חוקי המשחק 2 - שאט אאוט

פרק 1:

תחת לחץ

טיילר

"תתרכז, טיילר!" הצעקה של מארק, מאמן השוערים שלי הדהדה בזירה הריקה.

חופשת החורף עם המשפחה שלי בלוס אנג'לס לא הייתה ממש חופשה. קרעו לי את התחת כמעט בכל יום, ואני עומד לעלות על מטוס בחזרה הביתה כדי לעשות את זה שוב מחר.

ניערתי את ראשי, שיפרתי את המיקום שלי וחיכיתי שהוא יזרוק. מארק הריץ אותי בתרגילי המעקב אחרי הדסקית ללא הפסקה. זריקה־ריבאונד־זריקה, שוב ושוב. התלבושת שלי הייתה ספוגת זיעה, והמוח שלי הפסיק לתפקד כבר לפני עשר דקות.

חסמתי את חבטת גב כף היד שלו, אבל הוא החליק אותה אליי בריבאונד. פאק. השיניים שלי נקשו ומבטי זינק אל היציעים, שם אבי ואחי צפו בי. אבא שלי לא יכעס אם לא אתפקד טוב על הקרח, הוא יהיה מאוכזב, ואיכשהו, זה הרגיש אפילו גרוע יותר.

מארק החליק כדי לאסוף את הדסקית מהרשת. "שים לב שהזריקה נכנסת לגמרי פנימה," הוא הזכיר לי בתקיפות. "כשהיא חוזרת, תהיה נעול עליה ותעקוב אחריה עד ההשלמה. אל תסיט ממנה את העיניים גם אם אתה חושב שזו חסימה רגילה."

הסתכלתי עליה, וזה החלק שהכי תסכל אותי. אבל במקום להתווכח, הנהנתי.

ראיתי אותו מרחבת השער, כשהחליק לקצה המעגל ותמרן את דסקית האימון הלבנה עם המקל. עקבתי אחרי כל תנועה שלה, היא התמזגה עם הקרח, והיו דרושות עיני לייזר כדי להבחין בינה ובין משטח הקרח. הדסקיות התקניות השחורות זוהרות בחושך בהשוואה אליה.

החסימות הבאות עברו חלק, סיימנו את האימון בזירה ועברנו לאזור הכושר לאימון פונקציונלי. האימון הגופני שלי היה ערבוב מפרך של סקוואטים על רגל אחת, הרמות כוח על רגל אחת, משיכת חבל ומשוכות מצד לצד. כבר ידעתי שיכאב לי אחר כך, וכשעברנו לזריקת כדורי כוח, כמעט התפתיתי לזרוק את הכדור שמשקלו היה עשרים קילוגרם על ראשו של מארק.

"עבודה יפה." הוא טפח לי על השכם והזדקף לעמידה. "אתה יכול לקחת הפסקה של חמש דקות לפני שנמשיך לשחרור מיופציאלי ומתיחות."

התנשפתי בכבדות, ניגבתי את הזיעה ממצחי במגבת חדר הכושר הלבנה, והבטתי לצד השני של האולם, שם אבי עמד עם הטלפון צמוד לאוזנו. בתור סוכן ספורט, הוא ייצג כמה מהשמות הגדולים ביותר בספורט המקצועני. כך התאהבתי בהוקי בתור ילד. הוא לקח אותי למשחק של לקוח כשהייתי בן ארבע, ומייד נמשכתי לזה.

לפתע הבנתי ועורי הצטמרר. אם אבא שלי היה עסוק בשיחת עבודה רגילה על מישהו אחר, הוא היה יוצא החוצה למסדרון. העובדה שהוא לא יצא גרמה לי לחשוב שהוא דיבר עליי. חשדותיי התאמתו כשהוא נופף למארק והם הסתודדו. הם היו רחוקים מכדי שאוכל לצותת, אבל השיחה שלהם הייתה קצרה.

"על מה דיברתם?" שאלתי את מארק כשחזר לאזור המתיחות.

הוא לקח גליל ספוג שחור מהמדף. "מנכ"ל ניו יורק רצה לוודא שאתה עובד על מעקב הדסקית שלך, כי היו להם חששות."

העייפות שנפלה עליי נעלמה בפרץ אדרנלין ודאגה. הוחתמתי בקבוצת ניו יורק כשמלאו לי שמונה־עשרה, והקבוצה עקבה מקרוב אחר הביצועים וההתפתחות שלי.

"יכולת המעקב שלי אחר הדסקית בסדר גמור." הטיתי את ראשי לאחור וגמעתי את המים. "זה היה רק רצף משחקים מקרי. מזל רע עם הדסקית."

הייתי עסוק בעצמי בחודש שעבר והביצועים שלי ירדו במשך כמה משחקים רצופים. עדיין הייתי השוער המוביל בליגה, אבל זה גרם ללחץ רב לקראת המחצית השנייה של העונה. אם חלוץ קו ראשון או שחקן הגנה עבר תקופה קשה, התרחיש הגרוע ביותר שעלול לקרות היה שהם יצנחו לקו השני או השלישי באופן זמני. אם אני אחרבן את המצב, אשב על הספסל.

מארק סימן לי בחוסר סבלנות לזוז. "תעבוד על מתיחות שריר הירך, טיי."

עשיתי כפי שביקש, התמקמתי כשפניי כלפי מטה על המזרן ונשענתי על הזרועות. העברתי את משקל גופי לצד אחד ומיקמתי את גליל הספוג מתחת לירך שלי.

"אתה לא יכול לסמוך על המזל כדי להיחלץ ממשבר," הוא הוסיף.

שריר תפוס ליד המפשעה שלח בגופי זיק של כאב, ושאפתי בחדות. "אני יודע. זו הסיבה שאני קורע את התחת."

היה איזון עדין בין עבודה מאומצת לשחיקה, והלכתי על החבל הדק הזה באופן קבוע. אני רק בן אדם, אבל לקבוצה לא היה אכפת מזה. להוקי לא היה אכפת מזה. תמיד היה מישהו שרצה את זה כמוך, אם לא יותר, ואם אוריד את הרגל מהגז אפילו לשנייה, יעקפו אותי תוך רגע.

אחרי שהתקלחתי והתלבשתי, יצאתי וראיתי את אחי ג'ונה ואבא שלי שחיכו במסדרון כדי לקחת אותי לשדה התעופה. אימא שלי ואחותי אליס נשארו בבית בבוורלי הילס, ונפרדתי מהן לפני האימון. הטיסה שלי צפויה להמריא בעוד כשעה וחצי, לוח הזמנים שלי היה קצר. גוועתי ברעב, אבל הייתי צריך לחכות עם ארוחת הערב עד שאעבור את הבידוק הבטחוני.

אבא הכניס את הטלפון לכיס ז'קט החליפה והנהן אליי באישור כשהלכתי לעברו. "צפיתי שוב בסרטונים של האימונים שלך מהשבוע. נראית טוב."

"לא רע, אחי." ג'ונה צבט את השריר הדו־ראשי שלי. "אולי יום אחד תלמד איך לבצע את הפרפר."

"כן?" כרכתי את זרועי סביב צווארו של ג'ונה ומשכתי אותו בנעילת ראש, חיככתי את מפרקי האצבעות שלי בראשו. הוא רק בן שש־עשרה, וגובהו היה כבר מטר שמונים ושמונה סנטימטרים, כמעט בגובה שלי. הוא היה צעיר ממני בשש שנים, אבל יעברו עוד כמה שנים עד שהוא יצבור מספיק מסת שריר כדי להשיב מלחמה. "אולי יום אחד תלמד להחליק."

אפשרתי לו להיאבק בי עוד שנייה לפני ששחררתי ודחפתי אותו. ג'ונה הזדקף בחיוך והחליק את שערו הבלונדיני הסורר. הוא שיחק כחלוץ ימני מובחר בליגה הצעירה, והיה כוח שצריך להתחשב בו על הקרח, וחוצפן קטן בנוסף. אם לומר את האמת, אני עלול להודות שהתכונה האחרונה עוברת במשפחה.

"הצלחת לשמור על היציבה שלך," אבי ציין.

הרגשתי הקלה שהוא שם לב. "כן, עבדתי על זה עם מארק."

מארק מקנאב היה אחד ממאמני השוערים הפרטיים הטובים ביותר במדינה, עם רשימת המתנה ארוכה ותג מחיר של שש ספרות לשנה. בנוסף לכל הכסף שההורים שלי השקיעו בקריירה שלי. התאמנתי איתו באופן פרטי כי בויד לא השקיעו במאמן שוערים, הסכום היה מטורף — והספיק בקלות לקנות בית קטן. זה היה אחד היתרונות שזכיתי בהם הודות למקצוע של אבא שלי.

אבל היו גם חסרונות לתפקיד של אבא שלי. על אף שהוא ניסה לא לדחוף אותי, לפעמים הוא גלש ממצב של הורה לסוכן. הקו בין מה שטוב בשבילי ומה שטוב לקריירה שלי היה מטושטש. ולמען האמת גם אני בעצמי כבר לא הייתי בטוח שאני מסוגל להבחין בהבדל.

כשיצאנו לחום של שעות אחר הצהריים המאוחרות, הלמבורגיני אורוס השחורה של אבא שלי עמדה באזור אסור לחניה ליד הדלתות. העמסנו את הציוד שלי לתא המטען ונכנסנו, אפשרתי לג'ונה לשבת מקדימה והתיישבתי במושב האחורי. נשענתי לאחור על העור הרך, צפיתי דרך החלון בעצי הדקל שחלפו ביעף. התגעגעתי לקליפורניה מדי פעם, אבל זו תמיד הייתה הקלה לחזור ללימודים.

שלא תבינו אותי לא נכון. אהבתי את המשפחה שלי, אבל הם היו כל כך מושלמים, כמו בתוכנית קומדיה בטלוויזיה. האבא סוכן ספורטאים מפורסם, האימא רופאת עור של המפורסמים. שני האחים הצעירים היו ברשימת המצטיינים. לפעמים זה היה כמעט מחניק, כאילו לא היה לי מרווח טעות. טעות אחת מצידי, וכבר לא אהיה בן דונהיו אמיתי.

אבא שלי התחיל לנסוע לכיוון היציאה שמובילה לשדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס, הוא הסתכל עליי דרך המראה הפנימית. "תזכור מה שדיברנו, טיי."

"אני אזכור."

אל תוריד את העיניים מהמטרה.

הוקי. אימונים. לימודים. בלי הסחות דעת.

השנה החמרתי עם עצמי יותר מתמיד. הרבה שינה. תזונה טובה. עמידה מושלמת בתוכנית האימונים שלי. זה לא השאיר לי הרבה זמן פנוי, כלומר בקושי יצאתי והגבלתי את עצמי לסטוצים בלבד. בלי התחייבויות, בלי רגשות, בלי הבטחות. עם כל מה שקורה, אני לא יכול להציע יותר מזה.

"יש הבדל של שמיים וארץ ברמת המשחק בין הקולג' והליגה." אבא פנה לאזור הורדת הנוסעים והחנה את הרכב. "חלק מהחבר'ה מקבלים הלם בשנה הראשונה שהם משחקים כמקצוענים. זה מערער להם את הביטחון, וקשה להתאושש מזה. אני רוצה לוודא שתהיה מוכן ככל האפשר."

לזכותו ייאמר, הוא לא התנהג כמו סוכן. הוא דיבר כמו הורה מודאג. הייתה נימה מגוננת בקולו, והרגשתי שהוא רצה לעזור לי בדרך הטובה ביותר שהוא הכיר.

"אני יודע ואני מעריך את זה."

"אתה כמעט שם," הוסיף. "בעוד שנה וחצי, זה ישתלם."

גוש התהווה בבטני, ובלעתי את הרוק, בניסיון להעלים אותו. שחקנים אחרים היו מוכנים להרוג בשביל הסיכוי להיות בנעליים שלי, אז מה הייתה הבעיה שלי, לכל הרוחות?

עמוק בפנים, ידעתי את התשובה.

כשהעולם פתוח בפניך, כולם ציפו ממך לשלוט בו.

פרק 2:

האדס

סרפינה

לא הייתי בטוחה אם אני צריכה לדאוג או לכעוס. אחי היה אמור לפגוש אותי בשעה אחת כדי לעזור לי לפרוק את הרכב, אבל הגעתי אליו עכשיו והסתכלתי על חניה ריקה. הטנדר השחור שלו לא היה בסביבה.

הרגשתי מבולבלת, החניתי את המכונית שלי והשארתי את המנוע פועל בזמן שווידאתי את מספר הבית. בדיוק כמו שחשבתי, הוא תאם למה שצ'ייס שלח לי. בדיקה נוספת באפליקציית הניווט אישרה לי שאני במקום הנכון, אז איפה הוא, לכל הרוחות?

הרמתי את הטלפון שלי כדי להתקשר אליו וראיתי הודעה נכנסת.

צ'ייס: מצטער, סרה. עליתי על מסמר והצמיג שלי נקרע. אגיע ברגע שאוכל.

צ'ייס: אם תגיעי הביתה לפניי, תיכנסי פנימה. הקוד הוא 4938.

על אף שהעיכוב לא היה באשמתו, עדיין התרגזתי. לא בהכרח עליו, אלא על החיים באופן כללי, או אולי על היקום. מאז שאימא שלי אובחנה כחולת סרטן, אכלתי מעט מאוד, ישנתי הרבה פחות, והשפיות שלי הייתה תלויה על בלימה. בזמן האחרון, כל דבר קטן נראה לי כמו סוף העולם. אי אפשר שדבר אחד ילך כמו שצריך?

החנקתי אנחה, כתבתי לו בחזרה והנחתי את הטלפון בצד. מתחתי את צווארי והסתכלתי שוב על הבית הזמני החדש שלי. עצים גבוהים מכוסי שלג האפילו על בית אפור בן שתי קומות עם עיטורים שחורים מבריקים וחלונות מודרניים עצומים. הוא נראה נחמד מבחוץ, וקיוויתי שמבפנים הוא לא הריח כמו גרביים מלוכלכות וציוד ספורט מיוזע כמו שחשדתי. שחקני הוקי הם דוחים, וזו הסיבה שהיו לי הסתייגויות רציניות ממגורים עם שלושתם. בטח חדר הרחצה היה במצב נורא.

השארתי את המנוע פועל בזמן שלגמתי מהלאטה וניל נטול הקפאין שלי, והתלבטתי אם להיכנס פנימה. על אף שצ'ייס טען שזו לא בעיה, חששתי שהשותפים שלו יתרעמו עליי מפני שעברתי לכאן בלי התראה מוקדמת. העובדה שאחי לא היה כאן גרמה למעבר להיראות הרבה יותר מאיים — אבל אם ייקח לו הרבה זמן, אני עלולה לשבת במכונית שלי זמן מה.

הטלפון שלי צלצל לפני שהצלחתי להחליט מה לעשות. זה לא צ'ייס כמו שציפיתי, זו אבי. החנקתי פיהוק ועניתי לשיחה.

"את באה איתנו הערב, נכון?" קולה הצווחני התפרץ מהרמקול שלי. הכרתי אותה מאז בית הספר היסודי, ועל אף שהיא הייתה בגובה של מטר וכלום, האישיות שלה הייתה חזקה יותר משוט ויסקי טהור. "קנדרה ורייצ'ל באות בחמש למשחק המקדים."

"אשמח לבוא אבס, אבל אני צריכה לפרוק את הדברים."

אבי התרעמה. "לא כיף איתך."

"תני לי להתארגן ונראה." כל השינוי הזה גרם לי להרגיש תלושה בצורה מפחידה. באריזונה, הייתה לי קבוצת חברים קבועה, הכרתי את רוב המורים שלי, ויכולתי להסתובב בקמפוס בעיניים עצומות. זה היה קל. נוח. מוכר.

הייתי צריכה להתחיל הכול מחדש.

הרגשתי שמלחציים היו מונחים על צווארי, ובלעתי עוד לגימה מהקפה, שלא סייע להפחית את המתח שחנק את גרוני. במחשבה שנייה, אולי זה לא היה רעיון רע כל כך לצאת. זה יכול לעזור לי להסיח את דעתי מהעניינים, גם אם באופן זמני.

"בחייך, סרה." קולה של אבי התחזק. "זה הערב הראשון שלך כאן ואנחנו צריכות לחגוג. תוכלי לפרוק מחר. וחוץ מזה, יש אירוע למוזמנים באקס־אס, ואני יכולה להכניס אותנו לרשימה. אולי תראי שוב את השטן הסקסי שלך מליל כל הקדושים."

"האדס," תיקנתי אותה ופניי הסמיקו. הבחור במסכה שהזדיינתי איתו בנשף המסכות במועדון הפך לאגדה בקרב החברות שלי — כנראה מפני שהוא סיפק לי שלוש אורגזמות בזיון קצר על קצה הכיור המלוכלך בשירותים.

"בסדר," אמרה. "האדס הסקסי שלך."

"אני בספק אם אראה אותו שוב. מה הסיכויים שזה יקרה?" המפגש בינינו לא כלל החלפת פרטים אישיים. הדברים היחידים שגיליתי במפגש שלנו היו שהוא חתיך (ברור), היו לו הרבה קעקועים (עוד תוספת למראה הלוהט) והוא ידע איפה נקודת הג'י. איכשהו, לא הגענו לאיפה הוא גר, באיזה קולג' הוא למד, או כל דבר אחר — כולל השם שלו.

במשך עשרים שנותיי על הכוכב הזה, מעולם לא עשיתי משהו כזה קודם. או מאז, למעשה.

בכל מקרה, נותרתי עם הרושם שלא כמוני, הסטוץ האנונימי שלנו לא היה זר לו. הוא בטח לא זוכר אותי. הלוואי שיכולתי לומר אותו דבר. לא הפסקתי לחשוב על הערב ההוא. הזיכרונות גרמו לי לעקצוצים, לנשיכות שפתיים ותחתונים רטובים. נזכרתי בהם בשעות לילה מאוחרות, כשהייתי לבד במיטה עם הוויברטור.

"תחשבי על זה?" אבי הפצירה וניתקה אותי מהחלומות המלוכלכים בהקיץ. "אקס־אס יהיה הרבה יותר מהנה מלפתוח ארגזים."

קשה להתווכח עם זה. מעשי ככל שיהיה, ערב בחוץ נשמע הרבה יותר מפתה מטביעה בים של ארגזים.

"נכון," הסכמתי, על אף שלא הייתי אמורה. "אבוא לזמן קצר."

אחי החנה ויצא מהרכב שלו. הוא הקיף אותו ונקש על החלון שלי בחוסר סבלנות, עיניו החומות התמקדו בי.

"קדימה, סרה. אני צריך לצאת לאימון עוד מעט." קולו נשמע מעומעם דרך החלון.

"אני חייבת לסיים," אמרתי לאבי ושחררתי את חגורת הבטיחות שלי. "אשלח לך הודעה מאוחר יותר ונקבע."

סיימתי את השיחה, יצאתי מהמכונית וניסיתי להיאבק ברוח העזה שנשבה.

הערה לעצמי: אני צריכה לקנות מעיל מחמם, נקודה. ככל שהוא יהיה גדול יותר, כך טוב יותר.

צ'ייס זקף את גבותיו הכהות. "תני לי לנחש. זו הייתה אבי?"

זה לא היה ממש ניחוש, היא דיברה בקול רם כל כך שהרמקול היה מיותר.

"כן." פתחתי את הדלת האחורית, וראיתי אותו בזווית עיני. הוא רצה להגיד משהו, אבל התחרט. שנינו ידענו מה הוא חשב על אבי. הוא טען שהיא משפיעה עליי לרעה. זה אירוני בהתחשב בכך שזה בא ממנו.

"למה לא נכנסת פנימה?" הוא שאל ונימת קולו התרככה. "זה גם הבית שלך עכשיו."

"אני לא יודעת. רציתי לחכות לך."

הוא הקיף את הג'יפ שלי כדי לבחון את תא המטען והמושב האחורי שהיו עמוסים עד הגג, יש לנו הרבה עבודה. כשחשבתי על זה, לא הייתי זקוקה לשמלות קוקטייל נוצצות או לבגדים שלא התאימו לעונה. הייתי צריכה להשאיר חלק מהם באחסון, אבל כבר היה מאוחר מדי.

"בררר." רעדתי וקפצתי במקום כדי להתחמם. זה קור מהסוג שהרגשתי עד העצמות. ברגע שנסיים, אשב במשך שעה באמבטיה רותחת ואאזין לספר. "בוא נסיים עם זה. אם נעבוד מהר, אולי לא נקפא למוות."

אחי נגע בשרוול המעיל הלבן והדק שלי, והסתכל עליי במבט מצמית. "מעיל אמיתי יכול היה לעזור."

"יש לי קפוצ'ון מתחת."

"מעיל רוח לא מספיק לאמצע החורף במסצ'וסטס."

"שכחת שעברתי מאריזונה? תסלח לי אם אני קצת לא מוכנה."

"אל תדאגי." הוא הניף ארגז גדול ונאנח. "אציג אותך בפני החברה של דאלאס, שיב, ותוכלי לבלות בקניון עד שכרטיס האשראי שלך יישחק. ביילי תשמח מאוד אם מטלת הקניות תיחסך ממנה."

"עשינו עסק." לפתח קשרים חברתיים היה רעיון טוב. אהבתי את אבי, אבל היא הייתה קצת יותר מדי, ולעיתים על סף הבלתי נסבלת, וזה גלש לדינמיקה עם יתר החברים שלנו. היא בילתה שבעה ערבים בשבוע, כלומר אם אהיה איתה, רוב הסיכויים שאצא לבלות, והרבה.

נכנסנו וצ'ייס ערך לי סיור מהיר בקומת הכניסה והקומה העליונה, שתיהן היו נקיות יחסית. כמה שלטים של משחקי וידאו היו מפוזרים בסלון, ומישהו השאיר קופסת קרטון של מיץ תפוזים על דלפק המטבח, אבל למרבה המזל לא היה ריח של גרביים מלוכלכות.

המשכנו לחדר השינה הזמני שלי. הוא היה בקומת הכניסה ושימש בעבר כחדר עבודה, חשדתי שאף אחד לא השתמש בו אף פעם. דלת הכניסה לחדר הייתה מזכוכית ולא השאירה מקום לפרטיות. לא היה בו ארון, וזה היה חיסרון גדול למדי לאור הרגלי הקניות שלי. אבל המחיר היה הוגן — כלומר, למעשה חינם — ויכולתי לפתור את שתי הבעיות האלה בנסיעה לאיקאה. כשחלפנו על פני חדר הרחצה בקומת הכניסה, תחבתי את ראשי פנימה וראיתי רק כיור ואסלה. "הממ... איפה המקלחת? פספסתי אותה?"

"שני חדרי האמבטיה נמצאים למעלה, צמודים לחדרים, חדר הרחצה הקרוב ביותר נמצא בקומה למטה. תצטרכי לחלוק אותו עם טיי," אמר צ'ייס בהתנצלות. "אבל אל תדאגי, הוא לא מבולגן."

הבנתי. חדר הרחצה כנראה היה במצב נוראי.

יצאנו החוצה פעמיים נוספות כדי לפרוק את המכונית שלי, הסלון היה מלא בארגזים, שקיות וחפצים שונים שדחפתי למושב הקדמי. באופן מסתורי, תא המטען שלי היה עדיין מלא, בדיוק כמו שהיה כשהתחלנו.

הלם השתלט עליי ובטני התכווצה. קלטתי שאני סוף־סוף כאן, המציאות הכתה בי. היה לי כל כך הרבה מה לעשות בזמן קצר. לפרוק, לסיים את ההרשמה לקורסים, למלא טפסים שונים, לטפל בשינוי הכתובת שלי, למצוא את דרכי בקמפוס הלא מוכר, להכיר חברים חדשים, ללכת עם אימא לפגישות עם הרופא...

"סרה." צ'ייס נגע בזרועי בעדינות, ורק אז הבנתי שאני בוכה.

משכתי באפי וניגבתי דמעה תועה. "הא?"

הוא התקרב וחיבק אותי, הצמיד אותי אל גופו העצום. "אני יודע שאת צריכה להתמודד עם הרבה דברים. אני כאן, ונעשה כל מה שנוכל כמשפחה. אבל אם אאחר לאימון, המאמן מילר יכסח אותי, אז בואי נמשיך."

זו הייתה הדרך הנחמדה שלו להגיד לי להתמודד עם זה. שלא כמוהו, לא התברכתי בכישורי הדחקה מקצועיים. כל דאגה שחשתי גלשה באופן בלתי נמנע לכל תחומי החיים שלי, ולא עזבה עד שנפתרה או שהתפוצצה לי בפרצוף.

בכיתי וצחקתי יחד לתוך כתפו. "בסדר."

"אכלת? לקחת את התרופות שלך?" צ'ייס שחרר אותי, אך אחז בידי והסתכל עליי במבט מודאג.

"כן וכן." זה נכון חלקית. מבחינה טכנית, לא אכלתי — אלא אם ארוחת בוקר נוזלית נחשבת — אבל זכרתי לקחת את התרופה להפרעות הקשב והריכוז.

הוא דחף את תיק הלולו למון הדחוס מדי שלי עם כף רגלו. "טוב. נזמין ארוחת ערב אחר כך. ייקח לך זמן לפרוק הכול. יש לך מספיק מייבשי שיער ומסלסלי שיער כדי לפתוח סלון יופי."

"זה נקרא טיפוח עצמי, צ'ייס." האוסף הרחב של מכשירי השיער המקצועיים שלי היה שווה כל גרוש. חוץ מזה, אי אפשר להצמיד תווית מחיר להרגשה טובה. לפחות לא מחיר נמוך.

"בטח." הוא חייך ומבטו נתקל בנעלי גברים ענקיות בכניסה. "חכי רגע, לא חשבתי שיש מישהו בבית."

הוא חלף על פניי, ירד למטה ושמעתי אותו צועק. "היי, טיי! אתה כאן? בוא תעזור לי להכניס את הדברים של סרה פנימה."

חשש עלה בי. על אף שהכרתי את דאלאס שנים, השותף השני של צ'ייס היה מסתורי לגמרי.

צ'ייס עלה חזרה אליי והצביע בעזרת המפתחות שלו. "אנחנו נסיים לפרוק את המכונית בזמן שתארגני את הדברים בחדר. כך תוכלי להישאר בפנים, שלא יהיה לך קר, פתית שלג."

רק רגע. למי הוא קרא פתית שלג?

הדלת הקדמית נטרקה מאחוריו לפני שהספקתי לנסח תגובה הולמת. תמיד היה לי קשה להתמודד עם הזריזות המילולית שלו. ניסיתי מאז שלמדתי לדבר.

תליתי את המעיל על הוו, בחנתי את החדר וניסיתי לקבוע סדרי עדיפויות למשימות שלי. האם להתחיל בפריקת הבגדים או הנעליים? או אולי במלאי האיפור שלי. היו לי כמה מוצרים חדשים שעדיין לא פתחתי.

האם התנהגתי באובססיביות לפרטים קטנים כדי להסיח את דעתי מכל הדברים שאני לא יכולה לשלוט בהם בחיי? כן. האם אמשיך לעשות את זה? גם כן.

צעדים כבדים הדהדו ברקע. בעצבים מתוחים הצצתי וראיתי בחור נכנס דרך הדלת הפתוחה. גבוה, עם שרוולי קעקועים על זרועותיו.

מבטינו ננעלו וקפאתי בזמן שאחזתי תיק של לולו למון ורוד ביד אחת.

אלוהים אדירים. השותף החדש שלי היה כל כך לוהט שהוא עלול להמס את הקרח בזירה. עיניים אפורות חודרות, קו לסת מרובע וקשה, שפתיים מלאות ומעט זועפות. שערו הבהיר קצוץ קצר בצדדים, פרוע למעלה באופן שהזמין אותי לתחוב בו את האצבעות.

תשכחו מכל מה שאמרתי על כך ששחקני הוקי לא מושכים. הוא היה ההגדרה המדויקת למושך.

משהו בו נראה מוכר להפליא, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע.

מבטי התמהמה על פניו לפני שגלש למטה, חיפשתי בשיטתיות פרטים מזהים. הוא לבש חולצת טריקו שחורה שהייתה מתוחה על כתפיו הרחבות ומשוחררת באזור הבטן, השרוולים חשפו שרירי זרוע משורגים. ומכנסי טרנינג אפורים הדגישו את הירכיים השריריות מהאימונים שלו. זה היה צפוי, כי צ'ייס אמר לי שהוא שוער.

קלטתי שבחנתי אותו בגלוי ואילצתי את עיניי להתרומם שוב אל עיניו. הוא התקרב, העביר יד בשערו, והסיט את תשומת ליבי לקעקועים הכהים שעיטרו את זרועותיו השריריות לכל אורכן. מבטי נעצר על המצפן שמקועקע על החלק האחורי של הזרוע שלו, ליבי נעצר בבת אחת.

הקעקוע הזה. זכרתי אותו.

אולי הוא חבש מסכה בערב שנפגשנו, אבל הייתי מזהה את הזרועות עם הקעקועים האלה בכל מקום.

האדס.