עד עצם היום הזה 5 - קרוסד

פרולוג

קייד

פסטיבלה, ורמונט, נראית שונה באישון לילה.

זו עיר מלוכלכת.

מזוהמת. חשוכה מאוד.

הממונה עליי שלח אותי להחיות את האזור ההיסטורי. להחזיר אותו לנתיב הצדק שחסר בו כבר כל כך הרבה זמן.

כשהגעתי מוקדם יותר היום, תקף אותי פרץ של נוסטלגיה. ישבתי במושב הנוסע ברכב השטח שהתגלגל לאט ברחובות, והאדריכלות הקולוניאלית הצרפתית הזכירה לי את הילדות — את השנים שבהן גדלתי בסמטאות האחוריות של פריז, התחננתי לשאריות וגנבתי רק כדי להבטיח לעצמי חיים ומזון.

העיר הזאת, בדומה לפריז, נוטפת חטא, אבל חסר בה העידון.

במקום להיאחז במה שאמורה להיות היסטוריה עשירה, שנשמרה מהתקופה שבה ורמונט הייתה חלק מצרפת החדשה במאה השמונה־עשרה, פסטיבלה נראית כמו קריקטורה. מין מחווה הזויה למקום שהיא לא שייכת אליו. אפילו שמה של העיר הוא לא באמת צרפתי.

ובכל זאת, אם הייתי איש שמרשה לעצמו לקוות, הייתי מביט מבעד לחלונות המאובקים ורואה פוטנציאל. אבל רֶשע מזהם פה את האוויר, מעניק לו דחיסות ולחות, מין ענן קודר שמכסה את העמק וגורם לכל מה שהוא נוגע בו לחלות. אני יכול להריח את זה בכל שאיפה. לטעום את זה בכל נשימה. חלק ממני פוחד שזה ישפיע גם עליי, אבל אני דוחק הצידה במהירות את המחשבה הזאת, ומרגיש שההגנות שלי מתעצמות וחזקות כמו פלדה.

אני לא יודע מה השעה עכשיו, אבל עברו כבר כמה שעות מאז שבאתי לכאן, וכשעזבתי את הבית החדש שלי, השעה הייתה חצות כמעט. לא התכוונתי לשוטט בחוץ מייד כשהגעתי, אבל איזה צורך בער בי, דחף מוכר שניסיתי להתעלם ממנו.

ואני בסך הכול בן אדם.

כשהחולי שלי נכנס לפעולה, אני חסר אונים מול המשיכה שלו.

אִיל אֶה מִיזֶרִיקוֹרְדִייֶה. הוא רחום.

הלילה האוויר קריר, ואני הולך במהירות על המדרכות הסדוקות ובסמטאות האחוריות, הכפור מכרסם באף ובקצות האוזניים שלי, עד שקיפאון צורב מחליק על כל גופי. אני מרכין את הראש, וצווארון מעיל הצמר שלי משפשף את צווארי כשאני הולך במה שנראה לי כחלק הכי קשוח של העיר.

הירח המלא מטיל אור מסתורי על הרחובות השקטים, וצעדיי מהדהדים באוויר השקט.

פתאום נפתחת דלת משמאלי, ואור צהוב נשפך מהכניסה ומאיר צללית של אישה. קולה מהדהד אליי מבנייני הלבנים המתפוררים עם לוחות העץ הרקובים והחלונות השבורים.

אני מהסס ומקמט את המצח מתחת לשולי הכובע הרחבים כשהיא מתרחקת מהמדרגות והולכת לעברי. אני סורק את האזור. בחוץ אין איש מלבדנו.

היא נעצרת מולי, ומבטה המעורפל חודר לתוך העיניים שלי. האישונים שלה רחבים ולכן עיניה נראות שחורות כפחם. הבטן שלי צונחת.

אוּן דֶמוֹן. שֵדה.

"אתה חדש," היא אומרת. הקול שלה מחוספס במתכוון, וברור לי שהיא אימצה אותו כדי לגרום לזין של גבר להזדקר, ולדחפים הכי בסיסיים שלו לפרוץ החוצה. אבל לא חשתי דחף מיני כלפי אישה כבר שנים.

גועל בוער בתוך גרוני, וקול לוחש לי באוזן, אבל אני מנסה להתעלם מהמחשבות המרושעות. לא יצאתי החוצה כדי להיכנע לדחפים שלי, רק כדי לשחרר את נשמתי מהם.

אני מביט מגבוה על גופה הרזה, אם כי היא לא נמוכה בשום מובן. פרץ של רוח קפואה מצליף בפנים שלי, ואני מצמיד את השיניים כדי שלא ינקשו.

עור ברווז מתפשט על החזה החשוף של האישה, והיא זזה ומועכת את העלים מתחת לרגליה. כף ידה מושטת אליי ונעלמת בדש המעיל השחור שלי. זה מייד גורם לי לזוז, להוציא את ידי העטויה בכפפה ולתפוס בחוזקה את האצבעות שלה. נשימה חנוקה נמלטת מבין שפתיה האדומות המטונפות.

"איך קוראים לך, שדה?" אני שואל בקול צרוד.

ההלם עוזב את גופה ושמץ סקרנות תופס את מקומו.

"יש לך חתיכת מבטא." היא מתקרבת אליי. "אתה יכול לקרוא לי איך שתרצה, אם אתה יכול לשלם לי, מותק. מזומן או... הרואין אם יש לך."

החולי שלי מתחיל לשיר.

ולפני שאני יכול לדחוף אותה פנימה — המפלצת שלי, המחלה הזאת — מתפוצצת ושוקעת בתוך עצמותיי עד שהן כואבות.

אני מרפה מידה של האישה ומהנהן קלות.

חיוכה מתפשט עד שהוא מגיע לצידי הפנים השקועות שלה. "בוא אחריי."

היא מסתובבת וחוזרת אל הדלת הפתוחה שלה, ואני סורק את האזור בפעם האחרונה, מוודא שאיש לא נמצא בסביבה כדי לראות. אנחנו עדיין לבד.

הדירה שלה קטנה ומטונפת. רק חדר אחד עם מזרן מלוכלך על הרצפה ונורה חשופה שמהבהבת בפינה. המיטה מלאה כתמים, ואני יכול להריח את הזיונים הטמאים שמחלחלים לתוך האוויר, דחוסים כל כך עד שהם מקשים עליי לנשום.

לפני שנים הייתי מקנא בה על המקום הזה. הייתי רוצה שיהיה לי מזרן מתחתיי בלילה וגג מעל לראש. אבל זה היה קודם.

האישה פונה אליי, ואני מבחין בסימני האבעבועות שמפוזרים על פניה הכחושות, ובייאוש הפראי שמצוי בעומקי התווים שלה, שמנסה ללכוד את האנרגיה שלי בציפורניה השחורות והאפלוליות.

הגבר שבי רוצה להתרחק, אבל המפלצת קוראת לה להתקרב.

האגן הצנום שלה זז כשהיא מתקרבת אליי, ומשהו חמוץ מגרה את קצות הפה שלי כשאני רואה את גופה הרעב מנסה לפתות. הידיים שלה מחליקות אל המעיל שלי ופותחות לאט את הכפתורים. אני נותן לה. כשהוא נפתח, עיניה ננעלות על הצווארון הייחודי שלי ונפערות כשראשה עולה והיא מביטה לתוך עיניי.

היא נרתעת, אבל אני תופס אותה מספיק חזק כדי להכאיב לה ומושך אותה אליי.

"לֶה דִיאָבּל אֶט אָה לָ'נטֶרייֶר דֶה טוּאָה," אני מסנן.

היא מטלטלת את ראשה. "אני לא... אני לא יודעת מה זה אומר." אני רוכן אליה והמילים שלי נלחשות על שערה הגס והסבוך. "זה אומר שהשטן בתוכך."

הידיים שלי מחליקות על זרועותיה עד שאני עוטף את צווארה השביר, והלב שלה הולם חזק כל כך, שאני מרגיש אותו מבעד לעור של הכפפות. התרגשות מתפוצצת במעמקי הבטן שלי, כמו פיניאטה1, ועכשיו הזין שלי כן נמתח.

לא אכפת לי שהיא זונה. מה שקורא למפלצת שלי הוא לא מה שהיא עושה, אלא מה שבתוכה. כל מה שאני רוצה הוא לשחרר אותה מהשדים שלה.

"אל תדאגי, ילדתי," אני ממשיך. "באתי לעזור." ולוחץ על קנה הנשימה העדין שלה. שרוולי המעיל מתרוממים מהתנועה, וציפורניה חופרות במפרקי כפות הידיים החשופים שלי, שורטות את עורי וגורמות לי לאמץ את השרירים.

אני נהנה מהלחימה שלה. אני מרפה ממנה רגע לפני שהיא מאבדת הכרה, מסיר את הצעיף מהצוואר שלי, כורך אותו סביב צווארה, מצליב את קצותיו ומושך.

לאט־לאט גופה נעשה רפוי, ורק כשאני רואה את החיים עוזבים את עיניה המסוממות, הצורך האלים שבתוכי מבעבע החוצה עד שהוא לא יותר מאפר, והחולי שלי מתפוגג כאילו מעולם לא היה שם.

אני מניח אותה על הרצפה ונושם עמוקות כשאני לוקח בחזרה את הצעיף, מכפתר את המעיל וכורע מעל הגוף שלה. קצות אצבעותיי נוגעים במצח שלה ואחר כך בחזה, לפני שאני מרפרף על כל כתף כדי לסמן צלב.

"הודו לאלוהים כי טוב, כי טוב הוא," אני ממלמל.

ניצני האשמה כבר נובטים לי בבטן וצומחים, עד שהנשימות שלי נעשות קטועות והראייה מתערפלת.

אבל אני לא יכול לשלוט בזה.

הדבר הזה בתוכי מאז שנולדתי. קוללתי מהנשימה הראשונה שלי. רק מתוך השירות שלי אני יכול לנסות לטהר את הנשמה.

יש בך מפלצת, ילד. ואלוהים רוצה שאני אוציא אותה ממך במכות.

אני מנסה לנער את הקול הזה מן העבר ונעמד במהירות כדי לעזוב, מוודא שהשטח נקי לפני שאני יוצא שוב למרכז העיר.

לבית החדש שלי.

זה יהיה לילה ארוך. לא אצליח לנוח עד שאכפר — גם על המעשה הנפשע של לקיחת חיים, וגם על העובדה שאין בי חרטה אחריו.

האשמה מכווצת לי את הבטן כי אני לא מרגיש דבר. אני מקבל את הכאב בברכה.

הוא רחום.

אני חורק שיניים באוויר הקר כשאני הולך, ומנסה לזכור איפה ארזתי את העונש שלי — את שוט הענישה שאני שומר לזמנים כאלה.

ההליכה בחזרה אורכת עשרים דקות. קתדרלת נוטרדאם זוהרת באור הירח המלא, ושני מגדלי הפעמונים מתרוממים מעל לכיכר המרכזית כמו הבטחה. הארכיטקטורה החיצונית גותית מאוד, והיא דגם כמעט מדויק של הקתדרלה בעלת אותו השם בפריז, אם כי היא קטנה יותר.

כל העיירה היא כמו קפסולת זמן, היסטוריה שלא באמת שייכת לאנשים האלה או לארץ הזאת, והאוויר בה חונק בעוצמה מעוותת. אבל היא מושכת תיירות וכסף, ואם ארצות הברית מצטיינת במשהו, הרי זאת תאוות בצע.

אני מגביר את הצעדים ועומד כבר לעבור את הדלתות לכיוון החלק האחורי של החצר, שם נמצא בית הכומר, כשתנועה בבסיס גרם המדרגות של הקתדרלה לוכדת את עיני.

גבר נשען על האבן בעיניים עצומות ובשיער פרוע, מנסה להתחמם בעזרת שמיכה מחוררת וכפפות נטולות אצבעות.

הגרון שלי מתכווץ. אני יודע עד כמה אכזריים יכולים להיות הלילות הקרים כשאתה ישן ברחובות.

אני הולך אליו, מניח יד על כתפו ולוחץ עליה בעדינות, והוא מתעורר פתאום. עיניי נורות אל המקום שבו ידי נוגעת בו. יש כמה שריטות עמוקות על מפרק כף היד שלי, וזיכרון חי של האצבעות שנכרכו סביב צווארה של האישה רק לפני כמה דקות גורם לדם שלי להתחמם. פרץ אדרנלין עובר בגופי.

"תיכנס פנימה לפני שתקפא." אני מהנהן לעבר דלתות הקתדרלה. עיניו של הגבר נפערות והוא מהסס רק רגע לפני שהוא ממלמל תודה ועולה אחריי במדרגות. אנחנו חולפים על פני פסלי הגרגוילים שמולנו ונכנסים לחמימות של האכסדרה, שהיא הלובי שנמצא מתחת לכניסה עם התקרה הקמורה.

"אתה יכול לישון פה או בחלל המרכזי אם אתה רוצה." אני מחווה בסנטר לעבר הספסלים, לפני שאני מסתובב והולך במסדרון שיוביל אותי ליציאה האחורית, אל הבית הקטן מאחורי הכנסייה שמעכשיו אקרא לו הבית שלי.

"מי אתה?" הגבר שואל, קולו מהדהד בין התקרות הגבוהות והזגוגיות הצבועות. "אף פעם לא ראיתי אותך בעבר."

אני עוצר, אבל לא מסתובב אליו.

"אני מיסייה פרדריק. אבל אתה יכול לקרוא לי האב קייד."

 

1

אַמַאיָה

"פאק."

אני עוצרת את הנשימה לרגע, מושכת את ידי מהכיריים וממהרת לכיור כדי לפתוח את הברז ולשטוף את העור החרוך שלי. דמעות נקוות בעיניי בשל הכאב החד, אבל אני מהדקת את השיניים ונותנת לנוזל הפושר להקל את הצריבה.

הייתי רוצה להאשים את המטבח הזול הזה בתקרית, אבל האמת היא שפשוט הלכתי לאיבוד במחשבות שלי. אפילו עכשיו, כשאני רואה את המים זורמים מהפייה החלודה של הברז במטבח, והמפל הקטן מתפצל כשהוא פוגש באצבע שלי, אני מתחילה לסגת לאיזה מקום בירכתי מוחי. מקום שבו אני לא מרגישה את הצריבה. מקום שבו אני לא מרגישה כלום.

אני מטלטלת את ראשי וסוגרת את הברז, נאנחת כשאני מביטה סביב בדירת החדר ומחפשת את אחי הקטן.

"קווין," אני קוראת כשאני לא רואה אותו.

רעש מהמדרגות הקדמיות מסתנן מבעד לקירות הדקיקים של הסלון הקטנטן, והגבות שלי מתרוממות. אני הולכת אל הדלת, והאוויר הקר של הסתיו בוורמונט חודר דרך הסדקים ומעביר בי רעד בעמוד השדרה. אני מביטה למעלה, רואה שהמנעול בחלקה העליון של הדלת פתוח ותחושה כבדה מתיישבת לי בבטן. אני תמיד נועלת.

קווינטן בורח, והתפקיד שלי הוא לשמור על הביטחון שלו כשהוא מתרגל משמעת עצמית.

אני לא יכולה להאמין שלא נעלתי אותה.

על קולב המעילים תמיד תלוי צעיף, ואני מושיטה יד במהירות, לוקחת אותו ועוטפת בו את זרועותיי כשאני פותחת את הדלת ויוצאת אל גרם המדרגות בכניסה. הרוח הקפואה מכה בפנים שלי, אבל אני מתעלמת ממנה, ועיניי סורקות את המדרכה המתפוררת ואת הרחוב.

ברגע שאני רואה את חבורת הילדים בפינה, הגרון שלי מתכווץ, ואני רצה אליהם במהירות כשרגליי הארוכות טורפות את המרחק.

אחד הילדים צוחק, והרגל שלו מתרוממת כאילו הוא עומד לבעוט במשהו שמונח לפניו. "החתול אכל לך את הלשון, אידיוט דפוק?"

החזה שלי מתכווץ.

"היי," אני צועקת.

הרגל של הטיפש קופאת באוויר, והוא מסתובב עם עוד ארבעה ילדים — שני בנים ושתי בנות שמקיפים אותו. הבטן שלי צונחת כשאני רואה מי הילד במרכז.

בראדלי גאמונד. הבן זונה הקטן.

אימא שלו עורכת דין בסנגוריה הציבורית, והיא ממש שונאת אותי. כמו שהיא שנאה את אימא שלי. ומתברר שבדיוק כמו שבראדלי שונא את קווינטן.

מתי ילדים נעשו מרושעים כל כך?

עיניהם נפערות כשהם רואים אותי, והלחיים של בראדלי מאדימות מתחת לעור החיוור שלו. ידו נשלחת ותופסת בזרועו של הילד שעומד לידו. כולם ממהרים להסתלק, וצעדיהם החפוזים מכים במדרכה.

אני מתקדמת במצח מקומט, ורואה דמות כפופה עם שיער שחור קצר ונפוח, מתנדנדת קדימה ואחורה באמצע המדרכה.

קווינטן.

גוש אשמה גדל בתוך גרוני. אני לא יכולה להאמין שלא ידעתי שהוא כאן בחוץ.

"בריונים מזוינים!" אני צורחת אחרי הילדים, מרימה אבן וזורקת עליהם, לפני שאני כורעת ליד אחי הקטן. הקור של הבטון זוחל מתחת לחצאית הארוכה שלי ונצמד לעורי, אבל לא אכפת לי. הקור של ורמונט לא זר לי, ונעשיתי מקצוענית לפני שנים, כשהעמדתי פנים שהבגדים הדקים שלי מחממים אותי.

קווינטן רועד, ידיו מאוגרפות חזק כל כך, עד שעורו החלק והחום נעשה לבן, ואני יודעת, בלי לראות, שהציפורניים שלו פוצעות את החלק הפנימי של כפות ידיו. אני מתפללת שהוא לא גורם לעצמו דימום שידרוש חומר מחטא.

הוא שונא שדברים נוגעים לו בידיים. האמת היא שהוא שונא שנוגעים בו באופן כללי.

"קווין," אני ממלמלת ומקפידה לא לאחוז בזרועו לפני שהוא מזהה אותי.

הראש שלו פונה אליי, עיניו הירוקות זהות לעיניי, עגולות וגדולות, אבל הוא לא משמיע שום קול.

שיט.

קווין לא מדבר לעיתים קרובות, וכשהוא עושה זאת, הוא משתמש לרוב במשפטים ששמע מאחרים. רק בשנה האחרונה הוא התחיל להרכיב מהמילים משפטים משלו, וכשהרגשות שלו גואים, הוא נוטה להיסגר, ולכן השתיקה שלו כעת לא מפתיעה אותי.

רק בגיל שלוש הוא התחיל להשמיע מילים וחזר על דברים שאנשים סביבו אמרו.

אקולליה2 ועיבוד שפה תבניתי, כך הפסיכולוגים שלו מכנים את זה.

אבל זה לא אומר שהוא לא חכם, למרות הדברים שהילדים האלה אומרים. קווינטן הוא בן השש החכם ביותר שראיתי. והטוב ביותר. נקודה.

"הם טיפשים, בסדר?" אני אומרת, לא בטוחה את מי אני מנסה להרגיע — אותי או אותו.

הוא מסיט את מבטו.

תחושת כישלון זולגת מהגרון לבטן שלי, ובדרך צובטת לי בלב. אני מהדקת את הלסת ומנסה להסתיר את המאבק שלי מול קווינטן.

התפקיד שלי הוא להיות חזקה בשבילו.

ואני מנסה, אלוהים, כמה אני מנסה. אבל לפעמים זה קשה, לעזאזל.

אכזרי מאוד על פני כדור הארץ, ויש הרבה אנשים שלא קולטים. שבוחרים לא להבין שרק משום שמישהו שונה, זה לא אומר שהוא פחות טוב מהם. לקווינטן מגיע העולם כולו, ואני אעשה הכול כדי לגונן עליו מפני המציאות האכזרית שמסרבת להציע לו אפילו פיסה קטנה.

והאנשים בפסטיבלה גרועים עוד יותר. העובדה שקווינטן הוא אחי הקטן כבר פוגעת בו בגללי. אני המנודה כאן, והוא השונה. על אף שהם מאשימים אותי גם בזה, כמו בכל הצרות האחרות של המקום.

אני לא יכולה אפילו לספור כמה פעמים חלמתי לארוז הכול ולהיעלם למקום אחר. מקום שבו נוכל להתחיל מהתחלה.

כמו שאימא שלי תמיד עשתה.

אבל זה לא מעשי. יש לי חשבונות לשלם, ואת הטיפולים של קווינטן, ועוד אלף סוגים של אחריות פה. וחוץ מזה, אני לא יכולה פשוט לקרוע אותו מהבית היחיד שהוא מכיר.

כשהייתי קטנה, הרבה לפני שקווינטן נולד, אימא שלי הייתה אורזת הכול רגע אחרי שכבר התרגלתי למקום שהיינו בו ומצניחה אותנו במקום חדש. מהר מאוד למדתי שלהתחבר עם אנשים זה כישרון שלא יועיל לי, ושתחושת שייכות היא חלום שאני קוראת עליו בספרים, אבל לא אזכה לחוות אותה בחיים האמיתיים.

הדבר האחרון שאני רוצה הוא שלקווינטן תהיה חוויה דומה איתי.

הוא כל עולמי. הדבר היחיד שחשוב לי.

אני שולחת אליו יד, ומחכה שהוא יניח את כף ידו בידי. אני לוחצת עליה ומחייכת חיוך רחב כשאני מקימה אותו על רגליו ומובילה אותו בחזרה הביתה.

כשאנחנו בפנים, הוא הולך מייד לשולחן המטבח המלבני הקטן שלנו, מחליק אל מושב העץ השחוק, לוקח את האייפד והולך לאיבוד בתוך רשת הביטחון שלו. אני לא יכולה להאשים אותו. לו יכולתי, הייתי מתכרבלת במיטה או הולכת לסטודיו לרקוד על עמוד, רק כדי לשחרר קיטור וללכת לאיבוד בתוך גופי במקום בתוך המוח שלי. ריקוד על עמוד הוא הדבר היחיד שאי פעם גרם לי להרגיש אני.

חשבון האינטרנט הלא משולם קורץ אליי מהשיש במטבח, שם הנחתי אותו וניסיתי לשכוח מקיומו. אבל הבוקר הזה והאופן שבו קווינטן רץ לאייפד שלו מזכירים לי שהאפליקציות שלו הן לא מותרות, אלא צורך, ואם לא אוכל לשלם את החשבון, הוא לא יוכל להרגיש בטוח בבית שלו.

היום יום שני, זה אומר שיש לי ערב חופשי, ותכננתי לבלות אותו עם קווינטן, אבל לפני שאני מספיקה לפקפק בעצמי, אני לוקחת את הטלפון הנייד ושולחת הודעה לחברה היחידה שלי — והשותפה לדירה, דליה — בזמן שאני צונחת על אחד הכיסאות.

אני רואה שיחה אחת שלא נענתה, והבטן שלי מתכווצת כשאני רואה את השם פארקר על המסך. אני מסיטה הצידה את ההודעה כדי לשלוח הודעה משלי.

אני: היי, אני הולכת לעבודה הערב. תוכלי לשמור על קווין?

התשובה מגיעה במהירות, ואני פולטת אנחת רווחה.

דליה: בטח. אהיה בבית בארבע.

אני מעבירה יד על המצח ומביטה באחי הצעיר מעבר לשולחן. פניו נטולות רגש, כאילו מה שקרה לא השפיע עליו. כאילו כבר שכח.

אבל המראה יכול להטעות.

קווינטן אף פעם לא שוכח שום דבר.

וחוץ מזה, גם אם נראה שהוא מתאושש מהר, אני לא. התחושה שמתלווה לידיעה שיש ילדים אידיוטים שמנסים לפגוע בו פיזית תישאר איתי לעד, ותהיה שריטה נוספת בלב המצולק שלי.

ברגעים הקשים באמת, אני תוהה אם השריטות האלה יגלידו ויהיו לעור קשה שישמש קיר עבה ללב שלי, כדי שלא יהיה אפשר לחדור אותו.

יש ימים שבהם אני מקווה שכן.

הטלפון שלי מצלצל שוב ואני מביטה למטה. השם פארקר מואר על המסך.

הלב שלי רועד, אבל אני משתיקה את השיחה. עדיין מוקדם מכדי להתמודד איתו.

פארקר אריין הוא הקללה של קיומי והסיבה שקווינטן ואני חיים בחובות נוראים. הוא נכנס לתמונה כשיצא עם אימא שלי, אחרי שעברנו לכאן לפני קצת יותר מחמש שנים.

אני לא יודעת בוודאות איך היא התחברה אליו, אבל זה לא היה מפתיע. אימא שלי הייתה אישה יפהפייה, דומה לי כמעט בכל צורה, עם שיער שחור ארוך ועיניים ירוקות מהממות. רגליה הארוכות הדגישו את הירכיים ואת האגן הרחבים שלה. כשהייתה צריכה, היא נראתה כאילו יש לה כסף גם כשלא היה, והייתה כמו בתולת ים לגברים, משכה אותם אליה וכישפה אותם במבט אחד בלבד.

היא ופארקר התחילו לצאת מייד אחרי שהגענו לכאן, ורק אחרי שהיא נעלמה, נודע לי שהוא "השכיר" אותה לחברים שלו בחלונות הגבוהים. חברים שצריכים דיסקרטיות ומוכנים לשלם הרבה מאוד כדי להבטיח אותה. אבל בציבור, פארקר אריין ושונטל פאקט הפכו מהר מאוד לשיחת העיר, ולראשונה הרגשתי תחושת שייכות. גם כשהמבטים שלו השתהו עליי והידיים שלו נדדו קצת יותר מדי.

כשהיא נעלמה, הוא נשאר. ופשוט העביר את המיקוד שלו ממנה אליי.

לא מצאה חן בעיניו העובדה שהיא עזבה אותו חסר אונים והשאירה את הלקוחות שלו בלי אישה שתחמם להם את המיטה ובלי הכסף שהם כבר שילמו תמורת הזכות. ולכן עכשיו אני תקועה עם תשלום החובות שלה. רוב הכסף שאני מרוויחה מגיע לידיים המטונפות של פארקר, והוא מאושר שהוא גורם לי להזדקק לו בכל צורה שהוא יכול.

רעד עובר לי בגב, ואני מטלטלת את הראש ומפנה את תשומת הלב שלי לקווינטן.

"אתה רעב, קווין?" אני שואלת וציפורניי מתופפות על העץ השחוק של השולחן. השולחן הזה הוא גרוטאה, כמו כל דבר אחר בדירה הזאת. מצאתי אותו ליד הפחים בהמשך הרחוב לפני חמש שנים, אחרי יום הולדת תשע־עשרה שלי, אחרי שאימי גרמה לי להיות אויבת העיר, נעלמה והשאירה פתק ובו חמש מילים.

אני סיימתי. עכשיו הוא באחריותך.

מצחיק איך הצליחה להסתדר כשילדה בת בגיל חמש־עשרה, אבל ילד לא מתוכנן מאחד מ"אהבות חייה" בגיל שלושים ושלוש, שהראה סימנים שהוא על הספקטרום, היה יותר מדי בשבילה.

שתלך להזדיין.

גררתי את השולחן פנימה וביליתי כמה ימים בחיטוי שלו עד שהאצבעות שלי דיממו, אבל לא היה לי אכפת. פשוט שמחתי לתת לקווינטן ולי אפשרות לאכול על משהו אחר מלבד הרצפה, והייתי נחושה להוכיח שאני טובה יותר מאשר תורמת הביצית הזאת, שלא אהבה אותנו מספיק כדי לנסות אפילו.

"קווין."

קווינטן לא מרים את מבטו וחרדה מתחילה להשתלט על קרביי, כי אני יודעת שאין לי את הביצים המקושקשות הרגילות להציע לו, משום ששרפתי אותן על הכיריים. זה המזון המנחם שלו במשך ששת החודשים האחרונים, הדבר היחיד שהוא מוכן לאכול לארוחת בוקר, ואם יש משהו שאני רוצה לעשות, זה לנחם אותו.

"אולי ופלים עם שוקולד צ'יפס?" אני מחייכת חיוך רחב ומנסה לשדל אותו. נראה לי שנשארו כמה. אולי קצת נהרסו במקפיא, אבל הם יהיו בסדר.

הוא מניד את ראשו לשלילה ומשמיע נקישה מגרונו לפני שהוא אומר, "אתה רוצה ביצים?"

זאת לא שאלה. המשפט הזה הוא חלק מעיבוד השפה התבניתי שלו.

"אני רוצה ביצים," אני עונה.

"אני רוצה ביצים," הוא מהדהד ואחר כך מוסיף הגיג משלו. "זה נשמע טוב."

"אין בעיה." הגרון שלי מתכווץ כשאני מהנהנת, כי אני יודעת שאני חייבת לרוץ לשכן ולבקש מאדון ברושט ביצים, והוא איש זקן ונרגן שלא אוהב הפרעות.

אבל אני עושה את זה בכל זאת, כי אם קווינטן רוצה ביצים, אני אוודא שזה מה שהוא יקבל.