אהבתה של סלטנאת

סלטנאת יעקובי נולדה בליל חורף קר בעיירה גוֹלְפַּיגאן, השוכנת הרחק מדרום־מערב לטהראן. בתעודת הזהות האיראנית נרשמה, כנהוג, רק שנת הלידה - 1930. לימים היא תחשב את תאריך הלידה כשתוסיף לחג הסוכות שלושה שבועות, אי שם בנובמבר.
פתיתי השלג צללו ונערמו בקצב גובר והולך ברחובות העיירה כאשר פקע פקק הלידה של טָאגִ׳י, אמה. היא ניתקה מהחלון, ועיניה, שעקבו עד כה אחר הלובן המכסה את כיעורו של ה׳מָחָלֶה׳, הרובע היהודי העני שבו התגוררה, נחפזו כעת לבחון את סממן הלידה. ׳״יָא חוֹדָה׳, יא אלוהים!״ התמלטה קריאה מפיה, ״הנה זה מתחיל.״ שלוש הלידות הקודמות לימדו אותה שבעוד דקות אחדות יתחילו צירי הלידה ובעוד שעתיים יפלס תינוקה את דרכו מרחמה אל אוויר העולם.
הוודאות בנוגע לעתיד להתרחש יכלה לנסוך בטאג׳י ביטחון. הן אתמול נתקפה בטירוף של סידור הבית והנה היום פקע הפקק. משמע, הכול מתנהל למישרין. אולם השלווה והיציבות מעולם לא היו מנת חלקה. אופייה היה סוער ופזיז ולשונה מהירה וחדה. כעת, נוכח מזג האוויר המתעמר, הלך לבה וגעש מזעם. עליה להזעיק מיד את המיילדת, המתגוררת במרחק שישה רחובות מביתה. ואם זו תסרב להסתכן ולצאת במזג האוויר הסוער? ואם תצא ולא תצליח להגיע? ואיך בכלל תקרא לה? בעלה יצחק עדיין לא שב ממסעותיו בכפרים, שם הוא מוכר בדים, אף שהבטיח להקדים את שובו למועד הלידה. לו היה כאן יכול היה לצאת עכשיו עם החמור, להעמיס עליו את המיילדת ולהביאה בשלום. יצחק חסר התועלת מתמהמה, ואת מי אשלח במקומו? התריסה בינה לבין עצמה.
״נָ נָ גָ׳ א ן !״
זעקתה של טאג׳י התיזה מתוכה את צרור החרדה והזעם שחשה ואת הציר הראשון, שבישר לה כי החלה הספירה לאחור. נותרו שעתיים, לכל היותר.
ננג׳אן בת השלוש־עשרה, בתה הבכורה, הגיעה במרוצה. מבטה חלף כהרף עין מפניה החיוורות של אמה אל החלון הסוער. היא הבינה מיד את המצב וגלגלי עיניה נפערו לרווחה, כמו מתחרים בהיקפו של הפה הפעור.
״ננג׳אן, ׳קוֹרְבּוּנֶת בֶּשֶׁם׳, אהיה כפרתך, לכי מהר אל השכנים, תבקשי ממישהו להביא את המיילדת.״
עוד רגע נתלו עיניה של הילדה באמה, וכבר שעטו רגליה הדקיקות אל החצר ומפיה נשמעה קריאה ארוכה לעזרה. אמה הידסה בעקבותיה וזעקותיה קרעו לגזרים את מסך השלג.
אחד השכנים מיהר ויצא מפתח ביתו, מגפי הגומי שלו עדיין אחוזים בידו. בעוד אשתו משליכה לעברו את מעילו הכבד כבר רץ אל הרחוב הסמוך לבקש חמור מידידו.
ננג׳אן האיצה באמה להיכנס אל הבית והחלה להסיר מעל בטנה את מעטה השלג שהצטבר עליה. השכנה, אשתו של השליח לדבר מצווה, קיבלה עליה את הפיקוד על הלידה. היא התאמצה להצניע את שביעות רצונה ממזג האוויר שהעניק לה את ההזדמנות להוכיח את מומחיותה בענייני לידה. היא שמה מבטחה בבעלה שיביא את המיילדת בזמן, פנתה בראש מורם אל המטבח, הבעירה את האש בגחלים, שפתה את המים בסיר הגדול והניחה אותו על אבני הכיריים. אחר שבה אל טאג׳י והניחה לצדה את המגבות הלבנות ואת ה׳חֶשְׁט׳ - הלבֵנים שישמשו בעוד זמן קצר מסעד לרגליה. ידיה שייטו במיומנות על בטנה, ומעת לעת נתנה בטון מלא חשיבות וידע חוות דעת רפואית בנוגע לאורכם של הצירים ולמשך ההמתנה הצפוי עד ללידה.
בקולה הבוטח ניסתה השכנה להרגיע את היולדת אחוזת התזזית, אך לשווא. זו היתה שקועה בדין וחשבון שניהלה נגד יצחק בעלה, שלא עמד בדיבורו ולא הגיע למועד הלידה. בהפוגות הקצרות שבהן הסיח הכאב את דעתה מכעסה, חזרה וקראה לאלוהים שישלח כבר את המיילדת. ככל שתכפו הצירים וגברו, הפכו התחנונים והגניחות ליללות לא ברורות.
מחוגי השעון נעו במהירות, כאילו אצה להם הדרך ואין להם פנאי לעצור ולהרהר באישה היולדת. בעוד כעשר דקות צפויה הלידה להתחיל.
טאג׳י שכבה פרקדן על המזרן המונח על רצפת הסלון. ה׳כּוֹרְסִי׳ שולחן ההסקה הנמוך הממוקם במרכז הסלון בתוך בור החבוי במעבה האדמה, הפיץ חום נעים. אלא שלא היה די בכך להשקיט את הרוח הלוחמנית ששרתה עליה. כל ציר נדמה בעיניה לנצח. הכאב פילח את גופה ועיוות את פניה בייסורים. ״כאב כזה אין בעולם,״ גנחה והתייפחה בעודה נעה מצד אל צד, והשכנה שבה וייצבה את הסדין הנושר מעליה בלי הרף.
שלושת ילדיה - ננג׳אן הבכורה, הבן פרג׳ בן העשר והוּרִיגָ׳אן בת השלוש, הסתתרו בביתם של שכנים אחרים, אחד מארבעת הבתים שהקיפו את החצר שבתווך, וניסו לאטום את אוזניהם, אך לשווא. הזעקות ניקבו את הקירות וחרצו בהם.
והנה נשמע קולו של החמור. אף שנעירותיו הביעו בעליל מורת רוח ואי־נחת מוחלטת מהדרך הקשה שנאלץ לעבור, הן הצליחו להאיר בחיוך של הקלה את פניהן של שתי הנשים הממתינות בסלון. הדלת נפתחה והרוח הסוערת הטילה פנימה את המיילדת ואת השכן. המיילדת היטיבה את מטפחתה על ראשה, העיפה מבט מהיר לעבר טאג׳י ועשתה דרכה אל המטבח לרחוץ את ידיה. בהגיעה אל היולדת שלפה מתיקה את האביזרים הנחוצים, ובעודה חוגרת את הסינר הבחינה בנוכחותו של השכן. היא נופפה בזרועה למולו.
״מה אתה עושה פה? ׳סָרֶה חֶשְׁט נֵשַסְטֶה׳, היא כבר יושבת על הלבנים, כורעת ללדת, ואתה עוד פה? תתבייש! תסתלק מכאן מהר!״
האיש יצא במנוסה מן הבית ומלמל דברי התנצלות. הוא הזדהה כל כך עם מצוקתה של שכנתו והתאמץ כל כך להגיע למקום עם המיילדת, שרק כעת תפס שפלש למקום לא לו.
המיילדת כרעה על ברכיה אל מול טאג׳י, העבירה את תנוחת רגליה לפיסוק רחב, הניחה שלוש ׳חֶשְׁט׳, לבנים, מתחת לכל רגל שלה כדי להגביה את האגן ובדקה את מצבה. הפתיחה המלאה של צוואר הרחם, ירידת המים ותכיפות הצירים לא הותירו מקום לספק כי הלידה התחילה. מיד פתחה בשטף ההוראות:
׳נָפָס בֶּקֶש׳, תנשמי!
׳אָרוּם בָּש׳, תרפי!
׳נפס בחש׳, ׳ארום בש׳, שוב ושוב.
ההנחיות היו מוכרות לטאג׳י, ובלידות הקודמות שיתפה פעולה ומילאה אותן בצייתנות. גם הפעם ניסתה להתרכז בנשימותיה, אך מחשבותיה התערבלו בנחשולי הכאב ויצאו מכלל שליטה. כל ציר היה מלווה בצווחות זעם חדות, גדושות בעוינות.
המיילדת אחזה ברגליה של טאג׳י והצמידה אותן אל החזה.
״׳פֶשָׁר בֶּדֶה׳ תלחצי!״
״אני לא יכולה עוד. הוא רוצה להרוג אותי, התינוק הזה.״
״הנה אני מרגישה את הראש, ׳פשר בדה׳, תלחצי!״
טאג׳י חשה כי לפיתות הכאב מוליכות אותה אל קצה. ״אני מתה, הנה, אני מתה, התינוק הזה הוא שטן. הוא הורג אותי, אי, אי.״
״חזק יותר, את כבר יודעת איך עושים את זה!״
טאג׳י לחצה בכל כוחה, ועם שאגותיה פרצו לחלל החדר הן הכאב והן הכעס האצורים בה.
כל אותה העת תמכה השכנה בעורפה המתרומם של היולדת, לפתה שוב ושוב את ידיה המונפות לכל עבר ומחתה את מצחה הנוטף אגלים אגלים של זיעה.
״תוציאי אותו כבר, אי, אי. או שאני אמות או שהוא ימות. אי, ׳חוֹדָה׳, למה אתה עושה לי את זה? תרחם עלי. תגמור עם זה כבר. למה זה לא נגמר?״
הניסיון הרב שצברה המיילדת לא הקהה את חושיה. כל לידה היתה בבחינת חוויה מרגשת עבורה, ראייה של החיים החדשים בהיווצרותם. אלא שהפעם היה עליה להתאמץ במיוחד כדי שלא לאבד את שלוותה. היא הכירה את טאג׳י וידעה כי סף הכאב שלה נמוך, כמו סף עצביה. אולם הפעם הלידה אכן היתה קשה. כל הסממנים העידו על שהתינוק כבר היה אמור להגיח, אבל הוא משתהה כל כך, ממש כאילו חרד מהעולם שמחוץ לרחם.
״עוד קצת, טאג׳י, ׳חָנוֹם׳, גברת טאג׳י. עוד קצת. קחי אוויר ותלחצי.״
״אין כבר אוויר. אני הולכת. אני מתה.״
המיילדת הידקה את ידיה אל שני צדי הראש המתקדם בתעלת הלידה.
״הראש בחוץ, טאג׳י חנום, הנה, עוד מעט הכול נגמר!״
היא ניקתה את נחיריו ואת פיו של הוולד משאריות מי השפיר, והגוף גלש והשתחל החוצה.
״מזל טוב, טאג׳י, יש לך בת, מלכת יופי. זאת מלכה אמיתית! מה דעתך לקרוא לה סלטנאת?״ קולה הצוהל של המיילדת הדהד בין כותלי הבית. היא קשרה את חבל הטבור וחתכה אותו, והבכי המיוחל לא איחר להגיע.
התינוקת הונחה בחיקה של טאג׳י, ששכבה ברפיון ובקהות חושים.
״איפה יצחק? איפה הוא? הוא לא בא בזמן ללידה. אני אראה לו מה זה לא לבוא,״ נשפה.
״טאג׳י, מה זה משנה עכשיו? ילדת, הכול עבר בשלום. תראי איזו בת יפה יש לך, תחזיקי אותה, תרגישי אותה.״
לאט ובסרבנות נשלחו ידי האם אל התינוקת. היא אחזה אותה בזרועותיה בהססנות ובחנה את גופה הצנום. מן הפנים הזערוריות הזרועות כתמים אדומים הופנו אליה עיניים עצומות, כמו לא העזו להיפקח ולתהות על העולם החדש שמחוץ לרחם. טאג׳י העוותה פניה והרחיקה ממנה את התינוקת.
״אלוהים, מה זה הפרצוף הזה? אילו כתמים דוחים. בשביל הדבר הזה התאמצתי כל כך וסבלתי את כל הכאבים? וזה אפילו לא בן.״
המיילדת לחצה על בסיס הרחם והשליה השתחררה.
״טאג׳י, את בסדר, את לא צריכה תפרים. בואי נעזור לך להיניק אותה.״
״מי זה, יצחק? הוא הגיע?״ טאג׳י שמעה את קולות השכנים הסקרנים בחוץ שקיבלו זה עתה דיווח על הלידה שהסתיימה בהצלחה.
״מה את שואלת על יצחק?״ המיילדת קירבה את התינוקת אל פטמת האם. ״תיהני מהמלאכית שהבאת לעולם. נסי להיניק אותה. תראי איך שהיא נצמדת לפטמה. איזו חכמה. כבר יודעת מה היא צריכה כדי לחיות.״
״הלא־יוצלח הזה. שילך לכל הרוחות ויסתובב בכפרים למכור את הבדים שלו עד שתצא לו הנשמה.״
״ששש... חס ושלום, לא טוב לדבר ככה,״ היסתה אותה המיילדת. עכשיו, כשהלידה כבר הסתיימה, אין השעה יפה למילים השחורות הנמלטות מפיה. ״רק עכשיו ילדת. תגידי רק דברים טובים כדי לעזור למזל הטוב לצאת החוצה. אישה יולדת צריכה לדבר טוב. הנשמה שלה טהורה, ואסור ללכלך אותה בדברים רעים שיוצאים לה מהפה.״
אולם מערבולת הזעם והטינה על התינוקת ועל יצחק המתמהמה געשה והציפה את קרביה של טאג׳י. היא טלטלה את התינוקת בכוח.
״קחו אותה ממני. אני לא רוצה אותה. התינוקת הזאת מביאה לי מזל רע. קחו אותה. קחו!״
המיילדת נחפזה אל התינוקת והניחה אותה ברכות בעריסה. השכנה ליטפה את פניה של היולדת, וירקה שלוש יריקות הצדה להרחקת עין הרע. ״הירגעי. אל תדברי. התאמצת מאוד. עכשיו רק תנוחי.״
טאג׳י עצמה את עיניה, וכעבור רגע העידו נשימותיה הכבדות כי שקעה בשינה עמוקה. המיילדת והשכנה החליפו ביניהן מבטים רבי משמעות ולאחר שרחצו את טאג׳י וכיסו אותה בשמיכה, התפנו לרחוץ גם את התינוקת.
״אלוהים,״ נשאה המיילדת עיניה אל על, ״תן לילדה הזאת כוח להתמודד עם מה שמצפה לה!״

***

למחרת בערב שב יצחק הביתה ממסעותיו בכפרים, יגע ורצוץ, ועמו יריעות הבד שנותרו מן המכירה.
בעודו מסיר את מגפיו על סף הדלת פגש בפניה החמוצות של טאג׳י שנראו כאילו עוד רגע יתבקעו מחמת הזעם.
״עכשיו מגיעים?״ נשפה לעברו ולא נתנה לו שהות להשיב, ״אתה והחמור שלך, שני המטומטמים הכי גדולים שברא אלוהים.״ היא הניחה את ידיה על מותניה והניעה ראשה כמטוטלת. ״אני מתייסרת בכאבי הלידה ואתה מגיע מתי שמתחשק לך. אני צריכה לבקש טובות מהשכנים כאילו אני אלמנה והילדים שלי יתומים.״
יצחק הניח ידו על כתפה. ״טאג׳י...״
טאג׳י סילקה את ידו כמו היה זה רמש. אגרופיה הקמוצים הונפו לעברו, וצעקותיה וגידופיה הפכו במהרה לצווחה ארוכה ובלתי נשלטת.
״מי צריך בעל כזה לא־יוצלח, לך, תחזור לכפרים שלך,״ חתמה את המונולוג.
יצחק לא ניסה שוב להסביר את חפותו. תחת זאת פרש, חמור סבר, אל פינת הסלון, ששימש גם כחדר שינה לו ולטאג׳י. את מזרנו, שבכל הימים היה צמוד למזרן אשתו, גרר בשתיקה אל פינת החדר, התכרבל עליו וכיסה את ראשו בידיו, כמו מתגונן מהדוחות הרעות הרוחשות סביבו.

כראש משפחה הכיר יצחק בחובה המוטלת עליו לכלכל את בני ביתו, והוא עמל קשות כדי לספק צורך זה. בתחילה הקים חנות צנועה לממכר בדים. במשך שנים היתה החנות מקור פרנסה בטוח והניבה שכר נאה. יצחק קנה פרות, חמורים ותרנגולות, ועורר בכך את קנאת שכניהם קשי היום. שני ילדיהם הראשונים, ננג׳אן ופרג׳, לא ידעו מחסור בילדותם.
אולם בחלוף הזמן צצו ונפתחו חנויות בדים נוספות בסביבה, ואלו הלכו והתרבו כמו עשבי בר בשדות. התחרות העמידה את יצחק בפני קשיים שלא ידע לצפותם מראש. הוא צירף שותף לעסק, בתקווה שיהיה לו לעזר בהתמודדות החדשה, אלא שתמימותו היתה לו לרועץ. מבין הלקוחות שנהגו לקנות בהקפה היו רבים שלא טרחו לשלם את חובם, ולא זו בלבד אלא שהשותף התגלה כנוכל שמעל בכספי החנות. החנות הלכה וצברה הפסדים ויצחק נאלץ לסגור אותה. בזה אחר זה נפרדה טאג׳י בעל כורחה מתכשיטי הזהב היקרים ומהמשק החי, עד שמכל הרכוש הנאה נותרו ברשותם רק חמור אחד ופרה יחידה. בד בבד צמחו בה רגשות בוז ושאט נפש נוכח אוזלת ידו של בעלה.
לאחר שנסגרה החנות החל יצחק לנדוד עם מרכולתו מכפר לכפר. במסגרת עיסוקו כ׳דוֹרֶה־גַרְד׳, רוכל, מקצוע הנחשב לנחות בהשוואה לבעל חנות, היה מגיע לכפרים ומתהלך לצד החמור הנושא עליו את המשא הכבד של הבדים, בדי משי וכותנה בשלל צבעים. רבים הכירוהו והוקירוהו בשל יושרו, אלא שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם, והיה עליו לשרך דרכו ממקום למקום כדי למכור את סחורתו.
יצחק לא היה סוחר ממולח. פניו הקרינו תמימות ויושר. מעולם לא דחק באיש כי ימהר לשלם את חובו ולרבים מכר בהקפה. בשובו אליהם כעבור שבועות אחדים התקבל תמיד באהדה ובהכרת תודה, אולם לא תמיד פרעו הקונים את מלוא חובם. תכופות הוצעה לו עסקת חליפין, ותמורת הבד היה מקבל אורז, קמח, צימוקים, דבש, ביצים, גבינה, חמאה, עופות, תפוחי אדמה, או פירות ששימחו יותר מכול את ילדיו: ׳סֶנְגֶ׳ד שֶׁקָרִי׳ לבן ו׳סֶנְגֶ׳ד חוֹרְמָאִי׳ חום, פרי דמוי תמר. את כל אלה שלח אל ביתו באמצעות עוברי אורח שהיו מגיעים לגוֹלְפַּיגאן לערוך בה את קניותיהם.
בסופי השבוע היה שב יגע אל ביתו, ובקושי הצליח להינתק מחיבוקם העז של ילדיו הצוהלים. בשעה שבתו הבכורה ננג׳אן נחפזה להכין לו את ה׳טַשְׁט׳, גיגית המים לרחיצת רגליו, היה מלטף בידו האחת את הוּרִיגָ׳אן הקטנה, ובידו השנייה מוציא מכיסו את צרור השטרות והמטבעות העטופים בד, מושיטו לטאג׳י אשתו ומתבונן בה בהתירה את קשריו ובדלותה את שנצבר בו בעבודתו.
טאג׳י היתה מונה בקפידה את השטרות, חולצת מהחריץ שבין שדיה את מעט המטבעות שנותרו מהקניות שערכה לכבוד השבת, ופונה לחדר השינה להניח את הצרור היקר בארונית החומה עם פיתוחי העץ, ארונית שתמיד זכרה לנעול אותה בשני סיבובים בחור המנעול.
בשובה היה ה׳טשט׳ עם המים החמים מונח לרגלי בעלה, והוא היה משמיע גרגורי הנאה לקול צחוקם של ילדיו. בעודו מתעדכן בשלומו של כל אחד מהם, היה נוטל מידיה הקטנות של הוריג׳אן את המגבת, מנגב בהנאה את רגליו ושולח אותן אל תוך נעלי הלבד הביתיות שהונחו לפניו. או אז היה מתחיל לספר את קורותיו באוזניהם של בני הבית הסקרנים, שציפו בהתרגשות לסיפוריו.
המפגש החם היה מטשטש לזמן מה את העייפות שנחרטה בפניו ומחדש את כוחותיו, כאותו צמח יסמין קמל הגדל בחצר ביתם שהתעורר ופרח לאחר שננג׳אן הזליפה עליו טיפות מים.
אולם הפעם, בשובו ממסעו, ציפתה לו קבלת פנים אחרת מזו שהורגל אליה.
מהניסיון שצבר בשלוש הלידות של ילדיו, ידע יצחק כי מיום שנתעברה אשתו אין היא נחפזת ללדת, אלא רק לאחר שמלאו כל תשעת הירחים. עם פרדתו ממנה בשבוע השני של חודש נובמבר, ביקשה טאג׳י כי יקפיד לשוב בבוקרו של יום שישי, כי קרבים ימי הלידה. הוא נשק רכות על מצחה ונתן לה את דברתו.
יום לפני מועד שובו המתוכנן ניעור משנתו בתחושה חזקה כי עליו להקדים ולשוב אל ביתו. חיש אסף את כליו, איכף את חמורו והאיץ בו לצאת לדרך. את פניהם קידמה צינה, ויצחק היטיב את כובע הצמר על אוזניו. לא חלף זמן רב והרוח גברה והחלה צולפת בהם, וברדתם בשיפולי ההר נתכסו הם וכל אשר להם במעטה בוהק של פתיתי שלג. בקושי רב פילסו את דרכם בתוך הכפרים ובסבך הסמטאות. הם נאלצו לתפוס מחסה במבנה נטוש, ובו העבירו את שעות הלילה. עת הפציע השחר נשא יצחק עיניו, ולמורת רוחו גילה כי הדרך עטויה כסות לבנה המתנשאת לגובה רב. הוא ניצב אובד עצות אל מול חומת השלג, ובעיני רוחו ראה כיצד אשתו כורעת ללדת, ועוד רגע קט תאחז ביילוד. המחשבה כי טאג׳י מצפה לבואו לא נתנה לו מנוח, ובנחישות ניגש לפלס שביל צר בשלג עבור חמורו.
אלא שהחמור הנרעד לא זז ממקום מרבצו. לשווא ניסה יצחק לדובב את הבהמה העיקשת. התבן שהוציא מאמתחתו והגישו לפיו לא הועיל. גם כשחבט בו במקל, עמד החמור בסירובו.
במר ייאושו החל לדבר אל לב הבהמה ולשטוח בפניה את תחינתו. אלא שדבריו נפלו על אוזניים ערלות. טאג׳י דואגת, חשב. שמא מוטב כי אפרד מן החמור ואמהר אל ביתי. אלא שמיד דחה את הרעיון. כיצד זה ישליך את חמורו הנאמן בדד בצינת השלגים המקפיאה? ומה יעשה בלעדיו בימים הבאים? יצחק נשא תפילה לאלוהים להצילו אך זו הפעם, ובעודו מהדק לגופו את מעילו עמד חרש לראות התיענה תפילתו.
חלפו השעות עד שהשמש החלה להבקיע חריצים מבין העננים, וצבעם הלך והתבהר. הקרניים ריצדו על לובן השלג ופיזרו חמימות לכל עבר. החמור נער בעליזות ופיזז כנגד בעליו, אסיר תודה על שלא בגד בו ולא נטש אותו. מכאן ואילך עברה עליהם הדרך באטיות ובדממה. הם עקפו שוב ושוב שבילים שבהם התנשאו תלי שלג, וכעבור שעות רבות הגיעו לשביל שהשתפל במדרון, התעקל בהדרגה וטיפס במעלה הגבעה.
עם חשכה הגיעו החמור ורוכבו אל הבית הנתון באפלה.