שתיים דובים

1
שיחת הטלפון
 
הטלפון הסלולרי צלצל. הבחור הגבוה, בריא הבשר, הציץ בו ואמר לאישה שעִמה סעד: "אני מוכרח לענות. תכף אני יחזור אלייך."
הוא יצא אל הרחוב, מנסה לכנס את כרסו הקטנה. עוד לא הסכין לה, ובכל פעם הפתיעה אותו מחדש: מול הראי, נגד החגורה, במבטי בת זוגו, כשנע מעל לגופה.
"הלו?"
הקול המוכר לו ענה: "תשעה צלצולים ספרתי. נתת לי לחכות."
"סליחה. אני במסעדה ויצאתי החוצה."
"יש לנו בעיה."
"אני שומע."
"אני אסביר לך בשכל ובזהירות ותשתדל לענות לי באותה צורה."
"בסדר."
"אתה זוכר את הטיול שטיילנו בטבע?"
"היום בבוקר?"
"מה אמרתי הרגע? בשכל ובזהירות. בלי זמנים, בלי ימים, בלי שעות."
"סליחה."
"היה טיול נחמד."
שתיקה.
"לא שמעת מה אמרתי? היה טיול נחמד."
"שמעתי."
"לא ענית לי."
"ביקשת בשכל ובזהירות. מה יָכַלתי לענות?"
"מה זה יכלתי? איך אתה מדבר אתי עברית כזאת? תגיד יכולתי."
"בסדר."
"בסדר לא מספיק. תגיד, מה יכולתי לענות."
הבחור כינס את כרסו עוד והתרפה באחת: "מה יכולתי לענות."
"יכולת לומר אם אתה מסכים או לא מסכים למה שאמרתי."
"על מה?"
"על הטיול בטבע שלנו."
"אני מסכים. היה טיול בטבע נחמד מאוד."
"היית צריך לענות מיד. פעמיים נתת לי לחכות. קודם בצלצולים ועכשיו בתשובות."
"סליחה."
"אף פעם אל תיתן לי לחכות."
"בסדר."
"אתה זוכר את הזוּלָה שישבנו בה בסוף הטיול?"
"בטח. בוואדי מתחת העץ חרוב הגדול."
"מה אמרתי? בשכל ובזהירות. בלי זמנים, בלי מקומות, בלי שמות."
"לא אמרתי שמות."
"אמרת חרוב, לא?"
הבחור אִגרף בעדינות את כף ידו הימנית והתבונן בה. חבושה היתה בתחבושת לבנה ורק קצות אצבעותיו הציצו ממנה. עיניו, קטנות וקרובות זו לזו, נעצמו לרגע ונפקחו, כמו מתוך כאב ששב ומתעורר כשנזכרים ברגע לידתו. אני משערת אותו בדמיוני. עומד מחוץ למסעדה, מתבונן במגפיו, מרים מעט את שוקו השמאלית, מחכך את החרטום הרבוע הנוצץ של המגף במכנס הימני.
ואני שומעת את בן שיחו ממשיך: "אילו אמרת רק חרוב - מילא. רק גדול - לא נורא. אבל החרוב הגדול, גם שֵם עצם וגם שם תואר וגם עם הֵא הידיעה - זה כמו להגיש על צלחת. בתיאבון, תאכלו בבקשה. לא סתם עץ: עץ חרוב. לא סתם חרוב: חרוב גדול. ולא סתם חרוב גדול: החרוב הגדול בוואדי. זה ניסוח שמצמצם מאוד את האפשרויות. בשביל זה בדיוק המציאו את השפה, שדברים יהיו ברורים, אבל בשבילנו כל מה שברור רע מאוד, אתה מבין?"
"כן. סליחה."
"מספיק לבקש סליחה. פשוט שים לב."
"בסדר."
"טוב. עכשיו לעניין. העניין הוא ששכחנו שם משהו."
"את הגזייה שעשית לנו תה?"
"יותר חשוב."
"הכפית של הסוכר?"
"היינו מנהלים שיחה כזאת על כפיות? תחשוב טוב ותיזָכר. תשתמש פעם אחת במוח שלך כמו שצריך. גם מוח קטן משיג תוצאות אם מפעילים אותו נכון. וכשתיזכר אל תאמר מה זה. תאמר רק: אני יודע על מה אתה מדבר."
"אני חושב."
שתיקה.
"שוב אתה נותן לי לחכות."
שתיקה.
"נזכרתי. אני יודע על מה אתה מדבר."
"אז סע לשם, תחפש ותמצא ותביא לי את זה."
"כמה דחוף?"
"אם מישהו ימצא את זה לפנינו, יהיה רע מאוד."
"חצי דקה ואני יֵצא. אני יחפש שם עם פנס."
"מקרה אבוד. זה מה שאתה. מקרה אבוד. קודם יכַלתי ועכשיו אני יצא ואני יחפש? אני אצא ואני אחפש. תגיד: אני אצא ואני אחפש. עם צירה באלף של אצא וחטף פתח באלף של אחפש. אני רוצה לשמוע אותך אומר משהו נכון סוף־סוף."
"אני אצא ואני אחפש."
"ואל תרגיז אותי יותר."
"סליחה."
"ואל תצא לשם עכשיו עם פנס. חושך עכשיו. מישהו עלול להבחין באור מרחוק. תשכים מחר."
"על הבוקר."
"על השחר. ואל תחנה במקום הרגיל. תמצא מקום אחר, תלך עוד קצת ברגל, תגיע לשם עם אור ראשון ותתחיל לחפש."
"בסדר."
"איך היד?"
"בסדר."
"כואבת?"
"פחות."
"שמת תחבושת?"
"מה פתאום."
"שלא תקבל לנו כלבת פתאום."
"לא."
"ותשחרר כבר את הבטן. אני מרגיש את זה גם בלי לראות אותך. יאללה, שלח את החבֵרה שלך הביתה ולך לישון. אתה צריך לקום מוקדם מחר. היא לא צריכה לדעת באיזו שעה יצאת."