שלוש קומות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש קומות
מכר
אלפי
עותקים
שלוש קומות
מכר
אלפי
עותקים

שלוש קומות

4.7 כוכבים (194 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2842מקורי
ספר מודפס
5978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2837מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אשכול נבו

אשכול נבו (1971) הוא נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל לוי אשכול, וקרוי על שמו. לאחר שנים של עבודה כקופירייטר במשרדי פרסום שונים, החליט להתמקד בכתיבה ספרותית. ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" שתורגם וראה אור בצרפתית, זיכה אותו בפרס הספרותי הצרפתי ע"ש ריימונד ואלייר לשנת 2008 (הספר גם תורגם לאנגלית, איטלקית, גרמנית וערבית). בעקבות ספרו "נוילנד" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011. ספרו "משאלה אחת ימינה" הפך מיד עם צאתו לרב מכר וזכה בפרס הזהב ובפרס הפלטינה של התאחדות הוצאות הספרים. ב-2014 זכה בפרס סטימצקי על ספרו "המקווה האחרון בסיביר". ספרים נוספים פרי עטו: "שלוש קומות", זמורה-ביתן, 2015, "הראיון האחרון", זמורה-ביתן, 2018, "גבר נכנס בפרדס", זמורה-ביתן, 2021, "לב רעב", זמורה ביתן, 2023. 

נבו מנחה סדנאות כתיבה עם המשוררת אורית גידלי והרצה בעבר ב"בצלאל".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yx9kj3p8

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"קורה משהו. אני לא יכולה לספר אותו לאף אחד. אבל חייבת לספר אותו למישהו."
אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת מתרחש מאחורי הדלת של השכנים.
שלושה וידויים עוצרי נשימה של שלושה דיירים בבניין אחד במרכז הארץ משתלבים זה בזה וחושפים את הסודות והשקרים שבלעדיהם משפחות לא יכולות להתקיים.
אשכול נבו נוטל הפעם את הז'אנר הקלאסי של הווידוי, צולל עמו אל זרמי המעמקים של החברה הישראלית ומוכיח שוב את כישרונו המזהיר למשוך בחוטי הסיפור ולהאיר את הפינות הנסתרות ביותר בנפש האדם.

"שלוש קומות" הוא ספר מסחרר, המשליך את גיבוריו שוב ושוב לתוך מלכודות מוסריות ומזמין את הקורא לשאול:
מה אני הייתי עושה במקומם?

ספריו הקודמים של אשכול נבו – ובהם: "ארבעה בתים וגעגוע", "משאלה אחת ימינה", "נוילנד" ו"המקווה האחרון בסיביר" - היו לרבי–מכר וזכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם.

פרק ראשון

קומה ראשונה

מה שאני מנסה להגיד לך זה שמתחת להפתעה היה עוד עניין שאיילת ואני לא העזנו לדבר עליו, והוא שבאיזשהו מקום ידענו — אתה יודע מה, אני ידעתי — שזה יכול לקרות. הסימנים היו שם כל הזמן אבל העדפתי להתעלם. מה יותר נוח משכנים ששומרים לך על הילדה? תחשוב על זה. חמש דקות לפני שאתה צריך לצאת אתה פשוט לוקח אותה, כמו שהיא, בלי תיקים, בלי עגלות, דופק על הדלת ממול, וזהו. היא מאושרת ללכת אליהם. הם מאושרים לקבל אותה. ואתה מאושר להתפנות לעניינים שלך. וזה יוצא גם יותר זול מבייביסיטר רגיל. כאילו, לא נעים לדבר על דברים כאלה, אבל אין לי כוח לצנזר, אז אני פשוט אספר לך הכול, ואתה תבטיח לי שלא תכניס את זה לאחד מהספרים שלך, הא?
לזוג כזה של פנסיונרים אין מושג מה המחיר של שעת בייביסיטר בשוק החופשי. הם לא חלק מרשת המידע של הבייביסיטרים. מה שאומר שאתה יכול לקבוע איזה מחיר שבא לך. אז קבענו להם. עשרים שקלים לשעה. לפני תשע שנים זה עוד היה סביר. נמוך אבל סביר. בינתיים המחיר הממוצע באזור שלנו טיפס לארבעים, ואנחנו נשארנו על עשרים. מדי פעם איילת היתה מזכירה לי, אנחנו צריכים להעלות להם, אתה יודע. ואני הייתי אומר, כן, ברור, נעלה להם. אבל נשארנו על עשרים. והם לא אמרו כלום. אנשים מנומסים כאלה, יקים, הוא מסתובב בבית עם חליפה ועניבה, היא מורה לפסנתר בקונסרבטוריון, משתמשת במילים כמו במטותא. גם אם הם רצו להגיד משהו, הכבוד היקי שלהם לא נתן להם. ואנחנו אמרנו לעצמנו — טוב, אולי לא אמרנו בקול רם, אבל חשבנו — מה כבר יש להם בחיים המשעממים שלהם, אלה. שיגידו תודה. הם אלה שצריכים לשלם לנו על הזכות להיות עם עופרי.
אני לא זוכר בת כמה בדיוק היא היתה בפעם הראשונה ששמנו אותה אצלם, אבל זה היה בגיל די מוקדם. כמה זמן לוקח עד שאפשר לשכב עם אישה אחרי שהיא יולדת? חודש? חודש וחצי? מזה זה התחיל. מהקטע של הסקס. בחודש האחרון של ההיריון לאיילת כבר היתה רעלת. ואי אפשר היה לגעת בה. חודש אחרי הלידה עוד היו לה דימומים. ואני, אני כבר חרוך בקצוות מרוב חרמנות. כמו הברכות יום הולדת שהיו מכינים פעם, זוכר? בחיים לא היה לי דבר כזה, באמצע פגישה הייתי יכול לבהות באיזו לקוחה ולחשוב איך אני תופס אותה, מכניס אותה לשירותים וקורע לה את הבגדים. והקטע הוא שנשים קולטות את הרעב הזה. מלא התחילו איתי בתקופה ההיא. מלא. וזה לא שאני איזה בראד פיט. קיבלתי מהמדריכה של הספינינג אס־אם־אסים שאתה לא מאמין. אני אראה לך בהזדמנות. אבל התאפקתי. נשכתי את השפתיים חזק, ואיילת מצִדה העריכה את זה. היא לא אמרה, "אני מעריכה את זה," היא לא תגיד דבר כזה. אבל כל הזמן היא היתה אומרת לי: אני מתגעגעת למגע שלך, זה חסר לי כמו שזה חסר לך. וערב אחד היא הציעה: בוא נשים אותה אצל הרמן ורות לכמה דקות. והעבירה לי אצבע על הכתף, לאט. שזה מין סימן שיש לנו.
זה היה רעיון שלה. אני סגור על זה. את הפעם הראשונה איילת יזמה. ניגשנו ביחד ודפקנו להם בדלת ושאלנו אם הם יכולים לקחת את עופרי לכמה דקות. אני חושב שהם הבינו בדיוק מה קורה. מה הדחיפוּת. הם מהזוגות הוותיקים האלה שאתה יכול לראות שעדיין יש ביניהם איזה גחל. הרמן גבוה כזה, זקוף. נראה כמו קנצלר גרמניה. ולרות יש שיער לבן, ארוך, שאסוף תמיד בקוקו, וזה גורם לה להיראות יותר אישה מאשר זקנה. היא שאלה את איילת מתי עופרי אכלה בפעם האחרונה, ואיילת אמרה שהיא לא אמורה להיות רעבה, ובכל מקרה, זה רק לכמה דקות. היא שאלה אם היא לוקחת מוצץ וביקשה שנשאיר לה גם חיתול, ליתר ביטחון. ואז הרמן התחיל לעשות לעופרי קולות מצחיקים כאלה ודיגדג לה בבטן עם הקצה של העניבה שלו. עופרי חייכה אליו. החיוכים בגיל הזה אינסטינקטיביים, לא אמיתיים, אתה יודע. ובכל זאת אמרתי לאיילת, תראי איך היא מחייכת אליו. ורות אמרה, ילדים משתגעים על הרמן.
עופרי לא היתה מוכנה ללכת עם כל אחד, שתבין. אפילו עם סבתא שלה היא היתה בוכה בתור תינוקת. אבל איך ששמנו אותה על רות היא התרפקה עליה, הניחה ככה את הראש על החזה שלה ושיחקה לה בשיער הארוך שלה עם האצבעות. רות אמרה, שה, שה, שה, וליטפה לה את הלחי, ואיילת התכופפה לגובה של רות ואמרה לעופרי, עוד כמה דקות אנחנו חוזרים, טוב, מתוקה? ועופרי הסתכלה עליה במבט החכם שלה ואז העבירה את המבט אלי. והיה נראה שהיא הולכת לבכות. אבל לא. היא רק התחפרה יותר עמוק בחזה של רות, שאמרה, אנא מכם, במטותא, הסירו דאגה מלבכם, הרי גידלנו שלושה ילדים וחמישה נכדים, ואיילת עוד פעם אמרה, זה רק לכמה דקות, וליטפה את עופרי ליטוף אחרון, על הלחי.
איך שהדלת של הדירה שלנו נטרקה מאחורינו תפסתי לה את התחת, אבל היא קפאה ואמרה: רגע, אתה לא שומע בכי? עצרנו והקשבנו, אבל חוץ מהקולות הרגילים של גרירת רהיטים אצל האלמנה שגרה מעלינו לא שמענו כלום. חיכינו עוד כמה שניות, ליתר ביטחון, ובסוף איילת לקחה לי את היד ואמרה, רק אנא ממך, במטותא, בלי פוֹר פּליי, הא? ומשכה אותי אחריה לחדר השינה.
הנכדים של הרמן ורות מפוזרים בכל העולם. שניים בווינה. שניים בְּפּאלו אלטו. והגדולה חיה עם אמא שלה בפריז ובאה לבקר כל קיץ ומשגעת את הנערים של השכונה עם המיני הגזור שלה והעור השזוף והעיניים הירוקות. הם מחכים לה מתחת לבניין כמו חתולים מיוחמים, והיא משחקת איתם. נוגעת בהם ככה, עם היד, תוך כדי דיבור, אבל לא נותנת להם לגעת בה. צרפתייה קטנה כזאת. כבר הולכת עם עקבים. שמה בושם של מבוגרות. בקיץ שעבר רות שלחה אותה לבקש מאיתנו ביצים ופתחתי לה בלי חולצה, אז היא אמרה לי, במבטא צרפתי, מיסייה ארנו, תשים חולצה, זה לא מכובד ככה עם גברת, וציחקקה מין צחקוק כזה, פלרטטני. הבאתי לה את הביצים בלי לצחוק בחזרה, וחשבתי שמרגישים שאין לשרלילה הזאת אבא. שאם הייתי אבא שלה הייתי אומר לה להוריד את המיני הזה. אבל עזוב, עוד נגיע אליה.
גם הנכדים האחרים של הרמן ורות באים לבקר פעם־פעמיים בשנה. ואז הבית שלהם, שבדרך כלל לא שומעים מהכיוון שלו כלום חוץ מצלילים של פסנתר ואת הסאונד של הערוץ הגרמני בכבלים, נהיה פתאום רועש ומלא חיים. הרמן בונה להם כל מיני מתקני שעשועים בגינה. לפני הפנסיה הוא עבד בתעשייה האווירית, אז יש לו טאצ' לדברים האלה. הוא עושה להם נדנדות ומגלשות וסולמות ובונה להם גם טיסנים קטנים שהם יכולים להפעיל עם שלט רחוק. אם זה קיץ אז הוא מוציא להם מהמחסן ברֵכה. ענקית כזאת, מפלסטיק קשיח. ובתוך הברֵכה הוא מרכיב נושאת מטוסים שעליה הם צריכים לנסות להנחית את הטיסנים. אחר כך הוא שולף את הנושאת מטוסים החוצה והם מחליפים לבגדי ים ונכנסים לברֵכה ומשפריצים אחד על השני. אבל בלי להשתולל. ילדים מחונכים כאלה. לא מכאן. אוכלים עם סכין ומזלג. אומרים לך שלום בחדר מדרגות.
כשהנכדים שלהם טסים בחזרה למדינות שלהם הרמן ורות בדיכאון. זה ממש נוהל. יום אחרי הטיסה הדלת שלהם נעולה וברור לך שאין מה לדפוק. אי אפשר להסביר את זה, כאילו יש בדלת איזה כובד שמשדר: לא עכשיו. יומיים אחרי שהנכדים נוסעים הם בעצמם דופקים בדלת שלנו ואומרים שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להביא להם את עופרי. הרמן אומר לעופרי: תני להרמן נשיקה. ומתכופף לגובה שלה ומפנה אליה את הלחי. והיא מנשקת אותו בזהירות, בשביל לא להידקר מהזיפים. ורות אומרת לאיילת: אפשר גם לזמן קצר. בלי כסף. ומוסיפה בקול שקט, כמעט בלחש, להרמן כל כך קשה כשהנכדים עוזבים אותנו. יומיים שהוא לא ישן, לא אוכל, לא מתגלח. אינני יודעת מה לעשות איתו.
הקטע של הנשיקה, למשל. כשאמרתי לךָ קודם שהיו סימנים — התכוונתי לדברים כאלה. זה התחיל מזה שהוא היה מבקש מעופרי נשיקה כשהיא היתה מגיעה אליהם. וכשהיא היתה נפרדת מהם. שתי נשיקות. אחת על כל לחי. אבל בשנה האחרונה הוא היה יכול פתאום לפתוח את הדלת סתם ככה, כשאנחנו בחדר המדרגות, בדרך החוצה, או בדרך חזרה הביתה, להתכופף ולקרוא לה: הי, עופרי, תני להרמן נשיקה.
כשאני מספר לך את זה עכשיו בא לי למות: יש יותר כתובת־על־הקיר מזה? אבל לא רצינו לראות את הכתובת, זה מה שאני מנסה להגיד לך. אמא של איילת היא לא בן אדם שאתה רוצה להשאיר לבד עם ילדים. ההורים שלי יצאו לפנסיה ונסעו לחוץ לארץ כל הזמן. נסיעות ארוכות כאלה. דרום אמריקה. סין. נזכרו פתאום להיות מוצ'ילרים. ובדיוק אז יעלי נולדה. והיה לה את הסיבוך הזה בדרכי הנשימה. בילינו שבועות ב"שניידר" ליד המיטה שלה, עשינו משמרות, איילת ואני, ולמי שהיה במשמרת היה אסור להירדם, כי אולי בדיוק בשנייה שנעצום עין היא תפסיק לנשום, ומהמשמרת אתה רץ ישר לעבודה, אין אפילו זמן לעבור בבית להחליף בגדים. אני לא מתרץ, אני רק אומר שהיינו זקוקים להרמן ורות יותר ויותר. אחרי הצהריים, בערב, בסופי שבוע. לפעמים היינו שמים אצלם את עופרי רק לגשר של חצי שעה. לפעמים לחצי יום.
פתאום אני נזכר — איזה קטע, שכחתי מזה לגמרי — בוקר אחד, כשאיילת הגיעה להחליף אותי במשמרת בוקר ב"שניידר", היא סיפרה לי חלום שהיא חלמה בלילה: שנינו מחכים מחוץ לחדר הניתוח. אבל הילדה שמנותחת, הילדה שבסיכון, היא עופרי ולא יעלי. והיא לא בת שבע בחלום, אלא בת שנה. והרופא המנתח, זה שיוצא מחדר הניתוח לבשר לנו על התוצאות, הוא הרמן. רק שבמקום חלוק של רופאים הוא לובש חלוק של חולים, כזה שפתוח מאחור. היא לא רואה את הפתח בחלום. רק יודעת שהוא קיים. והרמן מעביר לה אצבע בין הגבות ואומר לה: עופרי תחיה. והיא מתפלאת שהוא מדבר על עופרי ולא על יעלי, אבל לא רוצה לשאול כדי לא לקלקל את ההקלה.
לא פירשתי לה את החלום. מה פתאום. כשרק התחלנו לצאת, בחיפה, ניסיתי לפרש לה פעם חלום והיא אמרה לי שאני גרוע בזה ושעדיף שאני אסתפק בלהקשיב. אבל גם אם הייתי מפרש לה, לא הייתי מחבר את זה למה שקרה שנה אחר כך. בטח הייתי אומר לה משהו כמו: אולי את מעדיפה בחלום, רק בחלום, שעופרי תהיה חולה, כי היא יותר חזקה אז יש לה יותר סיכוי לעמוד בזה.
ככה זה. עד שאין לך ילדה שנייה אתה לא באמת מבין את הילדה הראשונה שלך. בזכות יעלי הבנו כמה עופרי יוצאת דופן. כמה זה נדיר, השקט הזה שלה. החוט שדרה. כל הגננות והמורות תמיד אמרו לנו שהילדה בוגרת מאוד לגילה. אבל אנחנו היינו צריכים לעבור את יעלי, עם כל הדרמות שלה, כדי להבין על מה הם מדברים.
אני אגיד לך משהו שיישמע רע, אבל לא אכפת לי: באיזשהו אופן זה היה יותר קל אם מה שקרה היה קורה עם יעלי. אצלה הכול פשוט: כשהיא עצובה היא בוכה. כשהיא מתוסכלת היא נשכבת על הרצפה וצורחת. עופרי לא צורחת. היא מעכלת. מהרהרת. שוקלת עם עצמה את הדברים. ואין לך מושג מה קורה אצלה בפנים. רק לפעמים, בסוף, היא משחררת כמה מילים מדויקות. ואז חוזרת להתבונן על העולם, לקלוט כל מה שהיא יכולה. הילדה מכ"ם, אני אומר לך. כשהיא היתה קטנה היא היתה מרגישה מראש ריבים של איילת ושלי, רק מהאנרגיות בחדר, והיתה נעמדת בינינו ואומרת: אבא, אל תריבו.
היא גם היתה הראשונה שקלטה שמשהו לא בסדר עם הרמן. אפילו לפני רות. יום אחד היא חזרה מהם ואמרה: הרמן התקלקל. מה זאת אומרת התקלקל? הוא כל הזמן שוכח דברים. איזה דברים? איפה הוא שם את המשקפיים, איפה היציאה לגינה, את השם שלו. אולי הוא משחק איתך, עופריקי? אולי זה מין משחק כזה? לא, אבא, הוא התקלקל.
כמה ימים אחר כך הם דפקו אצלנו בדלת בערב. שניהם. הרמן ישר ניגש לעופרי, ביקש ממנה נשיקה, ואז ירד על ארבע כדי שהיא תרכב עליו ברחבי הסלון. רות הושיטה לאיילת צלחת עם פרוסות מהעוגת שַיש שלה ושאלה אם אפשר להשתמש בפקס שלנו. מדי פעם הם היו משתמשים בפקס שלנו, או מבקשים מאיילת עזרה עם המחשב הישן שלהם שנתקע כל הזמן. ואנחנו היינו מבקשים מהם חלב. או ביצים. או בצל. אצלנו זה לא כמו אצלכם בתל אביב, אין מקומות שפתוחים עשרים וארבע שעות, ואם אתה נתקע בלי רסק עגבניות לשקשוקה זה אומר שאין שקשוקה. גם הם לפעמים היו נתקעים בלי שמן או סוכר. אם כי פחות מאיתנו. זה לא היה באמת מאוזן, אבל אף פעם לא טרחנו לאזן. להפך. אמרנו לעצמנו שזה כל היופי. שכנים כמו פעם. לפני שאנשים נהיו אינטרסנטים. אני אגיד לך יותר מזה: כל פעם בשנים האחרונות שחשבנו לעבור לדירה יותר גדולה, כדי שלכל ילדה יהיה חדר משלה ולאיילת יהיה חדר עבודה נורמלי, אחד מאיתנו, כל פעם מישהו אחר, היה אומר, אבל מה נעשה בלי הרמן ורות? ובזה זה היה נגמר.
אז באותו יום רות נכנסה לבקש להשתמש בפקס, אבל לא הלכה ישר לפינת העבודה כמו תמיד אלא התעכבה בכניסה. השיער שלה, שתמיד אסוף בקוקו, היה פזור, והיא העבירה בו אצבע ואמרה בקול שקט: משהו קורה להרמן. משהו לא בסדר איתו. אתמול שבתי מהעבודה ומצאתי אותו משוטט ברחוב, שואל עוברי אורח היכן הוא גר.
איילת שאלה אותה אם היא רוצה לשתות משהו והציעה לה לשבת, ורות נאנחה והתיישבה. הרמן המשיך לדהור עם עופרי בסלון. ואני החזקתי את יעלי על הידיים כדי שאיילת תוכל להכין לרות קפה שחור עם חלב. רות אמרה, כל השעות האלה לבד בבית, זה לא מיטיב עמו, ואיילת אמרה, אפשר להשתגע מלהיות לבד בבית כל היום, ואני אמרתי, כן, זה מה ששבר אותי כשהייתי עצמאי. ורות אמרה, אבל מה לעשות שאני חייבת להמשיך ללמד, הפנסיה שלו לא מספיקה לנו.
תגידי, שאלתי אותה, אנחנו לא חייבים לכם כסף?
הרמן בינתיים התיישב על הספה שלנו, הקפיץ את עופרי על הברכיים ושר לה, "הופָּה הופָּה רַייטר," שזה האַנְדִיגִידָן של היֵקים. היא צווחה מרוב עונג. וחשבתי לעצמי שהיא קצת גדולה בשביל המשחקים האלה. קצת גדולה בשביל להיות על הברכיים שלו, בשביל שהוא ישים את הידיים שלו על הירכיים שלה. ורות אמרה, עִזבו שטויות, שלמו מתי שיהיה לכם. הילדה שלכם היא מקור של אושר בשביל הרמן. וזה הכי חשוב, במיוחד עכשיו.
איילת אמרה לה, תשתי את הקפה שלך, ורות עצרה כדי ללגום ואז המשיכה: הוא היה הבחור הנאה ביותר בקיבוץ. העיניים האלה שלו. כחולות־אפורות. כמו של חתול. עם השיזוף של ארץ ישראל. אני הייתי חדשה. הגעתי ישר מהאונייה. כשראו שאני לא מפסיקה להסתכל עליו הזהירו אותי: זה, מחליף בחורות כמו גרביים. ורק דבר אחד מעניין אותו אצל הבחורה. אבל לא היה אכפת לי כל מה שאמרו על הרמן. חשבתי לעצמי: טוב, הוא כך מפני שהוא עוד לא פגש אותי!
נו, וצדקת? איילת חייכה. ורות הסתכלה על הרמן ועופרי ברצינות גמורה ואמרה: צדקתי וטעיתי. והשתתקה פתאום. ולגמה מהקפה. ועוד פעם העבירה בשיער אצבע ארוכה, של פסנתרנית. אז איילת אמרה לה שאם היא צריכה עזרה בתקופה הקרובה אנחנו כאן, ואני הוספתי, אל תתביישי, באמת. ורות אמרה, תודה, באמת תודה, אתם שכנים נפלאים.
בלילה אמרתי לאיילת: אין מצב שעופרי נשארת עם הרמן לבד יותר. ואיילת אמרה, כן, אתה צודק. אנחנו גם צריכים לשלם להם. זה לא בסדר שאנחנו גוררים את זה ככה. יש לך מזומן? לא. תוציא מחר? כן, בטח, כמה אנחנו כבר חייבים להם? לא יודעת, הרבה, לפחות שש מאות, שבע מאות. בסדר, אני אוציא אלף.
לא הוצאתי אלף למחרת. גם לא חמישים.
בשבוע שלאחר מכן שמנו את עופרי עוד פעמיים אצל משפחת וולף. בשתי הפעמים זה היה כשנסענו עם יעלי לבדיקות ב"שניידר". בשתי הפעמים רות היתה בבית. בשתי הפעמים, כשחזרנו, לא היה שום דבר יוצא דופן בחיבוק שעופרי נתנה לנו. היא המשיכה לספר לנו על הקלקולים של הרמן, איך הוא שם סוכר במקום מלח בחביתה־עם־נקניק, איך הוא ניסה להשתמש בשלט של המזגן בשביל להדליק את הטלוויזיה. היא סיפרה את זה בעיניים נוצצות משמחה. מסתבר שהרמן הצליח לשכנע אותה שהכול מין משחק, שבו יש לה, הקטנה, תפקיד חשוב: להזכיר לו את הסדר הנכון של הדברים, להביא לו את השלט המתאים, להראות לו איפה העציצים שצריך להשקות, להגיד לו איזה יום היום.
איילת אמרה לי, שִי אִיז סוֹ אינוֹסֶנט. סמארט אֶנד אינוֹסֶנט. ואני אמרתי, סוּן שִי ווּדנט בִּי אינוֹסֶנט אֶני מוֹר, אִיט אִיז ג'אסט א מאטר אוֹף טיים. ואיילת — לא פראיירית, היא ישר קלטה שאני עוד פעם מכוון אותנו לשיחה של לעשות־עוד־ילד — אמרה לי, תשכח מזה, ארנון. אלא אם כן אתה זה שתהיה בהיריון. ואני אמרתי, אינגליש, בייבי, אינגליש, ועופרי אמרה, אמא, באמת, בנים לא יכולים להיות בהיריון. ואיילת אמרה, אני לא חברה שלך, עופרי, אל תדברי אלי בטון כזה, ועופרי אמרה, מה את רוצה ממני, למה את כל הזמן כועסת עלי, ואני אמרתי, שִי אִיז רַייט, יוּ נוֹ. ואיילת אמרה, אל תתערב.
זה מסובך ביניהן, בין עופרי לאיילת. תמיד היה. אולי לא בשנה הראשונה, כשעופרי היתה על הציצי שלה. אבל מרגע שעופרי הפסיקה לינוק והתחילה לדבר נהיה ביניהן המתח הזה. רגע אחד הן החברות הכי טובות, פוצי ומוצי, ורגע אחרי זה הן עטות אחת על השנייה בציפורניים שלופות. והבעיה היא שזה לא כוחות. עופרי חזקה, חזקה מאוד, אבל אין לה סיכוי כשאיילת נכנסת בה עם כל האיילתיוּת שלה. היא קוראת לזה גבולות. הילדה חייבת גבולות. אבל אני מהתחלה הרגשתי שיש פה יותר מזה, שיש איזה רוע בצורה שהיא מדברת אליה. איזה עוקץ שמוסווה טוב־טוב בדבש. מה למשל? היא מסוגלת להגיד לה: תראי כמה חברות באות ליעלי. רק את קבורה במיטה כל היום עם הספרים שלך, לא חבל, מותק? או: נראה לך שעד מחר תצליחי להחליט מה ללבוש, יפה שלי? או: כדור הארץ לעופרי! כדור הארץ לעופרי! את מקשיבה בכלל למה שאני אומרת?! גם כינויי החיבה שהיא נותנת לה — אסטרו, חלומית, שתקוּנָה — תכל'ס, יש בהם יותר ביקורת מאשר חיבה. ולפעמים, כשהיא חוזרת מאוחר מהמשרד ועופרי עושה משהו מתריס שלא מוצא חן בעיניה, או סתם שקועה בעולם הפנימי שלה ולא עונה לה, היא יכולה ממש לאבד את זה ולהטיח בילדה משפטים כמו: אני אמא שלך אז אני חייבת לסבול אותך, אין לי ברֵרה. אנשים אחרים פשוט יקומו וילכו אם תתנהגי אליהם בצורה כזאת. או — בחיי שהיא אמרה לה את זה — מה עשיתי רע שקיבלתי עונש כמוך?
זה לא רק מה שהיא אומרת. זה גם הטון. חד כזה. חסר רחמים. למה הן ככה? לא יודע. לעופרי יש קצב אטי, קצת מהורהר. היא באמת לא שמה לב לפעמים כשמדברים אליה. וכשמאיצים בה היא עושה דווקא. ואיילת, להפך, תקתקנית. אין לה סבלנות למי שלא עומד בקצב שלה. ויש לה גם אמא מסובבת לגמרי. אולי זה גם משפיע. איילת חטפה מכות מאמא שלה כשהיא היתה קטנה. ברמת אביב הירוקה, כן? לא תגיד בלוד. ברמת אביב הירוקה אמא שלה היתה מצליפה בה עם חגורות וסרגלים. ושם לא היה אבא שיפריד. זה רק מראה לך, אגב, שאתה אף פעם לא יכול לדעת מה קורה אצל אנשים מאחורי הפלדלת.
לפני שיעלי נולדה היינו רבים המון על החינוך של עופרי, איילת ואני. היא היתה אומרת שאני מקלקל את הילדה. ואני הייתי אומר, מה מקלקל, הילדה מתוקנת, הילדה מלאך. אחרי שיעלי נכנסה לתמונה המשפחתית דברים התאזנו קצת. שולחן עומד יותר טוב על ארבע רגליים. ועדיין הרגשתי שזה קריטי שאני אהיה בסביבה לשמור על עופרי. שאיילת לא תיכנס בה יותר מדי. שלא תעשה לה נזקים שאחרי זה אי אפשר יהיה לתקן...

אשכול נבו

אשכול נבו (1971) הוא נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל לוי אשכול, וקרוי על שמו. לאחר שנים של עבודה כקופירייטר במשרדי פרסום שונים, החליט להתמקד בכתיבה ספרותית. ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" שתורגם וראה אור בצרפתית, זיכה אותו בפרס הספרותי הצרפתי ע"ש ריימונד ואלייר לשנת 2008 (הספר גם תורגם לאנגלית, איטלקית, גרמנית וערבית). בעקבות ספרו "נוילנד" היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2011. ספרו "משאלה אחת ימינה" הפך מיד עם צאתו לרב מכר וזכה בפרס הזהב ובפרס הפלטינה של התאחדות הוצאות הספרים. ב-2014 זכה בפרס סטימצקי על ספרו "המקווה האחרון בסיביר". ספרים נוספים פרי עטו: "שלוש קומות", זמורה-ביתן, 2015, "הראיון האחרון", זמורה-ביתן, 2018, "גבר נכנס בפרדס", זמורה-ביתן, 2021, "לב רעב", זמורה ביתן, 2023. 

נבו מנחה סדנאות כתיבה עם המשוררת אורית גידלי והרצה בעבר ב"בצלאל".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yx9kj3p8

סקירות וביקורות

ממדיה האפלים של ההורות הישראלית עמרי הרצוג מוסף הספרים, הארץ 12/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
עוד מהרומנטיקה האורבנית שהוא מצטיין בה נמרוד עופרן וואלה! 13/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
194 דירוגים
148 דירוגים
34 דירוגים
10 דירוגים
0 דירוגים
2 דירוגים
3/7/2025

ספר נפלא, נהניתי עד הגג

17/6/2025

קצה הקרחון.. מה שרואים משם לא רואים מכאן. חוויה.

10/6/2025

וואו!! פשוט כתיבה מרתקת, קראתי כל פרק במרתון של זמן שהתפוגג לו אל וצללתי אל תוך הסיפורים הכל כך מעוררי הזדהות וואמפתיה לדמויות שמספרות כל כך הרבה על האנושיות והגבול הדק שבין שיגעון לשפיות. אשכול נבו מחונן וכותב בחסד ומצליח להוריד את התרבות הישראלית ולתמצת אותה בצורה בדיונית ומדויקת להפליא בסיפוריו. כבר רץ לספר הבא.

24/5/2025

מהמם

10/3/2025

ספר מעניין ומורכב שמעמיק לתוך נפש האדם דרך שלושה סיפורים שונים, שכל אחד מהם מתרחש באחת משלוש הקומות של בניין מגורים. נבו מציג דמויות שמתמודדות עם משברים אישיים, מוסריים ונפשיים, וכל סיפור חושף צדדים שונים של בדידות, רגשות אשם, פחדים והצורך בקשר אנושי. הספר כתוב בצורה קולחת ואינטליגנטית, עם הרבה רגש ודיוק פסיכולוגי, כמו שנבו יודע לעשות. הוא גם משאיר הרבה מקום למחשבה על יחסים משפחתיים, על השפעת הבחירות שלנו ועל הדרך שבה אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו. מאוד אהבתי...

26/2/2025

ריגש מאוד. התאהבתי בדבורה

25/1/2025

כל כך הרבה רגשות בספר אחד , הסיפור האחרון מרתק, שבחירה אחת משנה חיים.

21/1/2025

ספר נפלא

16/11/2024

הספר ממש ממש טוב בלעתי אותו בלי מלח

26/10/2024

ספר מרגש ומפתיע ובתוכו צפונים סודות של לב ומחשבות שלא מעלים בשיחה עם איש

11/10/2024

מדהים. מרגש. לא צפוי.קראתי בבת אחת....

2/10/2024

קראתי את הספר פעמיים. בהפרש של שנתיים. התמוגגתיי שוב מהיכולת הנדירה של אשכול כל כך לדייק את הדברים. גם את המסרים המילוליים וגם את התחושות והמצבים. כבר צמא לספר הבא

15/9/2024

מקסים

7/8/2024

מצויין!!!!! מדובר בעצם על שלושה סיפורים קצרים שלא קשורים בהכרח אחד לשני (הקשר מובן רק לאחר קריאת כל הספר וניתוח הדמויות והעלילה)- לא בהכרח מה שהובן מתקציר הספר. ועדיין מדובר בספר משובח ומומלץ מאוד!

20/7/2024

וואו איזה ספר. מרגש. אנושי. נוגע. מדהים.

10/2/2024

נקרא בשקיקה

1/10/2023

ספר מדהים! אשכול נבו הוא ללא ספק סופר מעולה!

9/9/2023

ספר חכם ומרגש, דמויות מעניינות. כתיבה מעולה

1/9/2023

אהבתי מאד!

18/7/2023

מדהים ,מרגש. מעלה דמעות .

1/7/2023

סיפורי חיים מרתקים ומעוררי מחשבות. . נהנתיני

13/4/2023

מרגש וסוחף. שלושה סיפורים נהדרים.

4/4/2023

וואו, פשוט וואו👌 ספר אדיר של סופר מצויין. אם היה אפשר לתת יותר כוכבים היתי נותן בכיף. הנה, מצאתי עוד כמה: ⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐ תהנו..

31/3/2023

הרמתי את הספר בדיוק פעמיים ופעם השניה גם סיימתי אותו. עד כדי כך הוא היה סוחף, אמיתי ומעורר הזדהות.

6/3/2023

מאוד טוב! מעניין ומפתיע! מומלץ

14/12/2022

מסע יפה ומסקרן כואב ונוגע ללב מזכיר שכל אחד נושא כאב אחר שאין טוב מוחלט או רע מוחלט שלפעמים בוחרים בחירות בלתי אפשריות

8/12/2022

זורם, קולח, מעורר מחשבה.מאוד אנושי...אהבתי

19/11/2022

מצויין

23/10/2022

מעולה

15/10/2022

ספר מרגש וסוחף, מומלץ

13/10/2022

מקסים !!!

19/8/2022

ספר מצוין זורם, סוחף ומדויק

23/7/2022

אשכול נבו - זה כל הסיפור

1/6/2022

3 סיפורים מרגשים ומרתקים. נהניתי מאד

22/5/2022

מעולה

8/5/2022

ספר מעולה

7/5/2022

ספר מעולה ונהדר ורק חבל שעשו ממנו סרט בלתי נסבל, מלודרמה זולה וגם ארוכה בלי סוף ובלי שום הצדקה

18/4/2022

נהדר

9/4/2022

ספר מרתק. אי אפשר לעזוב אותו לרגע.

6/3/2022

מעולה!

3/1/2022

ספר סוחף קראתי ביומיים

3/12/2021

לוקח זמן להבין את הקונספט של הספר , אחרי שמבינים נהנים

15/11/2021

נפלא, פשוט נפלא. סיימתי לקרוא תוך יממה. פשוט נוגע בלב.

6/10/2021

מעניין ואנושי

28/9/2021

הספר הכי טוב שנכתב

5/9/2021

הספר התחיל קצת לאט ולא מעניין. עם התקדמות הקריאה, הנושאים נהיו יותר יותר מעניינים. הסיפור השלישי הוא הנפלא מכולם. עם זאת, לא ברור לי מה הקשר בין שלושת הקומות, הסיפורים.

17/7/2021

מדהים!!!

6/7/2021

מיוחד ומרתק

2/7/2021

מעולה,קראתי אותו בנשימה אחת

28/6/2021

הנאה צרופה קראתי אותו בנשימה אחת פשוט כיף

3/6/2021

מדהים

31/5/2021

וואו

29/5/2021

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בכלל ואחד הספרים הטובים ביותר של אשכול נבו בפרט. תענוג צרוף. קראתי אותו מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה. כמעט. אשכול מתאר את המצבים ואת הלך הרוחות בצורה אמנותית. הוא ממש חודר לנבכי הנשמה של גיבוריו ומציג אותם כאילו הוא עצמו הדמות המתוארת. מומלץ ביותר לקריאה.

9/5/2021

היכולת של אשכול נבו לכתוב דמויות שכל כך קל וטבעי להתחבר אליהן היא לא פחות ממופלאה

8/5/2021

תענוג צרוף

14/4/2021

מעולה. מרגש ופותח צוהר לעולמות אחרים.

5/4/2021

פתחתי יחסי אהבה שנאה לספר. סבלתי ונהנתי. יש פה שלושה סיפורים שבכל אחד מהם יש שגעון מסויים. הספר גורם לך לחשוב על החיים. הספורים ובמיוחד האחרון מרגשים. מאוד מומלץ.

16/3/2021

מעולה ומרגש

22/2/2021

נהדר. כתוב כל כך כנה.

24/1/2021

טוב. מדוייק ומתוסרט. שומר על מתח ואמינות.

22/1/2021

מרגש, סוחף, אמיתי

17/1/2021

מרגש. סופר נפלא. דמעות.

16/1/2021

ספר מצוין ומעורר הרבה חרטות על העבר

22/12/2020

לא פחות ממצויין

30/10/2020

נפלא. קראתי ללא הפסקה

20/10/2020

פשוט מעולה.

11/10/2020

נהניתי מאד

2/10/2020

נהנתי מאד ונסחפתי לעולם שלושת הסיפורים היפים והמרתקים שבהן גיבור כל סיפור מגלגל בפנינו את העלילה בדרכו הייחודית.

14/8/2020

קליל, כיף לקרוא ואין על אשכול נבו שיודע לעשות את הדבכים ברמת כתיבה גבוהה ונעימה לעין

8/8/2020

ספר נהדר. אשכול נבו מפליא להיכנס לנבכי נפשן של הדמויות השונות, לספר את סודותיהן באופן כל כך חיי עד שלא ניתן להרפות מהספר. רבדים שונים מתגלים בספר והוא כולו בנוי על הומאז לפרויד ותיאוריית שלוש הקומות שלו. ספרות איכותית אמיתית. * רק תיקון קטן נדרש- חקלאות לומדים בפקולטה לחקלאות ולא במכון ויצמן.

6/8/2020

ספר פשוט מעולה

5/8/2020

ספר מצויין

30/7/2020

אי אפשר להפסיק לקרוא

24/7/2020

מעולה. נהניתי מכל עמוד.

12/7/2020

Loved it! Couldn’t stop reading

2/7/2020

וואלה....אחלה ספר...

29/4/2020

עוד ספר מושך של אשכול נבו. הסיפור השלישי, היה בעיני טוב בכמה רמות מהשנים שלפניו ובהחלט אפשר לקרוא רק אותו..

27/4/2020

כיף!

21/4/2020

מצוין. כתוב נהדר. שומר על מתח ומפתיע. עם זאת יש הרבה עומק מחשבה בספר

10/4/2020

מדהים.

1/4/2020

אשכול נבו. לא צריך להגיד יותר מזה. מאותם מתי מעט שהם סופרים אמיתיים, שכל יצירה שיוצאת מתחת ידיהם אוחזת בך ולא מרפה מהעמוד הראשון ועד העמוד האחרון ואז משאיאה אותך עם צער שזה כבר נגמר. רחוק שנות אור מכל מיני כותבי אינסטנט מודרניים, שגדלו על סדנות כתיבה ועשו "מחקר" ואז כתבו ספר לפי כל הכללים, אבל בלי נשמה ובלי הקסם המשכר הזה שיש לסופרים אמיתיים מבטן ומלידה. והספר הזה, כמו הקודמים שקראתי, פשוט נפלא. קראתי אותו ברצף באחר צהריים אחד. כל אחד מהסיפורים רקום ביד אומן, מרתק, מסקרן ומפתיע, משרטט בצורה אמינה את דמויות הגיבורים וגורם לך להתחבר מייד לתוך חייהם ועולמם, עד כי קשה לך להיפרד מהם כשהספר מגיע אל סופו. האם יש סימן מובהק יותר לספר נהדר?! מומלץ בכל פה!

30/3/2020

מרתק, קראתי ביומיים בלי הפסקה.. אי אפשר להניח ...

25/3/2020

מעולה,אשכול נבו לא מאכזב!

10/2/2020

סיפור מצויין, נקראה ברצף ובעניין

24/1/2020

הספר נגע בי באופן מאד אישי ופנימי. איך הוא יודע?

6/1/2020

ממש אהבתי- כתיבה מהממת

7/11/2019

ספר נהדר לא יכולתי להוריד אותו מהידיים! אהבתי את הקישור בסיפור האחרון לכל המסגרת של הספר, אשכול נבו כותב מהנה וסוחף.

31/7/2019

אחללה ספר

18/5/2019

ספר נפלא,חבל שנגמר,חבל שאין קומה רביעית

3/5/2019

ספר שנוגע לך בתוך חדרי הלב בועט בבטן ושוזר קשרים אמיתיים ושאינם; בכי אמיתי שנובע מפחדים של הורים

4/2/2019

איזה באסה שנגמר לי הספר
אני רוצה עוד עוד
לא רוצה להיפרד

22/8/2024

מומלץ!

10/2/2024

מעולה

15/10/2023

מצוין

30/9/2023

ספרות חכמה, קולחת, עשירה בתיאורים וכל כך ישראלית! מומלץאל אף שבקטעים מסויימים הוא מעט ”חופר” וחוזר על עצמו.

31/5/2023

קליל, מרתק, משאיר טעם של עוד

3/11/2022

ספר מעניין. מעורר מחשבה

27/5/2022

מעניין.

11/3/2022

זורם ומעניין דילגתי יחסית הרבה

28/2/2022

השם שלוש קומות מעניין, ורק בקומה השלישית, בסיפור השלישי הפשר מובן. כך גם התפתחות העלילה, שהגיעה לשיאה בסיפור השלישי של דבורה. סיפור שהיה לטעמי הקשה והעוצמתי מכולם.

15/11/2021

כתוב מגניב. בכל קומה דמות מספרת לאדם "נסתר" שקשור אליה אך לא נוכח בסיטואציה המדוברת. הקשר בין הקומות (שלושת הפרקים) חביב אם כי רופף. יש תחושה של שלושה סיפורים נפרדים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ומעניין באופן שונה. שני הסיפורים הראשונים חביבים בעוד השלישי הכי מוצלי בעיניי.

25/8/2021

ספר נחמד מעניין ומקורי. קצת תמים. קצת מעייף לפעמים לרוב מרתק.

3/8/2021

מאד נהניתי מהקריאה. הייתי נהנית יותר אם היה גם פרק ב' לכל אחד מהסיפורים.

11/3/2021

מרתק, 3 סיפורים טובים ומלמדים שהספר ביופיו שואב לכל אחד מהם.

15/2/2021

Original, captivating, as an ex Israeli learned a lot about the new Israel.

6/2/2021

סגנון הכתיבה הייחודי של נבו בהחלט מהנה וגורם לך לקרוא בנשימה אחת. באופן אישי יש לי תחושה שנבו נמנע מלהתעמת עם כתיבת הסוף (גם בספריו האחרים) ולהכריע באיזשהי צורה. בכל מקרה, קליל וכיפי ובהחלט מומלץ.

17/10/2020

ספר טוב. כשסיימתי אותו רציתי לקרוא עוד.. נגמר לי מהר מדיי. מה קורה בקומה הרביעית? היה קשה להניח אותו בצד..

2/9/2019

לא עפתי על הספר. הראיון האחרון שלי יותר טוב.

31/10/2021

ספר כתוב טוב, מותח ומעניין, אבל הסופר פחדן- מעמיד בפני הדמויות שלו מצב בלתי אפשרי ובורח. חבל!.

1
7/1/2024

מעניין, מקורי, חומר למחשבה

10/10/2022

ספר כתוב טוב וזורם, אבל לא הרגשתי שהוא סוחף אותי או מרגש אותי במיוחד.

19/4/2022

אחלה

26/2/2022

עריכה מסיבית לא הייתה מזיקה

17/8/2019

סיפור המסגרת שמאחד את שלשת הסיפורים מאולץ משהו, אבל תחת ציפוי עבה של פרטים מיותרים ותחבולות ספרותיות שמאריכות אותו ללא צורך, ושבהחלט ניתן לדלג אליו ולפסוח על קודמיו, לדעתי, הסיפור השלישי בבסיסו נוגע באיזו אמת הקשורה ליחסים בין הורים והאנשים המובוגרים, הזרים, שהיו ולא תמיד נותרו, ילדיהם.

14/4/2025

לא הצלחתי לסיים את הספר, הוא לא משך אותי.

סקירות וביקורות

ממדיה האפלים של ההורות הישראלית עמרי הרצוג מוסף הספרים, הארץ 12/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
עוד מהרומנטיקה האורבנית שהוא מצטיין בה נמרוד עופרן וואלה! 13/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
שלוש קומות אשכול נבו

קומה ראשונה

מה שאני מנסה להגיד לך זה שמתחת להפתעה היה עוד עניין שאיילת ואני לא העזנו לדבר עליו, והוא שבאיזשהו מקום ידענו — אתה יודע מה, אני ידעתי — שזה יכול לקרות. הסימנים היו שם כל הזמן אבל העדפתי להתעלם. מה יותר נוח משכנים ששומרים לך על הילדה? תחשוב על זה. חמש דקות לפני שאתה צריך לצאת אתה פשוט לוקח אותה, כמו שהיא, בלי תיקים, בלי עגלות, דופק על הדלת ממול, וזהו. היא מאושרת ללכת אליהם. הם מאושרים לקבל אותה. ואתה מאושר להתפנות לעניינים שלך. וזה יוצא גם יותר זול מבייביסיטר רגיל. כאילו, לא נעים לדבר על דברים כאלה, אבל אין לי כוח לצנזר, אז אני פשוט אספר לך הכול, ואתה תבטיח לי שלא תכניס את זה לאחד מהספרים שלך, הא?
לזוג כזה של פנסיונרים אין מושג מה המחיר של שעת בייביסיטר בשוק החופשי. הם לא חלק מרשת המידע של הבייביסיטרים. מה שאומר שאתה יכול לקבוע איזה מחיר שבא לך. אז קבענו להם. עשרים שקלים לשעה. לפני תשע שנים זה עוד היה סביר. נמוך אבל סביר. בינתיים המחיר הממוצע באזור שלנו טיפס לארבעים, ואנחנו נשארנו על עשרים. מדי פעם איילת היתה מזכירה לי, אנחנו צריכים להעלות להם, אתה יודע. ואני הייתי אומר, כן, ברור, נעלה להם. אבל נשארנו על עשרים. והם לא אמרו כלום. אנשים מנומסים כאלה, יקים, הוא מסתובב בבית עם חליפה ועניבה, היא מורה לפסנתר בקונסרבטוריון, משתמשת במילים כמו במטותא. גם אם הם רצו להגיד משהו, הכבוד היקי שלהם לא נתן להם. ואנחנו אמרנו לעצמנו — טוב, אולי לא אמרנו בקול רם, אבל חשבנו — מה כבר יש להם בחיים המשעממים שלהם, אלה. שיגידו תודה. הם אלה שצריכים לשלם לנו על הזכות להיות עם עופרי.
אני לא זוכר בת כמה בדיוק היא היתה בפעם הראשונה ששמנו אותה אצלם, אבל זה היה בגיל די מוקדם. כמה זמן לוקח עד שאפשר לשכב עם אישה אחרי שהיא יולדת? חודש? חודש וחצי? מזה זה התחיל. מהקטע של הסקס. בחודש האחרון של ההיריון לאיילת כבר היתה רעלת. ואי אפשר היה לגעת בה. חודש אחרי הלידה עוד היו לה דימומים. ואני, אני כבר חרוך בקצוות מרוב חרמנות. כמו הברכות יום הולדת שהיו מכינים פעם, זוכר? בחיים לא היה לי דבר כזה, באמצע פגישה הייתי יכול לבהות באיזו לקוחה ולחשוב איך אני תופס אותה, מכניס אותה לשירותים וקורע לה את הבגדים. והקטע הוא שנשים קולטות את הרעב הזה. מלא התחילו איתי בתקופה ההיא. מלא. וזה לא שאני איזה בראד פיט. קיבלתי מהמדריכה של הספינינג אס־אם־אסים שאתה לא מאמין. אני אראה לך בהזדמנות. אבל התאפקתי. נשכתי את השפתיים חזק, ואיילת מצִדה העריכה את זה. היא לא אמרה, "אני מעריכה את זה," היא לא תגיד דבר כזה. אבל כל הזמן היא היתה אומרת לי: אני מתגעגעת למגע שלך, זה חסר לי כמו שזה חסר לך. וערב אחד היא הציעה: בוא נשים אותה אצל הרמן ורות לכמה דקות. והעבירה לי אצבע על הכתף, לאט. שזה מין סימן שיש לנו.
זה היה רעיון שלה. אני סגור על זה. את הפעם הראשונה איילת יזמה. ניגשנו ביחד ודפקנו להם בדלת ושאלנו אם הם יכולים לקחת את עופרי לכמה דקות. אני חושב שהם הבינו בדיוק מה קורה. מה הדחיפוּת. הם מהזוגות הוותיקים האלה שאתה יכול לראות שעדיין יש ביניהם איזה גחל. הרמן גבוה כזה, זקוף. נראה כמו קנצלר גרמניה. ולרות יש שיער לבן, ארוך, שאסוף תמיד בקוקו, וזה גורם לה להיראות יותר אישה מאשר זקנה. היא שאלה את איילת מתי עופרי אכלה בפעם האחרונה, ואיילת אמרה שהיא לא אמורה להיות רעבה, ובכל מקרה, זה רק לכמה דקות. היא שאלה אם היא לוקחת מוצץ וביקשה שנשאיר לה גם חיתול, ליתר ביטחון. ואז הרמן התחיל לעשות לעופרי קולות מצחיקים כאלה ודיגדג לה בבטן עם הקצה של העניבה שלו. עופרי חייכה אליו. החיוכים בגיל הזה אינסטינקטיביים, לא אמיתיים, אתה יודע. ובכל זאת אמרתי לאיילת, תראי איך היא מחייכת אליו. ורות אמרה, ילדים משתגעים על הרמן.
עופרי לא היתה מוכנה ללכת עם כל אחד, שתבין. אפילו עם סבתא שלה היא היתה בוכה בתור תינוקת. אבל איך ששמנו אותה על רות היא התרפקה עליה, הניחה ככה את הראש על החזה שלה ושיחקה לה בשיער הארוך שלה עם האצבעות. רות אמרה, שה, שה, שה, וליטפה לה את הלחי, ואיילת התכופפה לגובה של רות ואמרה לעופרי, עוד כמה דקות אנחנו חוזרים, טוב, מתוקה? ועופרי הסתכלה עליה במבט החכם שלה ואז העבירה את המבט אלי. והיה נראה שהיא הולכת לבכות. אבל לא. היא רק התחפרה יותר עמוק בחזה של רות, שאמרה, אנא מכם, במטותא, הסירו דאגה מלבכם, הרי גידלנו שלושה ילדים וחמישה נכדים, ואיילת עוד פעם אמרה, זה רק לכמה דקות, וליטפה את עופרי ליטוף אחרון, על הלחי.
איך שהדלת של הדירה שלנו נטרקה מאחורינו תפסתי לה את התחת, אבל היא קפאה ואמרה: רגע, אתה לא שומע בכי? עצרנו והקשבנו, אבל חוץ מהקולות הרגילים של גרירת רהיטים אצל האלמנה שגרה מעלינו לא שמענו כלום. חיכינו עוד כמה שניות, ליתר ביטחון, ובסוף איילת לקחה לי את היד ואמרה, רק אנא ממך, במטותא, בלי פוֹר פּליי, הא? ומשכה אותי אחריה לחדר השינה.
הנכדים של הרמן ורות מפוזרים בכל העולם. שניים בווינה. שניים בְּפּאלו אלטו. והגדולה חיה עם אמא שלה בפריז ובאה לבקר כל קיץ ומשגעת את הנערים של השכונה עם המיני הגזור שלה והעור השזוף והעיניים הירוקות. הם מחכים לה מתחת לבניין כמו חתולים מיוחמים, והיא משחקת איתם. נוגעת בהם ככה, עם היד, תוך כדי דיבור, אבל לא נותנת להם לגעת בה. צרפתייה קטנה כזאת. כבר הולכת עם עקבים. שמה בושם של מבוגרות. בקיץ שעבר רות שלחה אותה לבקש מאיתנו ביצים ופתחתי לה בלי חולצה, אז היא אמרה לי, במבטא צרפתי, מיסייה ארנו, תשים חולצה, זה לא מכובד ככה עם גברת, וציחקקה מין צחקוק כזה, פלרטטני. הבאתי לה את הביצים בלי לצחוק בחזרה, וחשבתי שמרגישים שאין לשרלילה הזאת אבא. שאם הייתי אבא שלה הייתי אומר לה להוריד את המיני הזה. אבל עזוב, עוד נגיע אליה.
גם הנכדים האחרים של הרמן ורות באים לבקר פעם־פעמיים בשנה. ואז הבית שלהם, שבדרך כלל לא שומעים מהכיוון שלו כלום חוץ מצלילים של פסנתר ואת הסאונד של הערוץ הגרמני בכבלים, נהיה פתאום רועש ומלא חיים. הרמן בונה להם כל מיני מתקני שעשועים בגינה. לפני הפנסיה הוא עבד בתעשייה האווירית, אז יש לו טאצ' לדברים האלה. הוא עושה להם נדנדות ומגלשות וסולמות ובונה להם גם טיסנים קטנים שהם יכולים להפעיל עם שלט רחוק. אם זה קיץ אז הוא מוציא להם מהמחסן ברֵכה. ענקית כזאת, מפלסטיק קשיח. ובתוך הברֵכה הוא מרכיב נושאת מטוסים שעליה הם צריכים לנסות להנחית את הטיסנים. אחר כך הוא שולף את הנושאת מטוסים החוצה והם מחליפים לבגדי ים ונכנסים לברֵכה ומשפריצים אחד על השני. אבל בלי להשתולל. ילדים מחונכים כאלה. לא מכאן. אוכלים עם סכין ומזלג. אומרים לך שלום בחדר מדרגות.
כשהנכדים שלהם טסים בחזרה למדינות שלהם הרמן ורות בדיכאון. זה ממש נוהל. יום אחרי הטיסה הדלת שלהם נעולה וברור לך שאין מה לדפוק. אי אפשר להסביר את זה, כאילו יש בדלת איזה כובד שמשדר: לא עכשיו. יומיים אחרי שהנכדים נוסעים הם בעצמם דופקים בדלת שלנו ואומרים שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להביא להם את עופרי. הרמן אומר לעופרי: תני להרמן נשיקה. ומתכופף לגובה שלה ומפנה אליה את הלחי. והיא מנשקת אותו בזהירות, בשביל לא להידקר מהזיפים. ורות אומרת לאיילת: אפשר גם לזמן קצר. בלי כסף. ומוסיפה בקול שקט, כמעט בלחש, להרמן כל כך קשה כשהנכדים עוזבים אותנו. יומיים שהוא לא ישן, לא אוכל, לא מתגלח. אינני יודעת מה לעשות איתו.
הקטע של הנשיקה, למשל. כשאמרתי לךָ קודם שהיו סימנים — התכוונתי לדברים כאלה. זה התחיל מזה שהוא היה מבקש מעופרי נשיקה כשהיא היתה מגיעה אליהם. וכשהיא היתה נפרדת מהם. שתי נשיקות. אחת על כל לחי. אבל בשנה האחרונה הוא היה יכול פתאום לפתוח את הדלת סתם ככה, כשאנחנו בחדר המדרגות, בדרך החוצה, או בדרך חזרה הביתה, להתכופף ולקרוא לה: הי, עופרי, תני להרמן נשיקה.
כשאני מספר לך את זה עכשיו בא לי למות: יש יותר כתובת־על־הקיר מזה? אבל לא רצינו לראות את הכתובת, זה מה שאני מנסה להגיד לך. אמא של איילת היא לא בן אדם שאתה רוצה להשאיר לבד עם ילדים. ההורים שלי יצאו לפנסיה ונסעו לחוץ לארץ כל הזמן. נסיעות ארוכות כאלה. דרום אמריקה. סין. נזכרו פתאום להיות מוצ'ילרים. ובדיוק אז יעלי נולדה. והיה לה את הסיבוך הזה בדרכי הנשימה. בילינו שבועות ב"שניידר" ליד המיטה שלה, עשינו משמרות, איילת ואני, ולמי שהיה במשמרת היה אסור להירדם, כי אולי בדיוק בשנייה שנעצום עין היא תפסיק לנשום, ומהמשמרת אתה רץ ישר לעבודה, אין אפילו זמן לעבור בבית להחליף בגדים. אני לא מתרץ, אני רק אומר שהיינו זקוקים להרמן ורות יותר ויותר. אחרי הצהריים, בערב, בסופי שבוע. לפעמים היינו שמים אצלם את עופרי רק לגשר של חצי שעה. לפעמים לחצי יום.
פתאום אני נזכר — איזה קטע, שכחתי מזה לגמרי — בוקר אחד, כשאיילת הגיעה להחליף אותי במשמרת בוקר ב"שניידר", היא סיפרה לי חלום שהיא חלמה בלילה: שנינו מחכים מחוץ לחדר הניתוח. אבל הילדה שמנותחת, הילדה שבסיכון, היא עופרי ולא יעלי. והיא לא בת שבע בחלום, אלא בת שנה. והרופא המנתח, זה שיוצא מחדר הניתוח לבשר לנו על התוצאות, הוא הרמן. רק שבמקום חלוק של רופאים הוא לובש חלוק של חולים, כזה שפתוח מאחור. היא לא רואה את הפתח בחלום. רק יודעת שהוא קיים. והרמן מעביר לה אצבע בין הגבות ואומר לה: עופרי תחיה. והיא מתפלאת שהוא מדבר על עופרי ולא על יעלי, אבל לא רוצה לשאול כדי לא לקלקל את ההקלה.
לא פירשתי לה את החלום. מה פתאום. כשרק התחלנו לצאת, בחיפה, ניסיתי לפרש לה פעם חלום והיא אמרה לי שאני גרוע בזה ושעדיף שאני אסתפק בלהקשיב. אבל גם אם הייתי מפרש לה, לא הייתי מחבר את זה למה שקרה שנה אחר כך. בטח הייתי אומר לה משהו כמו: אולי את מעדיפה בחלום, רק בחלום, שעופרי תהיה חולה, כי היא יותר חזקה אז יש לה יותר סיכוי לעמוד בזה.
ככה זה. עד שאין לך ילדה שנייה אתה לא באמת מבין את הילדה הראשונה שלך. בזכות יעלי הבנו כמה עופרי יוצאת דופן. כמה זה נדיר, השקט הזה שלה. החוט שדרה. כל הגננות והמורות תמיד אמרו לנו שהילדה בוגרת מאוד לגילה. אבל אנחנו היינו צריכים לעבור את יעלי, עם כל הדרמות שלה, כדי להבין על מה הם מדברים.
אני אגיד לך משהו שיישמע רע, אבל לא אכפת לי: באיזשהו אופן זה היה יותר קל אם מה שקרה היה קורה עם יעלי. אצלה הכול פשוט: כשהיא עצובה היא בוכה. כשהיא מתוסכלת היא נשכבת על הרצפה וצורחת. עופרי לא צורחת. היא מעכלת. מהרהרת. שוקלת עם עצמה את הדברים. ואין לך מושג מה קורה אצלה בפנים. רק לפעמים, בסוף, היא משחררת כמה מילים מדויקות. ואז חוזרת להתבונן על העולם, לקלוט כל מה שהיא יכולה. הילדה מכ"ם, אני אומר לך. כשהיא היתה קטנה היא היתה מרגישה מראש ריבים של איילת ושלי, רק מהאנרגיות בחדר, והיתה נעמדת בינינו ואומרת: אבא, אל תריבו.
היא גם היתה הראשונה שקלטה שמשהו לא בסדר עם הרמן. אפילו לפני רות. יום אחד היא חזרה מהם ואמרה: הרמן התקלקל. מה זאת אומרת התקלקל? הוא כל הזמן שוכח דברים. איזה דברים? איפה הוא שם את המשקפיים, איפה היציאה לגינה, את השם שלו. אולי הוא משחק איתך, עופריקי? אולי זה מין משחק כזה? לא, אבא, הוא התקלקל.
כמה ימים אחר כך הם דפקו אצלנו בדלת בערב. שניהם. הרמן ישר ניגש לעופרי, ביקש ממנה נשיקה, ואז ירד על ארבע כדי שהיא תרכב עליו ברחבי הסלון. רות הושיטה לאיילת צלחת עם פרוסות מהעוגת שַיש שלה ושאלה אם אפשר להשתמש בפקס שלנו. מדי פעם הם היו משתמשים בפקס שלנו, או מבקשים מאיילת עזרה עם המחשב הישן שלהם שנתקע כל הזמן. ואנחנו היינו מבקשים מהם חלב. או ביצים. או בצל. אצלנו זה לא כמו אצלכם בתל אביב, אין מקומות שפתוחים עשרים וארבע שעות, ואם אתה נתקע בלי רסק עגבניות לשקשוקה זה אומר שאין שקשוקה. גם הם לפעמים היו נתקעים בלי שמן או סוכר. אם כי פחות מאיתנו. זה לא היה באמת מאוזן, אבל אף פעם לא טרחנו לאזן. להפך. אמרנו לעצמנו שזה כל היופי. שכנים כמו פעם. לפני שאנשים נהיו אינטרסנטים. אני אגיד לך יותר מזה: כל פעם בשנים האחרונות שחשבנו לעבור לדירה יותר גדולה, כדי שלכל ילדה יהיה חדר משלה ולאיילת יהיה חדר עבודה נורמלי, אחד מאיתנו, כל פעם מישהו אחר, היה אומר, אבל מה נעשה בלי הרמן ורות? ובזה זה היה נגמר.
אז באותו יום רות נכנסה לבקש להשתמש בפקס, אבל לא הלכה ישר לפינת העבודה כמו תמיד אלא התעכבה בכניסה. השיער שלה, שתמיד אסוף בקוקו, היה פזור, והיא העבירה בו אצבע ואמרה בקול שקט: משהו קורה להרמן. משהו לא בסדר איתו. אתמול שבתי מהעבודה ומצאתי אותו משוטט ברחוב, שואל עוברי אורח היכן הוא גר.
איילת שאלה אותה אם היא רוצה לשתות משהו והציעה לה לשבת, ורות נאנחה והתיישבה. הרמן המשיך לדהור עם עופרי בסלון. ואני החזקתי את יעלי על הידיים כדי שאיילת תוכל להכין לרות קפה שחור עם חלב. רות אמרה, כל השעות האלה לבד בבית, זה לא מיטיב עמו, ואיילת אמרה, אפשר להשתגע מלהיות לבד בבית כל היום, ואני אמרתי, כן, זה מה ששבר אותי כשהייתי עצמאי. ורות אמרה, אבל מה לעשות שאני חייבת להמשיך ללמד, הפנסיה שלו לא מספיקה לנו.
תגידי, שאלתי אותה, אנחנו לא חייבים לכם כסף?
הרמן בינתיים התיישב על הספה שלנו, הקפיץ את עופרי על הברכיים ושר לה, "הופָּה הופָּה רַייטר," שזה האַנְדִיגִידָן של היֵקים. היא צווחה מרוב עונג. וחשבתי לעצמי שהיא קצת גדולה בשביל המשחקים האלה. קצת גדולה בשביל להיות על הברכיים שלו, בשביל שהוא ישים את הידיים שלו על הירכיים שלה. ורות אמרה, עִזבו שטויות, שלמו מתי שיהיה לכם. הילדה שלכם היא מקור של אושר בשביל הרמן. וזה הכי חשוב, במיוחד עכשיו.
איילת אמרה לה, תשתי את הקפה שלך, ורות עצרה כדי ללגום ואז המשיכה: הוא היה הבחור הנאה ביותר בקיבוץ. העיניים האלה שלו. כחולות־אפורות. כמו של חתול. עם השיזוף של ארץ ישראל. אני הייתי חדשה. הגעתי ישר מהאונייה. כשראו שאני לא מפסיקה להסתכל עליו הזהירו אותי: זה, מחליף בחורות כמו גרביים. ורק דבר אחד מעניין אותו אצל הבחורה. אבל לא היה אכפת לי כל מה שאמרו על הרמן. חשבתי לעצמי: טוב, הוא כך מפני שהוא עוד לא פגש אותי!
נו, וצדקת? איילת חייכה. ורות הסתכלה על הרמן ועופרי ברצינות גמורה ואמרה: צדקתי וטעיתי. והשתתקה פתאום. ולגמה מהקפה. ועוד פעם העבירה בשיער אצבע ארוכה, של פסנתרנית. אז איילת אמרה לה שאם היא צריכה עזרה בתקופה הקרובה אנחנו כאן, ואני הוספתי, אל תתביישי, באמת. ורות אמרה, תודה, באמת תודה, אתם שכנים נפלאים.
בלילה אמרתי לאיילת: אין מצב שעופרי נשארת עם הרמן לבד יותר. ואיילת אמרה, כן, אתה צודק. אנחנו גם צריכים לשלם להם. זה לא בסדר שאנחנו גוררים את זה ככה. יש לך מזומן? לא. תוציא מחר? כן, בטח, כמה אנחנו כבר חייבים להם? לא יודעת, הרבה, לפחות שש מאות, שבע מאות. בסדר, אני אוציא אלף.
לא הוצאתי אלף למחרת. גם לא חמישים.
בשבוע שלאחר מכן שמנו את עופרי עוד פעמיים אצל משפחת וולף. בשתי הפעמים זה היה כשנסענו עם יעלי לבדיקות ב"שניידר". בשתי הפעמים רות היתה בבית. בשתי הפעמים, כשחזרנו, לא היה שום דבר יוצא דופן בחיבוק שעופרי נתנה לנו. היא המשיכה לספר לנו על הקלקולים של הרמן, איך הוא שם סוכר במקום מלח בחביתה־עם־נקניק, איך הוא ניסה להשתמש בשלט של המזגן בשביל להדליק את הטלוויזיה. היא סיפרה את זה בעיניים נוצצות משמחה. מסתבר שהרמן הצליח לשכנע אותה שהכול מין משחק, שבו יש לה, הקטנה, תפקיד חשוב: להזכיר לו את הסדר הנכון של הדברים, להביא לו את השלט המתאים, להראות לו איפה העציצים שצריך להשקות, להגיד לו איזה יום היום.
איילת אמרה לי, שִי אִיז סוֹ אינוֹסֶנט. סמארט אֶנד אינוֹסֶנט. ואני אמרתי, סוּן שִי ווּדנט בִּי אינוֹסֶנט אֶני מוֹר, אִיט אִיז ג'אסט א מאטר אוֹף טיים. ואיילת — לא פראיירית, היא ישר קלטה שאני עוד פעם מכוון אותנו לשיחה של לעשות־עוד־ילד — אמרה לי, תשכח מזה, ארנון. אלא אם כן אתה זה שתהיה בהיריון. ואני אמרתי, אינגליש, בייבי, אינגליש, ועופרי אמרה, אמא, באמת, בנים לא יכולים להיות בהיריון. ואיילת אמרה, אני לא חברה שלך, עופרי, אל תדברי אלי בטון כזה, ועופרי אמרה, מה את רוצה ממני, למה את כל הזמן כועסת עלי, ואני אמרתי, שִי אִיז רַייט, יוּ נוֹ. ואיילת אמרה, אל תתערב.
זה מסובך ביניהן, בין עופרי לאיילת. תמיד היה. אולי לא בשנה הראשונה, כשעופרי היתה על הציצי שלה. אבל מרגע שעופרי הפסיקה לינוק והתחילה לדבר נהיה ביניהן המתח הזה. רגע אחד הן החברות הכי טובות, פוצי ומוצי, ורגע אחרי זה הן עטות אחת על השנייה בציפורניים שלופות. והבעיה היא שזה לא כוחות. עופרי חזקה, חזקה מאוד, אבל אין לה סיכוי כשאיילת נכנסת בה עם כל האיילתיוּת שלה. היא קוראת לזה גבולות. הילדה חייבת גבולות. אבל אני מהתחלה הרגשתי שיש פה יותר מזה, שיש איזה רוע בצורה שהיא מדברת אליה. איזה עוקץ שמוסווה טוב־טוב בדבש. מה למשל? היא מסוגלת להגיד לה: תראי כמה חברות באות ליעלי. רק את קבורה במיטה כל היום עם הספרים שלך, לא חבל, מותק? או: נראה לך שעד מחר תצליחי להחליט מה ללבוש, יפה שלי? או: כדור הארץ לעופרי! כדור הארץ לעופרי! את מקשיבה בכלל למה שאני אומרת?! גם כינויי החיבה שהיא נותנת לה — אסטרו, חלומית, שתקוּנָה — תכל'ס, יש בהם יותר ביקורת מאשר חיבה. ולפעמים, כשהיא חוזרת מאוחר מהמשרד ועופרי עושה משהו מתריס שלא מוצא חן בעיניה, או סתם שקועה בעולם הפנימי שלה ולא עונה לה, היא יכולה ממש לאבד את זה ולהטיח בילדה משפטים כמו: אני אמא שלך אז אני חייבת לסבול אותך, אין לי ברֵרה. אנשים אחרים פשוט יקומו וילכו אם תתנהגי אליהם בצורה כזאת. או — בחיי שהיא אמרה לה את זה — מה עשיתי רע שקיבלתי עונש כמוך?
זה לא רק מה שהיא אומרת. זה גם הטון. חד כזה. חסר רחמים. למה הן ככה? לא יודע. לעופרי יש קצב אטי, קצת מהורהר. היא באמת לא שמה לב לפעמים כשמדברים אליה. וכשמאיצים בה היא עושה דווקא. ואיילת, להפך, תקתקנית. אין לה סבלנות למי שלא עומד בקצב שלה. ויש לה גם אמא מסובבת לגמרי. אולי זה גם משפיע. איילת חטפה מכות מאמא שלה כשהיא היתה קטנה. ברמת אביב הירוקה, כן? לא תגיד בלוד. ברמת אביב הירוקה אמא שלה היתה מצליפה בה עם חגורות וסרגלים. ושם לא היה אבא שיפריד. זה רק מראה לך, אגב, שאתה אף פעם לא יכול לדעת מה קורה אצל אנשים מאחורי הפלדלת.
לפני שיעלי נולדה היינו רבים המון על החינוך של עופרי, איילת ואני. היא היתה אומרת שאני מקלקל את הילדה. ואני הייתי אומר, מה מקלקל, הילדה מתוקנת, הילדה מלאך. אחרי שיעלי נכנסה לתמונה המשפחתית דברים התאזנו קצת. שולחן עומד יותר טוב על ארבע רגליים. ועדיין הרגשתי שזה קריטי שאני אהיה בסביבה לשמור על עופרי. שאיילת לא תיכנס בה יותר מדי. שלא תעשה לה נזקים שאחרי זה אי אפשר יהיה לתקן...

המלצות נוספות

עוד ספרים של אשכול נבו