
1
החשיכה סגרה עליי כארון מתים, ולא היה דבר שיסיח את דעתי מהזיכרונות. הם ארבו לי, חיים וחדים, בכל פינה שתודעתי נדדה אליה.
באפלה שהקיפה אותי, נזכרתי בלהבות העזות שצרבו את פניי. הייתי כבולה לעמוד שחתך בגבי, ובכל זאת נרתעתי עוד לאחור מפני התקפתן. האש נסוגה רגע לפני שהעלתה בעורי שלפוחיות, אבל הספיקה לחרוך גבות וריסים.
"כבי את הלהבות!" ציווה קול גברי מחוספס. נשפתי על לשונות האש בשפתיים סדוקות. האש והפחד העלימו את הלחות המעטה שבפי, ומשיניי עלו אדי חום, כאילו נאפו בתנור.
"טיפשה," הוא קילל. "לא עם הפה. תשתמשי בתודעה שלך. כבי את הלהבות בכוח המחשבה."
עצמתי עיניים וניסיתי למקד את מחשבותיי בהעלמת התופת. הייתי מוכנה לעשות כל דבר, לא משנה עד כמה חסר היגיון, כדי לשכנע את האיש להפסיק.
"נסי חזק יותר." גל חום הכה שוב סמוך לפניי, והאור הבהיר עיוור אותי מבעד לעפעפיי הסגורים.
"תשרוף לה את השיער," הורה קול אחר. הוא נשמע צעיר ונלהב יותר מהראשון. "זה כבר ימריץ אותה. הנה, אבא, תן לי."
גופי נרעד בפחד עז כשזיהיתי את הקול. התפתלתי כדי להשתחרר מהכבלים, ומחשבותיי נמלאו בזמזום חסר מודעוּת. צליל חדגוני מהדהד עלה מגרוני, הלך והתגבר עד שהתפשט בחדר וכיבה את הלהבות.
נקישת המתכת הקולנית של המנעול העירה אותי מזיכרון הבלהות. דלת התא הכבדה נפתחה, וחריץ אור צהוב חיוור פילח את האפלה ונדד לאורך קיר האבן. עיניי צרבו מבוהק אורה של העששית. עצמתי אותן בכוח והצטנפתי בפינה.
"זוזי, חולדה, או שנביא את השוט!" שני סוהרים חיברו שלשלת לקולָר המתכתי שסביב צווארי ומשכו אותי על הרגליים. כשלתי לפנים והברזל הבעיר כאב צורב סביב גרוני. כשעמדתי לבסוף ברגליים רועדות, הסוהרים אזקו בתנועות יעילות את ידיי מאחורי הגב ואזקו גם את רגליי.
הם הובילו אותי במסדרון של הצינוק, ואני הסטתי עיניים מהאור המרצד. האוויר הטחוב והמעופש הלם בפניי. רגליי היחפות דשדשו בשלוליות של טינופת לא מזוהה.
השומרים צעדו קדימה בלי לעצור והתעלמו מקריאותיהם ומאנחותיהם של האסירים האחרים, אבל ליבי התכווץ מכל מילה.
"הו, הו, הו... מישהי הולכת להיתלות."
"המפרקת נשברת 'חת שתיים, והארוחה האחרונה תיזל לך על הרגליים!"
"חולדה אחת פחות להאכיל."
"קחו אותי! קחו אותי! גם אני רוצה למות!"
עצרנו. מבעד לעיניים מצומצמות ראיתי גרם מדרגות. הרמתי רגל למדרגה הראשונה, מעדתי על השלשלאות ונפלתי. השומרים גררו אותי למעלה. הפינות המחוספסות של מדרגות האבן חפרו בעורי, קילפו אותו וחשפו את הבשר בזרועות וברגליים. הם משכו אותי מבעד לשתי דלתות מתכת כבדות נוספות, והשליכו אותי לרצפה. אור השמש צרב את עיניי. עצמתי אותן חזק, ודמעות זלגו על לחיי. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את אור השמש זה כמה עונות.
זהו זה, חשבתי על סף פאניקה. אבל היה גם משהו מנחם בידיעה שהוצאָתי להורג תסיים את חיי הסבל שלי בצינוק.
נמשכתי שוב לעמידה והמשכתי לדשדש בעיוורון בעקבות השומרים. גופי גירד מעקיצות פרעושים ומשינה על קש מלוכלך. הסרחתי כמו חולדה. בצינוק קיבלתי קצובת מים זעירה, ולא הייתי מוכנה לבזבז אותה על רחצה.
ברגע שעיניי הסתגלו לאור הבטתי סביב. הקירות היו חשופים, בלי אותם פמוטי זהב אגדיים ושטיחים מפוארים, שעל פי הסיפורים קישטו את המסדרונות הראשיים של הטירה. רצפת האבן הקרה היתה חלקה לגמרי במרכזה, שחוקה מרגליים שצעדו עליה שוב ושוב, הלוך וחזור. כנראה הלכנו במסדרונות סודיים ששימשו רק את המשרתים והשומרים. כשעברנו על פני שני חלונות פתוחים, הצצתי החוצה ברעב ששום מזון לא יוכל להשביע.
גון האזמרגד של הדשא הכאיב לעיניי. העצים התכסו בשכמיות של עלים. פרחים צצו פה ושם על השבילים וזלגו בהמוניהם מעציצים. הרוח הקרירה נשבה ונשאה איתה ניחוחות שהיו לי כבושֶׂם. שאפתי אותם לריאותיי. אחרי הצחנה החומצית של צואה אנושית וריחות גוף, האוויר היה כמו יין משובח. חוֹם ליטף את עורי. מגע עדין ומנחם בהשוואה ללחות ולצינה הקבועות של הצינוק.
ניחשתי שזאת תחילתה של העונה החמה, כלומר, הייתי נעולה בתא במשך חמש עונות, כמעט שנה שלמה. זמן המתנה ארוך מאוד להוצאה להורג.
הוּבלתי לתוך משרד מרווח, כולי מתנשפת ממאמץ ההליכה בקרסוליים אזוקים. הקירות היו מכוסים במפות הטריטוריה של איקסייה והאדמות שמעבר לגבולותיה. ערימות ספרים התנשאו מהרצפה והקשו על מעבר נוח בחדר. היו פזורים שם נרות משומשים בגבהים שונים, וסימני חריכה ניכרו על כמה גיליונות נייר שהיו קרובים מדי ללהבת הנר. את מרכז החדר מילא שולחן עץ גדול, זרוּע מסמכים ומוקף בחצי תריסר כיסאות. בצידו האחר של המשרד ישב אדם מאחורי שולחן. מאחוריו, חלון מרובע הכניס רוח שפרעה את שערו.
רעד עבר בגופי והשלשלאות קרקשו. מהשיחות המהוסות ששמעתי בתאי הכלא, ידעתי שאסירים שעומדים למות הובאו בפני בעל דרגה גבוהה כדי להתוודות על חטאיהם לפני שייתלו.
לבושו של האיש שמאחורי השולחן, מכנסיים שחורים וחולצה שחורה עם שני יהלומים אדומים רקומים על צווארונה, העיד שהוא אחד מיועציו של המפקד. פניו החיוורות היו נטולות הבעה. עיניו הכחולות כספיר בחנו אותי והתרחבו בהפתעה.
בבת אחת נעשיתי מודעת להופעתי. השפלתי מבט אל שמלת האסירה האדומה והמרוטה שלי ואל הלכלוך והיבלות שעל כפות רגליי היחפות. עורי המטונף הציץ מבעד לקרעים בבד הדקיק. שׂערי השחור הארוך היה תלוי באניצים שמנוניים. התנודדתי תחת משקלן של השלשלאות, מכוסָה כולי בזיעה.
"אישה? האסיר הבא שמיועד להוצאה להורג הוא אישה?" קולו היה קר כקרח. נרעדתי לשמע המילים הוצאה להורג. הרוגע היחסי שחשתי התפוגג. הייתי צונחת לרצפה בדמעות אם השומרים לא היו איתי. השומרים עינו כל מי שגילה חולשה.
האיש העביר יד בתלתליו שהגיעו עד כתפיו. "הייתי צריך להקדיש יותר זמן לקריאת התיק שלך." הוא גירש את השומרים בתנועת יד. "משוחררים."
כשהם הלכו הוא סימן לי לשבת על הכיסא מול שולחנו. התקדמתי לעברו בשקשוק שלשלאות והתיישבתי בדריכות על קצה המושב.
הוא פתח את התיקייה שלפניו ובחן את הכתוב בה. "יֶלֶנָה, ייתכן שהיום הוא יום המזל שלך," הוא אמר.
בלעתי את התשובה העוקצנית שעמדה לי על קצה הלשון. במהלך שהותי בצינוק למדתי לעולם לא לענות בחוצפה. במקום זה, השפלתי את הראש ונמנעתי מקשר עין.
האיש היה שקט לזמן מה. "מתנהגת בנימוס ובכבוד. נראה שאת עשויה להיות מועמדת טובה."
למרות הבלגן ששרר בחדר, השולחן היה מסודר בקפידה. מלבד התיק האישי שלי וכמה כלי כתיבה, החפצים היחידים הנוספים עליו היו שני פסלים שחורים קטנים מעוטרים בפסי כסף נוצצים — צמד פנתרים מפוסלים, מושלמים ומציאותיים.
"נשפטת והורשעת ברצח בנו היחיד של הגנרל בְּרָאזֶל, רֶייְאָד." הוא עצר לרגע ועיסה את רקתו באצבעותיו. "זה מסביר למה בראזל נמצא כאן השבוע, ומדוע הוא הביע עניין יוצא דופן ברשימת ההוצאות להורג." הוא דיבר לעצמו יותר מאשר אליי.
לשמע שמו של בראזל, פחד החליק והתפתל בבטני. כדי להירגע, הזכרתי לעצמי שבקרוב אהיה מחוץ להישג ידו, לתמיד.
הצבא של איקסייה תפס את השלטון רק דור אחד קודם, אבל ממשלו הוליד חוקים נוקשים שנקראו קוד ההתנהגות. בעיתות שלום — כלומר רוב הזמן, מוזר ככל שזה נשמע תחת שלטון צבאי — ההנהגה אסרה נטילת חייו של אדם. אם אדם הרג אדם אחר, העונש על כך היה הוצאה להורג. גם הגנה עצמית או גרימת מוות בתאונה לא היו נסיבות שפוטרות מעונש, ומרגע שאדם נמצא אשם, הוא נשלח לתאי הצינוק בטירת המפקד כדי להמתין לתלייתו הפומבית.
"אני מניח שאת מתכוונת למחות על הרשעתך ולטעון שהופללת או שהרגת מתוך הגנה עצמית." הוא נשען לאחור בכיסאו והמתין בסבלנות מעושה.
"לא, אדוני," לחשתי בקול הרם ביותר שיכולתי להפיק. מיתרי הקול שלי היו צרודים מחוסר שימוש. "הרגתי אותו."
האיש בשחור הזדקף בכיסאו ושלח אליי מבט קשה. ואז הוא צחק בקול. "אולי זה יעבוד אפילו יותר טוב משתכננתי. ילנה, אני מציע לך אפשרות בחירה; הוצאה להורג או תפקיד — טועמת המזון החדשה של המפקד אָמְבְּרוּז. הטועם הקודם שלו מת לאחרונה, ואנחנו צריכים מישהו שיאייש את המשרה."
לטשתי בו מבט, ליבי מרקד. הוא בטח מתבדח. איזו דרך נפלאה לשעשע את עצמך. לראות את התקווה והאושר קורנים מפניו של אסיר ואז לנפץ אותם בשליחת האשם אל חבל התלייה.
שיתפתי פעולה. "רק טיפשה תסרב לזה." קולי הצרוד נשמע חזק יותר הפעם.
"ובכן, זאת עבודה לכל החיים. ההכשרה עלולה להיות קטלנית. אחרי הכול, איך תוכלי לזהות את הרעלים במזונו של המפקד אם לא תדעי מה הטעם שלהם?" הוא סידר את ערימת הניירות בתיקייה.
"תקבלי חדר לישון בו בטירה, אבל רוב היום תהיי עם המפקד. אין ימי חופש. אין בעל או ילדים. היו אסירים שהעדיפו את התליין. לפחות כך הם ידעו בדיוק מתי הם עומדים למות ולא היו צריכים לנחש אם זה יקרה בביס הזה או בביס הבא." הוא סגר את פיו בנקישה וחייך חיוך פראי.
הוא רציני. כל גופי רעד. סיכוי לחיות! עבודה בשירות המפקד עדיפה על הצינוק וטובה פי אלף מחבל התלייה. שאלות רבות הסתחררו במוחי: הורשעתי בהרג אדם, איך הם יכולים לבטוח בי? מה ימנע ממני להרוג את המפקד או לברוח?
"מי טועם את האוכל של המפקד עכשיו?" שאלתי במקום זה, מחשש שאם אעלה את השאלות האחרות, הוא יבין שטעה וישלח אותי אל הגרדום.
"אני. אז כמו שאת יכולה להבין, אני בהחלט מעוניין למצוא מחליף בהקדם. כמו כן, בקוד ההתנהגות כתוב בפירוש שיש להציע את המשרה לאדם הבא שמיועד לתלייה."
לא יכולתי להמשיך עוד לשבת בשקט. קמתי והתחלתי להלך בחדר, גוררת אחריי את השלשלאות. המפות על הקירות הראו מוצבים צבאיים אסטרטגיים. כותרי הספרים עסקו בענייני אבטחה וטכניקות ריגול. כמות הנרות ומצבם העידו שהוא נוהג לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה.
הבטתי לאחור אל האדם בחליפת היועץ. זה ודאי וָאלֶק, ראש יחידת האבטחה האישית של המפקד אמברוז, ומפקד מערך המודיעין של כל ממלכת איקסייה.
"אז מה לומר לתליין?" ואלק שאל.
"שאני לא טיפשה."

2
ואלק סגר את התיקייה בטפיחה. הוא ניגש אל הדלת, הליכתו חיננית וקלילה כזו של חתול שלג המטייל על קרח דק. השומרים שהמתינו במסדרון זינקו לדום כשהדלת נפתחה. ואלק דיבר איתם והם הנהנו. אחד השומרים ניגש אליי. הסתכלתי עליו; ואלק לא הזכיר חזרה לתאי בצינוק. האם אוכל לברוח? סרקתי את החדר במבט. השומר סובב אותי והסיר את האזיקים ואת השלשלאות שכפתו אותי מאז נעצרתי.
צמידים פועמים של בשר חשוף הקיפו את מפרקי ידיי. נגעתי בצוואר ומיששתי עור במקום שבו היתה עד עכשיו מתכת. אצבעותיי התכסו מייד בדם. שלחתי יד אל הכיסא. השחרור ממשקל השלשלאות עורר בי תחושה מוזרה; כאילו יכולתי לרחף מכאן באוויר או פשוט להתעלף. שאפתי אוויר לאט עד שהסחרחורת חלפה.
כאשר סוף־סוף חזרתי לעצמי, שמתי לב שוואלק עבר לעמוד לצד השולחן שלו ומזג משקה לשני כלים. מארונית עץ פתוחה הציצו אליי שורות של בקבוקים בצורות מגוונות וערימות של צנצנות צבעוניות. ואלק החזיר לארונית את הבקבוק שהחזיק ונעל את הדלת.
"חשבתי שלא יזיק לך משקה, בזמן שאנחנו מחכים למארג." הוא הושיט לי גביע פְּיוּטֶר מלא בנוזל ענברי, ואז הרים את הגביע שלו באוויר ובירך אותי. "לילנה, טועמת המזון החדשה שלנו. מי ייתן ותאריכי ימים יותר מקודמייך."
הגביע נעצר על סף שפתיי.
"תירגעי," הוא אמר, "זאת הברכה המקובלת."
לגמתי לגימה ארוכה. הנוזל הסמיך צרב מעט כשהחליק בגרוני. לרגע אחד חשבתי שקיבתי מתכוונת להתמרד — זאת היתה הפעם הראשונה מאז נכלאתי ששתיתי משהו מלבד מים — אבל היא נרגעה.
לפני שהספקתי לשאול אותו מה קרה לטועם המזון הקודם, ואלק ביקש שאזהה את רכיבי המשקה. לגמתי לגימה קטנה יותר הפעם ואז עניתי, "אפרסקים מומתקים בדבש."
"יפה. עכשיו נסי לטעום שוב. הפעם גלגלי את הנוזל סביב הלשון לפני שתבלעי."
עשיתי כדבריו והופתעתי לגלות טעם קלוש של הדרים. "תפוז?"
"נכון. עכשיו גרגרי את המשקה."
"לגרגר?" שאלתי. הוא הנהן. הרגשתי מטופשת, אבל גרגרתי את שארית המשקה בגרוני ואז ירקתי אותו. "תפוזים רקובים!"
העור בזוויות עיניו של ואלק התקמט כשצחק. היה לו פרצוף מוצק וזוויתי, כאילו מישהו ריקע אותו מיריעות מתכת, אבל הוא התרכך כשחייך. הוא הושיט לי את המשקה שלו וביקש ממני לחזור על הניסוי.
לגמתי בחשש קל, ושוב הבחנתי בטעם הקלוש של התפוזים. הכנתי את עצמי לטעם הלוואי המעופש כשגרגרתי את המשקה של ואלק, והוקל לי לגלות שהגרגור הפעם רק הגביר את טעמה של תמצית התפוז.
"טוב יותר?" ואלק שאל כשלקח חזרה את גביעו הריק.
"כן."
ואלק התיישב מאחורי שולחנו ופתח שוב את התיקייה שלי. הוא הרים את העט שלו ודיבר אליי תוך כדי כתיבה. "זה היה השיעור הראשון שלך בטעימת מזון. המשקה שלך היה מתובל ברעל שנקרא אבקת הפרפר. שלי לא. הדרך היחידה להבחין באבקת הפרפר בנוזל היא לגרגר אותו. טעם התפוזים הרקובים הזה היה הרעל."
קמתי, ראשי סחרחר. "הוא קטלני?"
"מנה גדולה מספיק יכולה להרוג אותך בתוך יומיים. התסמינים יופיעו רק ביום השני, אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי."
"ואני קיבלתי מנה קטלנית?" עצרתי את נשימתי.
"כמובן. אם היית מקבלת פחות מכך, לא היית מרגישה בטעמו של הרעל."
קיבתי התהפכה והרגשתי בחילה. הכרחתי את עצמי לבלוע את מה שעלה בגרוני, וניסיתי בכל הכוח להימנע מההשפלה שתתלווה להקאה על שולחנו של ואלק.
ואלק הרים מבט מערימת הניירות. הוא בחן את פניי. "הזהרתי אותך שההכשרה תהיה מסוכנת, אבל לא הייתי נותן לך רעל שגופך יצטרך להילחם בו כשאת ממילא סובלת מתת־תזונה. יש סם נגד לאבקת הפרפר." הוא הראה לי מבחנה קטנה שהכילה נוזל לבן.
התמוטטתי חזרה אל הכיסא ונאנחתי. פניו של ואלק חזרו לעטות את מסכת המתכת; שמתי לב שהוא לא הציע לי את התרופה.
"בתשובה לשאלה שלא שאלת אף שהיית צריכה, זה" — ואלק הרים את המבחנה הקטנה וניער אותה — "האמצעי שבעזרתו אנחנו מונעים מטועם המזון של המפקד לברוח."
בהיתי בו וניסיתי להבין מה זה אומר מבחינתי.
"ילנה, הודית בביצוע רצח. היינו טיפשים אם היינו מניחים לך לשרת את המפקד בלי שיהיו בידינו ערבויות מסוימות. השומרים משגיחים על המפקד בכל רגע, ולכן ספק אם תוכלי להתקרב אליו עם נשק. כדי למנוע כל ניסיון חבלה אחר, אנחנו משתמשים באבקת הפרפר." ואלק הרים את מבחנת סם הנגד וסובב את הנוזל בתוכה כנגד אור השמש. "תצטרכי לקבל מנה יומית של התרופה כדי להישאר בחיים. סם הנגד מונע מהרעל להרוג אותך. כל עוד תופיעי במשרדי כל בוקר, אמשיך לתת לך ממנו. אם תחמיצי בוקר אחד, תמותי בבוקר שאחריו. אם תבצעי פשע או בגידה כלשהם, תישלחי חזרה לצינוק עד שהרעל יהרוג אותך. הייתי מעדיף להימנע מגורל כזה, אם הייתי במקומך. הרעל גורם להתכווצויות קיבה חריפות ולהקאות בלתי נשלטות."
לפני שהספקתי להפנים את המצב לחלוטין, מבטו של ואלק החליק אל מאחורי כתפי. הסתובבתי וראיתי אישה חסונה במדי חדרנית פותחת את הדלת. ואלק הציג בפניי את מארג, האישה שתטפל בצרכיי הבסיסיים. מארג פנתה ויצאה מהחדר כמצפה שאלך אחריה.
הבטתי בכלי הזכוכית הזעיר שעל שולחנו של ואלק.
"בואי למשרדי מחר בבוקר. מארג תראה לך את הדרך."
מבחינתו הריאיון נגמר, אבל אני השתהיתי בפתח וכל השאלות שהייתי צריכה לשאול עדיין על שפתיי. בלעתי אותן. הן שקעו בבטני כמו אבנים, ואז סגרתי את הדלת ומיהרתי אחרי מארג, שלא עצרה כדי לחכות לי.
מארג לא האטה את הליכתה אפילו לרגע, ואני התנשפתי בכבדות מהמאמץ לעמוד בקצב. בתחילה השתדלתי לזכור את שלל המסדרונות והפניות שבדרך, אבל מהר מאוד ויתרתי על הניסיון, וכל עולמי הצטמצם למראה גבהּ הרחב של מארג וצעדהּ הנחוש. היה נדמה שחצאיתה השחורה הארוכה מחליקה על הרצפה. מדי החדרנית כללו חולצה שחורה וסינר לבן שנתלה מהצוואר ועד לקרסוליים והיה קשור במהודק סביב המותניים. לסינר היו שתי שורות אנכיות של עיטורי יהלומים אדומים קטנים, רקומים מלמעלה למטה. כשמארג עצרה לבסוף במרחצאות, הייתי צריכה לשבת לרגע על הרצפה כדי להשקיט את ראשי המסתובב.
"את מסריחה," מארג אמרה ופניה הרחבות התעוותו בגועל. היא הצביעה אל הצד המרוחק של המרחצאות ונראה כי היא רגילה שמצייתים לה. "תתקלחי פעמיים ואז תיכנסי לאמבט. אביא לך מדים." היא יצאה מהחדר.
התשוקה להתנקות הבזיקה כאש על עורי. במרץ מחודש, תלשתי מעצמי את שמלת האסירה ומיהרתי לתאי הרחצה. פתחתי את הצינור, ומפל מים חמים נשפך עליי מלמעלה. טירת המפקד היתה מצוידת במכלי מים מחוממים שנמצאו קומה אחת מעל המרחצאות, מותרות שכמותם לא היו אפילו באחוזתו הראוותנית של בראזל.
עמדתי שם זמן רב, וקיוויתי שהמים הניתכים על ראשי ימחקו ממנו כל מחשבה על רעל. סיבנתי את שׂערי וגופי פעמיים כפי שהורתה מארג. צווארי, מפרקי ידיי וקרסוליי צרבו במגע עם הסבון, אבל לא היה לי אכפת. קרצפתי את עצמי עוד פעמיים, שפשפתי בכוח את כתמי הלכלוך העיקשים שדבקו לעורי והפסקתי רק כשהבנתי שאלו חבּורות.
היה נדמה שאין שום קשר ביני לבין הגוף שעמד תחת זרם המים. הגוף שלי חווה את הכאב וההשפלה של המעצר והכליאה, אבל הנשמה שלי ברחה ממנו הרבה לפני כן, מתישהו במהלך השנתיים האחרונות שבהן התגוררתי באחוזתו של בראזל.
דמות בנו של בראזל הבזיקה פתאום לפניי. פניו הנאות של רייאד היו מעוותות מזעם. נסוגותי לאחור, וידיי זינקו בתנועה לא רצונית אל פניי כדי לחסום אותו. החיזיון נעלם, ואני המשכתי לרעוד.
ההתנגבות וכריכת המגבת סביב גופי היו מתישות. ניסיתי להתמקד בחיפוש אחר מסרק, במקום בזיכרונות המכוערים שמראֶה דמותו של רייאד עורר בי.
אף על פי ששׂערי הסבוך היה נקי עכשיו, הוא המשיך להתנגד למסרק. כשחיפשתי אחר זוג מספריים הבחנתי בזווית עיני באדם נוסף. הפניתי אליו את מבטי. גוויה השיבה לי מבט. העיניים הירוקות היו סימן החיים היחיד שניכר בפנים השדופות והמאורכות. הרגליים הדקיקות כמו זרדים נראו כאילו אינן מסוגלות לשאת את משקלו של הגוף השלם.
ההבנה שטפה אותי בגל צונן של פחד. זה הגוף שלי. הסטתי את המבט מהמראָה מפני שלא היה בי שום חשק להעריך את הנזק. פחדנית, חשבתי לעצמי, ובנחישות החזרתי את המבט למראה. האם מותו של רייאד שחרר את נשמתי מהמקום שברחה אליו? ניסיתי לאחות נשמה לגוף בכוח המחשבה. אבל למה חשבתי שנשמתי תחזור אם גופי עדיין לא שלי? הוא שייך למפקד אמברוז, ניתן לו ככלי לסינון ולטעימת רעלים. פניתי מהמראה.
אחרי שקרעתי גושי שיער מלאי קשרים עם המסרק, קלעתי את מה שנותר על ראשי לצמה אחת ארוכה שהשתלשלה במורד גבי.
עד לא מזמן כל מה שרציתי היה מדי בית סוהר נקיים שאוכל ללבוש לפני שאיתלה, ועכשיו השריתי את גופי במרחצאות החמים המפורסמים של המפקד.
"עבר מספיק זמן," מארג נבחה והעירה אותי מתנומה חטופה. "הנה המדים שלך. לכי תתלבשי." פניה הנוקשות הקרינו חוסר שביעות רצון.
התנגבתי ויכולתי להרגיש את קוצר רוחה של מארג.
מלבד הבגדים התחתונים, מדי טועמת המזון כללו מכנסיים שחורים, חגורת סאטן אדומה רחבה וחולצת סאטן אדומה, ולאורך כל אחד משרווליה פס רקום של יהלומים שחורים. הבגדים נועדו בבירור למידותיו של גבר. גופי, שסבל מתת־תזונה וגם ככה התנשא לגובה של מטר ושישים בלבד, נראה כמו גוף ילד שמשחק בנדמה־לי בבגדיו של אביו. כרכתי את החגורה שלוש פעמים סביב מותניי וקיפלתי את שרוולי החולצה והמכנסיים.
מארג נחרה בבוז. "ואלק אמר לי רק להאכיל אותך ולהראות לך את החדר שלך, אבל אני חושבת שנעבור קודם אצל התופרת." היא עצרה מול הדלת הפתוחה, הידקה את שפתיה והוסיפה, "תצטרכי גם מגפיים."
הלכתי אחריה בצייתנות של כלבלב אבוד.
התופרת, דילַנָה, צחקה באושר כשראתה אותי. פניה היו בצורת לב ומוקפות בהילה של שיער בלונדיני מקורזל. ריסיה הארוכים ועיני הדבש שלה הדגישו את יופייה.
"נערי האורוות לובשים את אותו דגם מכנסיים, ומשרתות המטבח לובשות את אותן חולצות אדומות," דילנה אמרה כשהצליחה להחניק את צחקוקה. היא נזפה במארג על שלא התאמצה למצוא מדים שיתאימו טוב יותר למידותיי. מארג הידקה את שפתיה עוד יותר.
תשומת הלב של דילנה, שטרחה סביבי כמו סבתא ולא כמו אישה צעירה, חיממה את ליבי ועוררה בי רצון להיות קרובה אליה. דמיינתי אותנו הופכות לחברות. בטח יש לה מכרים רבים ומחזרים שבאים לבקש את יחסה החם, כמו שוכני מערות הנמשכים אל אח בוערת. רציתי עד כאב להושיט אליה יד.
אחרי שרשמה לעצמה את מידותיי, דילנה חיפשה בין ערימות הבגדים האדומים, השחורים והלבנים הפזורות בחדר.
כל מי שהתגורר באיקסייה לבש מדים. המשרתים והשומרים בטירת המפקד לבשו שילוב כזה או אחר של בגדים בצבעי שחור, לבן ואדום, ופסים אנכיים של יהלומים רקומים על שרוולי החולצות או במורד המכנסיים. היועצים והקצינים רמי הדרג לרוב לבשו מדים שחורים לחלוטין, ולצווארונם רקמת יהלומים קטנים אדומים שהציגו את דרגתם. השיטה האחידה הפכה לחובה כשהמפקד עלה לשלטון, כדי שכולם יֵדעו מייד מול מי הם עומדים.
שחור ואדום היו צבעיו של המפקד אמברוז. הטריטוריה של איקסייה היתה מחולקת לשמונה מחוזות צבאיים, שבכל אחד מהם שלט גנרל. המדים של שמונת המחוזות היו זהים לאלה שהיו בטירת המפקד, מלבד בצבע. כך למשל, חדרנית שהמדים שלה שחורים ויהלומים סגולים מעטרים את סינרה, השתייכה למחוז צבאי 3, או מ"צ־3.
"אני חושבת שאלה יתאימו לך יותר." היא הושיטה לי כמה בגדים והחוותה אל וילון תא ההלבשה בקצה השני של החדר.
בזמן שהחלפתי בגדים, שמעתי את דילנה אומרת, "היא תצטרך מגפיים." לקחתי את מדיי הקודמים, מרגישה הרבה פחות מטופשת בבגדים החדשים, ומסרתי אותם לדילנה.
"אלה בטח היו שייכים לאוֹסְקוֹב," דילנה אמרה. עצב חלף לרגע על פניה, ואז היא ניערה את ראשה כאילו ניסתה לסלק מראשה מחשבה לא רצויה.
כל החלומות שלי על חברוּת נגוזו כשהבנתי שעבור דילנה, התיידדות עם טועמת המזון של המפקד כרוכה בסיכון רגשי של ממש. בבת אחת כל חמימותה של דילנה נשאבה ממני, ובבטני נותרה רק מרירות קרה.
דקירה חדה של בדידות פגעה בי כשדמויותיהן של מֵיי וקָארָה, שעדיין התגוררו באחוזתו של בראזל, הבזיקו מולי. אצבעותיי השתוקקו לתקן את צמותיה העקומות של קארה וליישר את חצאיתה של מֵיי.
במקום בשְׂערהּ הג'ינג'י החלק כמשי של קארה, ידיי אחזו בערימה של בגדים. דילנה הובילה אותי לכיסא. היא כרעה על הרצפה, גרבה לרגליי גרביים ואז נעלה לי זוג מגפיים. המגפיים היו עשויים עור שחור רך. הם עלו מעל לקרסוליים עד אמצע השוק, ואז התקפלו מטה. דילנה תקעה את שולי מכנסיי במגפיים ועזרה לי לעמוד.
לא נעלתי נעליים מזה כמה עונות וציפיתי שהמגפיים ישפשפו את רגליי, אבל הם חיבקו את הרגליים והתאימו להן היטב. חייכתי אל דילנה והמחשבות על מֵיי וקארה התפוגגו לרגע. אלה היו המגפיים האיכותיים ביותר שנעלתי בחיי.
גם היא חייכה, ואז אמרה, "אני תמיד מצליחה לבחור את המידה הנכונה במגפיים גם בלי למדוד."
מארג נשפה בספקנות. "לא נתת לרָאנְד המסכן את המידה המתאימה. הוא פשוט מאוהב בך מכדי להתלונן. עכשיו הוא צולע בכל המטבח."
"אל תתייחסי אליה," דילנה אמרה לי. "מארג, אין לך עבודה? לכי כבר או שאתגנב לחדר שלך ואקצר לך את כל החצאיות." היא סילקה אותנו החוצה באדיבות.
מארג הובילה אותי לחדר האוכל של המשרתים והגישה לי מנה קטנה של מרק ולחם. טעמו של המרק היה שמימי. אחרי שטרפתי את המזון ביקשתי ממארג תוספת.
"לא. יותר מדי יעשה לך בחילה," היה כל שאמרה. השארתי את הקערה שלי בחוסר רצון על השולחן והלכתי בעקבות מארג לחדרי.
"תהיי מוכנה לעבודה בשעת הזריחה."
שוב הבטתי בגבהּ המתרחק.
חדרי הקטן הכיל מיטה צרה עם מזרן יחיד מוכתם על מסגרת מיטה ממתכת, שולחן וכיסא פשוטים מעץ, סיר לילה, ארון, עששית, תנור עצים קטן וחלון אחד סגור היטב. קירות האבן האפורים היו נטולי קישוטים. בחנתי את המזרן; הוא בקושי נכנע ללחץ של משקלי. זה היה שיפור משמעותי לעומת התא שלי בצינוק, אבל משום מה עדיין לא הייתי מרוצה.
לא היה בחדר שום דבר ששידר רכות. פניו הקשות כמתכת של ואלק, הביקורתיות של מארג, נוקשות הגזרות והצבעים של המדים, כל אלו מילאו את מחשבותיי ואת עיני רוחי. ייחלתי לכרית או לשמיכה; הרגשתי כמו ילדה אבודה שמחפשת משהו לאחוז בו, משהו רך שלא יפגע בי בסופו של דבר.
אחרי שתליתי את המדים הנוספים בארון, חציתי את החדר אל החלון. האדן שלו היה רחב דיו לישיבה. התריסים היו נעולים, אבל הנעילה היתה פנימית. בידיים רועדות פתחתי את הבריח, הסטתי את התריסים ופתחתי אותם לרווחה. עיניי מצמצו באור הפתאומי. הגנתי עליהן בידי וצמצמתי אותן כנגד האור עד שיכולתי להביט בנוף שנשקף מחלון חדרי. לא ייאמן, הייתי בקומה הראשונה של הטירה! מטר וחצי מתחתיי היתה האדמה.
בין חדרי לבין האורוות היו מלוּנוֹת כלבי המפקד וחצר האימונים של הסוסים. לנערי האורוות ולמאלפי הכלבים לא יהיה אכפת אם אברח. יכולתי לקפוץ החוצה בלי שום מאמץ ולהיעלם. מפתה, מלבד העובדה שאמות בתוך יומיים. אולי בפעם אחרת, כשיומיים של חופש מוחלט יהיו שווים את המחיר הזה.
בינתיים אוכל רק לקוות.