אקספרס הדיבור הישיר

פדרר בשר וְגם
 

כמעט כל מי שאוהב טניס ועוקב אחר סבב משחקי הגברים בטלוויזיה חווה מתישהו במהלך השנים האחרונות את מה שאפשר לכנות רגעי פדרר. הכוונה למקרים שבהם, כאשר צופים בשוויצרי הצעיר בפעולה, הלסת נשמטת ועיניים יוצאות מחוריהן ומופקים צלילים שמזמנים בני ובנות זוג מחדרים אחרים כדי לבדוק אם הכול בסדר אצלך. השפעתם של הרגעים האלה חזקה יותר אם שיחקת מספיק טניס בעצמך ולכן אתה מבין את הבלתי־אפשריוּת של מה שהוא עשה כרגע לנגד עיניך. לכל אחד מאיתנו יש דוגמאות משלו. הנה אחת. אנחנו בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס 2005, ופדרר מגיש סֶרב לאנדרה אגאסי בשלב מוקדם של המערכה הרביעית. יש שורה של חבטות מהקו האחורי למרחק בינוני־ארוך, כזו שמשרטטת את צורת הפרפר המובהקת של סגנון המשחק האגרסיבי מהקו האחורי שמאפיין את הטניס של ימינו, שבה פדרר ואגאסי מקפיצים איש את רעהו מצד לצד, כשכל אחד מהם מנסה להגיע לחבטה זוכה, 'וִוינר', מהקו האחורי... עד שלפתע אגאסי מגיש בקהאנד חזק וכבד שחוצה את המגרש וזורק את פדרר הרחק שמאלה, ופדרר מגיע לכדור אבל הבקהאנד החתוך שלו לא מגיע רחוק, רק כמה עשרות סנטימטרים מעבר לקו ההגשה, וזה כמובן מסוג הדברים שאגאסי חוגג עליהם, ובזמן שפדרר נחפז לחזור על עקבותיו אל המרכז אגאסי נע קדימה כדי לפגוע בכדור הקצר בעודו מתרומם באוויר, והוא מטיח אותו בחוזקה היישר בחזרה אל אותה פינה שמאלית, בניסיון להטעות את פדרר, ניסיון שאכן מצליח - פדרר עדיין קרוב לפינה אבל רץ לעבר אמצע הקו האחורי, והכדור עכשיו בדרכו לנקודה שנמצאת מאחוריו, נקודה שהוא היה בה לפני רגע, ואין זמן להסתובב אחורה, ואגאסי מתקדם בעקבות הכדור ומתקרב לרשת בזווית מצד הבקהאנד... ומה שפדרר עושה עכשיו זה איכשהו להפוך בן רגע את כיוון התנופה שלו וכאילו לדלג אחורה שלושה או ארבעה צעדים, במהירות בלתי אפשרית, ואז להנחית פורהאנד מפינת הבקהאנד שלו, כשכל משקלו נע אחורה, והפורהאנד הוא טופספין מוחץ לאורך הקו שחולף על פני אגאסי ליד הרשת, ואגאסי מזנק לעברו אבל הכדור חולף על פניו וטס היישר לצד קו האורך ונוחת בדיוק בפינה הימנית בצד של אגאסי, ווינר - פדרר עדיין מרקד אחורה בשעה שהוא נוחת. ואז בא אותו רגע קצר ומוכר של דממת הלם בקהל הניו יורקי לפני שהוא מתפרץ בשאגה, וג'ון מקנרו הפרשן בטלוויזיה, עם מערכת האוזניות שלו, אומר (בעיקר לעצמו, כך זה נשמע), "איך מוציאים ווינר ממצב כזה?" והוא צודק: לאור מיקומו של אגאסי במגרש ומהירות התגובה העצומה שלו, כדי שהכדור יחלוף על פניו פדרר היה חייב לשגר אותו דרך צינור אוויר שקוטרו כחמישה סנטימטרים, ואת זה בדיוק הוא עשה, תוך כדי תנועה אחורנית, בלי זמן להתארגן ובלי להטיל על החבטה אפילו שמץ ממשקלו. זה היה בלתי אפשרי. זה היה כמו משהו מהמטריקס. אני לא יודע איזה מין צלילים נשמעו באותו רגע, אבל בת זוגי אומרת שהיא מיהרה פנימה וכל הספה היתה מכוסה פופקורן ואני כרעתי על ברך אחת והעיניים שלי נראו כמו גלגלי עיניים מלאכותיים בחנות תחפושות.

מכל מקום, זאת דוגמה אחת לרגע פדרר, וזה היה בסך הכול בטלוויזיה - והאמת היא שטניס בטלוויזיה דומה לטניס חי בערך כמו שסרט פורנו דומה למציאות המוחשית של אהבה אנושית.

מבחינה עיתונאית אין לי שום חדשות טריות להציע לכם על רוג'ר פדרר. עכשיו, בגיל עשרים־וחמש, הוא שחקן הטניס הטוב ביותר שחי כיום. אולי הטוב ביותר מאז ומעולם. יש שפע של סקירות ביוגרפיות וכתבות דיוקן. רק בשנה שעברה היתה כתבה עליו ב־60 דקות. כל מה שתרצו לדעת על מר רוג'ר ללא־שם־שני פדרר - הרקע שלו, עיר הולדתו באזל, התמיכה השפויה והחפה מניצול של הוריו בכישרונו, הקריירה שלו כשחקן טניס נוער, הקושי להתמודד עם פגיעוּת והתפרצויות הזעם שמהם סבל בצעירותו, מאמן הנוער האהוב שלו, איך מותו של המאמן הזה בתאונה ב־2002 זעזע וגם חישל את פדרר והיה חלק מהתהליך שהפך אותו למה שהוא כיום, שלושים ותשעה התארים המעטרים את הקריירה שלו בטניס יחידים, שמונת הגראנד סלאמים, המחויבות שלו - יציבה ובוגרת באופן מיוחד - כלפי בת הזוג שמלווה אותו במסעותיו (תופעה נדירה בסבב הגברים) ומנהלת את עסקיו (תופעה חסרת תקדים בסבב הגברים), הדבקות המסורתית שלו בסטואיות ובקשיחות נפשית וברוח ספורטיבית וההגינות וההתחשבות ורוחב הלב שהוא מפגין באופן כללי - כל אלה נמצאים במרחק של חיפוש גוגל בלבד. תעשו חיים.

המאמר הנוכחי נוגע יותר למה שחווה מי שצופה בפדרר, ולהקשר של החוויה הזאת. התזה הספציפית כאן היא שאם מעולם לא ראיתם את הבחור במשחק חי ואז אתם עושים זאת, בכבודכם ובעצמכם, על המדשאות המקודשות של ווימבלדון, בחום הקטלני פשוטו כמשמעו ואז ברוח ובגשם של אותם שבועיים ב־2006, יש להניח שאתם חווים את מה שאחד מנהגי האוטובוס של התקשורת בטורניר מתאר כ"חוויה כמעט־דתית קיבינימט." אולי מפתה, ברגע הראשון, להתייחס לצירוף כזה כאל עוד אחד מאותם ביטויים ציוריים משולהבים־מדי שאנשים נזקקים להם כשהם מנסים לתאר את התחושה האופיינית של רגעי פדרר. אך למעשה מתברר שהביטוי של הנהג הוא אמת לאמתה - באופן מילולי ולרגע עד כדי אקסטזה - אם כי יש להשקיע מעט זמן וחשיבה רצינית כדי שהאמת הזאת תופיע.

יופי אינו המטרה של ספורט תחרותי, אבל ספורט ברמה גבוהה הוא זירה עילית שבה היופי האנושי בא לידי ביטוי. היחס דומה לזה שבין אומץ לב למלחמה.

היופי האנושי שעליו אנחנו מדברים כאן הוא יופי מטיפוס מסוים; אפשר לקרוא לו יופי קינטי. כוחו ומשיכתו הם אוניברסליים. אין לו שום קשר לסקס או לנורמות תרבותיות. למעשה דומה שהוא קשור להתפייסות של בני אדם עם העובדה שיש להם גוף.*

[*  הרבה דברים רעים כרוכים בכך שיש לנו גוף. אם זה לא מובן מאליו במידה שמייתרת דוגמאות, אפשר פשוט להזכיר במהירות כאב, פצעים, ריחות, בחילה, הזדקנות, גרביטציה, זיהומים, סרבול, חולי, מגבלות - את כל הפערים והסתירות בין הרצונות הפיזיים שלנו לבין יכולותינו הממשיות. האם אפשר בכלל לפקפק בכך שאנחנו צריכים עזרה כדי להגיע להתפייסות כזאת? שאנחנו משתוקקים לכך? הרי הגוף הוא זה שמת, בסופו של דבר.  יש גם דברים נפלאים שכרוכים בכך שיש לנו גוף, כמובן - רק שהרבה יותר קשה לחוש בדברים האלה ולהעריך אותם בזמן אמת. קצת כמו סוגים מסוימים של התגלויות חושיות נדירות ברגעי שיא ("אני כל־כך שמח שיש לי עיניים לראות את זריחת השמש הזאת!" וכו'), דומה שאתלטים דגולים גורמים לנו להרגיש ביתר שאת כמה נהדר לגעת ולתפוס, לנוע במרחב, להתעסק עם חומר. נכון, אתלטים גדולים יכולים לעשות עם הגוף שלהם דברים שכולנו יכולים רק לחלום עליהם. אבל החלומות האלה חשובים - הם מפצים על הרבה.]

כמובן, בספורט גברים אף אחד לא מדבר אף פעם על יופי, או על חן, או על הגוף. גברים עשויים להצהיר על "אהבתם" לספורט, אבל את האהבה הזאת צריך תמיד לצקת ולהביא לידי ביטוי בסימבוליזציה של מלחמה: מפלה לעומת התקדמות, היררכיה של דרגה ומעמד, סטטיסטיקות וניתוחים טכניים אובססיביים, להט שבטי ו/או לאומני, מדים, שאון המונים, כרזות, חבטות־חזה, צביעת־פנים וכו'. מטעמים שאינם מובנים לאשורם, צפני מלחמה, בשביל רובנו, בטוחים יותר מצפני האהבה. אולי גם בשבילכם זה כך, ובמקרה כזה רפאל נדאל הספרדי, המוצק והקרבי מכף רגל ועד ראש, הוא הגבר־גבר שלכם - נדאל בעל שרירי הקיבורת החפים משרוולים ונאומי הקבוקי לדרבון עצמי. חוץ מזה נדאל הוא גם אויבו המושבע של פדרר וההפתעה הגדולה של ווימבלדון השנה, כי הוא מתמחה במגרשי חמר ואיש לא ציפה שיחזיק כאן מעמד מעבר לסיבובים הראשונים. לעומת זאת פדרר, עד לשלב חצאי הגמר, לא סיפק שום הפתעה או דרמה תחרותית. הוא גבר על כל אחד מיריביו ועלה עליהם בצורה כה מובהקת עד שכתבי הטלוויזיה והעיתונות הכתובה חוששים שהמשחקים שלו משעממים מכדי להתחרות בקדחת הלאומית של הגביע העולמי בכדורגל.*

[*  התקשורת האמריקאית כאן מודאגת במיוחד, מפני שאף אמריקאי, משני המינים, לא החזיק מעמד השנה אפילו עד שלב רבע הגמר (אם סטטיסטיקות נידחות מעניינות אתכם, זאת הפעם הראשונה שקרה דבר כזה בווימבלדון מאז 1911).]

ובכל זאת, גמר הגברים ב־9 ביולי הוא חלומו של כל חובב טניס. נדאל נגד פדרר פירושו שחזור של גמר אליפות צרפת הפתוחה מן החודש שעבר, שבו ניצח נדאל. פדרר הפסיד עד כה רק בארבעה משחקים במשך כל השנה, אבל כולם היו נגד נדאל. אלא שרוב המשחקים האלה היו על חמר איטי, המשטח שנדאל מצטיין בו. דשא הוא המשטח שפדרר מצטיין בו. יחד עם זאת, החום ששרר בשבוע הראשון ייבש מעט מן החלקלקות של מגרשי ווימבלדון ועשה אותם איטיים יותר. לכך יש להוסיף את העובדה שנדאל התאים את משחקו מבוסס־החמר לדשא - נע פנימה יותר לכיוון הקו האחורי, הגביר את עוצמת הסֶרב, התגבר על האלרגיה שלו לרשת. הוא אכל את אגאסי בלי מלח בסיבוב השלישי. רשתות השידור באקסטזה. לפני המשחק, במגרש המרכזי, מאחורי חלונות הזכוכית שמשקיפים מלמעלה על המגרש מדרום, שעה ששופטי הקו יוצאים למגרש במדי הרלף לורן החדשים שלהם שדומים כל־כך לבגדי מלחים של ילדים, אפשר לראות את פרשני השידור ממש קופצים מעלה־מטה בכיסאותיהם מרוב התרגשות. הגמר בווימבלדון מתאפיין בנרטיב הנקמה, דינמיקת המלך־נגד־רוצח־המלך, ניגודי האופי החדים. המאצ'יזמו הלוהט של אירופה הדרומית לעומת מלאכת־המחשבת הקלינית המורכבת של הצפון. דיוניסוס ואפולו. סכין קצבים ואזמל מנתחים. איטר וימני. מספרים 2 ו־1 בעולם. נדאל, האיש שלקח את משחק הקו האחורי האגרסיבי המודרני אולי הכי רחוק שאפשר להגיע איתו... לעומת אדם שחולל תמורה במשחק המודרני הזה, אדם שאצלו הדיוק והמגוון חשובים לא פחות מהמהירות ומזריזות הרגליים, אבל ייתכן שהוא פגיע ומועד במיוחד להתחרפנות כשהוא עומד מול האיש הראשון. כתב ספורט בריטי אחד, שצהל עם עמיתיו באזור התקשורת, אומר, פעמיים, "תהיה כאן מלחמה."

וזה עוד בקתדרלת הקתדרלות, המגרש המרכזי. וגמר הגברים הוא תמיד ביום א' השני במהלך השבועיים, עובדה שתחרות ווימבלדון מדגישה את סמליותה על ידי כך שהיא נמנעת מקיום משחקים ביום א' הראשון. וסופת הרסס שהפילה לארץ שלטי חניה והפכה מטריות כל הבוקר נפסקת לפתע שעה לפני מועד המשחק, והשמש מגיחה בדיוק כשמגלגלים לאחור את יריעת הברזנט של המגרש המרכזי ותוקעים את עמודי הרשת.

פדרר ונדאל יוצאים לקול תשואות, מבצעים את הקידות הריטואליות מול תא האצולה. השוויצרי לבוש במקטורן בצבע לֶבֶּן שנייקי הכריחו אותו ללבוש בווימבלדון השנה. על פדרר, ואולי עליו בלבד, זה לא נראה מגוחך בשילוב עם מכנסיים קצרים ונעלי ספורט. הספרדי נמנע מכל לבוש עליון מחמם, מה שלא מותיר לנו ברֵרה אלא להסתכל על השרירים שלו מהרגע הראשון. הוא והשוויצרי לבושים שניהם בנייקי מכף רגל ועד ראש, כולל אותו טיפוס ממש של סרט ראש לבן של נייקי שנקשר כך שהסמל ממוקם בדיוק מעל לעין השלישית. נדאל מקפיד לאסוף את השיער שלו מתחת לסרט, אבל פדרר לא עושה זאת, והחלקה והתעסקות עם קווצות השיער שמבצבצות מעל לסרט היא הטיק העיקרי של פדרר שצופי הטלוויזיה זוכים לראות; כנ"ל לגבי ההתייחדות האובססיבית של נדאל בין נקודה לנקודה עם המגבת שבידי נער־הכדורים. אבל למעשה יש גם טיקים והרגלים נוספים, בונוסים קטנים שנלווים לצפייה במשחק חי. למשל ההקפדה הרבה שבה רוג'ר פדרר תולה את המקטורן שלו על גב הכיסא הנוסף שעומד לרשותו ליד המגרש, בדיוק כך, כדי שלא יתקמט - הוא עשה זאת לפני כל אחד מהמשחקים שלו כאן, ומשהו במחווה הזאת נראה ילדי ומתוק במין צורה מוזרה. או הדרך שבה הוא מחליף בלית ברֵרה את המחבט שלו מתישהו במערכה השנייה, והמחבט החדש תמיד עטוף באותה שקית ניילון שקופה שסגורה בנייר דבק כחול, שאותה הוא מסיר בזהירות ותמיד מוסר לידי נער־הכדורים כדי שייפטר ממנה. או ההרגל של נדאל לשלוף תמיד את מכנסי־הברמודה שלו מחריץ הישבן בזמן שהוא מקפיץ את הכדור לפני סֶרב, הדרך שבה הוא תמיד משיט את עיניו בחשדנות מצד לצד כשהוא פוסע לאורך הקו האחורי, כמו אסיר שמצפה שמישהו ידקור אותו. ומשהו מוזר בסֶרב של השוויצרי, אם מסתכלים טוב־טוב. כשהוא מושיט קדימה את המחבט והכדור, ממש לפני שהוא פותח בחבטה, פדרר תמיד ממקם את הכדור בדיוק בתוך השקע בצורת V שבצוואר המחבט, ממש מתחת לראש, רק לרגע קט. אם הכדור לא ממוקם בצורה מושלמת, הוא מכוון אותו עד שיתאים בדיוק. זה קורה מהר מאוד, אבל זה קורה בכל פעם, בחבטות הסֶרב הראשונות וגם בשניות.

עכשיו נדאל ופדרר מחממים זה את זה במשך עשר דקות בדיוק; השופט המרכזי מודד זמן. יש סדר מוגדר וכללי התנהגות ברורים מאוד ששולטים בחימומים המקצועניים האלה, שהם משהו שהטלוויזיה החליטה שלא מעניין אתכם לראות. המגרש המרכזי מכיל שלושה־עשר אלף ומשהו צופים. עוד כמה אלפים עשו את מה שאנשים עושים פה בכל שנה, מרצונם החופשי, כלומר שילמו בשער סכום מופרז תמורת כניסה למתחם ואז נאספו, עם סלי פיקניק ותרסיס נגד יתושים, כדי לצפות במשחק על מסך טלוויזיה עצום שמוצב ליד מגרש מס' 1. הניחוש שלכם טוב מן הסתם לא פחות מכל ניחוש אחר.

ממש לפני המשחק, ליד הרשת, יש הטלת מטבע טקסית שקובעת מי מגיש ראשון. עוד אחד מהטקסים של ווימבלדון. השנה מתכבד להטיל את המטבע וויליאם קיינז, בעזרתם של השופט המרכזי והשופט הראשי של הטורניר. וויליאם קיינז הוא ילד בן שבע מקֶנט שלקה בסרטן הכבד בגיל שנתיים ואיכשהו הצליח להישאר בחיים אחרי ניתוח וכימותרפיה אימתנית. הוא נמצא כאן מטעם 'המרכז לחקר הסרטן בבריטניה'. הוא בלונדיני וּורוד־לחיים ומגיע בערך עד מותניו של פדרר. הקהל מביע בשאגה את תמיכתו בכבוד שניתן לוויליאם. פדרר מחייך בריחוק כל אותה העת. נדאל, מעבר לרשת, ממשיך לקפץ במקום מרגל לרגל כמו מתאגרף, כשהוא מניף את זרועותיו מצד לצד. לא ברור לי אם רשתות השידור האמריקאיות משדרות את הטלת המטבע או לא, אם הטקס הזה הוא חלק מהמחויבות החוזית שלהן או שמותר להן לחתוך לפרסומות. כאשר מוליכים את וויליאם קיינז אל מחוץ למגרש יש עוד תשואות, אבל הן מפוזרות ואקראיות; רוב הקהל לא ממש יודע מה לעשות. כאילו ברגע שנגמר הטקס נקלטת לפתע במלוא כובדה הסיבה הממשית שבגללה הילד הזה נטל בו חלק. התחושה היא שיש משהו חשוב, משהו מעיק אבל גם לא מעיק, בילד עם סרטן שמטיל את המטבע בגמר החלומות הזה. לתחושה, תהא משמעותה אשר תהא, יש איכות מסוימת של משהו שעומד על קצה הלשון, איכות חמקמקה שממשיכה לרחף בחלל לאורך שתי המערכות הראשונות לפחות.*

[*  למעשה אין זו התקרית היחידה של פדרר־וילד־חולה במהלך השבוע השני של ווימבלדון. שלושה ימים לפני גמר הגברים נערך ראיון מיוחד אחד־על־אחד עם מר רוג'ר פדרר* במשרד קטן וצפוף של 'פדרציית הטניס הבינלאומית', ממש ליד הקומה השלישית של מרכז העיתונות. מיד אחר כך, בזמן שנציג השחקנים של הסבב העולמי לגברים מוביל את פדרר החוצה דרך הדלת האחורית אל המחויבות הבאה בלו"ז שלו, אחד מאנשי פדרציית הטניס הבינלאומית (שדיבר בטלפון בקול רם לכל אורכו של הריאיון המיוחד) ניגש עכשיו ושואל אם רוג'ר יוכל להקדיש לו רגע מזמנו. האיש, שמדבר באותו שמץ של מבטא זר גנרי שבו מדברים כל אנשי הפדרציה, אומר: "שמע, אני שונא לעשות דברים כאלה. בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה. זה בשביל השכן שלי. לילד שלו יש איזו מחלה. הם עושים אירוע התרמה, הכול מתוכנן, ורציתי לשאול אם אתה יכול לחתום על חולצה או משהו, אתה יודע - משהו." הוא נראה נבוך להחריד. נציג הסבב העולמי נועץ בו מבט זועם. אבל פדרר  * (רק שיקולי מקום ואמינות בסיסית מונעים ממני לתת תיאור מלא של ההצקות הכרוכות בהשגת אחד־על־אחד כזה. בקיצור נמרץ, זה די דומה לסיפור הישן על מישהו שמטפס על הר עצום כדי לדבר עם האיש שיושב על הפסגה בישיבת לוטוס, רק שבמקרה הזה ההר מורכב כולו מפקידים של בירוקרטיית־ספורט.)  רק מהנהן, מושך בכתפיו: "אין בעיה. אני אביא את זה מחר." מחר זה חצי גמר הגברים. הבחור מהפדרציה התכוון כנראה לאחת החולצות של פדרר עצמו, אולי מהמשחק, חולצה שממש ספוגה בזיעה שלו (פדרר זורק לקהל אחרי משחקים את סופגי הזיעה שענד על פרק היד, והאנשים שהציוד נוחת עליהם לא נראים אחוזי גועל אלא דווקא מרוצים). הבחור מהפדרציה, אחרי שהוא מודה לפדרר שלוש פעמים ממש מהר, נד בראשו: "אני שונא לעשות דברים כאלה." פדרר, שעדיין לא יצא לגמרי מהחדר: "אין שום בעיה." ובאמת אין. כמו כל המקצוענים, פדרר מחליף חולצה כמה פעמים במהלך כל משחק, והוא יכול פשוט לבקש ממישהו לשמור על אחת מהן ואחר כך לחתום עליה. זה לא שפדרר משחק אותה גַנדי כאן - הוא לא עוצר ומבקש פרטים על הילד או על המחלה שלו. הוא לא מעמיד פנים שאכפת לו יותר מכפי שאכפת לו באמת. הבקשה היא בסך הכול עוד מחויבות קטנה ומסיחת־דעת במקצת שהוא צריך לטפל בה. אבל הוא אומר כן, והוא יזכור - אפשר לראות שהוא יזכור. וזה לא יסיח את דעתו; הוא לא יאפשר זאת. הוא טוב גם בדברים כאלה.]

היופי של אתלט צמרת הוא דבר שכמעט בלתי אפשרי לתארו במישרין. גם לא להחיות בדימויים. הפורהאנד של פדרר הוא צליפת גל כבירה, הבקהאנד שלו הוא חבטת יד אחת שאותה הוא יכול לחבוט שטוח, להטעין בטופספין או לחתוך - והחיתוך נעשה בעוצמה פתאומית כזאת שהכדור משנה צורה בעודו באוויר, פוגע בדשא ומתרומם לכל היותר עד גובה הקרסול. לסֶרב שלו יש מהירות מסחררת ואף שחקן אחר אינו מתקרב לרמת הדיוק והמגוון שלו; תנועת ההגשה שלו גמישה ונקייה ממניירות, והדבר היחיד שמייחד אותה (על מסך הטלוויזיה) הוא מעין פורקן צלופחי של כל הגוף ברגע המגע עם הכדור. כושר החיזוי ותחושת המגרש שלו הם לא מן העולם הזה, ולעבודת הרגליים שלו אין מתחרים במשחק - בילדותו הוא היה גם עילוי בכדורגל. כל הדברים האלה נכונים, ובכל זאת הם לא יכולים ממש להסביר או להחיות את חוויית הצפייה באיש הזה כשהוא משחק. את ההיווכחות, מכלי ראשון, ביופי ובכישרון שמגולמים במשחקו. מוטב להגיע לעניינים האסתטיים בעקיפין, לדבר מסביב, או - כפי שעשה אקוִוינַס עם נושא חמקמק לא פחות - לנסות להגדיר את החוויה על פי מה שהיא לא.

למשל, היא לא עוברת מסך. לפחות לא במלואה. לטניס בטלוויזיה יש יתרונות, אבל ליתרונות האלה יש חסרונות, ואחד המרכזיים שבהם הוא אשליה מסוימת של אינטימיות. ההקרנות החוזרות בהילוך איטי שמשודרות בטלוויזיה, צילומי התקריב והגרפיקה, כל אלה מתגמלים כל־כך את הצופים עד שאיננו מודעים כלל לכל מה שהולך לאיבוד בשידור. וחלק גדול ממה שהולך לאיבוד הוא עצם הממשות הגופנית של טניס צמרת, תפיסה של המהירויות שבהן הכדור נע והשחקנים מגיבים. קל להסביר את האובדן הזה. בראש סדר העדיפויות של הטלוויזיה, בזמן נקודה במשחק, עומד הסיקור של המגרש כולו, מתן תצפית מקפת שתאפשר לצופים לראות את שני השחקנים ואת הגיאומטריה הכללית של חילופי החבטות. הטלוויזיה בוחרת אפוא בנקודת תצפית הממוקמת מעל למגרש, מאחורי אחד הקווים האחוריים. אתם, הצופים, יושבים למעלה ומשקיפים מטה מנקודה שנמצאת מאחורי המגרש. הפרספקטיבה הזאת, כפי שיסביר לכם כל סטודנט לאמנות, "מקצרת" את המגרש. טניס ממשי, אחרי הכול, הוא תלת־ממדי, אבל הדימוי שעל מסך הטלוויזיה הוא רק דו־ממדי. הממד שהולך לאיבוד (או בעצם מתעוות) על המסך הוא אורכו הממשי של המגרש, אותם 23.77 מטרים שמפרידים בין הקווים האחוריים; והמהירות שבה הכדור עובר את המרחק הזה היא מהירות של קליע, עובדה שמיטשטשת על מסך הטלוויזיה אבל בצפייה ישירה היא מטילת־מורא. אם זה נשמע לכם מופשט או מופרז אז אדרבה, לכו בעצמכם לאיזה טורניר מקצועני - בייחוד למגרשי החוץ בסיבובים המוקדמים, שבהם תוכלו לשבת במרחק שישה מטרים מקו האורך - והתרשמו בעצמכם מן ההבדלים. אם אתם צופים בטניס רק בטלוויזיה, פשוט אין לכם מושג כמה חזק המקצוענים האלה חובטים בכדור, כמה מהר נע הכדור,* כמה קצר הזמן שעומד לרשות השחקנים כדי להגיע אליו, ובאיזו זריזות הם מסוגלים לנוע ולהסתובב ולחבוט ולחזור לעמדת המוצא. ואף אחד אינו מהיר יותר או משלה בקלילותו יותר מרוג'ר פדרר.

[*  אמת, הסֶרבים בצמרת משחקי הגברים מגיעים למהירויות של 220-200 קמ"ש, אבל מה שלא מספרים לכם כל צגי המהירות והגרפיקות הוא שבמשחק הגברים האגרסיבי של ימינו, גם חבטות מהקו האחורי מגיעות במקרים רבים למהירות שעולה על 145 קמ"ש - המהירות של כדור מהיר בליגת הבייסבול לגילים 18-17. אם תתקרבו מספיק למגרש מקצועני, תוכלו לשמוע ממש צליל שעולה מן הכדור במעופו, מעין שריקה נוזלית, תוצאת הצירוף של מהירות וספין. ממרחק קצר במשחק חי אתם גם תבינו טוב יותר את "העמדה הפתוחה" שנעשתה סמל כה מובהק של משחק הקו האחורי האגרסיבי. בסופו של דבר משמעות המונח היא רק שהשחקן אינו מפנה לגמרי צד אחד של גופו אל הרשת לפני חבטה מהקו האחורי, ואחת הסיבות לכך ששחקנים רבים כל־כך שמשחקים בסגנון זה חובטים מעמדה פתוחה היא שעכשיו הכדור מגיע מהר מכדי שיספיקו להסתובב לגמרי הצידה.]

למרבה העניין, מה שמיטשטש פחות בסיקור טלוויזיוני הוא האינטליגנציה של פדרר, שכן האינטליגנציה הזאת מתבטאת תכופות בזווית. פדרר מסוגל לראות, או ליצור, מרחבים וזוויות שיתממשו ל'וִוינֵרים' שאיש מלבדו אינו מסוגל לדמיין, והפרספקטיבה של הטלוויזיה היא מושלמת לצפייה ולצפייה־חוזרת באותם רגעי פדרר. מה שקשה יותר לקלוט בטלוויזיה הוא שאותן זוויות ואותם ווינרים מרהיבים למראה אינם באים משום מקום - במקרים רבים הם תוצר של מהלך שתוכנן כמה חבטות מראש, והם תלויים באופן שבו פדרר מתמרן את עמדותיו של היריב לא פחות מכפי שהם תלויים במהירות או בדיוק של מכת המוות. וכדי להבין כיצד ומדוע מסוגל פדרר להניע בדרך זו אתלטים אחרים ברמה עולמית, צריך, קודם כול, הבנה טכנית טובה יותר של משחק הקו האחורי האגרסיבי של ימינו מכפי שהטלוויזיה - שוב - ערוכה לספק.

*המשך הפרק בספר המלא*