מארז עד עצם היום הזה

פרולוג
 
היֹה הָיָה פעם…

חשבתי שארגיש אחרת.
כשאהרוג אותו, זאת אומרת.
מפרקי אצבעותיי מתהדקים כשאני מסובב את מפרק כף היד ועיניו נפערות באימה כשהדם ניתז מהצוואר ומכתים את אמת ידי. הבחירה לנעוץ את הלהב בעורק הראשי מציפה אותי בסיפוק אדיר. הדקירה קטלנית במידה שתבטיח שהוא ימות אבל איטית מספיק כדי שאוכל ליהנות כשאצפה ברגעי חייו האחרונים מתפוגגים ונוטלים איתם את נשמתו העלובה.
ידעתי שהוא יאבד את ההכרה בתוך כמה שניות, אבל זה כל מה שאני צריך.
כמה שניות.
פרק זמן שיאפשר לו להישיר מבט לתוך עיניי ולדעת שאני המפלצת שקרמה עור וגידים בזכותו. התגלמות חטאיו שכעת חזרה להעמיד אותו למשפט צדק.
אבל לא אשקר. באמת קיוויתי שהוא יתחנן על חייו. גם אם רק קצת.
אני ממשיך לשבת עליו שעה ארוכה אחרי ששיכרון החושים שהציף אותי בעקבות הקזת דמו מתפוגג ונעלם. כף ידי המחוספסת עוטפת את צווארו, ואילו כף ידי השנייה אוחזת בנדן הסכין שלי, מחכה למשהו. אבל אני מרגיש רק צמרמורת כשדמו מצנן את עורי ומבין שלא אזכה בשלווה אחרי שהוא ימות.
אני מרפה מגופו רק כשאני מרגיש את רטט הטלפון בכיסי, נטל השליטה שלו בחיי מוסר מעל כתפיי כשגופתו נשמטת מאחיזתי.
"שלום, רופוס."
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך לא לקרוא לי ככה?" הוא מתפרץ עליי בזעם.
אני מחייך. "לפחות עוד פעם אחת."
"עשית מה צריך?"
אחרי שאני חוצה את המשרד ונכנס לחדר השירותים הצמוד, אני נותן למים לזרום עד שאני מרגיש שהם פושרים, מעביר את הטלפון למצב רמקול ומתחיל לשטוף את נתזי הדם מזרועותיי. "כמובן."
רוּ גונח. "איך ההרגשה?"
כפות ידיי לופתות את דופנות הכיור ואני מתכופף קדימה ומביט בדמותי המשתקפת במראה.
איך ההרגשה, באמת?
דבר לא השתנה בקצב פעימות ליבי. שום להבה לא משתוללת בעורקיי. אני לא מרגיש שום עוצמה קורנת מעצמותיי.
"די לא מלהיב כפי שציפיתי, למען האמת." אני לוקח מגבת מהוו שעל הקיר, מתנגב וחוזר למשרד כדי לקחת את החליפה שלי.
"טוב, אני לא מופתע. ג'יימס בֶּרי, הילד שהכי קשה בעולם להשביע את רצונו בכל הפאקינג יקום."
חיוך רחב עולה על שפתיי כשאני מכפתר את הז'קט שלי ומסדר את החפתים. אני ניגש אל הגופה של דוד שלי ונעמד מעליה. אני מרכין אליו את מבטי, עיניו השחורות נעוצות בתקרה במבט חלול, הפה שלו פעור ורופס — כפי שתמיד הכריח אותי להחזיק את הפה שלי.
איזו אירוניה.
אבל התמימות נגזלה ממני הרבה לפני שפגשתי אותו.
אני מסלק בבעיטה את הרגל שלו מדרכי, מגפי עור הקרוקודיל הדוחות שלו מתבוססות בשלולית הדם שנקוותה תחת גופו.
אני נאנח בכבדות וצובט את גשר אפי. "השארתי פה קצת... בלגן."
"אני אטפל בו," אומר רו וצוחק. "תתעודד, ילד. עשית את הדבר הנכון. תפגוש אותי ב'ג'ולי רוג'ר'? הגיע הזמן לחגוג."
אני מנתק את השיחה בלי לענות ומתחיל לעכל את העובדה שזה יהיה הרגע האחרון שאי פעם אבלה בחברת קרוב משפחה. אני עוצם את העיניים, נושם עמוק ומחפש בתוכי שמץ של חרטה.
אבל אין שם כלום.
תיק.
תיק.
תיק.
הצליל מפלח את הדממה, חודר לקרביים שלי. אני חורק בשיניים, פוער עיניים וזוקף אוזניים בחיפוש אחרי אותו צליל בלתי פוסק. אני משתופף על הברכיים, מוציא את הממחטה מכיס החזה, טומן את ידי במכנסי הג'ינס של דוד שלי ושולף את שעון הכיס הזהוב.
תיק.
תיק.
תיק.
תחושת זעם מציפה את קרביי ומכווצת אותם, ואני מטיח את השעון ברצפה. ליבי הולם בקצב מסחרר כשאני מתרומם ורוקע ברגלי על החפץ המזוויע, מנפץ אותו שוב ושוב, עד שמצחי מתכסה באגלי זיעה שמטפטפים במורד לחיי ונקווים על הרצפה. אני מצליח להירגע רק אחרי שאני מוודא שהשעון כבר לא יכול לתקתק יותר.
אני זוקף את הגב, פולט נשיפה, מחליק את שערי לאחור ומותח את הצוואר.
זהו. עכשיו יותר טוב.
"להתראות, דוד."
אני תוחב את הממחטה לכיס החליפה שלי ומתרחק מהאדם שאני יכול רק להצטער שהיה חלק מחיי.
עכשיו התקרבתי צעד נוסף לאדם שהכול קרה באשמתו. והפעם, הוא לא יוכל להתעופף ולהימלט מפניי.

1

וֶנדי

אף פעם לא ביקרתי במסצ'וסטס אבל שמעתי שתמיד קר שם. לכן, אף על פי שההבדל בטמפרטורה לעומת פלורידה הדהים אותי, כנראה לא הייתי אמורה להיות מופתעת. ובכל זאת, בזמן שאני רועדת בגופייה שלי, והרוח העדינה נושבת על זרועותיי, אני מצטערת שלא נשארתי מאחור ובחרתי ללכת בעקבות המשפחה שלי לבית החדש בבלומסברג.
אבל אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שלא אהיה במרחק שיחת טלפון במקרה שיזדקקו לי. אבא שלי מכור לעבודה — התמכרות שהחמירה מאז מותה של אימי — ואם לא אהיה בסביבה, אחי ג'ונתן בן השש־עשרה יישאר לגמרי לבדו.
למרות שזה אף פעם לא בא בקלות, תמיד הייתי הילדה של אבא. קיוויתי שאחרי המעבר הוא יאט את הקצב. שיפנה יותר זמן למשפחה במקום לרדוף כל הזמן אחרי האתגר העסקי הגדול הבא. אבל פיטר מייקלס הוא לא טיפוס שנוהג להתפשר. הצמא שלו להרפתקאות עסקיות חדשות מאפיל על רצונו להיות בקרבת המשפחה. הוא מחזיק בתואר איש העסקים הבכיר ביותר של המגזין "פורבס" זו השנה החמישית ברציפות וזה אומר שלא חסרות לו הזדמנויות עסקיות. והעובדה שהוא הבעלים של חברת התעופה הגדולה ביותר בחצי הכדור המערבי מעידה שהוא מחזיק בהון רב, שמאפשר לו לממן את ההזדמנויות האלה.
חברת אל־עולם־לא. אתם תחלמו ואנחנו נטיס אתכם לשם.
"בואי נצא לבלות הערב," אומרת חברתי אנג'י, בזמן שהיא מנגבת את הדלפקים ב"דה ונילה בין", בית הקפה שבו אנחנו עובדות.
"ומה נעשה בדיוק?" אני שואלת. האמת היא שרק רציתי לחזור הביתה ולנוח. אני גרה פה כבר יותר מחודש, ומרוב העומס בעבודה לא הספקתי להיות עם ג'ונתן אפילו ערב אחד. למרות שהוא בשלב הזה בגיל ההתבגרות שבו הוא טוען, 'אני לא צריך אף אחד ושום דבר', ולכן יכול להיות שבכל מקרה הוא לא ירצה אותי בסביבה.
היא מושכת בכתפיה. "אני לא יודעת. כמה מהבנות הציעו שנלך ל'ג'ולי רוג'ר'."
אני מעקמת את האף. גם בגלל השימוש שלה במושג "הבנות" וגם בגלל השם של מקום הבילוי שעליו היא מדברת.
"נו, ונדי, תזרמי. את פה כבר כמעט חודשיים ולא יצאת איתי אפילו פעם אחת." היא משרבבת את שפתה התחתונה ונושאת את כפות ידיה בתנועת תפילה.
אני מנענעת את הראש ונאנחת. "נראה לי שאני לא מוצאת חן במיוחד בעיני החברות שלך."
"זה לא נכון," היא מתעקשת. "פשוט עוד לא יצא להן להכיר אותך. את צריכה לצאת לבלות איתנו כדי שתהיה להן הזדמנות להכיר אותך."
"אני לא יודעת, אנג'י." אני נועצת את שיניי בשפתי התחתונה. "אבא שלי לא בבית והוא לא אוהב שאני יוצאת לבלות ומושכת תשומת לב."
היא מגלגלת עיניים. "את בת עשרים, אחותי. הגיע הזמן לחתוך את חבל הטבור."
אני שולחת אליה חצי חיוך. היא, כמו רוב האנשים, לא מסוגלת להבין מה זה אומר להיות הבת של פיטר מייקלס. גם אם הייתי רוצה, לא היה לי שום סיכוי לחתוך את חבל הטבור. הכוח וההשפעה שלו משתרעים עד קצות היקום ואין אדם או דבר שחומקים משליטתו. ואם יש, אני עוד לא פגשתי אותם.
הפעמון שמעל הדלת מצלצל ומריה, חברה של אנג'י, נכנסת לבית הקפה, שערה השחור הארוך מחזיר את אור הנורות שמעל ראשינו בזמן שהיא מתקדמת אלינו בעצלתיים.
הגבות שלי מתרוממות כשאני מביטה בה ואחר כך מפנה את המבט אל אנג'י. "איזה מקום יסכים בכלל להכניס בחורות בנות עשרים?"
"אין לך תעודת זהות מזויפת?" שואלת מריה כשהיא מגיעה לדלפק.
"אין לי שום תעודת זהות מזויפת." אף פעם לא נכנסתי במרמה לבר או למועדון. "אני חוגגת את יום ההולדת בעוד כמה שבועות ולכן פשוט אצטרף אליכן בפעם הבאה." אני מנופפת בידי בביטול.
מריה בוחנת אותי במבט קפדני. "אנג'י, אין לך את תעודת הזהות של אחותך? אתן נראות… אותו הדבר." היא מושיטה את ידה ונוגעת בשערי החום. "פשוט תחשפי קצת יותר מהגוף הזה שלך, והם אפילו לא יטרחו להסתכל בפנים שמופיעות בתעודה."
אני צוחקת ומתייחסת לדבריה בביטול, אבל הבטן שלי מתכווצת וחמימות מתפשטת לי בעורקים ומעלה סומק בלחיי. אני לא אחת שמפירה חוק. אף פעם לא הייתי. אבל כשאני שוקלת לצאת לבלות, לעשות משהו פרוע, התרגשות מתחילה להתלקח בתוכי.
מריה היא אחת מ"הבנות" וקשה להגיד שהיא קיבלה אותי בהתלהבות לחבורה. אבל כשאני רואה אותה מחייכת ושוזרת את אצבעותיה בשערה, אני תוהה אם ייתכן שאנג'י צודקת. אולי הכול בראש שלי ופשוט לא נתתי לה הזדמנות. אף פעם לא הייתי באמת חלק מחבורה קרובה של בנות ולכן אני לא בטוחה איך מתנהל כל הסיפור הזה.
"לא מזיז לי שאת לא רוצה לבוא." אנג'י משרבבת את שפתיה ומשליכה לעברי את המטלית הרטובה שלה. "אני קובעת פה את הכללים."
אני צוחקת ומנענעת את הראש תוך כדי שאני מסיימת לחדש את מלאי הכוסות לקראת הבוקר.
"הממ." מריה מפוצצת את בועת המסטיק שלה בקולניות ועיניה הכהות חורכות את צדודית פניי. "את לא רוצה לבוא?"
אני מושכת בכתפיים. "זה לא העניין, אני פשוט…"
"כנראה זה לטובה," היא קוטעת אותי. "אני לא חושבת שג'יי־אר מתאים לך."
השערות שלי סומרות ואני זוקפת מעט את הגב. "מה זה אמור להביע?"
היא מחייכת בשביעות רצון. "זאת אומרת… זה לא מקום לילדים."
"מריה, תפסיקי. אל תהיי כזאת כלבה," מתערבת אנג'י.
מריה צוחקת בקול. "אני לא. אני רק אומרת. מה אם הוא יהיה שם? את מתארת לעצמך? הנפש שלה תהיה מצולקת לתמיד אם היא רק תהיה איתו באותו הבניין והיא מייד תרוץ הביתה לספר לאבא'לה."
אני זוקרת את הסנטר. "אבא שלי בכלל לא באזור."
היא מטה את ראשה ומהדקת את שפתיה. "אז האומנת שלך."
זעם מבעבע בתוכי ואני מרגישה דחף אדיר להוכיח לה שהיא טועה. דחף שמגלגל את המילים החוצה מלשוני. אני מביטה באנג'י ואומרת, "אני בעניין."
"יש!" אנג'י מוחאת כף בהתלהבות.
העיניים של מריה בורקות. "אני מקווה שתצליחי להתמודד."
"תעשי לי טובה, מריה. היא תהיה בסדר גמור. זה בר, לא מועדון סקס," אנג'י רושפת לפני שהיא פונה להביט בי. "אל תקשיבי לה. חוץ מזה, אנחנו הולכות לשם רק כדי שהיא תוכל לנסות לשבות את תשומת הלב של הגבר המסתורי שלה."
"הפעם אני אצליח."
אנג'י מטה את ראשה. "אחותי, הוא בכלל לא יודע שאת קיימת."
"בסופו של דבר אלת המזל תהיה לצידי," מריה מושכת בכתפיה.
הגבות שלי מתכווצות בבלבול. "על מי אתן מדברות בכלל?"
חיוך איטי מסתמן על שפתיה של מריה וכמיהה עזה אופפת את מבטה של אנג'י.
"על הוּק."