בעצם יש כאן שתי מלחמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

""אני לא מיסטיקן בהרבה דברים שאחרים נוטים להיות מיסטיקנים. אבל בעניין אחד אני דווקא קצת מיסטיקן: מילה לא תלך לאיבוד עם היא מילה ראויה. היא תשכב כמו זרע בחול הצחיח עשר שנים, חמישים שנה, ואז היא תנבוט," כותב עמוס עוז. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה יש בלבול ומבוכה, התלהמות והקצנה בצד ייאוש ורפיון, בשיח הציבורי הישראלי. במאמריו המקובצים כאן מנסה עוז להציע מבט חדש בעמדות ובמושגים מול מציאות תזזיתית. הוא דן במחירן המוסרי של דרכים שונות, ושואל על מה באמת נלחמים כאן, היכן הקווים שאין לחצותם, על מה ראוי להיאבק, על מה צריך להתפשר. במבט חטוף הוא מקיף את התהליכים בחברה הישראלית, ומסכם: "התרבות הזאת אסור לה ללבוש צורה של פולחן דתי קפוא ומאובן שנשמתו ניטלה ממנו, והוא כולו צורה ואין בו ניצוץ אחד. וודאי שצריך להישמר מפני מיסטיקה לאומנית שרואה בעם הזה, המסוים והאחד, את חזות הכל ולעזאזל עם האנושות אלא אם כן היא תנהר להר ציון על ברכיה." בישראל המתערפלת הנה אפוא כמה הצעות למחשבה צלולה.

פרק ראשון

יש כאן שתי מלחמות

ישראל שתסיים את הכיבוש תהיה מסוגלת הרבה יותר מאשר ישראל הכובשת להגן על עצמה במלוא כוחה הצבאי והמוסרי מפני כל תוקפנות: להגן על עצמה ולא על כיבושיה

מה יכול אדם פשוט לעשות מול שריפה ענקית? אפשר לנסות לברוח מפני האש ולהפקיר לגורלם את כל אלה שאינם יכולים לברוח, או שאין להם לאן. אפשר לעמוד ולייבב. אפשר לשבת ולהטיח האשמות. ואפשר גם למלא שוב ושוב במים את הכפית שבידך, ולשפוך על הלהבות. לכל אדם יש כפית. בימים אלה צריך כל איש שלום לשאוב מים, לפחות בכפית שבידו, ולשפוך אותם על האש: להרים קול, להתנגד לפשעי מלחמה מכל צד, לסייע לקרבנותיהם של פשעי המלחמה מכל צד, להפגין, לשכנע, לכתוב, להתווכח, לעשות נפשות לפשרה הגיונית, לצאת נגד המשך הכיבוש הישראלי ונגד המסע האיסלאמי־האנטישמי לחיסול ישראל. הכפית שבידי אדם פשוט היא אמנם קטנה מאוד והאש גדולה מאוד, ואף־על־פי־כן.
יש להקים כעת, בישראל וגם בפלסטין, את ״מסדר הכפית״, שאליו יצטרף כל אדם המוכן לעשות כפי כוחו לעצירת גלגל הדיכוי, ההרג, הנקמה והנקמה־על־הנקמה.

ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד
מה בולם עכשיו את השמאל הישראלי? מדוע כמעט אינו יכול להשפיע על מהלכיה האסוניים של ממשלת שרון? והרי רק לפני עשר שנים מילאו תומכי השלום את הכיכרות, הפילו את ממשלת שמיר, העלו את ממשלת רבין־פרס והעניקו לה את העורף הפוליטי שאפשר לה לחולל תפנית היסטורית ולהסכים להכרה הדדית בין שני העמים.
בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים קיבלה דעת הקהל הישראלית את התפנית הזאת לא משום שהפלסטינים פתחו באינתיפאדה אלא מפני שמנהיגיהם הסכימו אז, בפעם הראשונה, להסתלק רשמית מן התביעה לחיסול ישראל ולקבל את העיקרון של ״שתי מדינות לשני עמים״. רוב הישראלים האמינו אז בפתיחת דף חדש. אבל כיום מנהלים הפלסטינים בעצם שתי מלחמות שונות: מצד אחד נאבקים רבים מהם על סיום הכיבוש ועל זכותם הצודקת לעצמאות לאומית. כל אדם הגון יתמוך במטרה הזאת. מצד שני נלחמים רבים מהם את מלחמתו של האיסלאם הפנטי, מאירן עד עזה ומלבנון עד קלקיליה, מלחמה על ״זכותם״ לחסל את מדינת ישראל ואת העם היהודי (כי לפי השקפת האיסלאם הקנאי היהודים הם בזויים מכדי להיחשב לעם, ולכל היותר מותר להם להתקיים כיחידים שפלי רוח תחת ״חסות״ השלטון האיסלאמי - כדרך שהתקיימו, לדוגמה, יהודי תימן, עירק וסוריה). זו מלחמה נפשעת אשר כל אדם הגון יתעב.
מקור המבוכה, הבלבול והפשטנות - אצלנו ובכל העולם - הוא בכך שיאסר ערפאת ואנשיו מנהלים את שתי המלחמות האלה כאחת, מנהלים אותן בעת ובעונה אחת. הרוצחים־המתאבדים עצמם כנראה אינם מבחינים בין שתי המלחמות האלה. ואפילו אנשים הגונים ושוחרי שלום וצדק, בישראל ובעולם כולו, נופלים בפח: או מגינים על המשך הכיבוש הישראלי בטענה שישראל, עוד לפני כיבוש השטחים, עוד מאז פלישת צבאות ערב בשנת 1948, היא יעד לג׳יהאד, או מחרפים ומגדפים את ישראל בטענה שהכיבוש, ורק הכיבוש, הוא מקור הרע, ושההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי היא התנגדות טבעית וצודקת. יש נאחזים בטיעון הפשטני שלפיו הפלסטינים הם רק קרבנות של כיבוש זר, ולכן מותר להם להרוג את מדכאיהם - ויש נצמדים לטיעון פשטני לא פחות, שלפיו הישראלים הם יעד למסע־חיסול איסלאמי, ולכן מותר להם לדכא את הורגיהם.
שתי מלחמות מתנהלות כאן. אחת צודקת מאין כמוה, והאחרת - רוויה עוול וגם חסרת כל סיכוי.
הפלסטינים הנאבקים על זכותם הלא מעורערת ״להיות עם חופשי בארצם״ ראויים לתמיכתה של תנועת השלום בישראל. אכן, כבר לאחר קיץ שנת 2000 יכלו, מתוך הבנה והסכמה עם רוב הציבור בישראל, לחיות במדינה פלסטינית עצמאית שבירתה בירושלים המזרחית - לולי ״המחצית השנייה״ הפלסטינית, זו הלוחמת לחיסול העם היהודי, ואם לדייק: לולי התחמקותה הפחדנית של התנועה הפלסטינית לשחרור לאומי הן מהתמודדות רעיונית ומוסרית עם עמדותיה המתועבות של התנועה הפלסטינית לחיסול העם היהודי והן מפני המחויבות לפרוק מנשקם את החמאס, את הג׳יהאד האיסלאמי ודומיהם. כך הולכים ומיטשטשים הקווים שבין דוקטור ג׳קיל למיסטר הייד, בין הפלסטינים הנאבקים על זכותם להיות עם חופשי לבין אלה החותרים לשלול מאת היהודים אותה זכות עצמה.

גם הימין הנצי פצוע
בקיץ 2000, בקמפ דייווייד, ספגו שוחרי השלום בישראל מהלומה אנושה מידי ההנהגה הפלסטינית: הפלסטינים דחו את הצעות־השלום של המתונים בישראל בלי להציע תכנית שלום נגדית, העלו את תביעתם ל״שיבה״, שאף שוחרי השלום רואים בה שם כיסוי להפיכתה של ישראל עצמה למדינה פלסטינית שנייה, ומאז אוקטובר 2000 פנו למאמץ להשיג את מטרותיהם הלאומיות בדרכי אלימות וטרור במגמה לאלץ את ישראל להסכים למה שגם השמאל הישראלי לא יכול להסכים לו.
ככל שהולך ונחלש אמונו של הרחוב הישראלי בנכונותו הכנה של העם הפלסטיני להשלים עם פשרת שתי המדינות, הולכת ונחלשת תנועת השלום הישראלית. אבל ככל שמיטשטשים הקווים האלה שבין פלסטינים לפלסטינים, אסור להשלים עם מחיקת קווים מקבילה המסתמנת גם בישראל: אסור שיתערפל הקו שבין הישראלים הרוצים לחיות כעם חופשי במדינת ישראל, לצד פלסטין ולא על מקומה, לבין אלה הממשיכים לדכא עם אחר ולשעבד אותו במסגרת ההזיה על ״נחלת אבות״ ובדחף תאוות ההתנחלות. הכיבוש הוא עוול ואסון, לנכבשים וכבר גם לכובשים: שבוי ושובהו, אם הם כבולים באזיקונים זה אל מפרק ידו של זה לא למשך שעה־שעתיים כי אם למשך עשרות שנים - שניהם כבר אסירים. אסור לישראל להוסיף להחזיק במיליוני הפלסטינים בשטחים הכבושים כבני ערובה להפסקת הטרור. אסור - וגם אווילי, מזיק ומסוכן.
לא רק השמאל הישראלי פצוע כעת: גם הימין הנצי פצוע, מפני שרובם המוחלט של הישראלים כבר נפרדו סופית מחלום ״ארץ־ישראל השלמה״. ומפני שגם רבים מתומכי הימין מוכנים לעשות שלום על יסוד קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. ומפני שנכזבה התקווה שממשלה ימנית תוכל לדכא בכוח, אחת ולתמיד, את התנגדותם של הפלסטינים להמשך הכיבוש.
הימין הלוחמני אומר לנו: יש ויש פתרון צבאי. צריך ללמוד מן האמריקאים באפגניסטן. צריך למגר לפוצץ להרוס ולגרש. אבל ההשוואה לאפגניסטן אינה אלא דמגוגיה נלעגת: אילו חתרו האמריקאים לספח את אפגניסטן, להפקיע את אדמותיה, להקים בה התנחלויות ומאחזים, להשליט בה משטר כיבוש ולשלול את זכותו של העם האפגני להגדרה עצמית בארצו - הם היו מביאים על עצמם, ובצדק, תבוסה דומה לזו שהסובייטים המיטו על עצמם לפני כעשרים שנה כאשר ניסו לבלוע את אותה אפגניסטן עצמה.

מה צריך לעשות עכשיו
צריך להתחיל להסתלק מן המלחמה על עתיד השטחים. צריך להתחיל לסיים את הכיבוש. להתחיל בפינוי ההתנחלויות, שננעצו, בכוונה, דווקא בלב השטחים הפלסטיניים. צריך להגדיר את גבולות ישראל גם בלא הסכם - כך שיהיו מבוססים על היגיון דמוגרפי ועל הסתלקות משליטה על מי שאינו רוצה לחיות תחת שלטוננו.
יש כיום אפשרות לגייס רוב בציבור הישראלי להפיל את ממשלת המתנחלים ולבחור במקומה קואליציה בעלת עמדות מציאותיות. זאת - על יסוד תכנית שטוב מאוד יהיה אם ההנהגה הפלסטינית תסכים לה, אבל יתרונה הגדול הוא בכך שאפשר ליישם אותה גם אם ההנהגה הפלסטינית מוסיפה להיות שקועה עד צוואר בלוחמנות או שבויה בידי כוחות הג׳יהאד.
יש לעשות עוד ניסיון אחד לסיים את הכיבוש במשא ומתן, על יסוד ״מתווה קלינטון״ והבנות טאבה, וללא מכונית־התופת המכונה ״זכות השיבה״. אם ייכשל הניסיון הזה - יש לסיים את הכיבוש באורח חד־צדדי, לצאת מן האזורים שבהם יושב עם אחר, ולהניח את פלסטין לנפשה, בשלום או בלעדיו.
אל לשמאל הישראלי למשוך בשרוולו של הנשיא בוש שילחץ על שרון. לא זו הדרך. ואל לשמאל להישבע שאם אך תסכים ישראל לוותר על השטחים הכבושים, מיד יתגשם השלום. בצל התביעה הפלסטינית ל״זכות השיבה״ רצוי לשמאל ללמוד את לקח התקופה האחרונה ולעולם לא להבטיח עוד לשומעיו הבטחות שלום שהפלסטינים עשויים לקיים אך עלולים גם לא לקיים.
מה ראוי אפוא לאופוזיציה של השמאל להציע עכשיו?

1. יש לנסות להגיע כעת להפסקת אש. אם תימשך האש - על מדינת ישראל לנהל גם ״תחת אש״ משא ומתן על שלום או על הסדרי ביניים. לא תהיה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמשא ומתן מתנהל בעת לחימה. גם לא הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל. ודאי, במקרה כזה יתנהל המשא ומתן ״תחת אש״ משני הצדדים, לא רק מצד אחד. הדרך היחידה לשים קץ ללחימה היא להגיע להסכם, חלקי או מלא, בין הצדדים. בלי משא ומתן לא יהיה שום הסכם. בהתחשב בתנאים השוררים כאן ובהתחשב בטיבן של שתי ההנהגות, מוטב שיהיה זה משא ומתן חשאי.
לו היה מתרחש בחשאי משא ומתן רציני ותכליתי, כי אז אולי היה היגיון בישיבתה של מפלגת העבודה בממשלת שרון. אם אין משא ומתן, אם מטרת שרון היתה ונשארה שלום ההתנחלויות ב״ארץ־ישראל השלמה״ באמצעות הפלת הרשות, דרך השלטת החמאס והג׳יהאד, ולמען שיבה יזומה לימי ״אין עם מי לדבר״ - כי אז לשום אדם החפץ בשלום ובהפסקת שפיכות הדמים אין מקום בממשלה הזאת.

2. אם הרשות הפלסטינית אכן תתחיל לעשות מאמץ משכנע להפסקת האלימות, צריכה גם ממשלת ישראל להפסיק את הצעדים הצבאיים והמנהליים שהיא נוקטת נגד הפלסטינים. אם לא כן יגבר החשד שממשלת שרון שואפת למוטט את הרשות הפלסטינית לא מפני שאי אפשר לדבר עמה אלא דווקא להפך: למוטט אותה כדי שלא יהיה לישראל עם מי לדבר.

3. ישראל תסכים להקמתה המידית של מדינה פלסטינית בשטחי הכיבוש המאוכלסים בפלסטינים, גם אם מדינה זו תוקם לפני חתימת הסכם שלום בין הצדדים: לישראל יהיה קל יותר לעמוד מול מדינת אויב מאשר להמשיך להתכתש עם פקעת של כנופיות חמושות. ישראל שתסיים את הכיבוש תהיה מסוגלת הרבה יותר מאשר ישראל הכובשת להגן על עצמה במלוא כוחה הצבאי והמוסרי מפני כל תוקפנות: להגן על עצמה ולא על כיבושיה; להגן על עצמה ולא על התנחלויותיה בשטחים; להגן על עצמה ולא על שליטתה בעם אחר.

4. יש לשאת ולתת על שביתת נשק, על פתרון ביניים, או על הסכם־שלום כולל, על כל אחד מאלה או על כולם כאחד. שלום־כולל פירושו פלסטין ריבונית לצד ישראל על יסוד קווי 67 ופירוק רוב ההתנחלויות תוך שינויי גבול בהסכמה הדדית, פשרה הגיונית בירושלים, שיקום פליטי 1948 מחוץ לגבולות ישראל והסתלקות מחייבת מכל תביעות נוספות. ישראל תכיר, מוסרית, בכך שיש לה חלק בהתהוות הטרגדיה הישראלית־פלסטינית. היא תתבע מן העולם הערבי ומכל אדם הגון להכיר, בד בבד, גם בחלקם של מדינות ערב ושל הפלסטינים בטרגדיה זו. אסונם של הפליטים הפלסטינים הוא אחד ממקורות האלימות, השנאה והטרור. אסור לישראל לקבל שום פתרון שלא יכלול את שיקומם האנושי, הכלכלי והמדיני של הפליטים הפלסטינים, לא בתחום ישראל כי אם במולדתם, בפלסטין, תוך השתתפות בינלאומית ושותפות ישראלית במלאכת השיקום.

5. אם יתברר כי ההנהגה הפלסטינית אינה רוצה בהסכם או אינה מסוגלת לו, צריכה ישראל לסיים חד־צדדית את הכיבוש ולהתבצר מאחורי קו סגור, לא זהה לקו הירוק אף כי קרוב אליו, קו שיוקם על־פי המציאות הדמוגרפית ולא תהיה בו שליטה על אוכלוסייה פלסטינית כבושה. גבולות הקבע ייקבעו במשא ומתן כאשר הנהגה פלסטינית תוכיח במעשים את הסתלקותה מן המסע האיסלאמי להריסת ישראל. קשה לדעת אם ההסתלקות מהכיבוש תביא גם לדעיכת הג׳יהאד. אם כן - נשב, הם ואנחנו, תתמקח על פרטי השלום. אם לא - נמשיך תילחם בכל כוחנו נגד כוחות ההשמדה והג׳יהאד.

6. פתרון מקיף למלחמת ישראל־ערב יש לחפש לא רק בין ישראל לבין ההנהגה הפלסטינית אלא גם, ואולי בעיקר, בין ישראל לבין הליגה הערבית (שאולי יש בכוחה לרסן גילויי קיצוניות פלסטינית). התכנית הסעודית, שהליגה הערבית אימצה אחדים מיסודותיה, יכולה לשמש נקודת מוצא - אך בהחלט לא נקודת סיום - למשא ומתן בין ישראל לבין הליגה על פתרון מקיף למלחמת ישראל־ערב.

7. מהלך ישראלי חד־צדדי לסיום הכיבוש, לרבות פירוק רובן המכריע של ההתנחלויות, מותנה בכך שאלה הדורשים מישראל לבצע מהלך כזה גם ללא הסכם ישראלי־פלסטיני יקבלו על עצמם למזער את הסיכון שהחברה הישראלית מתבקשת לקבל על עצמה: התנאי לסיום הכיבוש יהיה לא דף כזה או אחר בחתימת יאסר ערפאת, אלא הסכם מוצק שיקשור את ישראל בקשרים ממשיים לברית נאט״ו ולאיחוד האירופי, כדי להרתיע את יוזמי מלחמת הקודש האיסלאמית וכדי לסתום את הגולל על חלום חיסול ישראל, וכן כדי להבטיח שסיום הכיבוש לא יהווה זריקת עידוד למשולהבי הלאומנות הערבית הלוחמנית ולא יאפשר להם להסתער על ישראל לאחר שוויתרה על שליטתה בפלסטינים.

סביב תכנית מעין זו אפשר לגבש רוב בציבור, רוב בבחירות הבאות: רוב שיהיה מורכב מן השמאל והמרכז ומחלקים מפוכחים מן הימין המתון. מוטב לדבר לא על ״הפרדה חד־צדדית״ אלא בפירוש על יוזמה ישראלית לסיום הכיבוש למען הגנת מדינת ישראל. אם סיום הכיבוש לא יביא לנו שלום - לפחות תהיה לנו, במקום שתי מלחמות, רק מלחמה אחת? לא מלחמת ״זכותנו הבלעדית על הארץ״ כי אם מלחמת זכותנו לחיות כעם חופשי במדינתו. מלחמה צודקת. מלחמת אין־ברירה, על החיים ועל הבית. מלחמה שבה אולי יהיה קל יותר לגייס לצדנו תמיכה, הבנה, סיוע ובעלי ברית. ובה ננצח כפי שמנצחים כמעט תמיד, כמעט בכל מקום, אלה הנלחמים על אך ורק ביתם, על חירותם ועל עצם חייהם.

מאמר זה הוא צירוף של שלושה מאמרים
שנדפסו ב״ידיעות אחרונות״ בתאריכים
18.12.2001, 6.2.2002 ו־1.4.2002

עמוס עוז

עמוס עוז (קלוזנר) (4 במאי 1939, ט"ו באייר ה'תרצ"ט – 28 בדצמבר 2018, כ' בטבת ה'תשע"ט) היה סופר ואינטלקטואל ישראלי, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. עוז נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. הגותו העיונית עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית. ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, והוא הסופר הישראלי במקום השני מבחינת מספר השפות אליהן תורגמו ספריו. זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, בהם פרס ישראל לספרות לשנת תשנ"ח (1998), פרס גתה (2005), פרס היינריך היינה (2008) ופרס ביאליק. שמו הוזכר מספר פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות.

בספריו נוטה עמוס עוז לתאר גיבורים בטון ריאלי עם נטייה קלה לאירוניה. עיסוקו בנושא הקיבוץ בכתביו מלווה בנימה ביקורתית. ספרו הראשון של עוז, ארצות התן, יצא לאור בשנת 1965. הרומן "מיכאל שלי" יצא לאור בשנת 1968. נוסף לכתיבת רומנים כתב עמוס עוז גם שורה של מאמרים, שעסקו במגוון של נושאים: כתיבה ספרותית, זהות ישראלית וציונית, מחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית, קנאות פוליטית ועוד.

מספריו: מקום אחר (רומן, 1966), לגעת במים לגעת ברוח (רומן, 1973), הר העצה הרעה (שלוש נובלות, 1976), סומכי (ספור לילדים, 1978), אותו הים (רומן בצורת שירים, 1999), פתאום בעומק היער: אגדה (סיפור, 2005), תמונות מחיי הכפר (רומן מורכב מסיפורים, 2009), בין חברים (סיפורים, 2012) 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2s57njwr

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נושאים

בעצם יש כאן שתי מלחמות עמוס עוז

יש כאן שתי מלחמות

ישראל שתסיים את הכיבוש תהיה מסוגלת הרבה יותר מאשר ישראל הכובשת להגן על עצמה במלוא כוחה הצבאי והמוסרי מפני כל תוקפנות: להגן על עצמה ולא על כיבושיה

מה יכול אדם פשוט לעשות מול שריפה ענקית? אפשר לנסות לברוח מפני האש ולהפקיר לגורלם את כל אלה שאינם יכולים לברוח, או שאין להם לאן. אפשר לעמוד ולייבב. אפשר לשבת ולהטיח האשמות. ואפשר גם למלא שוב ושוב במים את הכפית שבידך, ולשפוך על הלהבות. לכל אדם יש כפית. בימים אלה צריך כל איש שלום לשאוב מים, לפחות בכפית שבידו, ולשפוך אותם על האש: להרים קול, להתנגד לפשעי מלחמה מכל צד, לסייע לקרבנותיהם של פשעי המלחמה מכל צד, להפגין, לשכנע, לכתוב, להתווכח, לעשות נפשות לפשרה הגיונית, לצאת נגד המשך הכיבוש הישראלי ונגד המסע האיסלאמי־האנטישמי לחיסול ישראל. הכפית שבידי אדם פשוט היא אמנם קטנה מאוד והאש גדולה מאוד, ואף־על־פי־כן.
יש להקים כעת, בישראל וגם בפלסטין, את ״מסדר הכפית״, שאליו יצטרף כל אדם המוכן לעשות כפי כוחו לעצירת גלגל הדיכוי, ההרג, הנקמה והנקמה־על־הנקמה.

ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד
מה בולם עכשיו את השמאל הישראלי? מדוע כמעט אינו יכול להשפיע על מהלכיה האסוניים של ממשלת שרון? והרי רק לפני עשר שנים מילאו תומכי השלום את הכיכרות, הפילו את ממשלת שמיר, העלו את ממשלת רבין־פרס והעניקו לה את העורף הפוליטי שאפשר לה לחולל תפנית היסטורית ולהסכים להכרה הדדית בין שני העמים.
בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים קיבלה דעת הקהל הישראלית את התפנית הזאת לא משום שהפלסטינים פתחו באינתיפאדה אלא מפני שמנהיגיהם הסכימו אז, בפעם הראשונה, להסתלק רשמית מן התביעה לחיסול ישראל ולקבל את העיקרון של ״שתי מדינות לשני עמים״. רוב הישראלים האמינו אז בפתיחת דף חדש. אבל כיום מנהלים הפלסטינים בעצם שתי מלחמות שונות: מצד אחד נאבקים רבים מהם על סיום הכיבוש ועל זכותם הצודקת לעצמאות לאומית. כל אדם הגון יתמוך במטרה הזאת. מצד שני נלחמים רבים מהם את מלחמתו של האיסלאם הפנטי, מאירן עד עזה ומלבנון עד קלקיליה, מלחמה על ״זכותם״ לחסל את מדינת ישראל ואת העם היהודי (כי לפי השקפת האיסלאם הקנאי היהודים הם בזויים מכדי להיחשב לעם, ולכל היותר מותר להם להתקיים כיחידים שפלי רוח תחת ״חסות״ השלטון האיסלאמי - כדרך שהתקיימו, לדוגמה, יהודי תימן, עירק וסוריה). זו מלחמה נפשעת אשר כל אדם הגון יתעב.
מקור המבוכה, הבלבול והפשטנות - אצלנו ובכל העולם - הוא בכך שיאסר ערפאת ואנשיו מנהלים את שתי המלחמות האלה כאחת, מנהלים אותן בעת ובעונה אחת. הרוצחים־המתאבדים עצמם כנראה אינם מבחינים בין שתי המלחמות האלה. ואפילו אנשים הגונים ושוחרי שלום וצדק, בישראל ובעולם כולו, נופלים בפח: או מגינים על המשך הכיבוש הישראלי בטענה שישראל, עוד לפני כיבוש השטחים, עוד מאז פלישת צבאות ערב בשנת 1948, היא יעד לג׳יהאד, או מחרפים ומגדפים את ישראל בטענה שהכיבוש, ורק הכיבוש, הוא מקור הרע, ושההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי היא התנגדות טבעית וצודקת. יש נאחזים בטיעון הפשטני שלפיו הפלסטינים הם רק קרבנות של כיבוש זר, ולכן מותר להם להרוג את מדכאיהם - ויש נצמדים לטיעון פשטני לא פחות, שלפיו הישראלים הם יעד למסע־חיסול איסלאמי, ולכן מותר להם לדכא את הורגיהם.
שתי מלחמות מתנהלות כאן. אחת צודקת מאין כמוה, והאחרת - רוויה עוול וגם חסרת כל סיכוי.
הפלסטינים הנאבקים על זכותם הלא מעורערת ״להיות עם חופשי בארצם״ ראויים לתמיכתה של תנועת השלום בישראל. אכן, כבר לאחר קיץ שנת 2000 יכלו, מתוך הבנה והסכמה עם רוב הציבור בישראל, לחיות במדינה פלסטינית עצמאית שבירתה בירושלים המזרחית - לולי ״המחצית השנייה״ הפלסטינית, זו הלוחמת לחיסול העם היהודי, ואם לדייק: לולי התחמקותה הפחדנית של התנועה הפלסטינית לשחרור לאומי הן מהתמודדות רעיונית ומוסרית עם עמדותיה המתועבות של התנועה הפלסטינית לחיסול העם היהודי והן מפני המחויבות לפרוק מנשקם את החמאס, את הג׳יהאד האיסלאמי ודומיהם. כך הולכים ומיטשטשים הקווים שבין דוקטור ג׳קיל למיסטר הייד, בין הפלסטינים הנאבקים על זכותם להיות עם חופשי לבין אלה החותרים לשלול מאת היהודים אותה זכות עצמה.

גם הימין הנצי פצוע
בקיץ 2000, בקמפ דייווייד, ספגו שוחרי השלום בישראל מהלומה אנושה מידי ההנהגה הפלסטינית: הפלסטינים דחו את הצעות־השלום של המתונים בישראל בלי להציע תכנית שלום נגדית, העלו את תביעתם ל״שיבה״, שאף שוחרי השלום רואים בה שם כיסוי להפיכתה של ישראל עצמה למדינה פלסטינית שנייה, ומאז אוקטובר 2000 פנו למאמץ להשיג את מטרותיהם הלאומיות בדרכי אלימות וטרור במגמה לאלץ את ישראל להסכים למה שגם השמאל הישראלי לא יכול להסכים לו.
ככל שהולך ונחלש אמונו של הרחוב הישראלי בנכונותו הכנה של העם הפלסטיני להשלים עם פשרת שתי המדינות, הולכת ונחלשת תנועת השלום הישראלית. אבל ככל שמיטשטשים הקווים האלה שבין פלסטינים לפלסטינים, אסור להשלים עם מחיקת קווים מקבילה המסתמנת גם בישראל: אסור שיתערפל הקו שבין הישראלים הרוצים לחיות כעם חופשי במדינת ישראל, לצד פלסטין ולא על מקומה, לבין אלה הממשיכים לדכא עם אחר ולשעבד אותו במסגרת ההזיה על ״נחלת אבות״ ובדחף תאוות ההתנחלות. הכיבוש הוא עוול ואסון, לנכבשים וכבר גם לכובשים: שבוי ושובהו, אם הם כבולים באזיקונים זה אל מפרק ידו של זה לא למשך שעה־שעתיים כי אם למשך עשרות שנים - שניהם כבר אסירים. אסור לישראל להוסיף להחזיק במיליוני הפלסטינים בשטחים הכבושים כבני ערובה להפסקת הטרור. אסור - וגם אווילי, מזיק ומסוכן.
לא רק השמאל הישראלי פצוע כעת: גם הימין הנצי פצוע, מפני שרובם המוחלט של הישראלים כבר נפרדו סופית מחלום ״ארץ־ישראל השלמה״. ומפני שגם רבים מתומכי הימין מוכנים לעשות שלום על יסוד קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. ומפני שנכזבה התקווה שממשלה ימנית תוכל לדכא בכוח, אחת ולתמיד, את התנגדותם של הפלסטינים להמשך הכיבוש.
הימין הלוחמני אומר לנו: יש ויש פתרון צבאי. צריך ללמוד מן האמריקאים באפגניסטן. צריך למגר לפוצץ להרוס ולגרש. אבל ההשוואה לאפגניסטן אינה אלא דמגוגיה נלעגת: אילו חתרו האמריקאים לספח את אפגניסטן, להפקיע את אדמותיה, להקים בה התנחלויות ומאחזים, להשליט בה משטר כיבוש ולשלול את זכותו של העם האפגני להגדרה עצמית בארצו - הם היו מביאים על עצמם, ובצדק, תבוסה דומה לזו שהסובייטים המיטו על עצמם לפני כעשרים שנה כאשר ניסו לבלוע את אותה אפגניסטן עצמה.

מה צריך לעשות עכשיו
צריך להתחיל להסתלק מן המלחמה על עתיד השטחים. צריך להתחיל לסיים את הכיבוש. להתחיל בפינוי ההתנחלויות, שננעצו, בכוונה, דווקא בלב השטחים הפלסטיניים. צריך להגדיר את גבולות ישראל גם בלא הסכם - כך שיהיו מבוססים על היגיון דמוגרפי ועל הסתלקות משליטה על מי שאינו רוצה לחיות תחת שלטוננו.
יש כיום אפשרות לגייס רוב בציבור הישראלי להפיל את ממשלת המתנחלים ולבחור במקומה קואליציה בעלת עמדות מציאותיות. זאת - על יסוד תכנית שטוב מאוד יהיה אם ההנהגה הפלסטינית תסכים לה, אבל יתרונה הגדול הוא בכך שאפשר ליישם אותה גם אם ההנהגה הפלסטינית מוסיפה להיות שקועה עד צוואר בלוחמנות או שבויה בידי כוחות הג׳יהאד.
יש לעשות עוד ניסיון אחד לסיים את הכיבוש במשא ומתן, על יסוד ״מתווה קלינטון״ והבנות טאבה, וללא מכונית־התופת המכונה ״זכות השיבה״. אם ייכשל הניסיון הזה - יש לסיים את הכיבוש באורח חד־צדדי, לצאת מן האזורים שבהם יושב עם אחר, ולהניח את פלסטין לנפשה, בשלום או בלעדיו.
אל לשמאל הישראלי למשוך בשרוולו של הנשיא בוש שילחץ על שרון. לא זו הדרך. ואל לשמאל להישבע שאם אך תסכים ישראל לוותר על השטחים הכבושים, מיד יתגשם השלום. בצל התביעה הפלסטינית ל״זכות השיבה״ רצוי לשמאל ללמוד את לקח התקופה האחרונה ולעולם לא להבטיח עוד לשומעיו הבטחות שלום שהפלסטינים עשויים לקיים אך עלולים גם לא לקיים.
מה ראוי אפוא לאופוזיציה של השמאל להציע עכשיו?

1. יש לנסות להגיע כעת להפסקת אש. אם תימשך האש - על מדינת ישראל לנהל גם ״תחת אש״ משא ומתן על שלום או על הסדרי ביניים. לא תהיה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמשא ומתן מתנהל בעת לחימה. גם לא הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל. ודאי, במקרה כזה יתנהל המשא ומתן ״תחת אש״ משני הצדדים, לא רק מצד אחד. הדרך היחידה לשים קץ ללחימה היא להגיע להסכם, חלקי או מלא, בין הצדדים. בלי משא ומתן לא יהיה שום הסכם. בהתחשב בתנאים השוררים כאן ובהתחשב בטיבן של שתי ההנהגות, מוטב שיהיה זה משא ומתן חשאי.
לו היה מתרחש בחשאי משא ומתן רציני ותכליתי, כי אז אולי היה היגיון בישיבתה של מפלגת העבודה בממשלת שרון. אם אין משא ומתן, אם מטרת שרון היתה ונשארה שלום ההתנחלויות ב״ארץ־ישראל השלמה״ באמצעות הפלת הרשות, דרך השלטת החמאס והג׳יהאד, ולמען שיבה יזומה לימי ״אין עם מי לדבר״ - כי אז לשום אדם החפץ בשלום ובהפסקת שפיכות הדמים אין מקום בממשלה הזאת.

2. אם הרשות הפלסטינית אכן תתחיל לעשות מאמץ משכנע להפסקת האלימות, צריכה גם ממשלת ישראל להפסיק את הצעדים הצבאיים והמנהליים שהיא נוקטת נגד הפלסטינים. אם לא כן יגבר החשד שממשלת שרון שואפת למוטט את הרשות הפלסטינית לא מפני שאי אפשר לדבר עמה אלא דווקא להפך: למוטט אותה כדי שלא יהיה לישראל עם מי לדבר.

3. ישראל תסכים להקמתה המידית של מדינה פלסטינית בשטחי הכיבוש המאוכלסים בפלסטינים, גם אם מדינה זו תוקם לפני חתימת הסכם שלום בין הצדדים: לישראל יהיה קל יותר לעמוד מול מדינת אויב מאשר להמשיך להתכתש עם פקעת של כנופיות חמושות. ישראל שתסיים את הכיבוש תהיה מסוגלת הרבה יותר מאשר ישראל הכובשת להגן על עצמה במלוא כוחה הצבאי והמוסרי מפני כל תוקפנות: להגן על עצמה ולא על כיבושיה; להגן על עצמה ולא על התנחלויותיה בשטחים; להגן על עצמה ולא על שליטתה בעם אחר.

4. יש לשאת ולתת על שביתת נשק, על פתרון ביניים, או על הסכם־שלום כולל, על כל אחד מאלה או על כולם כאחד. שלום־כולל פירושו פלסטין ריבונית לצד ישראל על יסוד קווי 67 ופירוק רוב ההתנחלויות תוך שינויי גבול בהסכמה הדדית, פשרה הגיונית בירושלים, שיקום פליטי 1948 מחוץ לגבולות ישראל והסתלקות מחייבת מכל תביעות נוספות. ישראל תכיר, מוסרית, בכך שיש לה חלק בהתהוות הטרגדיה הישראלית־פלסטינית. היא תתבע מן העולם הערבי ומכל אדם הגון להכיר, בד בבד, גם בחלקם של מדינות ערב ושל הפלסטינים בטרגדיה זו. אסונם של הפליטים הפלסטינים הוא אחד ממקורות האלימות, השנאה והטרור. אסור לישראל לקבל שום פתרון שלא יכלול את שיקומם האנושי, הכלכלי והמדיני של הפליטים הפלסטינים, לא בתחום ישראל כי אם במולדתם, בפלסטין, תוך השתתפות בינלאומית ושותפות ישראלית במלאכת השיקום.

5. אם יתברר כי ההנהגה הפלסטינית אינה רוצה בהסכם או אינה מסוגלת לו, צריכה ישראל לסיים חד־צדדית את הכיבוש ולהתבצר מאחורי קו סגור, לא זהה לקו הירוק אף כי קרוב אליו, קו שיוקם על־פי המציאות הדמוגרפית ולא תהיה בו שליטה על אוכלוסייה פלסטינית כבושה. גבולות הקבע ייקבעו במשא ומתן כאשר הנהגה פלסטינית תוכיח במעשים את הסתלקותה מן המסע האיסלאמי להריסת ישראל. קשה לדעת אם ההסתלקות מהכיבוש תביא גם לדעיכת הג׳יהאד. אם כן - נשב, הם ואנחנו, תתמקח על פרטי השלום. אם לא - נמשיך תילחם בכל כוחנו נגד כוחות ההשמדה והג׳יהאד.

6. פתרון מקיף למלחמת ישראל־ערב יש לחפש לא רק בין ישראל לבין ההנהגה הפלסטינית אלא גם, ואולי בעיקר, בין ישראל לבין הליגה הערבית (שאולי יש בכוחה לרסן גילויי קיצוניות פלסטינית). התכנית הסעודית, שהליגה הערבית אימצה אחדים מיסודותיה, יכולה לשמש נקודת מוצא - אך בהחלט לא נקודת סיום - למשא ומתן בין ישראל לבין הליגה על פתרון מקיף למלחמת ישראל־ערב.

7. מהלך ישראלי חד־צדדי לסיום הכיבוש, לרבות פירוק רובן המכריע של ההתנחלויות, מותנה בכך שאלה הדורשים מישראל לבצע מהלך כזה גם ללא הסכם ישראלי־פלסטיני יקבלו על עצמם למזער את הסיכון שהחברה הישראלית מתבקשת לקבל על עצמה: התנאי לסיום הכיבוש יהיה לא דף כזה או אחר בחתימת יאסר ערפאת, אלא הסכם מוצק שיקשור את ישראל בקשרים ממשיים לברית נאט״ו ולאיחוד האירופי, כדי להרתיע את יוזמי מלחמת הקודש האיסלאמית וכדי לסתום את הגולל על חלום חיסול ישראל, וכן כדי להבטיח שסיום הכיבוש לא יהווה זריקת עידוד למשולהבי הלאומנות הערבית הלוחמנית ולא יאפשר להם להסתער על ישראל לאחר שוויתרה על שליטתה בפלסטינים.

סביב תכנית מעין זו אפשר לגבש רוב בציבור, רוב בבחירות הבאות: רוב שיהיה מורכב מן השמאל והמרכז ומחלקים מפוכחים מן הימין המתון. מוטב לדבר לא על ״הפרדה חד־צדדית״ אלא בפירוש על יוזמה ישראלית לסיום הכיבוש למען הגנת מדינת ישראל. אם סיום הכיבוש לא יביא לנו שלום - לפחות תהיה לנו, במקום שתי מלחמות, רק מלחמה אחת? לא מלחמת ״זכותנו הבלעדית על הארץ״ כי אם מלחמת זכותנו לחיות כעם חופשי במדינתו. מלחמה צודקת. מלחמת אין־ברירה, על החיים ועל הבית. מלחמה שבה אולי יהיה קל יותר לגייס לצדנו תמיכה, הבנה, סיוע ובעלי ברית. ובה ננצח כפי שמנצחים כמעט תמיד, כמעט בכל מקום, אלה הנלחמים על אך ורק ביתם, על חירותם ועל עצם חייהם.

מאמר זה הוא צירוף של שלושה מאמרים
שנדפסו ב״ידיעות אחרונות״ בתאריכים
18.12.2001, 6.2.2002 ו־1.4.2002