מירנדה בנסיגה

אפריל

כשהחלטתי בגיל תשע שאני רוצה להיות אסטרופיזיקאית, חשבתי שזה אומר שבעתיד אלמד על הכוכבים.

לא שאהפוך להיות אחת מהם.

טוב, רק שיהיה ברור. אני לא כוכבת במובן של ג'ניפר אניסטון/ ג'ורג' קלוני/ מריל סטריפ של המילה. אף אחד לא עוצר אותי ברחוב ומבקש להצטלם איתי.

או במונחים חנוניים:

אם הקהל של קלוני הוא חלק מהעל־ענקים הכחולים־לבנים של היקום, דוקטור מירנדה ריד (זו אני) היא יותר בדרג של ננס אדום.

במונחים קצת פחות חנוניים:

לא סביר שהפפראצי יקפצו מאחורי שיח כדי לצלם אותי סוחבת שקיות מהמכולת.

אני בשום אופן לא שם מוכר בכל בית. אבל בקרב החוג החברתי של הגאונים?

טוב, אומר זאת כך. אני אולי לא אשת השנה של מגזין 'פיפל', אבל כן נבחרתי למדענית השנה של מגזין 'סיטיזן'. והייתי אורחת קבועה ברשימת ה־30 מתחת ל־30, עד שיום ההולדת של השנה שעברה הוציא אותי מהתחרות.

הופעתי כמתחרה ב'ג'פרדי!׳ שבע פעמים, ניצחתי בארבע, ואפילו השתתפתי פעמיים כמנחה אורחת בַשעשועון. ואם צפיתם פעם בתוכנית בוקר בזמן של ירח־על כחול או מטר מטאורים, יש סיכוי סביר שאולי ראיתם אותי.

אני גאה לומר שאני בדרך כלל הראשונה שמתקשרים אליה מערוצי הטלוויזיה, כשהם צריכים שמישהו יסביר משהו "מדעי" לצופים שלהם.

עכשיו מגיע השלב בכל השוויצ־טנעות הזאת, שבו אני אמורה לומר שכל הספק־תהילה הזאת מתישה, ושאני רק רוצה להיות מדענית רגילה.

אבל האמת? אני אוהבת לקרב את המדע להמונים. אני אוהבת להפוך אותו לנגיש, במיוחד לנערות ונשים, שבשבילן עולם המדעים אולי נראה קצת בלתי נגיש לאורך השנים. ובמיוחד, אני אוהבת שבימים כמו היום, העובדה שאני טיפ־טיפונת מפורסמת, מספקת הסחת דעת נחוצה ביותר מהעובדה שהיום הוא ה־יום.

היום שאנחנו האקדמאים עומלים לקראתו לאורך כל הקריירה שלנו. ומצפים לו.

היום בו נמסרת לנו החלטה אחת קטנה של כן/לא שעשויה להשפיע על כל הקריירה שלנו:

אם נקבל קביעות.

"באמת תודה רבה לך, דוקטור ריד," אומרת הסטודנטית הבלונדינית לתואר ראשון במשרדי, תוך שהיא עושה זום על הסֶלפי שבדיוק צילמנו בנייד שלה.

ג'ניפר מילר, סטודנטית בקורס אסטרונומיה למתחילים שאני מעבירה השנה, שניחנה במוח מבריק וסקרן, אך גם בנטייה להופיע באיחור לכל שיעור, מצמצמת את עיניה אל מסך המכשיר שבידה. "אכפת לך שאוסיף פילטר לפני שאני מעלה? התאורה פה לא משהו."

"בטח. אבל בלי פוטושופ להגדיל לי את העיניים או לצמצם את המותניים וכאלה," אני אומרת. "אני שונאת את הזבל הזה."

"אוי בחיים לא. את כזאת יפה טבעית! הלוואי שאני יכולתי להרשות לעצמי להסתובב בלי איפור."

אני ממצמצת בהלם.

אני דווקא כן מאופרת. כלומר, לא בכמויות. קונסילר להסתיר את העובדה שסדר היום שלי לא מותיר הרבה זמן לשינה, ג'ל גבות, כדי לרסן את הגבות העבות שהפכו לסימן ההיכר שלי. מסקרה, כי, טוב, מי לא נראה יותר טוב עם קצת מסקרה?

אבל מתברר שמה שחשבתי לכמות מעודנת היא למעשה... כמות בלתי־נראית.

אני רושמת לעצמי בלב להוסיף גם קצת שפתון.

"שוב תודה על התמונה," אומרת ג'ניפר. "אני יודעת שזה קצת מביך, אבל אבא שלי מעריץ אותך כל כך. הוא לא יאמין."

"בכיף. ואני בטוחה שאבא שלך ישמח עוד יותר לשמוע שהצלחת להגיע לשיעור בזמן מתישהו." אני מרככת את הנזיפה בחיוך.

ג'ניפר מעקמת פנים במבוכה. "בטח. לגמרי. סליחה. אני פשוט מה־זה לא טיפוס של בוקר. אני לא מאמינה שהחוג דפק אותך ככה עם שיעור בשמונה בבוקר, כשיש רשימת המתנה לקורס שלך. מגיע לך לבחור את השעות הכי טובות!"

מאחר שהיא כבר בדרכה אל הדלת, אני לא טורחת להסביר ששמונה בבוקר דווקא כן היה בחירה שלי, ודווקא משום שהשיעור כל כך מבוקש, ביקשתי מראש החוג את השעה המוקדמת ביותר האפשרית. בזכות השעה המוקדמת הלא־פופולרית, מי שנרשמים

באמת רוצים להיות שם, ולא רק באים לראות את הפרופסורית מ'ג'פרדי!' פנים אל פנים.

ג'ניפר יוצאת ממשרדי כשהיא מבטיחה להיות הראשונה שתגיע לכיתה למחרת בבוקר.

לפני שאני מספיקה לחזור לבדוק את ערמת המבחנים בנושא מחזור החיים של הכוכבים שממתינה לי, שוב מפריעים לי בעבודה, אבל הפעם זה אחד המרצים.

"כאילו, אנ'לא מאמין, זאת דוקטור מירנדה ריד!" לוחש אלייג'ה בדרמטיות ומעמיד פנים שהוא מצלם רצף מהיר של תמונות בסגנון פפראצי.

הוא עושה תנועות כאילו התכוון להוציא את החולצה מהמכנסיים. "את יכולה לחתום לי על החזייה?"

אני מגלגלת עיניים אל אלייג'ה סינג, פרופסור לפיזיקה חישובית, שצונח בכבדות על הכיסא שמולי. בניגוד אליי, לקורס של אלייג'ה אין רשימת המתנה.

אבל בניגוד לרוב העמיתים האחרים שלי, לא נראה שהוא נוטר לי על זה.

אלייג'ה הוא הדבר הכי קרוב לחבר שיש לי בעולם התחרותי של מחלקת הפיזיקה של אוניברסיטת נוֹבה. הוא גם הכי קרוב אליי בגיל, ואולי משום כך ניסינו בטיפשותנו לצאת בזמנו. למזלנו, במהלך הדייט השלישי הגענו סימולטנית למסקנה, שהדבר הכי לוהט בינינו הוא הוויכוח שלנו לגבי תהליכי היתוך גרעיני. כיום הוא נשוי באושר לגיאולוגית מקסימה בשם סיידי, וביני לבינו שוררת חברות קלילה.

הוא מצביע על זר הוורדים הלבנים הרעננים על השולחן שלי ומחייך אליי בציפייה. "אני יוצא מתוך הנחה שהזר המרהיב אומר שמגיעות לך ברכות?"

"חכה עם זה," אני אומרת באנחה מתוחה. "עוד לא שמעתי כלום."

אני מנידה בראשי אל הזר. "הפרחים זה מהמשפחה שלי. הם קצת הקדימו את המועד, עם כל הקטע של האיחולים."

"טוב, זה לא הימור גדול מצידם," אומר אלייג'ה בביטחון. "את אולי התינוקת במחלקה, אבל גם הפנים שלה. אין מצב שהוועדה תסתכן באובדן התרנגולת שמטילה את ביצי הזהב שלהם."

אני נושכת את פנים השפה התחתונה, משתדלת להתעלם מהעקיצה שבדבריו. אני מעריכה את הבעת האמון, אבל מפריע לי שאפילו החבר הקרוב ביותר שלי בעבודה חושב שאקבל קביעות בגלל מעמדי כסלבריטי. שאני מועמדת בטוחה באחד ממוסדות המדע והטכנולוגיה המובילים במדינה, רק משום שאני טובה מהממוצע מול מצלמה, ומרגישה נוח לחלוטין מאחורי מיקרופון. ושאהיה נכס למחלקה לא בשל היותי מדענית מבריקה, אלא משום שבמקרה זכיתי להמשיך את מורשתם של קארל סגאן וניל דגראסי טייסון כמנגישי המדע לציבור.

זה מרגיז.

אני לא רוצה לקבל קביעות רק כי הופעתי בתוכניות אירוח.

אני רוצה לזכות בקביעות כי אני ראויה לה לא פחות מעמיתיי, ומאותן סיבות. משום שאני מרצה מצוינת, משום שהכתיבה האקדמית שלי והתיאוריות הן ברמה גבוהה, ומשום שאני טובה במדעים.

קביעות היא המדד האולטימטיבי להצלחה באקדמיה. לקבל קביעות באוניברסיטה יוקרתית במנהטן כמו נובה, זו המטרה האולטימטיבית. לפחות בשביל בת של מתמטיקאית מהרווארד ופיזיקאי חלקיקים מאם־איי־טי, ואחותם של פרופסור לכימיה מייֶל ומיקרוביולוג מבוסטון קולג'.

האקדמיה, אפילו יותר ממדע, היא לא רק מקום העבודה של בני משפחת ריד — זו ממש הזהות שלנו, דורות אחורה. עוד לא יצא לי לחוות חגיגת ארבעה ביולי אחת, שבה אבא שלי לא סיפר לכל מי שמוכן לשמוע, שאחד מאבותיו לימד את הנשיא ג'ון אדמס בהרווארד בסביבות 1750. יש לנו אפילו דיון קבוע בארוחות ערב משפחתיות לגבי מי מאיתנו, בני משפחת ריד, יזכה להיות הבא שמלמד נשיא לעתיד.

בינתיים אימא שלי הכי קרובה, מזכיר מדינה לשעבר ישב פעם בכיתה שלה, והיא לא מתביישת לספר שהוא בקושי עבר.

"זה לא נראה לי סימן טוב שהם מחכים עד סוף היום להודיע לי מה החליטו," אני אומרת לאלייג'ה, מתקשה להסתיר את המתח בקולי. "יש כזה קטע, לא? מודיעים על קידום בתחילת היום ועל פיטורים בסוף?"

הוא מגלגל עיניים. "לא הולכים לפטר אותך."

אני תוקעת בו מבט. "בעולם הזה, מי שלא מקבל קביעות, כאילו פיטרו אותו."

"זה נכון," הוא מודה. "לפחות כשמפטרים אותך, אנשים יכולים לחשוב שאולי זה מאיזו סיבה עסיסית ושערורייתית. אבל לא לקבל קביעות פשוט אומר —"

"שאת סתם לא מספיק טובה," אני משלימה את המשפט במקומו.

"נכון. אבל את." הוא מצביע עליי באצבע. "את כן מספיק טובה. את בעצם —"

"סליחה על ההפרעה. דוקטור ריד, יש לך דקה?" גם אלייג'ה וגם אני מסתכלים לעבר הדלת, שם ניצבת דוקטור ברנדה קובלסקי.

טוב, ניצבת אולי אינה המילה המתאימה. היא מרמזת לאיזו תמירות שממש לא תקפה לגבי ברנדה, פרופסורית מבריקה שגובהה מטר חמישים ושמונה. אך למרות קומתה הקטנה, האישיות הדומיננטית שלה משווה לה נוכחות גדולה מהחיים, שמטילה אימה על רוב הסטודנטים, ולפחות חצי מסגל הפקולטה.

אני לא מונה את עצמי בחצי המפוחד הזה.

למעשה, אני כמעט מחשיבה אותה כחברה שלי. לא אותו סוג חברות כמו שיש לי עם אלייג'ה, אבל כשהצטרפתי לאוניברסיטת נובה כמרצה הצעירה ביותר בהיסטוריה של המחלקה לפיזיקה, דוקטור קובלסקי פרשה עליי את חסותה. נכון, לפעמים הרגשתי קצת כאילו חסיתי תחת כנפה של דרקונית, אבל עם השנים היא הפכה למנטורית שלי ואשת סודי.

ודווקא משום שאני מכירה אותה כל כך טוב, הבטן שלי מתהפכת למראה ההבעה על פניה. זו בהחלט לא הבעה של מישהי שבאה לבשר בשורות טובות.

אלייג'ה כנראה לא קולט את האנרגיה השפופה מעט של ברנדה, משום שהוא משמיע איזה תירוץ קלוש לכך שהוא צריך לזוז, ומסמן לי בהתלהבות עם שני אגודלים מורמים מאחורי גבה של דוקטור קובלסקי, לפני שהיא סוגרת בעדינות את הדלת בפניו.

ברנדה מסדרת את משקפיה ומכחכחת בגרון.

ואז אני יודעת. פשוט יודעת.

הנורא מכל קורה.

אוי.

ואבוי.

אין לי הרבה ניסיון בכישלונות, אבל אני בהחלט יודעת לזהות אחד מהם, כשהוא ניצב לי מול הפנים.

"סירבו לבקשת הקביעות שלי," אני אומרת, או יותר נכון לוחשת בצרידות.

היא מהנהנת, נראית מצטערת בכנות. "ביקשתי שיאפשרו לי להודיע לך בפרטיות, במקום בנוהל הרגיל של הכרזת ההחלטה מול כל הוועדה האקדמית."

אני מצליחה להניד קלות בראשי בתודה על ההתחשבות מצידה, אבל קשה לי באמת להרגיש אסירת תודה. דחייה בפרטיות זו עדיין דחייה.

וזה עדיין כואב כל כך שקשה לי לנשום.

מבעד לערפל של בלבול ואי־אמון, אני מודעת במעורפל לכך שברנדה מדברת. מסבירה. אני יודעת שאמור להיות לי אכפת למה, ולכן מנסה להתרכז, בזמן שהיא מאריכה בדברים על סדרי עדיפויות לקויים, ועל כך שהתדמית הציבורית שלי מסיטה את תשומת הלב מהעיסוק של המחלקה במדע. משהו לגבי זה שקיבלתי רשות מיוחדת לצאת לשבתון. אבל הכול נשמע כמו רעשי רקע. רעשי רקע ובלבול מוח בלתי נתפס.

"מירנדה?" היא אומרת אחרי שהיא מסיימת להסביר ואני לא מגיבה. "את בסדר?"

אני גאה בעצמי שבמקום להיכנע לדחף לבכות, אני רק מרימה גבה. מה נראה לך, ברנדה?

היא פוכרת את ידיה, ואני קצת שמחה לראות שלראשונה בכל התקופה שהכרתי אותה, היא נראית נבוכה. "ודאי שאין צורך לומר שאנחנו מקווים שתשקלי את ההצעה לצאת להפסקה מהאקדמיה, ואז לשוב אלינו כמרצה. את מוכשרת מאוד בכיתה, מירנדה. לגבי זה אין שום ספק."

נראה שקולי חזר אליי, ואני שמחה לגלות שהוא חזק יותר משהיה לפני כמה דקות, כשמלמלתי את המשפט שלא יכולתי לדמיין שאומר: סירבו לבקשת הקביעות שלי.

"אני מעריכה את זה. אחשוב על זה."

מייד משהו עמוק בתוכי, מוחה על עצם האפשרות שאשקול את ההצעה העלובה להיות רק מרצה, ובטח שלא אקבל אותה, אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שבלהט הרגע בדרך כלל לא מקבלים החלטות טובות.

ברנדה בוחנת אותי רגע, ואז קולטת כנראה, תודה לאל, שאני רוצה להיות לבד, משום שהיא מהנהנת ויוצאת, סוגרת את הדלת אחריה לאט.

אין לי מושג כמה זמן אני יושבת שם, מנסה להשליט סדר במחשבות שמסרבות להסתדר.

בסופו של דבר אני לוקחת את הפתק התחוב בזר הפרחים מהמשפחה שלי. אני שולפת את הכרטיס מהמעטפה הקטנטנה שלו, ובעזרת העט שקיבלתי מהאוניברסיטה ביום השנה לתחילת עבודתי כמרצה שם, מוחקת את המילים מזל טוב.

וכותבת במקום, תנחומים.

ואז בזהירות ובתשומת לב, מחזירה את הכרטיס למקומו.

ואז, במחווה קטנונית, אך מספקת ביותר בו־זמנית...

זורקת את העט לפח.

אפריל

אני לא מנסה לטעון ששרשראות נורות ויין יכולים לפתור את כל הבעיות בעולם, אבל השילוב בטוח יכול לשפר קצת את המצב.

ארבעה ימים אחרי שהקריירה שלי קרסה, אני מרשה לעצמי לקיים טקס אהוב: ערב שישי של גבינות ויין עם חברתי הטובה ודודתי הזקנה. זה לא אירוע שקורה כל שבוע, אבל שלושתנו משתדלות להיפגש לפחות פעם בחודש. אני תמיד מצפה בשמחה למפגשים האלה, אבל הערב אני אסירת תודה במיוחד להיות באחד המקומות האהובים עליי בעולם: מכורבלת לי באחד מכיסאות הפַּטיו של דודה שלי, מוקפת באורות המהבהבים הלבנים שהיא משאירה כל השנה, כדי לשוות מה שהיא מכנה 'סטייל' לקיסוס שמטפס על הסבכות שלה.

אם נוסיף לזה את העובדה שדודה שלי גרה באגף של טירה אמיתית, ממש מתבקש להרגיש כאילו שוגרתי פתאום לאיזה מקום קסום.

אם הייתי מאמינה בקסם, כמובן.

ובתור פיזיקאית, אני לא.

טירת פָּטֶרנו שוכנת בהדסון הייטס, שכונה לאורך נהר ההדסון, בצד של ניו ג'רסי. הבית הפרטי של ליליאן, המכונה ברוב קסם בקתה מספר אחת (יש ארבע בסך הכול בחלקו הדרומי של המתחם), נמצא במרחק נסיעת מונית קצרה מהדירה שלי בקמפוס נובה.

"בסדר, אפשר להתחיל," אומרת דפני בזמן שהיא מוצאת את האפליקציה שחיפשה בנייד שלה. היא מניחה את המכשיר מולי כשפניו כלפי מעלה. "כשתהיי מוכנה, לחצי על הקלטה, וחזרי מילה במילה על מה שהטמבלים האלה אמרו לך."

"כן, בטח, אני כבר מתחילה," אני מפטירה במרירות לתוך היין שלי. "ממש מתחשק לי לחוות שנית את הרגע הנורא בחיי לפרטי פרטים."

"טוב, תביני, אני צריכה פרטים מדויקים לגבי מה שקרה, בשביל להטיל את כישוף הנקמה שלי," מסבירה דפני בפרצוף רציני לחלוטין.

אני מרימה גבה. "את עדיין בשלב המכשפתי?"

"להיות מכשפה זה לא שלב," היא מסבירה בסבלנות. "זה ייעוד."

ליליאן מהנהנת לאישור בכובד ראש, מה שלא מפתיע אותי בכלל. באוקטובר שעבר הלכנו למסעדה, והמארחת החמיאה לדודה שלי על תחפושת המכשפה שלה. ליליאן השיבה לה שגלימה שחורה זו תחפושת רק כשלובש אותה ילד. על אישה בוגרת מדובר באמירה.

"רגע, חכי שנייה," דפני מקמטת מצח ומוליכה אצבעות אחורה כאילו להריץ לאחור את השיחה. "זה היה הרגע הנורא ביותר בחייך?"

"אה, ברור," אני אומרת בלהט.

"יותר מאשר הפרידה מדן?"

"בהחלט." אני לא בטוחה מה זה אומר על העבר הרומנטי שלי, שאני לא צריכה לחשוב על זה אפילו לרגע. כנראה לא דברים טובים.

דניאל דיקסון היה החבר הכי ארוך טווח — והכי רציני — שלי עד היום. מהנדס מחשבים נחמד ומבריק שהכרתי בזמן שעבדתי על הדוקטורט השני שלי, ושנינו פתחנו במערכת יחסים יציבה, נוחה ומספקת. הוא מסוג הבחורים שלא מפריע להם אם את צריכה לעבוד עד מאוחר, או מכינה את אותו עוף צלוי, טיפה יבש, בכל יום ראשון. מהסוג שתמיד אומר תודה, כשאת נותנת לו ביום שני קופסת פלסטיק עם שאריות, בדיוק כמו שעשית ביום שני שלפניו, ובזה שלפניו.

במילים אחרות, ביני ובין דניאל שררה הסכמה שתשוקה לוהטת היא פחות חשובה מהתאמה שקטה. למעשה, היינו כל כך מתאימים, שבחג המולד האחרון שלנו ביחד הלכנו לקנות טבעת. לא מצאנו אחת מתאימה. וטוב שכך.

כי התברר שדניאל לא היה האחד.

קצת לפני תחילת השנה החדשה הציעו לו תפקיד במטה ההנהלה של גוגל במאונטן ויו, קליפורניה.

הצעה שהוא קיבל בלי לומר לי על זה כלום.

זה בהחלט כאב. דניאל אולי לא הפריח לי פרפרים בבטן, אבל חשבתי שהיינו שותפים. ושותפים לא מקבלים החלטות שמאלצות אותם לעבור לצידה השני של המדינה, בלי לומר לצד השני.

בפברואר הוא עזב את הדירה המשותפת שלנו תוך שהוא נפרד ממני ב, תקלטו: לחיצת יד.

ויודעים מה? זה היה בסדר. אני הייתי בסדר. ביליתי את הוולנטיין עם דפני כמנהגי תמיד, ולא התגעגעתי לדניאל בכלל. אכלנו פאדג' סאנדיי עם גלידה איכותית, מהסוג שעולה עשרה דולר למיכל קטן, ואנחנו קנינו שניים. ואחרי הגלידה קינחנו בלחמניות עם סלט לובסטר, כי יודעים מה? אישה בוגרת ורווקה יכולה לאכול באיזה סדר שבא לה, בזמן שהיא צופה בסרט 'תור'.

(בעיקרון, אני לא חובבת קולנוע גדולה. ובטח לא טיפוס של גיבורי על. אבל אפילו אני מתקשה לעמוד בפני סרט שנטלי פורטמן משחקת בו אסטרופיזיקאית.)

הנקודה היא, שביטולה הקריר של הזוגיות שלנו מצד דניאל אולי צבט לי קצת בלב, אבל בהשוואה לזה?

לזה שכל הקריירה שלי חטפה מכה רצינית?

זה היה כלום ושום דבר, וזה מה שאני אומרת לחברתי הטובה, בזמן שדודה שלי נכנסת להביא מהמטבח את צלחת הגבינות.

"טוב, זה כי דניאל לא היה נכון לך," אומרת דודה ליליאן, שמצטרפת אלינו שוב בפטיו, ומניחה מגש שרקוטרי מפואר־עוד־יותר־מהרגיל במרכז השולחן.

"מתי מגיעה כל השכונה?" אני שואלת תוך הצבעה על הצלחת העולה על גדותיה.

היא טופחת על ברכי בעודה מתיישבת לידי ומדליקה סיגרֶלָה. "זה עדיין רק אנחנו הבנות. אני קוראת לזה גבינת ניחומים. חיסול שיטתי של מבחר סוגי גבינות יכול לזרז את שלבי האבל. לפחות לי זה עזר, כשאיבדתי את הרולד."

"למשל," היא ממשיכה, מצביעה על גבינה רכה בפינה. "עדיין בהכחשה? נסי גבינה רכה ושמנה."

"לא, אני עמוק בשלב הכעס," אני אומרת, אבל מעמיסה קצת מהגבינה השמנה על קרקר בכל זאת.

"ובצדק רב. מעיפים אותך רק כי את יותר זוהרת מהם." מעקמת דודתי את אפה בסלידה.

"טוב, הם לא ניסחו את זה בדיוק ככה," אני אומרת, ומחייכת בתודה אל דפני שממלאת את כוסי בסוביניון בלאן.

"אז איך הם ניסחו את זה?" שואלת דפני, מנסה ללחוץ שוב על כפתור ההקלטה בנייד שלה בלי שארגיש. נראה שהיא מאוד מחויבת לכל עניין כישוף הנקמה.

"טוב." אני בולעת את הגבינה והקרקר. "הייתי קצת בהלם, כך שקלטתי בעיקר את עיקרי הדברים, אבל המסר הכללי היה שה'קיבעון שלי על תרבות המדע הפופולרי' — ניסוח שלהם — לא עולה בקנה אחד עם מטרותיה של האוניברסיטה או המחלקה."

"לא ידעתי שזה בכלל דבר, תרבות מדע פופולרי," מודה ליליאן.

"זה לא!" אני אומרת בלהט. "ונראה שהם שכחו שהאוניברסיטה הייתה זו שעודדה אותי להיענות לכל הפניות מתוכניות הבוקר בטלוויזיה, וראש ועדת הקביעות בעצמו, היה זה שבחר לשים באתר המחלקה לפיזיקה את התמונה שלי מנחה ב'ג'פרדי!' אבל עכשיו הם החליטו פתאום שזה 'פוגם בקדושת המדע'."

אני מסמנת מירכאות באוויר כדי לבטא את סלידתי מדבריו.

דפני רושפת בזעם. "אז אם לתרגם למונחים שהם לא קשקוש בשכל: את ילדת פלא לוהטת, והם לא סובלים את זה שהם בצילך."

ליליאן מהנהנת ומצביעה על דפני עם הסיגרלה שלה. "בדיוק." ואז היא מעקמת פנים אל כוסה הריקה. "מי מכן תהיה מתוקה ותביא לי בקבוק חדש של שרי? נראה שזה התאדה לגמרי."

"אני על זה," אומרת דפני וקמה. "מירנדה, צריכה משהו אם אני כבר נכנסת?"

"קביעות?" אני שואלת בתקווה.

"עוד יין, כבר מגיע," היא אומרת בחיוך שובב וחוצה את הפטיו הקטן לכיוון ביתה של ליליאן.

קריר יחסית לאפריל, אבל שלושתנו מעדיפות לערוך את מפגשי שישי שלנו תחת כיפת השמיים אם אפשר. אך מאחר שהשמש כבר החלה לשקוע, אני מורידה את השמיכה של דודתי מגב הכיסא שלה, וכורכת אותה סביב רגליה.

בזמן שאני רוכנת אליה, דודה שלי מניחה כפות ידיים על לחיי, ושלל הטבעות הכבדות שלה לוחצות על פניי בצורה נעימה. "אני מצטערת, אהובה," היא אומרת בארשת נוגה. "גם אם את יודעת שהסיבות שלהם עלובות, זה לא משפר את ההרגשה."

"זה בסדר," אני אומרת, אפילו שזה ממש לא. "עוזר לי להיות פה. אני תמיד מרגישה... רגועה כאן."

היא מצביעה אל גינתה הקטנה. "זה בגלל הפיות הקטנות. הן מרחיקות את הכנימות משיחי הוורדים שלי ומפזרות אנרגיות טובות."

"הפיות לובשות אדום?" אני שואלת תוך לגימה מהיין.

"חלק מהן," עונה ליליאן ברצינות מוחלטת.

"אלו לא פיות. אלו מושיות."

"מתוקה, פשוט תגידי פרות משה רבנו," מתערבת דפני, שבדיוק חזרה עם בקבוק שרי ביד אחת ובקבוק יין לבן בשנייה.

היא משחה מחדש את השפתון הכתום־אדום הקבוע שלה, שנראה, כמו תמיד, מרוח בשוליים בדיוק ברישול הנכון. זה הקטע של דפני: השיער הבלונדיני הכהה שלה תמיד קצת פרוע, הפוני תמיד טיפה ארוך מדי. הסגנון שלה הוא תערובת מרתקת של שיק צרפתי קולי, גולשת גלים ומכשפה שובבה, מעורבבים כולם ביחד בחבילה גבוהה ודקיקה. היא נראית כאילו הייתה יכולה לגנוב לך את הגבר, להפוך לחברה הכי טובה שלך ולהטיל כישוף, והכול ביום אחד.

ברור שדפני בחיים לא תגנוב את הגבר של אף אחת.

אבל הקטע של החברה הכי טובה? בהחלט.

ואולי גם החלק של המכשפה.

ליליאן קוראת לדפני ולי הזוג המוזר, וזו בהחלט הגדרה הולמת. בהשוואה לדפני אני נמוכה יותר, שקטה יותר, לבושה כמעט תמיד בסוודר גולף שחור צמוד, ויש לי פרסונה אחת בלבד שמאפיינת אותי:

החכמה.

איש אינו מביט בדוקטור מירנדה ריד וחושב לעצמו, "הו, ראו איזו אישה רבת פנים ואפופת מסתורין!"

הם חושבים, "הינה מישהי שתוכל לעזור לבת שלי עם השיעורים במתמטיקה."

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת להיות מדענית. אני אוהבת מדע. אבל אני חייבת להודות, שלפעמים אני מקנאה בדמותה העגולה יותר של דפני. ולפעמים אני עומדת מול הכיתה ומסבירה את העובדה החד־משמעית, שיבוא יום, עוד מיליארדי שנים מהיום, בו השמש שלנו תגווע ומערכת השמש תפסיק להתקיים, ותוהה אם אני מפספסת משהו.

או גרוע יותר, תוהה אם אני עשה לסטודנטים שלי עוול, בכך שאני מצמצמת את היקום המופלא שלנו לערמה של עובדות.

אולי בגלל זה אני 'מקובעת על תרבות המדע הפופולרי', כפי שסוברת ועדת הקביעות. אולי זו דרכי לנסות להפיח משמעות בכל הסיפור, גם אם אני עדיין מתאמצת להבין את המשמעות הזאת בעצמי.

"מושית השבע," אומרת ליליאן, שכנראה חושבת עדיין על פיות הגינה האדומות שלה, ומקישה באצבעותיה הגרמיות בהיזכרות. "ככה הוא קרא להן."

"ככה מי קרא למה?" שואלת דפני, משום שלפעמים קשה לעקוב אחרי מסלול השיחה של דודה שלי, גם לפני שהיא מתחילה עם השרי.

"הרולד היקר שלי. הוא היה מאנגליה במקור, ותמיד קרא לחיפושית פרת משה רבנו מושית השבע."

"רואה?" אני מודיעה לדפני בניצחון תוך שאני מצביעה על דודה שלי. "זו אחת הסיבות שאני משתמשת בשם המדעי."

דף משעינה סנטר על כף ידה ונועצת בי מבט. "אולי זו גם אחת הסיבות שאת עדיין רווקה, בּוּבּי."

ליליאן פולטת נחרת צחוק, ואני תוקעת בשתיהן מבט כאילו־זועם.

"טוב, סליחה," אומרת דפני. "בואו נחזור לעניין שלפנינו."

"איזה עניין?" אני שואלת. "הגבינה?"

"גם," אומרת ליליאן. "וגם לחשוב מה אנחנו עושות הלאה."

אני מחייכת בתגובה לבחירה שלה ב"אנחנו" ו"עושות". מבחינה הגיונית, אני יודעת שאין לדודתי הנטולת־כל־גישה־מדעית יכולת לעזור לי לנווט בצומת הדרכים הבעייתי הזה בקריירה שלי, אבל דווקא משום שהיא כל כך רחוקה מהעולם האקדמי, התמיכה שלה חשובה לי כל כך.

לומר שליליאן היא הכבשה השחורה במשפחת ריד זה כמו לומר שהשמש חמה. היא אחותו הגדולה של אבי, וכבשה שחורה מוצהרת. אני עדיין לא לגמרי בטוחה שאני יודעת את סיפור חייה המלא, אבל לפי הגרסה שהיא אוהבת לספר, היא ברחה מ"אחיזתה הבוסטונית" הלופתת של משפחתה כדי לבקר במנהטן כשהייתה בשנות העשרים לחייה, שם פגשה ניו־יורקי עשיר — אותו הרולד היקר שהוזכר לעיל — ונישאה לו תוך שבוע.

הוא נפטר בפתאומיות קצת לפני שנולדתי, אבל ליליאן בעלת הרוח החופשית בחרה להישאר כאן בביתה, במקום לחזור למשפחת ריד הלחוצה בניו־אינגלנד.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*