המצב השלישי

א. הבטחה וחסד

חמישה לילות לפני האסון היה לפימה חלום שאותו רשם בחמש וחצי בבוקר בפנקס החלומות שלו. הפנקס הזה, שצבעו חום, היה מונח תמיד מתחת לערמת עיתונים וחוברות מרופטות על הרצפה לרגלי מיטתו. פימה קבע לו הרגל לכתוב בשכיבה, בתחילת החיוורון הראשון בסדקי התריס לפנות בוקר, את מה שראה בלילה. אם לא ראה שום דבר, או אם ראה ושכח, גם אז היה מדליק את המנורה, ממצמץ קצת, מתיישב במיטה, משתמש באיזה מגזין עבה כבלוח שולחן על ברכיו המוגבהות באלכסון, וכותב למשל כך:
״העשרים בדצמבר - לילה ריק.״
או:
״בארבעה בינואר - משהו עם שועל וסולם, אבל הפרטים נמחקו.״
את התאריך נהג לרשום במלים ולא בספָרוֹת. אחר־כך היה קם להשתין וחוזר ושוכב במיטה עד שבאה המיית היונים מבחוץ ונביחת כלב ואיזו ציפור קרובה שנשמעה לו מופתעת כאינה מאמינה למראה עיניה. פימה היה מקבל על עצמו לקום מיד, בעוד שניים־שלושה רגעים, בעוד רבע שעה לכל היותר, ולפעמים שב ונרדם וישן עד שמונה או תשע מפני שעבודתו במרפאה התחילה תמיד באחת בצהריים. בשינה מצא פחות שקרים מאשר בעירוּת. אף כי הבין כבר מזמן שהאמת אינה בהישג ידו, רצה להתרחק ככל האפשר מן השקרים הקטנים שחיי היום־יום מלאים בהם כמו אבק דק החודר לכל פינה ואפילו למקומות המוצנעים. ביום שני, השכם בבוקר, כאשר החל להסתנן בסדקי התריס הבהוב כתום עכור, התיישב במיטה והכניס בפנקסו את הרישום הזה: ״אישה לא יפה אך מושכת באה וניגשה לא אל דלפק הקבלה שלי כי אם מאחורי, למרות הכתובת ׳הכניסה לעובדים בלבד׳. אני אמרתי: גבירתי, שאלות - רק מלפנים בבקשה. היא צחקה ואמרה שמענו אפרים שמענו. אף־על־פי שאין לי שום פעמון אמרתי: גברת, אם לא תצאי אצטרך לצלצל בפעמון. והנה גם המלים האלה עוררו את האישה לצחוק עדין ונעים שהיה דומה לקילוח של מים נקיים. היא היתה רזת כתפיים, צווארה מקומט קצת, אבל חזה ובטנה היו מעוגלים ושוקיה בגרבי משי עם קו־תפר מתעגל. ההתעגלות והרפיון היו מיניים וגם נוגעים אל הלב. או אולי נגע אל הלב דווקא הניגוד שבין פני מורה קשת יום לבין הגוף המחוטב. יש לי ממך ילדה, אמרה, הגיע הזמן שבתנו תכיר אותך. למרות שידעתי שאסור לעזוב את העבודה ומסוכן ללכת אחריה ובייחוד יחף, כי פתאום הייתי יחף, התעורר איזה סימן פנימי: אם היא תעביר את שערותיה בידה השמאלית אל כתפה השמאלית - מוכרחים ללכת. והיא ידעה ובתנועה קלה העבירה את שערה לפנים עד שנפרש על שמלתה וכיסה את השד השמאלי, ואמרה: בוא. הלכתי אחריה כמה רחובות וסמטאות וכמה חדרי מדרגות ושערים ושוב חצרות מרוצפות אריחי אבן בעיר הספרדית ואליאדוֹליד אבל בעצם היתה זו פחות או יותר שכונת הבוכארים כאן בירושלים. אף־על־פי שהאישה בשמלת־ הכותנה הילדָתית ובגרביים המגרים היתה זרה ואף פעם בימי חיי לא ראיתי אותה, אף־על־פי־כן רציתי להביט בילדה. כך הלכנו דרך כניסות של בתים שהובילו לחצרות אחוריות מלאות חבלי כביסה עמוסים, שמהן הגענו לסמטאות חדשות ומהן למין כיכר נושנה מוארת בפנס בגשם. כי גשם התחיל לרדת, לא בחוזקה, לא בקילוחים, כמעט בלי טיפות, אלא בהתרטבות עמוקה של האוויר שהלך והחשיך. אף נפש חיה לא פגשנו בדרך. גם לא חתול. ופתאום עמדה האישה במסדרון שהיו בו שרידים של פאר מתקלף, כעין מבוא של היכל מזרחי או רק מנהרה בין חצר רטובה לחצר רטובה, עם תיבות דואר שבורות ואריחי חרסינה מתפוררים, והורידה מעלי את שעון היד שלי והצביעה על שמיכה צבאית קרועה בפינת המדרגות כאילו בהורדת השעון מתחיל איזה עירום ועכשיו עלי להוליד ממנה בת, ושאלתי איפה אנחנו והיכן הילדים ההם, כי אי כך במשך הדרך הילדה נהפכה לילדים. האישה אמרה: קרלה. לא יכולתי לדעת אם קרלה שם הילדה או קרלה שם האישה הלוחצת את כפי אל שדהּ או קרלה בגלל עירומן של הילדות הרזות או קרלה מלת הזמנה לחבק אותה כדי שיהיה לה חם. כאשר חיבקתי אותה נרעד כל גופה לא בתשוקה כי אם בייאוש ולחשה לי, כלאחר ייאוש, אל תפחד אפרים אני יודעת דרך ואני אעביר אותך חי אל הצד האָרִי. בחלום נשמעה הלחישה הזאת מלאה הבטחה וחסד ואני המשכתי לבטוח בה ולהאמין וללכת אחריה בשמחת הִתעלות ובלי שהתעורר בחלום שום תימהון איך השתנתה לאמי ואיפה הוא הצד הארי. עד שהגענו למים. על קו המים עמד בשפם צבאי צהוב ובפישוק רחב אדם במדים כהים שאמר: מוכרחים להפריד.
״כך התברר כי קר לה באשמת המים ויותר לא אראה אותה. והתעוררתי בצער ואפילו עכשיו כשאני מסיים את הרישום הזה הצער לא מסתיים.״