דורי ונאור

1

אני לא יודעת בוודאות מתי התחלתי לשים לב אליו ולאימוני הבוקר שלו. אני זוכרת שבשלב מסוים, כשחזרתי מהסיבובים עם צ'אי, ראיתי דמות משתקפת בלוח האינטרקום הענק של הבניין. כל יום באותה שעה הוא מסיים את הריצה, עומד על המדרכה ממול, מוריד את החולצה, מנגב את הפנים ואת הגוף המיוזע שלו. אחר כך הוא תוחב את החולצה לגומי של המכנסיים הקצרים שלו מאחורה, כך שהיא תלויה על גופו כמו מגבת. הוא מניח את ידיו על החומה הנמוכה ומותח את גבו ואחר כך גם את רגליו. הוא מסיים סדרת מתיחות ומתיישר.

כל הזמן הזה אני עומדת עם הגב אליו מול לוח האינטרקום ומביטה מהופנטת בהשתקפותו. אני מהופנטת מהעור בצבע זית, מהשרירים המשורטטים. לעזאזל, הוא נראה כמו דוגמן מתוך ספר ללימוד אנטומיה. יש לו גוף של לוחם. אני גרה כאן מספר חודשים, ראיתי אותו עד עכשיו רק מתאמן, טרם זכיתי לראות אותו בסיטואציה אחרת. מי יודע, אולי עוד יתמזל מזלי. בינתיים הוא מתחיל ללכת ונעלם לו בתוך אחד הבניינים.

בגיל עשרים ושבע, אחרי שהחבר שלי נפרד ממני ועבר לחו"ל, מצאתי את עצמי מחפשת דירה. ההורים שלו מימנו לו את הלימודים בהרווארד ודאגו לו גם להתמחות בהמשך, העיקר שיתרחק ממני, שחלילה לא יתחתן עם יתומה, בת של אלמנת צה"ל.

"איתי הדושבאג," מורן קורא לו.

"תעברי כבר לדירה של סבתא!" נובח עליי מורן מהצד השני של העולם.

"אתה מתכוון לדירה שלך." תיקנתי אותו. "חוץ מזה, יש שם דיירים כרגע, שכחת?" אני מניחה את ראשי בכף ידי, זה נורא להרגיש אבודה.

"בעוד חודשיים הם עוזבים, הודעתי להם כבר. עכשיו תניחי לי, אני צריך לחזור ללקוחות שלי."

ידעתי שהוא לא באמת צריך לחזור ללקוחות שלו. הוא פאקינג בהודו וכל "הלקוחות" שלו מחוקים מהתחת ואני בספק אם מישהו שם מצליח לחבר משפט.

"אני לא אעמוד בשכר הדירה שאתה דורש. אני לומדת ובזמן שנשאר לי אני עובדת. המשכורת שלי לא תכסה את זה." אני לא מוותרת, אפילו שהמילה האחרונה היא תמיד של מורן. אני יודעת ששכר דירה בצפון הישן של תל אביב מתחיל בששת אלפים שקלים.

"איזה שכר דירה בראש שלך?" מורן מגחך.

"נראה לך שאגור אצלך בחינם?" אני מבינה את הכוונות הטובות שלו, אבל זה לא מתאים. אני לא מסוגלת לשלם את שכר הדירה הגבוה ובטח שלא לגור אצלו בחינם.

"תקשיבי, הם צרפתים, גביתי מהם כפול ממחיר השוק כי הם יכולים להרשות לעצמם. הם חטפו את הדירה הזאת בשתי ידיים, גרו שם רק כמה חודשים במהלך השנה. הייתי מארגן להם את הדירה כל פעם לפני שהגיעו. הם עפו על זה ופינקו אותי בתמורה. הכול טוב, תאמיני לי, אני לא צריך את הכסף. פתחתי כאן מסעדה ליד הגסטהאוס. עם הכסף הזה ועם ההשקעות בבנק שמניבות לי רווחים יפים, אני יכול להרשות לעצמי לא לגבות ממך שכר דירה. אז די, תני לי לעשות משהו בשבילך." הוא מצליח לשכנע אותי, ואני מתחילה לדמיין את עצמי עוזבת סוף סוף את הבית של אימא שלי. לה אני כן משלמת שכר דירה.

"אולי אני אשלם לך מה שאני משלמת לאימא?" אני מציעה מחווה שאוכל לעמוד בה.

"את משלמת לאימא?! אני לא מאמין שהיא ביקשה ממך שכר דירה. בעצם אני מאמין. מתאים לה לעשות את זה." הוא נשמע משועשע.

"אתה יודע מה היא אומרת על כסף."

"כן, משפחת הרץ וכסף לא הולכים יחד. אז תשלמו זונות!" מורן מדקלם את המשפט הידוע שלה. את החלק האחרון מורן הוסיף בגיל שמונה־עשרה, ביום שאימא ביקשה ממנו כסף עבור כביסה וגיהוץ המדים שלו.

"תקשיבי, אני יודע מה את יכולה לעשות בשבילי. רותם מגיעה לכאן בעוד כמה חודשים, אם תוכלי לשמור על צ'אי, זה יהיה נהדר."

רותם, בת הזוג של מורן, חיה על הקו של הודו-ישראל מאז שמורן עבר לשם. היא מורה ליוגה שמחלקת את הזמן שלה בין הסטודיו בארץ לבין הסטודיו שמורן פתח לה שם. יש להם זוגיות כזאת שממיסה לי את הלב. מצד אחד היא גורמת לי להאמין באהבה, מצד שני אני יודעת שלא תהיה לי אהבה כזו לעולם.

"אני אדאג לצ'אי, אין בעיה."

"יופי," אומר מורן. "תתחילי לארוז ותצלמי לי את הפרצוף של אימא כשאת אומרת לה שאת עוברת לדירה של סוזי," אני שומעת את החיוך שלו.

סוזי היא סבתא שלנו, אימא של אבא. היא מאוד אהבה אותנו. לי היא הורישה את התכשיטים שהצליחה להחביא כשברחה מהשואה ועוד סכום נכבד של כסף. למורן היא הורישה את הדירה. אימא שלי כמעט התפחלצה כשהקריאו לנו את הצוואה. סבתא סוזי ואימא לא סבלו אחת את השנייה. אני חושבת שזה בגלל שאימא שלי לא הייתה מוכנה לשמוע את סיפורי השואה שלה. מורן ואני היינו מחכים לשמוע את סיפורי הגבורה, בעיקר את הסיפור על הבריחות ועל ההתאהבויות, זה ריתק אותנו.

זה ממש לא היה ככה... תפסיקי להכניס להם שטויות לראש. זה מה שאימא שלי הייתה ממלמלת בכל פעם ששמעה את סיפוריה של סבתא. אבל סבתא סוזי לא נשארה חייבת. את היית שם? היא שאלה אותה בתגובה ואז אימא שלי הייתה משתתקת.

מורן ואני הנחנו שבבית של אימא לא דיברו על זה משום שהסיפורים היו קשים. גם הסיפורים של סבתא סוזי היו קשים, היא פשוט סיפרה אותם בצורה כזאת שאפשרה לחיות איתם, להשלים איתם ולספר אותם.

כשסיפרתי לאימא שאני עוברת, לא הצלחתי לפענח את הבעת הפנים שלה. יכול להיות שהייתה מאוכזבת כי מעכשיו היא תהיה לבד? יכול להיות שאהבה את זה שהייתי איתה בבית? האם התאכזבה מזה שתפסיק לקבל את דמי השכירות ששילמתי לה? אי אפשר לדעת מה עובר בראש של האישה הזאת. כל מה שמעניין אותה זה כמה אשלם למורן. לא מיהרתי לענות לה, אבל היא לא הניחה לי עד שבסופו של דבר אמרתי לה שמורן לא רוצה ממני כסף. השתדלתי לומר זאת בעדינות, שלא תחשוב שיש לי כוונות מאחורי הדברים, אפילו שהיו לי. ברור שהיו לי, על מי אני עובדת. איזו אימא לוקחת מהבת שלה שכר דירה? יפה מצידו. זה מה שהיה לה לומר. ידעתי שזה כאב לה. כאב לה שהילדים שלה מסוגלים לנהל מערכת יחסים בלי לעשות חשבון של עובר ושב.

2

החודשיים האחרונים בבית של אימא עברו בשקט. רוב הזמן הייתי שקועה בתוך הספרים והמחברות, לומדת לבחינות סוף השנה השלישית של לימודי הסיעוד. רציתי להיות אחות בחדר מיון. האמת שרציתי להיות רופאה, אבל ציון הפסיכומטרי שלי לא היה מספיק גבוה. החלטתי ללכת אחרי סבתא סוזי שתמיד דיברה על כך שזה מה שהציל אותה במלחמה. כשאמרתי לה שאני לא רוצה להתגייס, היא שטפה אותי עד שהתאפסתי על עצמי. בזכותה שירתי כחובשת בצבא. עד היום אני לא מבינה איך היא שכנעה אותי. כזאת הייתה סוזי.

אני שונאת לנקות, אבל זאת הדירה של מורן ואני רוצה לשמור עליה. יום לפני המעבר לדירה אני הולכת לסופר לקנות ציוד וחומרי ניקוי לבית. אני מחפשת את חומרי הניקוי שסבתא סוזי הייתה משתמשת בהם, אני כל כך מתגעגעת לריח מוכר.

בבוקר אני נכנסת לדירה עם המפתח שמורן השאיר לי כשנסע להודו. הבית מבריק כמו בית מלון. על השולחן מונח מכתב ארוך שנכתב למורן באנגלית. הדייר הקודם מודה לו על הטיפול בבית ועל היותו אדם נדיר ומיוחד. מה שנכון נכון. בכל הבית היו מפוזרים זרי פרחים ועציצים. המקרר היה מלא בנקניקים ובגבינות. גם יין לא היה חסר. איך הוא עושה את זה, לעזאזל? איך יכול להיות שמורן מודיע לאנשים שהם צריכים לעזוב בעוד חודשיים, והם מנקים לו את הבית וממלאים את המקרר בכל טוב. אני מצלמת למורן את הדירה ואת תכולת המקרר ושולחת לו הודעה:

אין לתאר.

מורן שולח לי בחזרה אייקון של קוף ששם את הידיים על הפה. קוף. כך כיניתי אותו.

אני מתחילה להעלות את הדברים לדירה. למזלי, אין לי הרבה ציוד, כך שאני מסתדרת לבד. כשאני מסיימת אני סוקרת את הבית, יודעת שאני יכולה להישאר כאן עד מתי שארצה ושאני יכולה להפוך את הדירה הזו לבית שלי.

אני מתחילה לסדר את חדר השינה, מחליפה את המצעים האפורים במצעים צבעוניים מהממים. קניתי אותם בחנות שבכל פעם כשאני נכנסת אליה, אני מרגישה מאושרת. משני צידי המיטה אני מניחה שטיחונים תואמים.

כשאני מסיימת לארגן את חדר השינה, אני עוברת למטבח ומכסה את השולחן במפה בסגנון דומה לשטיחונים הצבעוניים שבחדר השינה. משם אני ממשיכה לספה האפורה שבסלון ומניחה עליה כריות כתומות. בסוף אני מגיעה לחדר הקטן ומארגנת לעצמי פינת למידה מושלמת עם כל הציוד והחומר של הלימודים שלי.

אני מדליקה את הטלוויזיה, החיבור לכבלים עובד, גם האינטרנט מחובר. אני מרגישה לרגע כמו מלכה. מורן המלך, אני מסננת לעצמי. כך כולם קראו לו. אני לגמרי מסכימה עם הכינוי הזה.

אני בוחרת בערוץ המוזיקה ומתחילה לסדר את הבגדים בארון. כשאני מסיימת אני חוזרת לסלון ומוציאה מהתיק תמונות של מורן ושלי. אני נתקעת על תמונה של מורן בגיל חמש־עשרה עומד על שפת הים ואני בת השלוש־עשרה עומדת לידו ומביטה בו בהערצה. אני ממשיכה להסתכל בתמונות של מורן ושלי עם סוזי, שלי ושל אבא, תמונה אחרונה של כולנו יחד עם אבא. אני צוללת לתוך התמונה. מורן ואני עומדים באמצע, מורן לבש בגד ים כתום, אני בבגד ים שלם בצבע בורדו עם פרחים ירוקים. כמה ששנאתי את הבגד ים הזה שאימא קנתה לי. אבא בלבוש אזרחי, מכנסי חאקי קצרים וחולצה לבנה. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שאבא היה בלי מדים. הוא היה שרירי ושזוף. אימא לבשה גלבייה שחורה וארוכה. היא חייכה, זה היה החיוך האחרון שלה. אבא נהרג בתאונת אימונים באותו שבוע.

אני מניחה את התמונות על השידה מתחת לטלוויזיה וניגשת למטבח להכין לעצמי משהו לאכול. אני פותחת את המקרר ומחייכת. אפילו ביצים הם קנו...

אני מכינה לי חביתה וסלט ומרגישה בבית. חבל שמורן לא כאן. אני מצלמת לו את הבית, ולפני שאני שולחת לו את התמונה, אני מוסיפה לה כמה מילים:

פעם היינו משפחה.

תודה על הכול, אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיך.

אחרי מספר דקות אני מקבלת ממנו הודעה:

ממשיכה לשלם שכר דירה לאימא...

המשפט הזה צובט לי בלב. באיזה בית היא גדלה? איך אימא מסוגלת לדרוש שכר דירה מהבת שלה? לא פלא שהיא לבד.

3

חודשי הקיץ עברו די מהר. בתור מנהלת מחליפה במשרד עורכי דין בתל אביב אני עמוסה בעבודה. במהלך השנה, כשלא הייתי בלימודים, עבדתי שם בתור מזכירה. כל קיץ מנהלת המשרד יוצאת לחופשה ארוכה וחוזרת רק אחרי החגים ואני מחליפה אותה. המסורת הזו היא הזדמנות להרוויח משכורת גבוהה יותר. הבעלים של המשרד ואני הכרנו במסגרת שירותי הצבאי. הוא היה מילואמניק ביחידה שבה שירתי ויצא לנו לעבוד יחד די הרבה. כששמע שאני עומדת להשתחרר, הציע לי לעבוד אצלו. קיבלתי את ההצעה, ומאז שהשתחררתי אני מנהלת את המשרד לסירוגין.

לא היה לי כסף באותה תקופה. רציתי לטוס לחו"ל ולחסוך מספיק כדי לשלם את שכר הלימוד ואת שכר דירה. ידעתי שאימא שלי לא תעזור לי. את הכסף שקיבלתי בירושה מסבתא, מורן הכריח אותי להשאיר בבנק ולהשקיע. המשכורת שהרווחתי אפשרה לי לשכור דירה עם שותף בגבול גבעתיים-תל אביב.

כעבור שנה השותף עזב ועבר לגור עם החברה שלו. במקומו הגיע איתי, סטודנט למדעי החיים שרצה להיות רופא. אחרי זמן מה איתי ואני החלפנו את הסטטוס משותפים לבני זוג. אחרי ארבע שנים של זוגיות ומגורים משותפים איתי התקבל להרווארד ובעידוד הוריו עבר לארצות הברית.

אני התחלתי ללמוד רק שנתיים לאחר השחרור. בשנתיים האלו עשיתי פסיכומטרי וחסכתי כסף לתשלום שכר הלימוד. התחלתי ללמוד רק אחרי שהיה לי מספיק כסף לשלם מראש את השנתיים הראשונות של התואר. את השנים הבאות תכננתי לשלם ממה שארוויח מהעבודה בקיץ ומהמלגה שאקבל.

כפי שהבטחתי, בשלושים ואחת באוגוסט התייצבתי בביתם של מורן ורותם כדי לקחת את צ'אי. רותם פותחת לי את הדלת כשעל פניה חיוך ענק. היא מקבלת אותי בחיבוק הזה שלה שאני מכורה אליו, חיבוק מטעין שאני רק רוצה שיימשך. אימא מעולם לא חיבקה אותנו ככה. אני מרגישה את אהבתה נכנסת לכל תא בגוף שלי. אין פלא שמורן התאהב בה.

"בואי," רותם פתחה לרווחה את הדלת והצביעה על הספה.

אני נכנסת ומתיישבת על הספה. רותם עוצרת במטבח לפני שהיא מצטרפת אליי. כעבור פחות מדקה בערך היא צועדת לעברי עם כוס תה קר שהכינה לי.

"זה רק צמחים, בלי סוכר," היא אומרת.

אני מקרבת את הספל לפי. אחרי לגימה אחת אני מרגישה אנרגטית יותר. יש בבחורה הזו משהו מידבק.

"אז את טסה מחר"? אני שואלת.

"היום בלילה. אני כבר לא יכולה לחכות. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה." רותם מצחקקת ותלתליה החומים שאסופים בקוקו נעים מצד לצד.

"יש משהו חזק במרחק הזה, בלהיות שוב ביחד אחרי כל כך הרבה זמן בנפרד. המחזוריות הזו עושה לכם טוב," אני אומרת לה וחושבת לעצמי שזה לא כך אצל כולם, להם זה עובד מצוין. אני יודעת שלא הייתי מסוגלת לנהל מערכת יחסים כזו.

"יש לך אח נדיר. אם הייתי יכולה, הייתי נושמת אותו עשרים וארבע שעות ביממה. זה יקרה יום אחד, אבל עכשיו מתאים לנו ככה, לשנינו חשוב לנהל חיים עצמאיים. מתישהו יגיע הרגע שנחליט לאחד עולמות."

רותם הפתיעה אותי. אף פעם לא חשבתי שזאת הסיבה לבחירה שלה. חשבתי שאולי זה בגלל ענייני הגירה או שהיא לא רוצה לאבד את העבודה בארץ או שהיא לא יכולה לעזוב את המשפחה שלה. עכשיו אני מבינה שזה מבחירה. הסידור הזה טוב להם.

"כן, הוא נדיר, יש לי מזל," אני עונה בלי להסגיר את הפתעתי מהתשובה שלה.

"מה איתך? איך את בתקופה הזאת?" היא שואלת. אני יודעת שהיא באמת מתעניינת בי. אני חושבת על איתי. מה, לעזאזל, מצאתי בו? הוא נכנס לחיי כשותף לדירה. בהתחלה בכלל לא התעניינו זה בזה, לא היה בינינו שום דבר רומנטי. עם הזמן גילינו שאנחנו נהנים מאותם דברים, היו לנו נושאי שיחה משותפים, אפילו אהבנו את אותן תוכניות טלוויזיה. כשהתחלתי ללמוד איתי הציע לעזור לי. כמעט כל ערב ישבנו עם חומרי הלימוד שלי ונכנסנו לעומקם של דברים. השגרה הזאת הפכה להרגל וזה הרגיש כל כך נוח, מוכר ונעים. הלימודים והעבודה לא השאירו לנו הרבה זמן לדייטים, את מעט הזמן הפנוי שלנו בילינו בבית, בין הספרים והמחברות. כך קרה שהתקרבנו מכורח הנסיבות. מעולם לא דיברנו על הזוגיות שלנו באופן רשמי, זה פשוט קרה. לשנינו היה ברור לאן זה הולך. כשמערכת היחסים עלתה שלב והתחלנו להתקרב מבחינה אינטימית, לא הופתענו. היינו רק צריכים לבחור באיזה חדר נעביר את הלילה.

איתי דאג שאצליח בלימודים ושאתכונן טוב למבחנים. הוא סימס לי לפני כל מבחן, עודד אותי להצליח ונתן לי תחושה מזויפת שהוא לא הולך לשום מקום. הוא מילא לי את החלל הענק שנפער בתוכי אחרי שמורן עזב. הוא גם נראה טוב, מה שבהחלט תרם לעניין. היו כל הנתונים של בן זוג מושלם. במבט לאחור, טעיתי. אני לא חושבת שהתאהבתי בו, יותר מדויק לומר שאהבתי אותו.

"הכול בסדר?" מורן קוטעת את הרהוריי.

"כן, אני מתנצלת הראש שלי טרוד בכל כך הרבה דברים." אני אומרת ומנסה לברר עם עצמי האם אני באמת בסדר. "אני שמחה שאיתי מגשים את החלום שלו," הודיתי בעצב. הלב שלי נשבר כשמורן עזב.

"את יודעת, אף פעם לא ראיתי אותך מסתכלת על איתי במבט מכושף. הייתם נראים כמו חברים טובים. הוא לעומתך שידר קור ולא נתן לך את מה שאת באמת צריכה. אומנם הייתם קרובים פיזית, אבל לא ראיתי אנרגיה של תשוקה ביניכם."

אנרגיה של תשוקה... לא, זה לא היה שם. היה סקס, אבל בתנאים שלו. הוא תמיד החליט מתי, איפה ואיך. הרגשתי שאני צריכה להשתיק את הצרכים שלי. פחדתי שזה יפריע לו, שזה ידחה אותו ולא רציתי להתאכזב או לאכזב. מעולם לא דיברנו על מה אני רוצה.

"נכון, היינו חברים טובים, כנראה זה מה שזה היה." המחשבה הזו העציבה אותי. ביליתי ארבע שנים עם הגבר הלא נכון. אני ממהרת לגרש את המחשבה הזאת מהראש שלי, ומנסה לראות את כל הדברים היפים שקיבלתי ממנו ואת כל מה שלמדתי על עצמי בזכות אותה תקופה.

"רוצה לבוא איתי לשיעור?" רותם מציעה.

"נראה לי שאקח את צ'אי הביתה ואלך להתארגן לעבודה. אני צריכה להיות במשרד בצוהריים, עד אז אני רוצה להיות עם צ'אי כדי שתתרגל לביתה החדש."

חבל שאני לא יכולה ללכת עם רותם לשיעור. בקיץ אני מגיעה לשיעורים שלה באופן קבוע. שלוש פעמים בשבוע אני מתייצבת בסטודיו שלה לפני שאני יוצאת לעבודה. אני יוצאת מהשיעורים שלה עם הרגשה נפלאה. רותם היא מורה מדהימה. אני אומנם פחות מתחברת לשאנטי, אבל בשיעורים שלה התחברתי לאווירה הזו, אליה, לעצמי בזכות המילים שלה ובעיקר בזכות המגע הממכר שלה.

אני מסיימת לשתות את התה ולוקחת את התיק שרותם הכינה מראש עם כל הציוד של צ'אי, כולל אוכל לשלושה חודשים. רותם מניחה את הכוסות בכיור ועוטפת אותי בחיבוק הממכר שלה.

"בואי, אלווה אותך למטה, יש לך הרבה דברים לסחוב." היא אומרת ולוקחת את החגורה של צ'אי ואת המיטה שלה. אנחנו יורדות לרכב ומעמיסות את האוכל בתא המטען. את צ'אי היא מכניסה למושב האחורי יחד עם המיטה ועם הצעצועים שלה. אני זוכה לעוד חיבוק מרותם. היא לגמרי יכולה לגבות תשלום על החיבוקים הממכרים שלה.

"תמסרי למורן את אהבתי, תני לו בשמי את החיבוק הזה."

רותם מתנתקת ממני בעדינות ומשאירה את ידיה על כתפיי. חיוך ענק מתפשט על פניה.

"את מתגעגעת אליו, הא?"

"את לא יודעת כמה." אני מחייכת אליה בעצב.

"אני אדאג להעביר לו את זה. הגיע הזמן שיבוא לבקר אותך."

"תודה," אני לוחשת ועיניי מתכווצות כשאני מחייכת אליה.

אנחנו נפרדות. אני נכנסת לרכב ונוסעת הביתה. כשאני מגיעה אני מתחילה להעלות את כל הציוד הביתה. אחרי שהעליתי הכול אני שוב יורדת, הפעם עם צ'אי. אני רוצה לבדוק איפה כדאי לעשות איתה סיבוב בבוקר.