היהלום הכחול 2 - המלך דוד

1

סטילר

אני לא טורח לשמור על שקט כשאני פולש לדירתה של עמנואלה.

החושים שלה התחדדו מאוד מאז האימון עם כיסוי העיניים, ואני יודע שכעת — כמו כל שאר הצוות — עמנואלה יכולה לזהות כל צליל, עמום ככל שיהיה, ולדעת מי או מה אחראי לו.

הסלון מעט שונה משהיה כשהנערה שלי רק הגיעה לכאן. היא שינתה את מיקום הרהיטים וגררה את הכורסה הצהובה למקום שבו הייתה הכורסה בצבע טורקיז, שאותה הציבה עכשיו ליד החלון המשקיף אל הנגרייה שלי.

הספה הלבנה נותרה באותו המקום, אבל נוספו לה כרית נוי פשוטה ושמיכת צמר זולה. אני בטוח שאם הייתה יכולה להרשות לעצמה, עמנואלה הייתה מוסיפה אקססוריז עיצוביים חדשים והופכת את הדירה הזאת לבית. הבית שלה.

מעניין אם היא תסכים להישאר כאן אחרי שהמעונות בקולומביה ייפתחו. אחרי הכול, יש לי הצעה מפתה מאוד עבורה...

אני נכנס לחדר השינה ומתקרב אל המיטה. עמנואלה שוכבת על הצד. התאורה שבחוץ חודרת מבעד לחלון ומאירה אותה בצללים עמומים, מגלה לי שהיא לא החליפה בגדים. היא עדיין לובשת את השמלה הסגולה הקצרה שלבשה בארוחת הערב. אני לא בטוח למי שייכת השמלה הזאת, אבל אני משוכנע שראיתי אותה על כל אחת מהנשים בצוות — שמרבות לשאול בגדים זו מזו.

על עמנואלה השמלה נראית אחרת. כאילו הבגד התאים את עצמו לחן ולאישיות שלה.

מבטי נודד אל רגליה החשופות ואז במעלה גופה. הגור הקטן עטוף בזרועותיה, אפה טמון בפלומתו ועיניה עצומות.

היא לא ישנה.

לאחר שהתגלה לה מה התמורה שאגבה ממנה בגין החוב, היא לא אמרה מילה. במשך שניות ארוכות היא רק בהתה בי בעיניים פעורות והמומות, ואז העבירה את מבטה על כל אחד מהנוכחים, איש־איש בתורו, כמתחננת ללא מילים שמישהו יגיד משהו. אולי שמישהו יגלה לה שזאת רק בדיחה גרועה.

כשאיש לא אמר דבר, עמנואלה פשוט קמה, חצתה את החצר, לקחה את הגור, עלתה במדרגות ונכנסה לדירה שלה.

"זה לא נורא כמו שזה נשמע," אני שובר את הדממה ומדליק את מנורת הלילה.

היא פוקחת עיניים, אבל לא מפנה אותן אליי. רק מתבוננת בגור הקטן ומהדקת את האחיזה שלה בו, כאילו רוצה להגן עליו מפניי.

"סטילר, בבקשה..." קולה חנוק, מסגיר את העובדה שהיא בכתה, "אל תכריח אותי לעשות את זה." היא מקפידה לדבר במבטא ישראלי.

אני מחייך בליבי.

"יש לך חוב לשלם."

היא מתרוממת בזהירות לישיבה, נושאת אליי פנים סמוקות ועיניים נפוחות מבכי. שפתיה אדומות יותר מכפי שהן בדרך כלל והתלתלים שלה גולשים סביב פניה, נופלים על כתפיה ומסתירים את השדיים שלה. היא נראית כמו בתולת־ים — יצור אגדי, יפהפה, מפתה.

מכשף.

"תגיד לי שזאת בדיחה... אני מתחננת." ציפיתי לזעם ולעצבים האופייניים לחצופה הסקסית הזאת, אבל הקול שלה חלש ומותש — מעיד על כך שכל רוח הקרב שבה נעלמה. "לא יכול להיות שאתה מבקש ממני לשדוד יהלום בשווי שלושים מיליון דולר."

הוא יהיה שווה יותר, אבל ג'וקר ואני החלטנו לחסוך ממנה את המידע הזה בינתיים. זה לא הזמן להלחיץ אותה יותר. היא בכל מקרה תגלה את המחיר הסופי בסימולציות.

אני מתיישב על המיטה והנערה שלי מקפלת את רגליה. השמלה שלה מתרוממת מעל ירכיה החלקות ועיניי נוחתות על מרכז גופה. היא ממהרת לתחוב את הבד ולכסות את התחתונים שמציצים משם.

פעולה צנועה, ומפתה בטירוף.

"חשבתי שאת סומכת על שיטות העבודה שלי."

"כן, אבל זה... זה גדול עליי. גדול מדי."

"אני אכין אותך. אלמד אותך את כל מה שאת צריכה לדעת. את לומדת מהר יותר מרוב האנשים שאני מכיר. את שקולה, חכמה, זהירה מאוד ויודעת לתפקד מעולה במצבי לחץ. אם הייתי חושב לרגע שאת לא יכולה לעשות את זה, לא הייתי מפיל עלייך שוד שסביר שהוא בקנה מידה הכי גדול שנבצע אי פעם."

היא מטה את הראש הצידה ובוחנת אותי בגבות מכווצות. "אתה רציני, נכון? כל זה אמיתי? אתה באמת מצפה ממני לשדוד את היהלום הזה?"

"כן."

היא מטלטלת את הראש מצד לצד. "אני לא יכולה," הווידוי יוצא ממנה בקול חלש כל כך, שאני בקושי שומע. "אני מצטערת, סטילר, אבל אני לא יכולה. תבטל את התשלומים לקולומביה, תחזיר אותי לג'ספר או שפשוט תהרוג אותי ו —"

אני ממהר להניח אצבע מתחת לסנטר שלה ומרים אליי את פניה. עיני האיילה שלה פוגשות בעיניי ואפילו עכשיו, כשהן דומעות ועצובות כל כך, הן עדיין מחייכות אליי בניצוץ שובב וסקסי להחריד. זה משפיע ישירות על הזין שלי.

"את תעשי את זה, ואת תעשי עבודה נקייה ויסודית."

"אני לא חושבת שאני מסוגלת."

"מספיק שאני חושב שאת מסוגלת. בחנתי אותך, הכשרתי אותך ואני מכיר אותך טוב יותר משאת מכירה את עצמך. אין לי ספק לגבי היכולות שלך. כל מה שאת צריכה לעשות זה להתמיד בלמידה ולהמשיך לסמוך על שיטות העבודה שלי."

"אבל —"

"את מבינה שאין לך באמת ברירה, נכון?" אני חותך אותה בקול חד כתער וצובט מעט את הסנטר שלה כדי להבהיר את הנקודה — אם לא תשלם את החוב, היא לא תפסיד רק את קולומביה.

היא ממילא חכמה מספיק כדי לא לשקוע באשליה הזאת, גם אם היא לא תודה בזה. בינתיים.

היא בולעת את הרוק ועיניה נעצמות כשהיא מהנהנת באיטיות. דמעה חמה נופלת על אצבעי.

עברתי את השלב הזה עם כולם, עם כל אחד ואחת בצוות. השוד הראשון הוא תמיד הקשה ביותר לעיכול, ורובם הראו נסיגה לקראתו. התמודדתי עם הפחדים ועם החרטות שלהם. אבל מעולם לא חשתי את הרגשות האלה בעצמי.

אני המאסטר. כל מי שהשלים את תהליך הגיוס אצלי, הצליח לבצע את המשימה בצורה נקייה ומושלמת. אף אחד מעולם לא נכשל — פרט למוזיקאי, כי אותו לא הכשרתי בעצמי — וזאת הסיבה שאני בטוח כל כך בעצמי. אני לא מכין אותם רק פיזית, אני מכין אותם גם מנטלית. ואני לעולם לא מטיל עליהם משימה שהם לא מסוגלים להתמודד איתה, שהם לא כשירים מספיק לבצע. אין לי כל ספק שעמנואלה סקוט תסיים את המבצע הזה בהצלחה.

ותחתום סופית על הגיוס שלה.

אבל אני בכל זאת מרגיש אותם — את הפחד ואת החרטה.

אני פוחד מהסיכוי הכמעט אפסי שיקרה לה משהו, ואני פאקינג מתחרט על כך שבכלל הכנסתי את הנערה היפה הזאת לעולם המכוער שלי.

אומנם הפרופיל שלה דומה לזה של רוב האנשים שנמצאים כאן, רק שבניגוד לאחרים, עמנואלה סקוט לא הייתה בשפל המדרגה בחייה כשמצאתי אותה. היא לא הייתה אחת שאין לה מה להפסיד.

היא נולדה וגדלה ללא המשאבים הנכונים וזה הקשה עליה להצליח, אבל היא סומכת על עצמה והיא יודעת שהיא יכולה להיות מי שהיא רוצה. לא משנה מה כמות העבודה הנדרשת וכמה כישלונות היא תפגוש בדרך, היא תנסה שוב. ושוב. ושוב... עד שתצליח.

היא לא הטיפוס שמאכיל את עצמו בחרא, היא לא הטיפוס שמרחם על עצמו, והיא לעולם לא תבחר בדרך הקלה כמו סמים או זנות. כשצצה בעיה, הנערה שלי לא בורחת ממנה. היא מתמודדת איתה.

עמנואלה סקוט תעבור כל מכשול, גם אם היא מבועתת מההשלכות, והיא תילחם עד זוב דם בדרכה לכל מטרה שאליה היא נחושה להגיע. וזאת למרות גילה הצעיר.

היא אפילו לא מתארת לעצמה עד כמה אני מכבד ומעריץ אותה על כך. היא מזכירה לי את עצמי.

אני שומט את ידי מהסנטר שלה כשרעש נשמע מהכניסה לדירה ולאחריו קול צעדים עדינים. אני יודע למי הם שייכים, וכך גם הנערה שלי — כיוון שכל גופה מתאבן עוד לפני שטמפטיישן מופיעה בפתח חדר השינה.

"ילדונת, איך את מרגישה?" היא שואלת במתיקות ובאכפתיות.

עמנואלה מחזירה לה חיוך עקום. "מבוהלת."

"זה לא נורא כמו שזה נשמע," טמפטיישן חוזרת על המשפט שלי, ועמנואלה מגחכת בבוז.

"בכל מקרה," מוסיפה טמפטיישן, "אם את צריכה עזרה, רק תבקשי."

"תודה," עמנואלה מחייכת אליה שוב, חיוך קטן וצבוע.

"סטילר, יש לך כמה דקות? אני צריכה אותך..."

אני יודע בדיוק מה טמפטיישן צריכה. ולפי האופן שבו עמנואלה נעה על המיטה, נראה שגם היא מבינה את מה שטמפטיישן לא אומרת.

טמפטיישן יודעת לחזור בקלות לזונת הצמרת שהייתה בעבר ולבצע עבודת פיתוי יוצאת מן הכלל. זיונים עבור מטרה הם לא בעיה עבורה. אבל לאחר מכן מתעוררים אצלה שדים מהעבר הרחוק והיא חייבת להוציא קיטור באמצעות סקס. בדרך כלל, איתי.

זה או הצורך הזה שלה או שהיא מתפתה ליפול שוב לסמים. כבר עברנו תהליך גמילה מהגיהינום, פעמיים, וזאת הסיבה שבגללה אני כמעט לא מסרב לה. גם לא כשהיז עוד הייתה בתמונה. אחרי שגנבתי את טמפטיישן מאנדרו, הבטחתי לה שתמיד אדאג לכל צרכיה, ואני עומד מאחורי המילה שלי.

אלא שעכשיו התמונה השתנתה.

בחורה צעירה, בעלת תלתלים פרועים ועיניים ערמומיות, נכנסה לאותה תמונה והשתלטה על כל הפריים.

"תכף מגיע," נימת הקול שלי מונוטונית, אך חוסר הנוחות הפתאומי שאני חש מפתיע אותי.

עמנואלה אולי בתולה, אבל היא ההפך הגמור מתמימה. עם זאת, אם אסביר לה שזה רק סקס — זיון אנוכי ומהיר, שבו טמפטיישן חייבת להיות בשליטה מלאה ומרוכזת רק בעצמה עד שהיא גומרת ומשאירה אותי עם ביצים כחולות — היא לא תבין. בגילה, ובייחוד משום שהיא בתולה, סקס הוא עניין גדול.

טמפטיישן מהנהנת והולכת, ואני מפנה את תשומת ליבי בחזרה לעמנואלה. היא לא מסתכלת עליי, אלא על הגור הקטן שישן על המיטה.

"מחר נחזיר לך את המתלה ואת הסד, נעבור על כל הפרטים בנוגע לתחפושת שלך ונמשיך את האימונים."

"בסדר," היא לוחשת, מבטה עדיין מתחמק ממני.

אני מחכה רגע לפני שאני מתרומם מהמיטה. הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו הוא לעזוב אותה. לאכזב אותה. לפגוע בה.

אני מתחיל להתרחק, אבל היא תופסת במפרק כף היד שלי ובולמת אותי. האחיזה שלה לא מהוססת. היא חזקה. סמכותית. וכשהיא מרימה אליי את פניה, מבט גאה ומלא ברוח הקרב שאיבדה נעוץ בי וקורא עליי תיגר.

"תישאר איתי." זאת לא בקשה. זאת פקודה. וגם עכשיו שנינו מבינים את מה שלא נאמר.

אם אלך עכשיו, הנערה שלי לעולם לא תהיה שלי באמת. אומנם היא צעירה מאוד, אבל ג'וקר צודק — היא פאקינג אסרטיבית!

רק אתמול היא הודיעה לי שכשתגיע לגיל שמונה־עשרה, היא ואני זה לא משהו שיקרה. זה בחיים לא יקרה. עכשיו היא כנראה החליטה לתת לי הזדמנות נוספת. אין לי ספק שאם אלך לטמפטיישן, עמנואלה תקבל החלטה.

והיא לא תחזור בה.

זה מערער אותי יותר משזה אמור, אבל יותר מכול — זה מבלבל אותי. אפילו עם היז לא הרגשתי כך. מעולם לא נבהלתי מאיומי הסרק שלה לעזוב אותי או מהאולטימטומים העלובים שהטילה עליי פעם אחר פעם. הם היו רק מילות שווא מבחינתי. היז הייתה שודדת טובה, אבל היא הייתה גם תלותית וחלשה. עמנואלה תהיה שודדת יוצאת מן הכלל, והיא עצמאית כבר שנים.

עמנואלה סקוט חזקה. פיזית ונפשית.

אני שולף את הטלפון מהכיס ושולח הודעה לג'וקר:

לך לטמפטיישן.

ג'וקר לא יאהב את זה. הוא נהנה להזדיין איתה בשביל הכיף, אבל כשטמפטיישן נמצאת במצב הזה, היא לא מרשה לאף אחד להגיע לשיא חוץ מלעצמה. היא תרשה לו לגעת בה רק כשהיא תחליט, תמצוץ לו כמו השדה שהפכה להיות, תביא אותו אל קצה גבול הטירוף במיומנות של הזונה שהייתה, ואז, ברגע הקריטי ביותר, כשהוא כבר יאבד את הראש מרוב אקסטזה, היא תמנע ממנו לעבור את הסף. זאת הדרך הדפוקה שלה להעניש כל גבר שאי פעם ניצל את גופה, וזאת משימה כמעט בלתי אפשרית עבור כל גבר — לא לגמור כשמלכת פיתוי כמו טמפטיישן רוכבת עליך בפראות.

המתולתלת היפהפייה משחררת את מפרק כף היד שלי ועדיין נועצת בי מבט עיקש, ממתינה לצעד הבא והגורלי שלי. ללא מילים, אני חולץ נעליים.

אם היא מופתעת שנכנעתי לבקשה שלה — כמוני — היא לא מראה שום סימן לכך. גם כמוני. היא רק זזה על המיטה ומפנה לי מקום, תוך כדי שהיא נזהרת עם הגור.

אני נשכב לצידה ומושך אותה אליי. גבה צמוד לחזה שלי והריח שלה תוקף את חושיי. לפני שאני קולט מה אני עושה, אני מנשק את הכתף החשופה שלה ואני יכול להרגיש את ההשפעה שלי עליה כשעורה הקטיפתי סומר מתחת לשפתיי.

זה עומד להיות לילה פאקינג ארוך...

הגור זז ומתקרב אל הנערה שלי, ממש מתפנק כשהוא מתחכך בחזה שלה.

ממזר קטן.

"את מפנקת אותו יותר מדי."

היא מושכת בכתפה. "אני רוצה לנצל כל שנייה שיש לי איתו." אני לא רואה את פניה, אבל העצב שעוטף את קולה לא חומק מאוזניי.

"אם את כל כך רוצה אותו, אני נותן לך אותו."

היא מסתובבת באיטיות בין זרועותיי עד שאנחנו שוכבים פנים מול פנים. ציפיתי שהיא תתרגש, אבל היא נראית חשדנית ומרוגזת.

"הקאץ'?" היא מסננת בשיניים חשוקות.

"אין קאץ'."

"אבל...?" היא לא מרפה, לא קונה את הבולשיט שלי. מהלך כזה היה עובד על כל אחד מהחברים בצוות בתחילת דרכו.

"אבל אם את רוצה שהוא יהיה שלך, את זו שתאלף אותו ותטפל בו."

"ו...?"

"ואסור לך להביא כלבים למעונות, אז תצטרכי להמשיך לגור כאן."

עיניה הסקסיות יורות אליי חיצים, "אתה בן זונה מניפולטיבי."

ואת פלפלית, ואני מת על זה!

אני שולח יד ומרים את הגור בגסות. עמנואלה משתנקת, "סטילר, תיזהר."

"אז?" אני מניח אותו על החזה שלי. "איך תקראי לו?"

"לא אמרתי שאני מסכימה."

אני מרים גבה אליה. על מי את עובדת, מתולתלת?

היא מגלגלת עיניים ומתהפכת על המיטה, כך שראשה מונח על הבטן שלי ופניה מופנות אליי. הטבעיות שבה היא מתנהגת בחברתי מוציאה אותי מאיזון כל פעם מחדש. כאילו היא מכירה אותי שנים ולא חוששת ממני. רגע אחד היא משגעת אותי עם השאלות הסקרניות הבלתי פוסקות שלה, וברגע הבא היא פאקינג מודה לי על כך שלימדתי אותה משהו חדש. אף אחת מהבנות לא התנהגה ככה איתי. גם לא היז.

"אני אחשוב על זה," היא אומרת ומלטפת יחד איתי את הגור.

שתיקה נעימה ושלווה שוררת בחדר. זה מוזר וטבעי בעת ובעונה אחת.

ידי נשלחת אל רגלה החשופה, וכשעמנואלה לא מזיזה אותה, אני מלטף באצבעותיי את עור השמנת שלה. אני רוצה לחפון אותה בכוח, אפילו להשאיר עליה סימנים, אבל מסתפק בליטופים תמימים. זה לא עוזר. הזין שלי פועם בחוזקה בתוך מכנסי הג'ינס הארורים שאני לובש.

פאק, אני אסיים את הלילה הזה עם ביצים כחולות יותר משל ג'וקר.

"סטילר?"

"אמממ..."

"אתה בטח לא תגלה לי מה היה השם שלו..." היא משתתקת ואני בוהה בתקרה, מנסה להבין לאן היא חותרת. "אבל אם אחיך הקטן היה בצוות, איזה כינוי היית נותן לו?"

ידי קופאת על רגלה וגוש של צער מתגבש בגרוני. "למה את שואלת?"

"אולי נקרא לגור כמו שהיית קורא לאחיך... אתה יודע, אם הוא היה בצוות..."

אני מוריד אליה את עיניי. מבטינו מצטלבים, וננעלים זה על זה.

ככה בדיוק, בפשטות כזו, עם הלב הטהור שלה, הנערה הזאת מצליחה להוציא אותי מאיזון. היא לא רק פרצוף יפה וגוף משגע, היא אישיות מטריפה. הבנתי את זה בלילה הראשון שבו התגנבתי לבית שלה, כשראיתי אותה מקלחת את האימא המסריחה שלה אחרי שהקיאה על עצמה והטיחה בה האשמות. הבנתי את זה שוב כשקראתי את המכתב שהשאירה לילדיה של מרדית וסט. והבנתי את זה סופית כשהיא קנתה לי פלסטרים בגלל חתכים טריים שהיו לי על הידיים.

היא מציגה חזות קשוחה, והיא באמת קשוחה, אבל הלב שלה רך כמו חמאה.

אין לי ספק שאתחרט על המילים הבאות, אבל אני אומר אותן בכל זאת —

"תקראי לו עודד."