משבר רבע החיים

פתיח

זיכרוני הראשון, אם השנים שהצטברו מעליו אינן מטעות אותי, היה גם אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בחיי. הייתי בן שלוש או ארבע. אמא לקחה אותי איתה למכולת הקטנה שבסוף הרחוב. היא קטפה מוצרים מהמדפים, ואני חיכיתי כמו זאטוט ממושמע מאחוריה, בעולם המרתק שמתקיים בגובה שמונים סנטימטרים — עולם של קרנבל הסחות דעת לזאטוטים סקרנים. וככה, באותו חוסר תשומת לב בלתי נתפס שבו נרדמים, פתאום לא הייתה אמא.

הסתכלתי לפה והסתכלתי לשם, התרוצצתי לכל כיוון בשטח המצומצם שבין הקופה למקררים, ולפתע זיהיתי אותה מולי. רצתי אליה וחיבקתי לה חזק את הרגליים, מועך אותן אליי כמו שנאחזים בחגורת הבטיחות ברכבת הרים, אך כשהרמתי את הראש, גיליתי שזו לא הייתה אמא שלי, אלא דודה אקראית שהדמיון בינה לבין אמא הסתכם בכך שלשתיהן היו שתי רגליים ארוכות. נכנסתי לאזור הדמדומים של הגיל הרך — לא מצאתי את אמא, הלכתי לאיבוד.

הדודה החביבה עזרה לי, ותוך פחות מכמה שניות שטופות בכי, התרחש האיחוד. ככה זה כשאתה ילד — אתה יכול ללכת לאיבוד, האחריות מוסרת מעליך. תמיד ימצאו בשבילך את הדרך. בחיים הבוגרים זה קצת אחרת. אתה עדיין יכול להיאבד, אבל אם לא תמצא את הדרך לבדך, רוב הסיכויים שאף אחד לא יעשה את זה בשבילך. לא רק שמורכב יותר לחזור מה"איבוד", אלא גם הרבה יותר קל להגיע אליו. אין מי שישגיח.

זה בדיוק מה שקרה לי. אף אחד, כולל אני, לא השגיח עליי, והלכתי רחוק־רחוק. כל כך רחוק, שכבר לא היה לי מושג לאן הגעתי, או איך חוזרים, והייתי צריך לסלול דרך חדשה מאפס. להמציא אותה. לצקת אותה מהיסוד. אבל ל"ללכת לאיבוד" יש מומנטום, וככל שמאיצים לתוך הבור החשוך, כך קשה יותר לעצור או לשנות כיוון. היכולת לתפור מצנח תוך כדי הנפילה היא לפעמים בלתי אפשרית. הרבה יותר פשוט, ובו־בזמן מסוכן, להיכנע לה.

חלק א':

2014

פרק א':

ההתחלה

1.

להגיע לפלאיה דל כרמן, עיר המסיבות של מקסיקו, בגיל 23, היה כמו להשתגר מלוע של תותח. האוויר נטף סקס, אדי אלכוהול ולחות, וכל נשימה הבעירה דלק פנימי רדום, שהצית את היצר וביטל כמעט לגמרי את הצורך בשינה. לאן שלא זרקתי את המבט, הוא פגע באישה יפה בבגד ים, וזה דרך בי מין עוררות וקיפאון בו־זמנית.

בר, החבר הכי טוב שלי, היה מהגברים האלה שיש להם מספיק ביטחון עצמי בשביל להיות חבר טוב באמת. העובדה שסיים תשעים אחוז מההתפתחות שלו עד הבר מצווה עיצבה אותו להיות ספורטאי, דומיננטי וזיין־על עוד בימי התיכון. קינאתי באיך שבחורות הסתכלו עליו, הגיבו אליו. בביטחון ובקלילות שלו כשהוא דיבר עם נשים. זה בא לו טבעי. את רוב הניסיון המיני שאיתו הגעתי לפלאיה צברתי בעיקר ממסכים, ורציתי להיות כמוהו. להיות עם כמה שיותר בנות.

עוד בזמן שאני הייתי בקבע, הוא כבר הספיק לחזור מהטיול הגדול שלו, לאכול על זה כאפות ולהתחיל לשכוח את הסיפורים של עצמו. אבל אני, אני לא שכחתי. ישבתי במשרד שלי בזרעית וחלמתי על הרי געש וג'ונגלים ויפהפיות בספרדית. רציתי לעוף, להשאיר הרחק מאחור את התדמית שדבקה בי בשנות ההתבגרות בבית, להשתחרר מדיכוי הרוח החופשית שכופה שירות צבאי על קצין, לטרוף מהכל וליצור סיפורים משל עצמי. ואחרי תקופת חיסכון קצרה בעגלות, מקסיקו נראתה לי כמו אחלה מקום להתחיל בו.

2.

האזור התיירותי של פלאיה דל כרמן התחלק לשדרות רחבות של חנויות, ברים ומסעדות, ולמשפכים צרים שפלטו את זרם האדם לחופים. שמש קאריבית האירה את הרחובות בצבעים בוהקים, דחקה את התנועה הסואנת לפסים צרים של צל. באחד מהם פגשתי את ניב קייטן.

קייטן, גם הוא חבר מהבית, נפרד מוקדם מדי מהנעורים, ובגיל 23 כבר נראה כמו גבר מפרסומת לבירה. מתחת לחזות המסוקסת, צפופת הזיפים, ולתדמית שאימץ לעצמו בהתאם, הוא קיווה להסוות עדינות נפש וביישנות.

לילה אחד יצאנו לאחד המועדונים העמוסים של פלאיה. תדלקנו בשוטים נקיים של טקילה, מספיק כדי שגם אם תפסיק לשתות בשתיים, עדיין יסתובב לך הראש בשבע. בשלב מוקדם יחסית, קייטן לא הרגיש טוב וחתך להוסטל. הייתי כל כך דלוק מהטקילה, שזה לא שינה לי. הסתובבתי במועדון כאילו יש לי סנפיר של כריש על הראש, מתחיל עם כל מה שזז בביטחון של קיסר רומי שבדיוק קיבל התחייבות לתמיכה מהאלים. אלכוהול יכול לפעמים לעשות אותך אלוהים.

מצבי סאטלה מתקדמים שכאלה הם חרב פיפיות. מצד אחד, ככל שאתה יותר מסטול, אתה פחות שם זין ואין לך בעיה לגשת. מצד שני, אתה גם פחות חד, ולא משנה עם כמה ביטחון ניגשת, אם ברגע שתפתח את הפה יצא לך גמגום עם טיפות של ריר בצד, כנראה לא תגיע רחוק.

3.

יצאתי מהמסיבה בסביבות חמש וחצי בבוקר. העולם עשה גלים כמו בטן של רקדנית. אני חייב להכניס לגוף משהו שיספוג את האלכוהול לפני שאני חוזר לחדר, חשבתי. מעדיף להימנע ממפגש עם אחד הרגעים הכי מפחידים בעולם: הרגע הזה שמרוב שכרות אתה בקושי מצליח להכניס את עצמך למיטה ולכבות את האור. העיניים נעצמות, והעולם הופך לצנטריפוגה שמסתחררת במהירות כל כך גבוהה, שלנוזלים בגוף שלך אין ברירה אלא להיפרד ממנו. עצרתי בטאקרייה, בלעתי שתי טורטיות נוטפות שמן, והתנדנדתי להוסטל.

מתוך רצון לחסוך, קייטן ואני לקחנו יחד חדר מתקלף, ללא מזגן, שירותים או מקלחת, ועם מיטה אחת לשנינו. לא היה בזה שום היגיון. למה שדווקא בעיירת הנופש הכי פרועה, חמה ולחה, נחלוק חדר, ועוד כל כך מינימלי? יש דברים שאתה מסוגל לעשות רק בטיול הראשון שלך, ובמובן מסוים טוב שכך. ככה נולדים סיפורים.

4.

הגעתי להוסטל. השעה כבר הייתה שש וחצי בבוקר. אור יום מלא הפשיט את הרחובות מחטאי הלילה. לא רציתי להיכנס למיטה הצפופה כשאני כל כך שיכור.

התיישבתי בחוץ, להנמיך את הסאטלה עם הוויי־פיי של ההוסטל. קצת פייסבוק, אינסטגרם, טינדר. מדפדף ימין, שמאל, שמאל, ימין. הופה. מאצ'. מהמסך חייכה אליי מקסיקנית חמודה. תספורת קצת מוזרה, חשבתי. אבל חוץ מזה? לא רע בכלל. שלחתי הודעה, והיא ענתה מייד. נראה שהיא בערך במצב שלי. שיכורה, אחרי מסיבה, מחפשת מה לעשות עם עצמה. הצעתי לה לבוא, והיא הציעה שאשלח כתובת. מטושטש מהתפנית המסעירה בעלילה, פתאום הבנתי שלא חשבתי על זה עד הסוף.

5.

יצאתי החוצה לקראתה. הפגישה הראשונה שלי אי־פעם עם מישהי מהטינדר. חשש מהול באלכוהול טיפס במעלה עמוד השדרה. המונית התקרבה, וניסיתי לגנוב קדימון מאיך שהיא נראית, אבל הדמות שלה הייתה מוסתרת במושב האחורי. המונית האטה, נעצרה. היא יצאה ממנה, וחשכו עיניי.

מאותו הרגע הכל קרה בהילוך מהיר. היא חייכה, אמרה "הולה." קפאתי. מה קורה? מה לעשות? הרגשתי את מנגנון הפריז, פייט אור פלייט מקיש בפאניקה את כל הקומבינציות האפשריות של התגובה של עצמו, ודוהר כמו עכבר מעבדה על ספידים במסדרונות הנטושים של הגפיים שלי. היא הסתובבה כדי לשלם לנהג, ורצתי בחזרה לחדר, משאיר אותה בחוץ המומה ומבולבלת. טרקתי את הדלת מאחוריי. קייטן התעורר מייד, הציץ בי דרך חרכי מבט, ניסה להבין אם הוא עדיין חולם. הסברתי לו בזריזות את פרטי האירוע.

"תראה לי את התמונות שלה," הוא דרש, "נראה לי אתה סתם מסטול."

זרקתי אליו את הטלפון פתוח על פרופיל הטינדר שלה. הוא בחן אותו כמו מומחה לזיהוי אבני חן. "אחי, אתה מגזים. בסדר, היא לא איזה דוגמנית, אבל היא נראית סבבה. צא אליה, יא גנוב. אתה סתם אוכל סרט."

"יודע מה? אין בעיה. אני יוצא להביא אותה, אבל בתנאי אחד. אתה איתי באש ובמים. לא משנה מה ואיך, אתה נשאר איתי פה, ננסה לזרום ומה שיהיה יהיה." אמרתי.

בגיל הזה של טיול אחרי צבא, הרעיון לעשות שלישייה עם חבר טוב משום־מה תמיד היה על הפרק. ולא כהתנסות מינית בריאה, אלא מרצון לא מספיק מפותח לבונדינג בין חברים־גברים.

"יאללה אין בעיה," אמר קייטן. "אני איתך."

6.

יצאתי מהחדר וראיתי אותה מחפשת אותי באמוק ברחבי ההוסטל, מתרוצצת כמו ילדה שאיבדה את האוגר שלה. עיניי חשכו בשנית. לא הגזמתי. אני לא סתם מסטול. היא משמעותית גדולה יותר מאשר בתמונות. גבוהה ממני כמעט בראש, רחבה ממני בכתף, ובחזות הכללית שלה יש משהו גס, כמעט בוטה.

אבל עכשיו היא כבר ראתה אותי, ולא היה לאן לברוח. גמגמתי משהו כמו "הייתי חייב לשירותים," וסימנתי לה לבוא. רק כשהזמנתי אותה פנימה לתוך החדר, קלטתי: עדיין לא סיפרתי לה שיש שם גבר נוסף.

שיכור מטקילה, במקסיקו, אחרי לילה לבן, כל תהליך החשיבה שלי קיבל יחס של צרכן אנרגיה מיותר.

7.

היא עצרה במפתן הדלת כאילו נתקלה במחסום בלתי נראה, והסתכלה על קייטן, ואז עליי. קייטן הסתכל עליי, ואז עליה. ואז עליי, ואז שוב עליה, ואז שוב עליי, והתחיל לצחוק כמו שלא ראיתי אף אדם צוחק מעולם. הוא התקפל והשתעל. לרגע חשבתי שהוא אולי צריך עזרה.

"שמע, אחי, עזוב, אני עייף מדי," קייטן התחיל להתלבש. "אני אצא לשבת קצת בחוץ, יש לי כל מה שאתה צריך פה במגירה. פשוט תקרא לי כשאתה מסיים."

"אבל סיכמנו משהו!"

"כן, אבל אני לא מרגיש טוב מכל השתייה וזה, עזוב אחי, הכל טוב. תיהנה אתה."

"מה פתאום, אחי. אם זה ככה אני לא אתן לך לצאת עכשיו החוצה. תנוח, אל תדאג. אני אקח אותה למקלחות או משהו ואנסה לשחרר אותה. עדיף לה. תראה איך אנחנו נראים. מה היא צריכה שיכור דפוק כמוני עכשיו? זה לא מתאים. לא יודע למה אמרתי לה לבוא בכלל."

הבחורה צפתה בדיאלוג מהצד בחוסר אונים, אולי ניסתה לדלות ממנו פרטים כמו שעושים כשרואים סרט זר בלי תרגום. מבטה העיד שהיא רחוקה מלהצליח.

"אני חולק חדר עם קייטן," הסברתי, עדיין על מפתן הדלת. "והוא לא מרגיש טוב, אנחנו צריכים לצאת."

8.

הובלתי אותה למקלחות המשותפות המטונפות של ההוסטל. חושב, אם אתייחס אליה לא יפה, אולי היא תתבאס עליי ותלך? היא מחתה נגד הרעיון, אבל עדיין לא הביעה כוונה להתייאש או לעזוב. הסתכלתי לה בעיניים והמבט היה סתום, כאילו ניסתה לפענח איזו תעלומה קשה ונתקעה. ידעתי באיזו תעלומה מדובר, וידעתי שאם אני מבקש ממנה עכשיו ללכת, אני פותר אותה עבורה באופן שייצרב בה לנצח. לא הצלחתי לסדר בראש את המשפט שאומר לה שלא בא לי עליה. בכל פעם שחשבתי, הנה, מצאתי את המילים, ובישלתי אותן בבטן, ברגע שפתחתי את הפה, כל הגוף שלי קיבל שיתוק. איך אפשר להגיד לאישה, בפנים שלה, שהיא לא מספיק יפה בשבילך? איך נשים עושות את זה כל הזמן בכזו קלות? פתאום הרגשתי כלפיהן הערכה על זה.

נכנעתי ולקחתי אותה בחזרה לחדר. "קייטן, שומע, סורי שאני מקים אותך. תן לי את החדר עשרים דקות, מקסימום חצי שעה, טוב, נשמה?"

"בדוק, אחי, הכל טוב," הוא צחק.

"איפה אמרת שהגומי?" שאלתי, מצפין דילוג מעל מלכודת המילה האוניברסלית.

"במגירה השנייה, אחי," הוא סגר אחריו את הדלת.

9.

התיישבנו על המיטה והתחלנו לגעת. החזקתי אותה בירכיים, והן היו בשרניות, נשיות, מעוררות את הדחף לתפוס חזק. נישקתי לה את הצוואר, והיא תלשה ממני את הגופייה, ליטפה את ירכיי, טיילה בהתגרות סביב המפשעה. היא ניסתה להוריד לי את המכנסיים, והם נתקעו כך שהיה צריך למשוך אותם בעדינות מעל הזִקפה, אבל ייחסתי את זה לאלכוהול וליצר המיני החזק יותר מאשר אליה.

וואו, חשבתי. אני לא מאמין. מתברר שיש משהו מיוחד בבחורה הזאת. לראשונה זה חמש שנים דהרתי לעבר האופק המהפנט של האורגזמה, כשיש עליי קונדום. כנראה משהו קסום קורה אצלה שם בפנים. אין דרך אחרת להסביר את זה. נסחפתי לתוך הרגע, גמרתי בקול רם מאוד, ולמשך כמה שניות ריחפתי בשלווה השקטה שעוטפת גבר אחרי שהוא שוכב עם אישה שהוא לא אוהב.

לאחר שאדי האופוריה התפזרו, יצאתי ממנה, הסתכלתי מטה, ועיניי חשכו בפעם השלישית. מכל הקונדום שכיסה אותי, נותרה רק טבעת.

"פאק! שיט!" אספתי גופייה זרוקה שתכסה את מה שחייב, וזינקתי החוצה. "קייטן!"

הוא הביט מעלה. עיניו נפערו, ומייד התכווצו מאימת השמש. הלסת שלו נשמטה.

"יא בנזונה, איזה קונדום הבאת לי?! הרסת לי את החיים!"

אם קודם חשבתי שהצחוק של קייטן מוגזם, זה היה רק קנאק חימום למפרקי האצבעות לקראת מה שקרה עכשיו. הוא צחק כל כך חזק, שהוא איבד את היכולת או את המוטיבציה לשמור על שיווי משקל. הגוף שלו — מילולית — התגלגל מצחוק.

חזרתי פנימה. אי־שפיות זמנית ניסתה לחבר מילים לשאלה.

"תגידי, יש מצב שנבדקת פעם, לראות אם יש לך מחלות?"

"???Que"

היא עיקמה פרצוף ותוך פחות משני הרגעים שהייתי צריך כדי להתעשת, כבר התלבשה וברחה החוצה בריצת ספרינט מזגזגת.

10.

קייטן סוף־סוף התאזן ועלה בחזרה לחדר. "אולי יום אחד אחזור למקסיקו ואפגוש איזה עידניטו, אה? שאמסור לו ד"ש מאבא?"

"מצחיק מאוד, אחי. וואי, לא נעים בכלל. איזה דפקט יצאתי, אה? אפס רגישות לסיטואציה. מסכנה. תראה, היא גם הספיקה כבר למחוק אותי מהטינדר. עכשיו אין לי אפילו איך להתנצל או להסביר. נראה לך שהיא הבינה שהיא צריכה לקחת פוסטינור?"

כשהצלחתי להירגע מספיק בשביל לנסות להירדם, למרות הלחץ, הדרמה והסתלבט המתמשך של קייטן, נשכבתי על הגב, עצמתי עיניים, פתחתי בראש את הטבלה עם השמות והמספרים, ועדכנתי אותה.

11.

בצהריים קמתי ויצאתי לסיור, מקווה למצוא אותה באחד החופים של התיירים. למחרת החיפוש התרחב למסעדות, ולמחרת גם לאורך השדרה הראשית. קייטן, למרות שלא הודה בכך, בעצמו הרגיש רע על חלקו באירוע, והתגייס לעזור. ביום השלישי נמאס לו. "די, אחי, זה עבר. תשלים עם זה שיש בעולם בחורה שיצאת איתה זין. אל תאכל את עצמך, תנסה ללמוד מזה, וזהו. התחיל יום חדש."

הפסקתי את החיפושים.

המשך הפרק בספר המלא