי מבוגרת יותר." היא קרצה והצביעה על שולחן הקפה הסדוק שתפס חלק נרחב מאזור המגורים הצפוף בקרוואן שלה. "עכשיו תעבירי לי את השלט. 'ימי חיינו' מתחיל."

ידעתי שהיא לא משקרת או מנסה להתחמק בתקווה שאשכח. מימי הייתה שונה מכל מבוגר אחר שהכרתי. היא תמיד אמרה לי את האמת, ומעולם לא ריככה אותה. "חרא בשם אחר, הוא עדיין חרא," הייתה אומרת. "למה לקרוא לזה בשם אחר?"

למימי היו מיליון אמירות כאלה — אני קראתי להן "פתג־מימי־ם". אימא שלי אסרה עליי לחזור עליהן, אבל זה לא מנע ממני לשנן כל אחת מהאמירות ולכתוב אותן ביומן של ליסה פרנק, ששמרתי בשידת הלילה שלי.

אימא שלי לא אהבה שום דבר במימי — מהקרוואן הירוק הקטן, בו היא גרה בפארק הקרוואנים פורסט לייק שבעיירת הגבול הקטנה איגל פאס, טקסס, ועד לגמדי הגינה שאותם היא נתנה לבני השכנים לסדר בתנוחות מביכות בחצר שלה. אימא שנאה שמימי צחקה בקול רם מדי, לא הקפידה על תזונה, ולא היה לה אכפת מה אנשים חשבו עליה.

ברשימת האנשים שאני רוצה להיות כמוהם כשאגדל, מימי הייתה מספר אחת.

רציתי ללבוש בגדים צבעוניים ורועשים, מלאים בהדפסי חיות, ומכנסיים צמודים ולצעוד בנעלי עקב גבוהות עד השמיים. רציתי להתעלם מהביקורת חסרת הסבלנות של אימי. רציתי להיות חסרת פחד בלהיות פשוט אני.

עד עכשיו, כשגילי עשרים ושבע, העברתי את רוב חיי כמו מסמר מרובע שאימא ניסתה לדחוס לתוך חור עגול. המבט המשקף ייאוש מוחלט — שפתיים קפוצות, אגרופים על המותניים, והכול מלווה באנחה כבדה — היה שמור רק לי, אף פעם לא לאחותי.

כשהייתי ממש צעירה, הייתי זוחלת לחיקה של מימי ובוחנת את עגילי החישוקים המועדפים עליה. היא הייתה לוחשת לי משפטים שוברי שיניים עד שצחקתי ועטפתי את זרועותיי סביב צווארה, נמסה לתוך רכותה. זה היה דבר נוסף שאהבתי במימי. היא קיבלה באהבה את הקימורים שלה, את הדרך שבה לחייה התעגלו כשחייכה ואת הדרך בה כל גופה רעד כשצחקה. הביטחון נזל ממנה, והתפללתי שחלק ממנו יעבור אליי.

על אף שאחותי פִי הייתה צעירה ממני בשלוש שנים, היא כבר הייתה בדרכה להיות גבוהה בטירוף כמו אבא שלנו, עם שיער בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות ענקיות שאמרו 'תדאגו לי'. היא לא הייתה דומה לי כלל. הצד של משפחת פרקינס העניק לי שיער כהה, עיניים כהות וקומה נמוכה ועגלגלה.

אימא, כמובן, לא אהבה את זה.

כשקיטרתי על הגוף שלי, והשוויתי את עצמי לאחותי או לנשים באופרות הסבון של מימי, חיוך קטן וידעני היה מתיישב על פניה של סבתא שלי. היא הייתה שולפת את הסיגריה מפיה ומתכופפת לעברי, מנמיכה את קולה כך שרק אני אשמע אותה אומרת, "פֶרסִי, יקירתי, גבר רוצה כף, לא מצקת. תזכרי את זה."

ואני זכרתי. כתבתי את זה ביומן שלי, אף על פי שלא היה לי מושג מה זה אומר.

כשהייתי בת שלוש־עשרה, היא סוף־סוף סיפרה לי את הסיפור על המפגש בין סבא שלי למחבת. ערב קודם לכן, אימא זרקה אותי אצל מימי בדרכה ללָארֵדוֹ. פִי התחרתה בתחרות היופי "מיס הבוקרת המקסימה להחריד הקטנה", או איזושהי תחרות עם שם עלוב באותה מידה, והדבר ה־בהחלט־אחרון שרציתי לעשות היה לצפות בזה.

הצטופפתי סביב השולחן הקטן שבמטבח המובנה, בזמן שמימי הכינה תבשיל נקניקיות בתוך אותה מחבת מדוברת.

"סבא שלך ואני התחתנו כשהיינו ממש צעירים, כי היינו טיפשים ועמדנו להביא תינוק לעולם." היא עצרה והצביעה לעברי באצבעה. "תקשיבי לי טוב, אל תיכנסי להיריון לפני שהוא שם לך טבעת על האצבע. דקה של עונג לא שווה את הבלגן."

ומכיוון שבנים לא הבחינו בקיומי, הנחתי שיהיה לי קל לעקוב אחר העצה הזאת. "כן, גברתי."

"יופי. הייתי בת תשע־עשרה כשאימא שלך הגיעה לעולם. אבא שלה מעולם לא הצליח להחזיק עבודה לזמן ארוך יותר מפרעוש שנדבק לשערה, אז עבדתי בשתי עבודות רק כדי שיהיה לנו אוכל וחיתולים." היא שפכה קערה של פלפלים ובצלים קצוצים לתוך המחבת, בה הנקניקיות השחימו. הבטן שלי גרגרה בתגובה. תבשיל נקניקיות היה המאכל האהוב עליי.

"עבדתי במזנון בית הספר ולאחר שעות הלימודים הייתי עוברת למשמרת במכולת. לפעמים הייתי רצה הביתה בין לבין כדי להתרענן." תפוחי האדמה התווספו, קצת מלח ופלפל וערבובים מעטים עם המרית. היא הנמיכה את האש וצנחה על הכיסא שמולי לצד השולחן.

חיכיתי בחוסר סבלנות בזמן שהיא שלפה סיגריית וירג'יניה דקה, הציתה אותה ולקחה שאיפה ארוכה.

"ובכן, ראיתי רכב שלא הכרתי מול הקרוואן, והתחלתי לחשוד. צעדתי היישר לדלת ופרצתי אותה. את יודעת מה מצאתי?" היא נופפה בסיגריה באוויר, עיניה הכהות מבזיקות בזעם לנוכח הזיכרון. "שם הוא היה, עם איזו פרוצה בלונדינית במיטה שלי, בזמן שהתינוקת שלנו ישנה בחדר הסמוך."

כרסמתי את הציפורן, הרגל מטונף לדברי אימא שלי, והתקרבתי יותר. "מה קרה?"

"התעצבנתי בטירוף, זה מה שקרה. היו כמה צרחות, והתינוקת התעוררה והתחילה ליילל. האישה ההיא קפצה מהמיטה, חטפה את הבגדים שלה וברחה מהקרוואן עירומה לחלוטין. אבל העיניים שלי היו נעוצות רק בחמור הזה שקראתי לו בעלי." היא הקישה את קצה הסיגריה בתוך מאפרת החמר הקטנה וחסרת הצורה שהכנתי לה בכיתה ג'.

"הוא התחיל להתבכיין על כמה שהוא היה בודד כי עבדתי כל כך הרבה. אני מניחה שאפשר להגיד שקצת השתגעתי." היא החוותה בראשה לעבר המחבת שבה טוגנה ארוחת הבוקר שלנו. "הרמתי את המחבת והנפתי." קצה פיה התרומם בחיוך. "אני מניחה שהראש שלו עמד בדרך."

"הוא נפל כמו עץ ממש שם במטבח. הרמתי את התינוקת, הלכתי לשכנים והתקשרתי לאמבולנס. הוא סיפר לכולם שזאת הייתה תאונה, כי הוא לא רצה להודות שאשתו כיסחה אותו."

"וואו," התנשמתי, מלאת הערצה אליה.

"החלפתי את המנעולים בזמן שהוא היה בבית החולים, וחסכתי מספיק כסף כדי להתגרש מהחרא חסר הערך הזה." היא כיבתה את הסיגריה שלה ונעמדה, צועדת בראש מורם אל הכיריים. מימי הלכה בראש מורם לכל מקום — לחנות המכולת, למרפאה, ללוויות — כאילו החיים היו מסלול דוגמנות אחד ארוך.

התבשיל היה מוכן, היא הורידה את המחבת מהכיריים וכיבתה את האש. היא הסתובבה לעברי, השעינה את ירכה על הדלפק ואמרה, "זה היה אחד מהרגעים שלי, מותק."

"אחד מהרגעים שלך?"

היא הנהנה, ושערה הכהה בצורת קסדה התנדנד. "תראי, יש רגעים בחיים — לפעמים הם גדולים, לפעמים קטנים. חלקם שמחים, כמו לפגוש את האיש שתתחתני איתו או להביא תינוק לעולם, אבל לפעמים הם מכוערים. אלה הרגעים שמעצבים אותנו להיות מי שאנחנו. היום שבו פתחתי את דלת הקרוואן? זה היה אחד מהרגעים האלה. הוא שינה אותי."

הרהרתי בכך בזמן שמימי שלפה שתיים מהצלחות הכחולות־לבנות שלה והניחה אותן על הדלפק לפני שמילאה אותן בתבשיל.

"איך זה שינה אותך?" שאלתי כשהביאה את האוכל לשולחן.

"סוף־סוף לקחתי שליטה על החיים שלי, נפטרתי מהאיש הזה ולא הסתכלתי לאחור. את תראי. אף אחד לא מתחמק מהרגעים האלה. יום אחד, כשהכי פחות תצפי לזה, זה יכה בך. אולי לא תביני את זה בהתחלה, אבל זה ישנה אותך. עכשיו, תאכלי. 'המחיר הנכון' תכף מתחיל."

בארבע־עשרה השנים מאז אותה שיחה, חיכיתי לרגע שישנה אותי — עצרתי את נשימתי בכל יום הולדת, בפעם הראשונה שפגשתי גבר חתיך שגרם לליבי לדלג, כשסיימתי את לימודי התואר, אבל הרגע הזה מעולם לא הגיע. הגעתי לגיל עשרים ושבע, מאוכזבת שהחיים שלי ממשיכים במסלול הצפוי שבו הם התחילו.

ואז, יום אחד, במקום הכי לא צפוי, זה קרה.

וזה לא היה יפה.

פרק 2

"כשהחיים מביאים לך לימונים,
תחזיר אותם ותבקש ענבים,
מענבים אתה יכול להכין יין."
– מימי

ברשימת המקומות השנואים עליי, הקליניקה של רופאת השיניים היה מקובע במקום השני. קצת יותר גרוע מקניות עם אימא שלי, אבל לא נורא כמו ביקור אצל הגינקולוג שלי, שהיה גם חבר של המשפחה. ההורים שלי הזמינו אותו לברביקיו, ואני לא ממש הצלחתי להסתכל לד"ר סאליבן בעיניים מבלי לזכור איפה העיניים שלו היו. הייתי, כמובן, אישה בוגרת לחלוטין שיכולה להחליף רופאים בקלות, אבל אז אימא שלי הייתה מגלה, אני הייתי צריכה להסביר, והקרב היה אבוד עוד לפני שהתחיל.

זו הייתה שעת בוקר מאוחרת של ערב השנה החדשה, ואני ישבתי בכיסא רופאת השיניים הנטוי והוורוד, מחכה לסתימה שדחיתי עד לרגע האחרון האפשרי.

"איך הפה שלך? רדום?" ד"ר קֶלי הציצה מטה לעברי, מסכה כחולה מכסה חצי מפניה. אני לא זוכרת שאי פעם ראיתי ממנה יותר מאשר זוג גבות כהות ומסודרות בקפידה מעל עיניים כחולות.

הנהנתי והחלקתי את הטלפון שלי מתחת לירכי.

קצות עיניה התקמטו בחיוך. "נחכה עוד חמש דקות ונתחיל. מה שלום אימא שלך?"

כן, ד"ר קלי הייתה גם רופאת השיניים של אימא שלי.

"את מכירה את אימא, תמיד עסוקה." היא גם תמיד דאגה להיות נטועה בחוזקה בחיי בנותיה. לא בדיוק כמו עץ עם שורשים מפוזרים שמטפחים, אלא יותר כמו גפן חונקת ובלתי ניתנת להריסה.

"ואחותך? ראיתי אותה בתוכנית הבוקר בשבוע שעבר." עיניה קיבלו מבט חלומי ונוסטלגי. "כאלה שיניים יפות. אני בטוחה שהיא משתמשת בחוט דנטלי כל יום. רופא השיניים שלה בטח כל כך גאה."

"כן, יש לה שיניים מאוד יפות."

עיניה הצטמצמו. "שימוש בחוט דנטלי מונע חורים. לא היית כאן היום אם היית עושה את זה קצת יותר."

לחיי בערו. "את צודקת. לפעמים אני נרדמת או שוכחת. פעם אחת חבילה שלמה של חוט נפלה לי לאסלה ו —"

"מה שלומך היום, גברת מייפילד?" קָאלי, השיננית, התיישבה על השרפרף מול רופאת השיניים וחייכה. "מסדרת דבר אחרון לפני שנת הביטוח החדשה, הא?"

"כן, האמת אני —"

ד"ר קלי קטעה אותי. "תגבירי את הרדיו. זה הקטע האהוב עליי."

קאלי נטתה קדימה ושיחקה עם הרדיו שעל הדלפק. שנייה לאחר מכן, קול מילא את החדר.

"תקשיבו טוב, חברים! היום בתוכנית 'יום שישי של בכי', אנחנו מחלקים שני סטים של כרטיסים ללהקה המקומית הכי פופולרית ביוסטון, AB/CD — להקת קאברים של AC/DC."

"אחי, הם מדהימים," בקע קול אחר, שנשמע כמו הגרסה הטקסנית של גולש גלים סטלן. "ככה זה עובד. אתם מתקשרים, ואם אנחנו בוחרים בכם, אתם נפרדים מבני הזוג שלכם בשידור חי ברדיו. זה כל מה שצריך לעשות, והכרטיסים שלכם. קווי הטלפון פתוחים עכשיו." הרדיו עבר לבלדת רוק של להקה מהאייטיז.

ד"ר קלי שפשפה את ידיה בהנאה. "אלה תמיד קורעים מצחוק."

חייכתי עם החלק של הפה שלי שלא היה רדום. זאת נראתה דרך אכזרית להיפרד ממישהו. אם הייתי נפרדת מהחבר שלי, ברנט, הייתי כותבת לו מכתב מנוסח בעדינות, או שהיינו נפגשים לקפה ומדברים על הבעיות שלנו כמו מבוגרים הגיוניים. או אולי באמצעות אימייל עם סיבות ברורות והגיוניות לפרידה המדוברת.

לא שחשבתי על זה יותר מדי.

ברנט היה בחור נהדר — חכם, שאפתן, נאה, בחור בסגנון אבא־קצת־מקריח, ובדיוק מי שאימא שלי רצתה שאתחתן איתו, כפי שהיא אהבה להזכיר לי. כל יום. בהודעות. פנים אל פנים. באימייל מזדמן. אם היא רק יכלה להשיג שלט חוצות...

"בואי נתחיל במסיבה." ד"ר קלי עטתה כפפות, חבשה את משקפי המגן הגדולים מפלסטיק, ובחרה כלים מהמגש שלה. כל זה עם קצת יותר מדי עליזות מכפי שהיה נחוץ.

זיעה נקוותה על מצחי כשהכיסא החל לנטות לאחור. ד"ר קלי כיוונה את האור לעוצמה של חקירה משטרתית עד שהוא סנוור אותי לחלוטין. מצמצתי כדי לחדד את ראייתי, ויכולתי בקושי לראות את הפוסטרים על תקרת החדר, שנועדו לבדר את האנשים התקועים בכיסא. על כל פוסטר הוצגה חיה — נשר דואה, אריה שואג, ג'ירפה... 'מג'רפת' — בצירוף ציטוט מעורר השראה, וקצת פתטי.

נעצרתי על האחד עם הציפור, נוצות מבולגנות בצבצו מעורפו, ועיניו הפעורות בלטו כאילו תפס את ההורים הציפורים שלו בתנוחה מביכה ומאז לא הצליח לשכוח את זה. מתחתיו נכתב הציטוט 'תמיד תהיה עצמך. אתה היחיד שיכול.'

כמו שאמרתי, פתטי.

"לפתוח פה רחב," אמרה ד"ר קלי. היא הניחה מתקן מוזר בפה שלי כדי לשמור אותו פתוח. רגע לאחר מכן, ענן של אבק שיניים התפשט באוויר, מלווה בצליל המקדחה, והצליל גירד לי את העצבים. הזכרתי לעצמי שזה יסתיים בקרוב. אם אני יכולה לשרוד ארוחות בוהריים חודשיות עם אימא שלי, אני יכולה לשרוד כל דבר.

השיר ברדיו הסתיים, והשדרן, בקולו העמוק והדרמטי, חזר. "גבירותיי ורבותיי, בנים ובנות, יש לנו את המתמודדת הראשונה שלנו. תספרי לנו מה שמך, מאיפה את וממי את נפרדת היום."

"אני שילה מיוסטון, ואני רוצה להיפרד מהחבר שלי, טוד."

"מה עשה טוד שזה מגיע לו?"

שילה נחרה. "מה הוא לא עשה? הוא עצלן, הוא לא מתייחס אליי בכלל. לחג המולד הוא קנה לי שואב אבק. מי עושה דבר כזה?"

קאלי גלגלה את עיניה. "הייתי לגמרי הורגת את החבר שלי, אם הוא היה עושה את זה."

שריקת המקדחה נפסקה. ד"ר קלי איזנה את המקדחה על השפה התחתונה שלי. "פעם קיבלתי מצנם לחג המולד. זה לא נורא?"

"אה אאוד נואה." עיניי הצטלבו כשמיקדתי את מבטי במקדחה. מה יקרה אם הדבר הזה יחליק?

"אל תדברי, יקירה."

הנהנתי, וסובבתי את ידיי בחיקי עד שהרגשתי שאצבעותיי רדומות כמו הפה שלי.

"יש סיבה לכך שהתגרשתי מהגבר הזה." המקדחה שבה לזמזם. "הוא שכח את יום הנישואין הראשון שלנו. שכח אותו לגמרי. לא אמר אפילו מילה אחת." היא פגשה את עיניי. "זה היה צריך להיות הרמז הראשון שלי, לא חושבת?"

"אאחאט אאז."

עיניה של ד"ר קלי הצטמצמו. "בלי דיבורים."

אחת מידיי התקפלה לאגרוף בתסכול, אבל לא השמעתי קול.

קול מהרדיו קטע את מחשבותיי. "אוקיי, שילה, חכי רגע. אנחנו מתקשרים עכשיו לטוד."

הטלפון צלצל שלוש פעמים לפני שקול מנומנם ומחוספס ענה. "מי זה?"

"טוד, זאת שילה."

הייתה שתיקה, כאילו טוד כנראה ניסה להבין מי זאת שילה. "כן?"

"הינה זה מגיע." ידיה של ד"ר קלי נעצרו. "תגבירי קצת יותר."

"אני נפרדת ממך. אתה אף פעם לא מתייחס אליי, ואני חושבת שאני יכולה להשיג מישהו טוב יותר," אמרה שילה.

השדרנים ברדיו צחקקו בהנאה, ואז השתרר שקט בזמן שהם חיכו לתשובתו של טוד.

"סבבה."

שילה השתנקה. "ז-זה הכול?"

"כן. זה הכול. אני חוזר לישון עכשיו." נשמע קליק, והרדיו התפוצץ מרוב צחוק.

שילה משכה באפה. "הוא אפילו לא ניסה לשכנע אותי לשנות את דעתי."

"הקווים שלנו עדיין פתוחים. יש לנו עוד זוג כרטיסים אחד לבחור או לבחורה שירצו להיפרד מבני הזוג שלהם כאן ועכשיו. אל תלכו לשום מקום, נחזור מייד אחרי הפרסומות."

ד"ר קלי צחקקה בזמן שהיא שלפה את המקדחה והחליפה בכלי כסוף מחודד. "רק נוודא שהסרתי הכול."

התכווצתי באי נוחות כשדקרה ודחפה.

קאלי טפחה על כתפי. "את בסדר?"

"אה, אאי בסדא."

"נסי לא לדבר, בבקשה." ד"ר קלי נעצה בי מבט נוקב. "עוד קצת עם המקדחה, נשים מילוי ואת תהיי מוכנה."

עיניי נעצמו בחוזקה, וניסיתי להתעלם מהריח המוזר והחריף שהתלווה לשריקת המקדחה על האמייל. נשבעתי לעצמי שלעולם לא יהיה לי חור נוסף, אפילו אם אצטרך להשתמש בחוט דנטלי חמש פעמים ביום ולא לאכול סוכריות גומי לעולם.

"חזרנו עם 'יום שישי של בכי', יש לנו זמן לשיחה אחת נוספת, ויש לנו מישהו על הקו. תוכל לומר לנו את שמך?"

"ברנט."

עיניי נפקחו לרווחה.

ד"ר קלי הניחה את המקדח בצד ונגעה בשיניי. "זה סידר את זה."

"בוקר טוב, ברנט. תספר לנו את הלב של מי אתה הולך לשבור היום?"

קאלי העבירה את חומר המילוי לד"ר קלי בשתיקה, שתיהן מקשיבות לדרמה המתחוללת ברדיו.

הגבר השתעל. "אני נפרד מהחברה שלי."

הקול הזה. בוודאי יש עוד גברים בשם ברנט שנשמעים ככה ועושים את השיעול הקטן והמטופש הזה לפני שהם מדברים.

"הגעת למקום הנכון. אז מה הסיפור?"

שיעול, שיעול. "אנחנו ביחד כבר כמעט שנה, ואני חושב שהיא מצפה שאציע לה בקרוב, אבל אני פשוט לא יכול לעשות את זה. היא בחורה נחמדה והכול, אבל אולי היא צריכה להיות עם מישהו יותר... אני לא יודע, משעמם. כמוה. היא לא הרפתקנית. היא לא מתווכחת איתי. היא תמיד דואגת לשמח את כולם ו —"

"טיפוס מְרַצֶה," אמרה קאלי בהנהון ידעני.

"—אני לא יכול לדמיין לבלות את שארית חיי איתה."

תהום נפערה תחתיי, כי הכרתי את הקול הזה. שמעתי אותו מזמין בצל נוסף על הצ'יזבורגר שלו. שמעתי אותו אומר את שמי בחצות כשהוא סבל מצרבת ונזקק לנוגדי חומציות בגלל אותם בצלים נוספים. זה היה הקול שלו. ברנט. ברנט שלי.

ד"ר קלי דחסה את חומר המילוי לתוך השן שלי, דוחפת אותו בעזרת כלי חד, עם קצת יותר מדי התלהבות. "הוא נשמע כמו אידיוט," היא מלמלה.

האידיוט הזה אמר את הדברים האלה עליי.

ברנט המשיך. "אני אמות משעמום אם אישאר איתה עוד יום אחד. וזה ערב השנה החדשה. זמן טוב לשינוי."

ליבי איים לפרוץ מחזי, לרוץ לאורך החדר, לתפוס את הרדיו ולהשליך אותו מהחלון.

"בואו נעלה אותה לשיחה עכשיו." הייתה הפסקה, ואז נשמע צלצול טלפון. מתחת לירך שלי, הטלפון שלי רטט. דמעות החלו להיאסף בזוויות עיניי.

גבותיה של ד"ר קלי התקמטו כשהיא שלפה את ידיה מתוך פי, הסירה בזהירות את המתקן המוזר, והתיישבה חזרה על השרפרף שלה. "את בסדר?"

עכשיו כשיכולתי לדבר, לא רציתי. למה לא עושים סתימות בהרדמה כללית, כך שלא אוכל לדבר, לשמוע או להרגיש כלום?

שוב נשמע צלצול ברדיו והטלפון שלי שוב רטט מתחת לירכי.

"אני מקווה שהיא תענה ותעיף אותו," אמרה קאלי.

צלצול. רטט. בחיי האלוהים, כמה פעמים עד שהמשיבון יענה?

קליק נשמע, וקולי פרץ ברדיו כמו חצוצרה שמכריזה כמה פתטית הייתי. אני הולכת לאכול כל כך הרבה גלידה אחרי זה. שילכו לעזאזל כל התוכניות שלי לא ליצור חורים נוספים בשיניים.

"הגעתם לטלפון של פרסי. סליחה שאני לא זמינה עכשיו, השאירו הודעה ואחזור אליכם."

שיעול, שיעול.

"היי, זה ברנט. תראי, את בחורה נחמדה ואני בטוח שתשמחי מישהו מאוד יום אחד, אבל אני לא חושב שאנחנו צריכים לצאת יותר. אם יש לך שאלות, את יודעת איפה למצוא אותי."

ד"ר קלי נחרה. "איזה דפוק. בחורה מסכנה." היא הניחה יד על כתפי ונשימתי נעצרה, מחכה שהיא תיזכר איך קוראים לי, שתבין שאני הבחורה המסכנה. "סיימנו. נתראה בעוד כמה חודשים לניקוי."

קאלי הזיזה את מגש הכלים והעלתה את הכיסא. פתחתי וסגרתי את פי, מנסה ונכשלת בניעור התחושה הרדומה. באופן מוזר, נראה שהתחושה הזאת עברה מפי אל גרוני ומשם אל חזי.

זינקתי מהכיסא ותפסתי את התיק שלי, יוצאת מחדר הבדיקה הקטן, כשהטלפון אחוז בכף ידי. תגובת הלחימה שלי אולי לא מפותחת, אבל תגובת הבריחה שלי מכוונת היטב. כעת, היא דחקה בי לברוח כל עוד נפשי בי מהקליניקה של רופאת השיניים, מהעיר יוסטון, ממדינת טקסס, וגם מהיבשת כולה.

ד"ר קלי נעמדה ושלפה את הכפפות. "תגידי לאימא שלך שמסרתי שלום."

לא עניתי, כי בדיוק אז הטלפון שלי רטט שוב — הפעם עם הודעת משיבון.