המשפיעניות 2 - אקס על הכוונת

פרק 1

את יודעת שהיום שלך עובר חלק כשהקיאו עלייך ומישהו גנב לך את היוגורט מהמקרר בחדר הצוות. והשעה רק שבע בבוקר.

מאחר שאני משתוקקת להשאיר מאחור את משמרת הלילה מהגיהינום שעברה עליי, אני עומדת בשולי הרציף ברגליים פשוקות ומרפקים דרוכים, בין מאות נוסעים עייפים בדרכם לעבודה, ששה אלי קרב כדי לתפוס מושב פנוי נדיר ברכבת התחתית.

כבר למדתי דבר או שניים על ניווט בהמון אחרי שראיתי את סבתא פלו, על כל מאה וחמישים הסנטימטרים שלה, מפלסת את דרכה בשעטה במכולת וחובטת בחפים מפשע בעזרת תיק עור הקרוקודיל המזויף שלה בלי להתנצל.

הנוסעים ברכבת התחתית של בוסטון הם אולי לא חמומי מוח כמו סבתות במכולת, אבל הם ירמסו אותך בשביל מושב פנוי בנחישות לא פחותה. יש לי צלקת מזוויעה על השוק השמאלית כהוכחה.

למרבה המזל, לא נשפך דם במלחמה היום. בהשתלשלות אירועים נדירה, אני זוכה לבחור מבין שלושה מושבים — אחד ליד גבר שצרך יותר מדי קנאביס שמתופף באוויר בהתלהבות, מושב נוסף ליד בחורה עם שיער בצבע ורוד־מסטיק שמחייכת בפה פתוח, ומושב שלישי מול זוג קשישים מקסים לבוש במעילים אדומים תואמים שהולמים משלחת נועזת לקוטב הצפוני.

אני תופסת את המושב מול זוג הקשישים ומניחה את התיק למרגלותיי, להוטה להתחמק מהמציאות בעזרת הספר השחוק והנאמן שלי בכריכה רכה. הספר הזה מכיל את כל החולשות שלי — גיבורה תותחית עם לשון חדה ואקס עם עיניים טובות הסובל מעצירות רגשית.

שתי פסקאות לאחר תחילת הסצנה העסיסית על היאכטה, הטלפון שלי מצפצף עם הודעת טקסט מאחותי.

קריסטל: מקווה שעברה עלייך משמרת מוצלחת. ניפגש בקרוב בדירה שלך. הרגע העמסתי את כל הארגזים שלך במכונית! לחיי התחלות חדשות.🎉

קריסטל צעירה ממני בשנתיים, למרות שכולם משערים שהיא המבוגרת מבינינו כי אני גרה אצלה בדירת הסטודיו כבר שמונה חודשים, די והותר לכל הדעות.

"התחלות חדשות," אני ממלמלת בשקט ומנסה להכין את עצמי נפשית לבוקר של עבודת כפיים.

זה עתה קילפתי את עצמי משפל התחתית אחרי שסיפור האושר ועושר שלי הפך לטרגדיה בסגנון של ניקולס ספארקס. למען האמת, הצפי לשינויים נוספים מעורר בי רצון להקיא, אבל אני מנסה לשמור על אופטימיות. מעבר הדירה פירושו שאוכל לקרוא על הספה שש שעות ברצף בלי שאף אחד יזרוק עקיצות וקריסטל תזכה לפרטיות עם הארוס החדש שלה, סקוט — שאיתו אני מחליפה דירה.

הרכבת התחתית פונה בעיקול חד תוך כדי צווחה מחרישת אוזניים, והירך שלי נצמדת לירכו של זר גמור. העונג שבתחבורה ציבורית. כשאני מעיזה להעיף מבט בשכן הנעים שלי, זוג עיני תכלת מצועפות לוכדות את עיניי מאחורי משקפיים במסגרת שריון צב. גוון תכלת השמיים המרשים של עיניו עומד בסתירה מוחלטת לשערו הג'ינג'י העבה להפליא.

כחובבת מושבעת של ספרי רומנטיקה, אני יודעת היטב שקשר עין שאורך יותר משלוש שניות צופן בחובו לא מעט פוטנציאל רומנטי.

"ספר טוב?" קולו צרוד וכמעט ישנוני.

מרוב הלם, אני מחפשת בפניו אות לציניות. זה הקטע בקריאת רומנים רומנטיים — כריכות ספרים שעליהן מתנוססים דוגמנים מושכים בעליל, בעירום חלקי ושרבוב שפתיים תאוותני שהופכות ליעד נצחי ללעג והתנשאות. ברוכים הבאים לפטריארכיה.

הזיעה נקווית בתוך החזייה שלי כשהוא מחייך וחושף שיניים לבנות כל כך שהן נראות מלאכותיות בתאורת הרכבת התחתית שכמעט גורמת לי לשבץ. השאלה שלו תופסת אותי לא מוכנה והוא שם לב, כי מייד לאחריה הוא אומר בביישנות, "אני קורא קצת ספרי מתח רומנטיים, אם רצית לדעת."

הבהונות שלי מתפתלות בתוך הנעליים האורטופדיות. האם הגורל מעניק לי כפיל של הנסיך הארי שקורא רומנטיקה וניחן במיומנות רגשית? מאחר שכל הרוגע והנינוחות התנדפו ממני, אני מתיזה לעברו שאלות בקצב מסחרר. "אתה קורא רומנטיקה? אילו סופרות קראת? אילו ספרים?"

אני נמנעת מתנועות פתאומיות כשהוא מטה את ראשו ומשתהה. "אוקיי, עלית עליי. שיקרתי. בסך הכול רציתי תירוץ לדבר איתך. אבל אני באמת קורא," הוא מוסיף ומבטו נודד מהתיק שלי אל כפות רגליי.

"מה הז'אנר האהוב עליך? ובבקשה אל תגיד שירה," אני מתחננת. שיהיה ברור, אין לי שום דבר נגד שירה, אבל כשהייתי באוניברסיטה, עברתי גוסטינג מבחור שעשה פואטרי סלאם, וזה עדיין כואב.

"אימה. יש לי התמכרות חולנית לאימה, האמת," הוא מודה ודוחף את משקפיו על גשר האף.

תפרי המחוך הדמיוני שלי מאיימים להתפקע מרוב הנאה מודחקת. אני לא קוראת אימה, אבל גברים מתחת לגיל שישים שקוראים סיפורת בקביעות הם זן נכחד שיש להגן עליו בכל מחיר.

"רוחות חורשות רע או דם וקרביים?"

הוא מעווה את פניו ומתחבט במה לבחור. "אפשר לומר גם וגם? זה קריפי מדי?"

"זה על גבול המורבידי. אבל אין לי בעיה." ממש אין לי בעיה.

"אני נייט." הוא מציג את עצמו ואז מחייך כמו נסיך מסרט של דיסני.

"אני טארה." המבטים שלנו שוב נפגשים, והדופק שלי מרקיע שחקים. הלב שלי הולם במרץ ובפראות. או שאני עומדת לחטוף התקף לב או שנקלעתי למפגש רומנטי עם גבר מושלם מסותת לסת. קשה לי להחליט.

אם לא הייתי לבושה במדי האחות הכי לא מחמיאים וחסרי גזרה שברשותי, הייתי כנראה פוסעת במעבר הרכבת התחתית בזרועות מתוחות כמו אישה עליזה ומאושרת בגיל העמידה בפרסומת לתרופה נגד אלרגיות שסוף־סוף חווה שמחת חיים בלי עיניים דומעות וגודש באף.

תוך עשר דקות גיליתי על נייט את כל מה שהייתי צריכה לדעת. הוא בן עשרים וחמש (צעיר ממני בחמש שנים, אבל אני מוכנה להפוך לקוגרית בשבילו), עובד בחברת השקעות, בעל דירה משלו, הוא יעדיף חרדל על פני קטשופ אם ייתקע באי בודד ומספיק בטוח בגבריות שלו כדי להודות בחיבתו לאלבום החדש של טיילור סוויפט. יצורים כמוהו הם החלום הרטוב של כל קוראת רומנטיקה. הגבר פשוט מקרין פוטנציאל לנפש תאומה, ואני גומעת אותו בשקיקה כמו מים ביום שרבי.

למעשה, הוא זוכה למעמד נפש תאומה כשהוא מנופף בהתלהבות אל פעוט בעל פנים מלאכיות שמדדה הלוך ושוב לאורך המעבר. שלום לך, טיפוס אבהי.

איפה הכינורות? זה עתה התאהבתי ממבט ראשון.

אם זה היה רומן רומנטי, העננים היו מתפזרים בצאתנו מתחנת הרכבת בכל תחנה אפשרית, שלובי ידיים ובצעדים תואמים. היינו מקדישים את היום הקריר באוקטובר לדברים הרגילים שעושות נפשות תאומות — התנערות מכל אחריות שהיא, טיול באתרים אקראיים בעיר, שתיית אלכוהול עטוף בשקית נייר חומה וגילוי על המטען הרגשי שאנחנו נושאים איתנו על רקע השקיעה. בסוף הלילה, הוא היה מאמץ אותי לחיבוק לוהט תחת השמיים זרועי הכוכבים ומרעיף עליי נשיקה מסעירה, עדיף עם קצת לשון.

מתברר שזה לא רומן רומנטי. אין לי אפילו הזדמנות לבחור שם לגולדן רטריבר ולארבעת הילדים שטרם נולדו לנו. בחיים הלא ספרותיים של טארה לי צ'ן, מתרחשים האירועים הבאים בסדר כרונולוגי:

1. הרכבת התחתית נעצרת בפתאומיות. המוני אנשים שועטים אל היציאה.

2. קבוצת נוסעים חדשה נדחקת פנימה. בחור צנום בחולצת טריקו עם הכיתוב לחיות בכושר ובאושר על תלבושת לייקרה מלאה ניגש למושב הפנוי היחיד למורת רוחה השקטה של אישה בהיריון מתקדם מאוד.

3. כשההמונים מתיישבים, נייט הנפש התאומה שלי כבר לא לידי. למעשה הוא נעלם לחלוטין.

4. וגם התיק שלי.

 

לייב עם #טארה_מלכת_הרומנטיקה — מותו של המפגש הרומנטי

קטע מתוך תמליל

[טארה מופיעה על המסך בסנטר מורם, נראית מתנשפת, שיער אסוף לאחור בקוקו לא מחמיא וקווצות שיער מבצבצות. היא הולכת בנחישות על מדרכה עירונית סואנת בשכונה מפוקפקת.]

טארה: שלום, חובבות רומנטיקה, ברוכות השבות לערוץ שלי, שבו אני מדברת על כל מה שקשור ברומנטיקה. קודם כול, אני רוצה להתנצל על ההפוגה שלקחתי בימים האחרונים. הייתי עמוסה מאוד בעבודה ובאריזה לקראת מעבר הדירה שלי, שבמקרה מתרחש היום. יש!

כיוון שאקדיש את רוב היום שלי לסחיבת ארגזים, הפרק הזה יהיה קצרצר במיוחד. אני רוצה לדבר על מפגשים רומנטיים.

כולכן יודעות שאני מתה על מפגשים רומנטיים מקסימים ומוצלחים. זאת אומרת, הם מרכיב אהוב בספרות הרומנטית. המפגשים האלה בדרך כלל כוללים משקה רותח שנשפך או חוויה על סף מוות. לפעמים הם גולשים למפגשים מכוערים, שבהם בני הזוג מתעבים זה את זה ומאמצים כל דעה קדומה קטנונית לאורך מחצית מהספר. זאת אומרת... עד שהם מגלים את הפן הרגשי זה אצל זה ומתאהבים עד הגג.

[טארה מחכה בחוסר סבלנות בצומת ומביטה במצלמת הטלפון החדש שלה בגבה זקורה.]

בזכות האינטרנט — שלא אתחיל לדבר בכלל על דייטים מקוונים — מפגשים רומנטיים במציאות מתו מזמן, ואני באבל. בעולם הקשוח של ימינו, כל זר, לא משנה כמה הוא יפה תואר, שיוצר קשר עין למשך יותר מכמה שניות רצופות זומם ללא ספק כוונות זדון וישדוד אותך לאור יום. אני מדברת מניסיון.

האם כשאת מגיעה לגיל שלושים התקווה אובדת לחלוטין? אני מתחילה לחשוב שכן. אם מישהי רוצה להעמיד אותי על טעותי בעזרת סיפורים חמודים ומציאותיים על מפגשים רומנטיים, כולי אוזן.

 

תגובות:

פגשתי את בעלי באינטרנט. אנחנו נשואים באושר כבר עשר שנים. למפגשים רומנטיים מייחסים חשיבות מופרזת!

טארה, אני מסכימה איתך לגמרי. גם אני מחכה למפגש הרומנטי שלי פנים אל פנים. עדיף בין שורות של מדפי עץ מאובקים בספרייה ציבורית.😀

הכול בסדר. הכול בסדר.

אני חוזרת על המנטרה הזאת בראש כשאני עולה במדרגות אל הדירה החדשה שלי. אל החיים החדשים שלי.

זה בסדר ששדדו אותי. זה בסדר שאצטרך לבטל את כל כרטיסי האשראי שלי. זה בסדר שנאלצתי לקנות טלפון חדש. זה בסדר שאני עוברת לדירה חדשה בלי לראות אותה מראש. זה בסדר שהיא מתהדרת במעלית מקולקלת תמיד, למרות שאני חסידה נלהבת של אורח חיים נטול פעילות גופנית. הכול בסדר גמור.

כשאני מגיעה לקומה השלישית, אני נשענת לרגע על המעקה הרעוע ומאזנת עליו את כריות הנוי בצורת לב. בין חרחורים, אני מכריחה את הפה שלי למתוח חיוך, טריק שאני משתמשת בו כדי לאתחל את עצמי מחדש בעודי נשאבת למערבולת שלילית.

אין טעם לשנוא את הדירה החדשה שלי. זה אולי לא מלון פאר, אבל לפי מה שראיתי בכניסה המוזנחת עם האריחים הכתומים וגרם המדרגות מבטון שכנראה רדוף רוחות רפאים, זה המקום הכי יפה שאוכל לממן בקו הרכבת התחתית הישיר לבית החולים שאינו דירת מרתף שורצת מקקים. וסקוט הואיל באדיבותו להשאיר לי את רהיטי חדר השינה שלו ללא עלות. הוא לא השתמש בהם הרבה.

אני ממשיכה בעלייה ומזכירה לעצמי ששינוי זה דבר חיובי. המעבר לא מסתכם רק בדירה. אני פותחת פרק חדש בחיים. הזדמנות להתחלה חדשה אחרי שמונה חודשים של מרמור ואבל על החיים שהייתי אמורה לחיות עם הארוס שלי לשעבר, סת'.

בתקופה הזאת לפני שנה הייתי מאורסת באושר, שקועה בתכנון חתונה מפוארת מהחלומות בסגנון סינדרלה בעודי גרה בדירה הנוחה שלנו בביקון היל. ואז, חצי שנה לפני החתונה, סת' החליט שפרק סיום העונה של הישרדות הוא הזדמנות מצוינת לפצוח במריבה דרמטית ולקבוע ש'הוא לא סובל אותי יותר'.

השבט אמר את דברו.

סת' ריינהרט היה הגבר העשירי ששבר את ליבי.

הניסיון להתחיל את החיים מחדש היה מסע, בלשון המעטה. אבל לאחר חודשים של טיפול פסיכולוגי ורביצה על הרצפה של קריסטל, סוף־סוף התעשתּי.

אימצתי שינוי קל בהופעה שלי שהחל בתספורת נועזת (קצרה עם פוני ארוך). החשבונות שלי על ספרים באינסטגרם ובטיקטוק, שבהם מכורים לספרות מתחברים — משגשגים מאוד. שמרתי על המעגל החברתי הפנימי והנאמן שלי שמנה שתי נשים. אחותי ומל. הן קארי וסמנתה, ואני שרלוט (למרות שככל הנראה, כולנו מירנדה).

אולי השנה אפתיע את כולם ואפתח תחביב חדש, כמו קליעה בחץ וקשת, רקמה או רכיבה על אופני הרים. סת' תמיד התרעם על היעדר התחביבים שלי, מלבד קריאה. אולי אקנה עציץ סוקולנט או שבעה, ואקרא להם על שם ילדי משפחת פון טראפ מצלילי המוזיקה.

אין־סוף אפשרויות מפיחות בי מרץ כשאני מגיעה לדירה מספר 404. עד כדי כך שאני פותחת את דלת הדירה הלא נעולה בכוח חזק פי שלושה מהדרוש, כמו רקדנית מקצוענית ששועטת אל מרכז הבמה ודופקת כניסה נלהבת אל חיי החדשים והנוצצים.

אלא שברגע שאני נכנסת, מתברר לי שהפרק החדש בחיי אינו שיפור לעומת הקודם. למעשה, הוא הידרדרות.

לפניי עומד גבר שרירי, מקועקע ועירום כביום היוולדו שמכופף בחורה עם שיער חום על דלפק המטבח.

ברוכה הבאה הביתה, טארה.

פרק 2

מכאן המצב רק מידרדר.

מהפח אל התחת. במלוא מובן המילה.

צרחה מקפיאת דם פורצת מגרוני, ואני משליכה את כריות הנוי שלי באוויר. הבחורה עם השיער הערמוני מזדעקת ומנסה לכסות לפחות מחצית מהחזה השופע ומעורר הקנאה שלה. הגבר המקועקע מקלל ותופס מחסה מאחורי הדלפק כמו חייל במלחמת העולם הראשונה תחת מצור בשוחות הבוציות.

אבל מבחינתי כבר מאוחר מדי. ראיתי אותו.

את הזין ששייך לשותף החדש שלי, טרוור מטקאלף.

לא שציפיתי לחצות את המפתן אל תוך סקס והעיר הגדולה — חיים מסחררים של עושר מרהיב, קוקטיילים, רומנטיקה סוערת וחברות שמוכנות לעזוב הכול בהתראה של רגע כשקורה אסון.

אבל לזה לא ציפיתי.

בדרך כלל, לא הייתי שוקלת את האפשרות לעבור לגור עם זר. אבל שכר הדירה היה זול, היו לי חובות של שכר לימוד וכל מקום היה עדיף על בית הוריי, שם איאלץ להתחרות על תשומת לב עם הילרי, כלבת הצ'יוואווה הנרקיסיסטית ונושכת הקרסוליים של אימא. חוץ מזה, טרוור הוא החבר הכי טוב של סקוט ועובד איתו במכבי האש. חשבתי שאפשר לסמוך על גיסי לעתיד, אבל מתברר שאסור לתת אמון בבני משפחה.

אתם אף פעם לא תתראו בגלל המשמרות שלך. את תרגישי כאילו את גרה לבד.

כשסקוט הבטיח לי שכך יהיה, האשליה שאגור לבד נראתה סבירה, בהתחשב בהתנגשויות בין לוחות המשמרות שלי ושל טרוור שמנעו מאיתנו להיפגש עד היום. אני עובדת לסירוגין משמרות לילה ויום בכל שבועיים, ומתברר שגם הוא. עד כה החלפנו רק כמה הודעות שכללו בקשה ממני לדעת מה הן מידות החדר החדש בשביל מדפי הספרים שלי. בלי שיחת חולין.

הבחורה חשופת החזה מביטה אליי בפה פעור, נבוכה, ובצדק, מכך שהפרעתי לה להגיע לאורגזמה. מלבד להיעלם בחלל הריק, אני עושה את הצעד המתבקש וההגיוני ביותר. אני ממלמלת התנצלות מעורפלת אך כנה, מכסה את עיניי ונמלטת משם בכיוון האפשרי היחיד — מסדרון קצר.

"הכול בסדר. הכול בסדר גמור," אני ממלמלת ומוצאת מפלט בדלת הראשונה מימין. אני טורקת אותה מאחוריי ומתענגת על הקרירות היחסית של הדלת על עורי הצורב.

בתפקידי כאחות אני רואה איברי מין בשפע, בעיקר במהלך התקופה שעבדתי במיון לפני שהעבירו אותי למחלקת יילודים. אבל זו הפעם הראשונה שאני יוצרת קשר עין עם אדם חי (אדם שרירי במיוחד, ליתר דיוק) בפרץ תשוקה שנמצא במרחק מטרים ספורים ממני.

כאשר האטת הנשימות שלי הופכת למשימה מתישה אני מנסה טכניקה שלימדה אותי הפסיכולוגית שלי. תתבונני במה שיש סביבך. שימי לב לכל פרט בשיקול דעת, בלי שיפוטיות.

אני נמצאת במרכזו של חדר אמבטיה קטנטן ומיושן. הוא לבן מהרצפה ועד התקרה, מלבד מגבת קטיפה בצבע כחול כהה שתלויה מאחורי הדלת ומגבת ידיים תואמת ליד הכיור, שתיהן שייכות לגבר שיש לו איבר יפה וג... לא. אני לא הולכת לכיוון הזה. תתמקדי, טארה.

אריחי קרמיקה סדוקים אך נקיים מעטרים את הקיר במקלחת הזכוכית הנוצצת. יחסית לחדר אמבטיה שבעבר חלקו אותו סקוט וטרוור, שני גברים בני שלושים ומשהו, הוא נקי למופת. אני מעבירה את האצבע המורה שלי לאורך שפת כיור החרסינה החלק. הוא מצוחצח ומבריק. אני לא מוצאת אף שערה גברית או כתם קרוש ממשחת שיניים.

אני מתיישבת על אסלת החרסינה באפיסת כוחות. אני כנראה אמורה להתחיל לחפש מקום מגורים אחר, אבל עצם המחשבה שאיאלץ לחזור לנבור באתרים להשכרת דירות מעוררת בי בחילה. במקום זה, אני מנסה לנקות לעצמי את העיניים באקונומיקה של סרטונים על חיות משק עד שכפות רגליי מאבדות את זרימת הדם.

אני יודעת שאצטרך לצאת ולהתמודד עם ההשלכות בשלב מסוים. אבל כמו פחדנית, אני דוחה את הבלתי נמנע ומתקשרת למל בפייס טיים.

היא עונה מייד ואני רואה שהיא באמצע טיפוח תוספות הריסים השופעות במיוחד שעשתה לעצמה. היא משפיענית שופעת חמוקיים, כמו קריסטל, אלא שבמקום כושר, המומחיות של מל היא אופנה, טיפוח וכל דבר נעים אסתטית. היום, צללית סגולה נוצצת מעטרת את עפעפיה ומדגישה את עיניה הכהות. גם קו המתאר שלה מדויק ומבליט את מבנה העצמות שלה. היא כזאת מהממת שזה כמעט מעליב.

לפי החלון הענקי שמאחוריה, היא בבית בדירה הקטנה שלה באזור אולמי התיאטרון. "איפה את, לעזאזל?" היא שואלת.

"מתחבאת בחדר האמבטיה החדש שלי," אני לוחשת.

"למה אנחנו לוחשות?" היא מנמיכה את קולה כממתיקת סוד.

"כי... הרגע תפסתי את השותף החדש שלי. בעירום."

היא משתנקת בקול חנוק ומכסה את שפתיה המשוחות בסגול בעזרת היד שלה. "בעירום? כאילו, עם התחת בחוץ?"

"עם הזין בחוץ," אני מתקנת. "הוא לא היה סתם עירום. הוא זיין בחורה במטבח," אני מסבירה ומחליטה לחטט במקלחת.

ברגע שאני פותחת את דלת הזכוכית הכבדה, עולה באפי ריח חריף וסקסי מדי, שמהווה בוודאי סכנה ביולוגית. אני מרחרחת את ג'ל הרחצה כדי לאשר את מקור הריח שמייד פותח לי את דרכי הנשימה. קינמון וארז, לפי הבקבוק. ליד ג'ל הרחצה יש בקבוק פשוט של שמפו ומרכך יחד.

אני מרגישה שנבירה במקלחת של זר היא דבר אסור, אבל ברמה הטכנית, עכשיו זו המקלחת שלי. כבר ראיתי את איבריו המוצנעים של הגבר הזה, אז האם זה באמת משנה שאני יודעת איזו משחת שיניים הוא מעדיף (קולגייט עם הלבנה מקסימלית)?

"שאלוהים ייקח אותי." מל מצמידה יד לחזה ומעמידה פנים שהיא מתעלפת על הכיסא שלה. היא מזדקפת מייד בדריכות מלאה, מוכנה לשתות את התה הדמיוני שלה שאותו היא אוהבת רותח ומהביל. "אוקיי, ספרי לי הכול. בסולם מדני דה ויטו עד הנרי קאביל, כמה הוא חתיך? אל תחסכי בפרטים."

"לא הסתכלתי על הפנים שלו." הפנים שלו היו מטושטשות בגלל גופו העירום, שללא ספק נוטה לטובת הצד של הנרי קאביל בסולם של מל. הזיכרון יישאר לנצח וייצרב ברשתית שלי.

"אני מניחה שאת מתכוונת להתחבא שם עד קץ הזמן?"

"כן. אני חושבת שפשוט אירקב כאן." אני מתבוננת במתקן הסבון המבריק ליד הכיור שנראה לא שייך עם כל שאר המוצרים הפרקטיים והפשוטים. כתוב עליו צ'אי וניל קלוי. הוכחה מובהקת למגע של אישה. אולי הוא שייך לבחורה עם החזה הגדול והשיער הערמוני.

כשמל מספרת לי על הפעם שבה היא תפסה בטעות את אחיה מזדיין, אני ממהרת להתקדם אל ארון התרופות. לפני שאני פותחת אותו, אני רואה את בבואתי חדורת התקווה במראה ונחרדת. מה שהיה הבוקר קוקו זקוף והדוק הפך לבלגן רפוי ושמוט. אני מנסה למתוח אותו כדי להוסיף נפח, אבל רק מחמירה את המצב. יש כאן אפס נפח, כל קווצת שיער נדבקת לקרקפת שלי ומוסטת לאחור כך שהיא מדגישה את המצח המבריק שלי. אני מוכרחה לנגב את הפנים.

לאחר שאני מתייאשת מעצמי לחלוטין, אני בודקת את הארון. בפנים יש חבילה פתוחה של מברשות שיניים בשלל צבעים, סט גילוח, סכין גילוח בודד, בקבוק קצף גילוח, מי פה של ליסטרין (מנטה קרירה) ובקבוק ענקי של אדוויל.

אני שולפת את הבקבוק מהמדף כדי להסתכל על תאריך התפוגה (פג תוקף ביולי 2021) ואז שומעת קורת רצפה חורקת במסדרון, מחוץ לדלת. אני מחזירה את האדוויל בבהלה למקום שבו מצאתי אותו ומתרחקת מהכיור. כמה שניות של דממה עוברות לפני שנשמעת דפיקה.

"טארה?" הקול של טרוור הוא בריטון צרוד. הוא יכול להיות קריין מושלם של ספרי שמע.

"מל, אני חייבת לסגור," אני לוחשת ומנתקת את השיחה לפני שהיא מספיקה להגיב.

"את בסדר שם?" הוא שואל.

"בסדר גמור, לא סתם בסדר. למה לא?" אוף. אני נשמעת כמו מיני מאוס על סמים. אני טורחת להנמיך את קולי. "זו הייתה החברה שלך?"

רגע של שתיקה. "לא. היא לא החברה שלי. היא הרגע עזבה, דרך אגב."

"אה," אני אומרת באכזבה קלה. היה נחמד אם הייתה עוד אישה בסביבה, מעין שותפה לא רשמית, בעיקר כי רוב הזמן של קריסטל ומל מוקדש למערכות יחסים מחייבות וארוכות טווח ולקריירות משגשגות במשרה מלאה ברשתות החברתיות — שני דברים שאין לי. אומנם אני אוהבת להיות משפיענית ספרים באינסטגרם וטיקטוק, אבל זה תחביב, לא קריירה.

עוד שתיקה ממושכת לפני שטרוור אומר, "תקשיבי, אני מצטער שנאלצנו להיפגש ככה. חשבתי שתגיעי רק בהמשך היום. אני מרגיש חרא."

אני שוקעת אל הרצפה מאחורי הדלת ומצמידה את רגליי הרפויות אל חזי. "הכול בסדר. זאת אומרת, ברמה הטכנית, זו הדירה שלך."

"עכשיו היא גם חצי שלך."

"אתה בדרך כלל עושה סקס במרחבים המשותפים בבית?"

"מעכשיו, כבר לא." לפי הצחקוק הרפה שלו, אני מדמיינת חיוך עקום ומקסים שיכול להמס את התחתונים של כל אישה סטרייטית. "אני מבטיח שאחטא באקונומיקה את כל המטבח. ביסודיות."

"אני מעריכה את זה מאוד," אני אומרת בכנות. טוב לדעת שהמשטח שעליו אוכל ארוחת בוקר יהיה נקי מנוזלי גוף.

כמה שניות חולפות. "אז... את לא מתכוונת לצאת מחדר האמבטיה?"

"תלוי. אתה עדיין עירום?"

"אני לבוש לגמרי, מבטיח."

אני מקרבת את הלחי לדלת ומשתוקקת לרטט שבקולו. "אולי אישאר כאן עוד קצת. נוח לי." החלל הקטן מרגיע ומזכיר לי ספא סקנדינבי.

צעדיו נעלמים במסדרון אבל חוזרים כמה שניות לאחר מכן. "הבאתי צ'יטוס. ואל תדאגי, שטפתי ידיים."

הפה שלי מזיל ריר מייד למשמע הצליל המוכר של רשרוש השקית. הלב שלי עוצר מלכת. אני שולחת יד לסובב את הידית ופותחת את הדלת במרווח שמאפשר לי לחטוף את השקית. הוא עדיין לא נראה לעין למעט ידו כשהוא מעביר את השקית כאילו מדובר בעסקת סמים מפוקפקת. יש שכבה דקה של שיער חום על מפרק ידו ופרקי אצבעותיו. כף ידו עצומה, פי שניים מגודל כף היד שלי. אני רואה שוליים של קעקוע אפור כהה מפורט באזור שבין האגודל לאצבע שלו, אבל לפני שאני מצליחה להבין מה מצויר, ידו נעלמת מאחורי הדלת.

אני מסתערת על השקית ברעבתנות ופותחת אותה בקריעה כמו קופה. בתוך פחות משלוש דקות אני מחסלת לפחות רבע ממנה. אני מתביישת בגרגרנות הבוטה שלי ומחזירה לו אותה דרך המרווח. "סליחה, עבר עליי יום טראומטי."

השקית מרשרשת. "שיט. בגללי?"

"לא. היום שלי היה גרוע עוד לפניך."

"למה?" הוא שואל ומעביר חזרה את השקית.

"היום הזה היה אמור לסמן עבורי התחלה חדשה. נקודת מפנה בחיים. אבל שדדו אותי ברכבת התחתית," אני מודה בעל כורחי, "בחור עם פוטנציאל רציני להיות נפש תאומה. המפגש הרומנטי התקדם נהדר עד שהוא החליט לגנוב לי את התיק."

"רגע, שדדו אותך? ומה זאת אומרת מפגש רומנטי?" הוא חוזר על המילים האחרונות כאילו מדובר במושג אקדמי עלום. אני צופה בידו הגדולה מושטת דרך המרווח כדי לקחת את הצ'יטוס. יש קעקוע של ספרה רומית על מפרק היד שלו, מוסתר חלקית על ידי השרוול. אני מצלמת את התמונה בראש כדי שאוכל לפענח אותה אחר כך.

"מפגש רומנטי, אתה יודע? כששני אנשים נפגשים בנסיבות רומנטיות בפעם הראשונה," אני אומרת בקוצר רוח. "אבל כן. שדדו אותי. קראתי ספר ברכבת התחתית, ואז בחור שישב לידי התחיל לדבר איתי. חבל שלא ראית אותו, מטקאלף. הוא היה חתיך. ממש לא נראה כמו שודד. לא שלשודדים יש מראה ייחודי, אבל אתה מבין למה אני מתכוונת..."

אנחנו מעבירים את השקית בינינו בזמן שאני משחזרת את הסיפור של נייט, מקשר העין הראשוני ועד לגניבת התיק שלי (ואיתו גם כל התקוות והחלומות שטיפחתי).

"טוב, זה ממש ביש מזל," הוא אומר בנימה אוהדת.

"נכון? אני מתחילה לאבד תקווה. בכל פעם שאני פוגשת גבר פוטנציאלי משהו משתבש בצורה איומה. הבחור האחרון שפגשתי דרך חברה נראה נורמלי, עד שהוא ביקש תמונות של הרגליים שלי."

"פטיש לרגליים?"

"כנראה. אני לא רוצה לעשות שיימינג לפטיש, אבל לדעתי אני מקוללת. היום זה שוד. מחר כנראה חטיפה. איזה בחור יפתה אותי למכונית שלו עם ממתקים, ואני אבוא כי אני אוהבת אוכל בחינם. והוא יזרוק אותי לתא המטען ויצית את הגופה שלי באש." אני מעווה את פניי כשאני חושבת על ההזדמנות המוחמצת להשוויץ בשמלה החדשה האהובה עליי, שמלה ורודה עם צוואר גבוה, בלוויה עם ארון פתוח. כבר הודעתי לקריסטל על רצוני להיקבר בה, והיא הבטיחה לי שהיא תוודא שזה יקרה.

"אוקיי, השיחה הזאת נהייתה אפלה ממש מהר. לכן אסור לסמוך על זרים עם ממתקים," מזהיר טרוור.

"טכנית, אתה זר... עם צ'יטוס," אני מזכירה לו ומרימה חטיף סורר שנפל על הרצפה. אני משליכה אותו לפח האשפה שליד הכיור.

"גם את זרה. בחדר האמבטיה שלי. מי יודע מה עשית למברשת השיניים שלי."

אני מרגישה דחף פתאומי לשנות את הסטטוס שלנו כזרים. הצירים חורקים כשאני פותחת את הדלת וראשי מציץ כמו סוריקטה שמגיחה ממאורת החול המוגנת שלה.

טרוור אכן לבוש לחלוטין, וגבו שעון על הקיר. רגליו הארוכות פשוטות לפניו.

על ראשו יש סבך תלתלים כהים שעומדים בסתירה לצידי הראש הקצוצים בקפידה. אפילו דרך הקפוצ'ון של מכבי האש של בוסטון, שרירי הזרועות שלו נראים כמו גזעי עץ בוגרים ונחושים. לעומתו, זרועותיי דקיקות יותר מאטריות אורז.

הגרגרת שלו בולטת כשהוא מתבונן בקוקו המרושל שלי עם שאריות השמפו היבש. עיניו יורדות וסוקרות את הסווטשירט החום והרחב שלי שעליו כתוב רגשות לא בדיוניים כלפי גברים בדיוניים בגופן מסוג טיימז ניו רומאן.

עכשיו שהוא לא עירום והקעקועים שלו מכוסים לגמרי, אני מצליחה לאמוד את עיניו. הן בצבע דבש, כמו שריפה של עצי הסקה מתפצפצים מול להבות זהובות אכזריות. הן כנראה עוטות גוון ירקרק כשהאור זוהר עליהן בזווית הנכונה. תחת המחסה המגונן של ריסיו העבים, הן מאופקות ומבשרות רע. וכשמבטו פוגש במבטי, הבטן שלי בוגדת בי ומתהפכת בלי שביקשתי ממנה.

במאמץ לשמור על קמצוץ נורמליות, אני מצמצמת את עיניי כדי לטשטש את פניו ומסיחה את דעתי בעזרת צ'יטוס ענקי. "האם עליי לסמוך עליך, זר יפה תואר להפליא?"

פיו מתעקל בחיוך כשהוא קם ומתנשא מעליי על רצפת חדר האמבטיה. "לא. כנראה לא."