פרולוג
ליילה
הסתכלתי במראה והתעלמתי מצריבת הדמעות המוכרת. אימי כבר עזבה את החדר, אבל קולה עדיין הדהד בראשי.
"איך את מסוגלת להסתכל על עצמך?" הבעת הגועל על פניה עוררה בי רצון להתכרבל לכדור בפינה ופשוט להיעלם. "תתפשטי!" היא דחפה אותי לעבר מראת הגוף.
"בבקשה, לא."
"היית צריכה לחשוב על זה לפני שאכלת את הכריך. עכשיו, תתפשטי!"
ידעתי שלא הייתי צריכה לאכול את הכריך שפיטר הכין לי, אבל הייתי רעבה כל כך שלא הצלחתי להתאפק. לא אכלתי כלום חוץ ממרק צח במשך שלושה ימים. ידיי רעדו בזמן שהתפשטתי ונותרתי בחזייה ובתחתונים. היא נעמדה מאחוריי.
"את נראית ככה ועוד מרשה לעצמך לאכול פחמימות?" אימי לחשה באוזני ואחזה את העור הרופף בזרועותיי בגסות. "זאת הסיבה שבגללה לעולם לא ארשה לך ללבוש גופיות." היא צבטה אותי בכוח. נשכתי את שפתי התחתונה כדי להחניק את יבבת הכאב גם כשאצבעותיה תפסו את זרועי האחרת.
לאחר מכן, היא הצביעה על החזה שלי.
"תראי כמה הוא גדול! את רק בת שלוש־עשרה ויש לך חזה של אישה בת עשרים. והכול שומן!" סגרתי את ידיי לאגרופים ולא אמרתי מילה. היא המשיכה לציין כל דבר שגוי בי — הבטן שלי הייתה גדולה מדי, סימני המתיחה הוורודים בלטו על עורי החיוור, ירכיי נראו כמו ירכיים של גבר ובלי רווח ביניהן והישבן שלי היה עצום כל כך עד שהיא פחדה שאשבור דברים בכל פעם שעברתי ליד השידה.
כל מילה שיצאה מפיה נטפה רעל וצילקה את ליבי עוד יותר. פניה האדימו מכעס, ואחרי שסיימה לציין בפניי כל מגרעה בגופי, היא עזבה והותירה אותי לעמוד לבדי במקום.
"מכוערת," לחשתי לנערה שבהתה בי. שערה השחור והארוך היה פשוט מדי, עורה חיוור מדי, גופה גדול וחסר פרופורציות.
ידיי רעדו כשאחזתי בסדין וכיסיתי את המראה, לא יכולתי לשאת את ההשתקפות שלי יותר. התלבשתי והלכתי לשירותים. אפילו לא טרחתי לסגור את הדלת. האחים שלי לא היו בבית, וחוץ מהם, כולם בבית הזה ידעו מה עשיתי.
ירדתי על ברכיי מול האסלה ודחפתי שתי אצבעות לפי.
הייתי חייבת לרזות, רק כך אהיה יפה.
מייסון
לא הצלחתי לשמוע כלום מבעד לדם שגעש באוזניי, לא ראיתי כלום למעט הבגדים הקרועים שלה ולא הרגשתי כלום חוץ מזעם.
אגרוף ועוד אגרוף. יבבה, צעקה ואדום... כל כך הרבה אדום.
"מייסון, בבקשה! אתה תהרוג אותו! מייסון!"
ידי פעמה, אבל לא עצרתי.
"בבקשה, תפסיק!" כאב חד בעורפי הצליח לחדור את ענן הזעם. מצמצתי באיטיות. רעש היבבות החלש נשמע רועם בחדר הקטן.
"הרבצת לי?" בקושי זיהיתי את קולי.
"אני מצטערת..."
הסתובבתי אל אחותי הקטנה וראיתי את המנורה השבורה בידיה. אחת מעיניה הייתה נפוחה כל כך שלא יכולתי לראות את צבעה, סימן כף היד סביב צווארה בלט ואצבעותיה היו עקומות בצורה לא טבעית.
השפלתי את מבטי אל בן הזונה שהיה אחראי לזה.
הוא שכב חסר תנועה על הרצפה בזמן ששלולית דם החלה להיווצר סביבו. פניו היו מעוותות כל כך שלא הצלחתי לזהות אותו. ובכל זאת, בשבילי זה לא היה מספיק.
הצרחות שלה עדיין הדהדו בראשי. לא שמתי לב לכך שזזתי עד שהיא מעדה קדימה וכמעט זרקה את גופה הקטן עליו.
"בבקשה, לא." פחד היה חרוט בפניה הנפוחות, וההבנה שהיא פחדה הכתה בי כמו שק מלא אבנים.
היא פחדה ממני.
"אתה תהרוג אותו. בבקשה, תפסיק."
כל נים בגופי דחק בי לזנק קדימה ולרסק את פניו עד שלא יישאר ממנו כלום, אבל לא יכולתי לעשות זאת. לא כל עוד דייזי הייתה בינינו והסתכלה עליי ככה.
"מייסון, בבקשה. אל תרביץ לו יותר." יפחה הרעידה את גופה. הכרחתי את עצמי לנשום עמוק בניסיון להשתלט על עצמי גם אם ידעתי שלא אצליח. הרגשתי שהייתי במרחק שנייה אחת מלתקוף אותו שוב. מעולם לא הרגשתי תאוות דם כזאת.
הוא העז לגעת בה. הוא העז לגעת בדייזי שלי.
ידי הייתה מכוסה בדם כשהוצאתי את הנייד שלי מהכיס, והכרחתי את עצמי להסתכל על פניה מוכות האימה של אחותי הקטנה כשחייגתי 911.
"מוקד 911, מה מקרה החירום שלך, בבקשה?"
"תשלחו אמבולנס וניידת משטרה לשדרת ארוויו לינדו 4961." דייזי הנידה בראשה, אך התעלמתי ממנה. "תקפו כאן מישהו."
"תוכל לומר לי מה מצבו, בבקשה?"
"הוא בקושי נושם."
"העזרה בדרך, אדוני. אתה יודע מי תקף אותו?"
השפלתי מבט אל מגפיי המכוסים בדם ואז אל אחותי הקטנה.
"אני. אני תקפתי אותו."
פרק 1
מייסון
סקרתי במבטי את האולם המפואר בזמן שהאורחים התקדמו לעבר השולחנות אחרי שטקס החתונה הסתיים. לא הייתי רגיל לתחושת מכשיר הקשר באוזני, ורציתי לתלוש אותו ממני.
"מייס, יש לך רגע?"
הסתובבתי אל הדסון, שהיה הבוס שלי ואחיו הקטן והמעצבן של לוק, חבר הילדות שלי. הוא חייך אליי, והבעת פניו המשועשעת גרמה לי להחניק גניחת תסכול.
"מה עשית?"
"למה אתה חושב מייד שעשיתי משהו? זה פוגע." הוא ניסה להיתמם, אבל גדלתי עם החרא הקטן הזה.
"יש לך את אותה הבעת פנים שהייתה לך כשהיית קטן ועשית משהו מטומטם."
הוא גיחך. "אתה מכיר אותי יותר מדי טוב. אני צריך טובה."
"לא." הפניתי לו את גבי והתמקדתי בעבודה שלי.
"קדימה, מייסון. אתה לא יכול לסרב לי ככה."
"זה בדיוק מה שעשיתי."
"זו אפילו לא טובה גדולה, אני נשבע."
הסתכלתי עליו מעבר לכתפי בחשד. "מה אתה רוצה?"
"שתעלים עין."
"סליחה?"
הוא התמתח, וחיוך ממזרי עיטר את פניו. "אני עומד להקים מהומה קטנה."
נשמתי עמוק והתאפקתי לא לחבוט בו.
"אתה עומד להקים מהומה באירוע שחברת האבטחה שלך נשכרה לאבטח ומבקש ממני, האדם שאמור לנהל את האבטחה, להעלים עין כדי שתוכל לעשות זאת?"
"כן."
"תמיד ידעתי שאתה מטומטם, הדסון, אבל זו רמה חדשה."
הוא צחק. "אני עוזר לחבֵרה."
"הייתי צריך לדעת שזה בגלל אישה."
"אז תהיה מוכן לעזור?"
"לא."
"קדימה, מייסון. כל מה שאני מבקש זה שתוציא את המאבטחים מאזור הגינה הדרומית לכמה דקות. אתה חייב לעזור לי."
"זו הוראה מהבוס שלי?"
הוא זקר לעברי אצבע משולשת וגלגל את עיניו. "אל תהיה מניאק, אתה יודע שלעולם לא אשתמש בקלף ה'בוס' איתך. אתה אחד מהמשפחה."
הפניתי לו את גבי כדי שלא יראה את החיוך שעלה על פניי. הדסון אולי היה קוץ בתחת, אבל הוא והאחים שלו היו היחידים שנשארו לצידי כשנכנסתי לכלא, וברגע שיצאתי, הם עשו הכול כדי לעזור לי ואפילו הציעו להעסיק אותי כראש מערך האבטחה שלהם, משרה שסירבתי לקבל בידיעה שאם יוודא שהייתי אסיר לשעבר, העסק שלהם יפגע. אחרי ויכוחים הסכמתי לעבוד כאחד המאבטחים, אבל זה לא עצר אותם מלתת לי לנהל אירועים ומשימות מסוימות.
"חמש דקות, מייסון. זה כל מה שאני מבקש."
"בלי דם, הדסון." הזהרתי אותו.
"בלי דם. אני מבטיח."
רבע שעה לאחר מכן, הדסון שלח לי הודעה וביקש להוציא את כולם מהגינה, ועל אף שידעתי שאתחרט על זה, העברתי את ההוראה בקשר. הבחנתי בו מוביל כמה מבני משפחת וסט החוצה, יצאתי בעקבותיהם, וכבר מרחוק הבנתי שהמטרה שלו הייתה גבריאל, בן דודם הבלש של המשפחה. לא ידעתי מה הדסון אמר לו, אבל לפי הבעת פניו הרצחנית זה לא היה משהו טוב. ללא שום אזהרה, גבריאל זינק קדימה וחבט בהדסון בעוצמה.
האינסטינקט הראשון שלי היה להתערב, אבל אילצתי את עצמי להישאר ברקע. הדסון ידע להתמודד עם מצבים כאלה לבד, וחוץ מזה, זו התוכנית המטומטמת שלו.
נרתעתי כשגבריאל הצליח להנחית מכה אכזרית במיוחד על בטנו של הבוס שלי.
"גבריאל, זה מספיק!"
פגשתי את ליילה וסט פעם אחת, אך זה הספיק לי כדי שאזהה אותה. היא נעמדה בין שני הגברים והדפה את בן דודה לאחור. הבלש לא ויתר ונאבק באחיזתם של בני דודו.
מה הדסון אמר לו, לעזאזל?
"אתה יכול להירגע?!" נואה, אחיה של ליילה, גנח במאמץ. "לעזאזל, גבריאל. זה היה הכבד שלי."
גבריאל נרגע אך לא הסיט את מבטו מהדסון.
"ליילה, זוזי." גבריאל דרש.
היא הציבה את עצמה מול הדסון, שבדיוק קם מהרצפה.
"לא. אתה מתנהג... מה, לעזאזל?" אחזתי במותניה, הרמתי והזזתי אותה הצידה, והשתמשתי בגופי כמחסום בינה לבין שני הגברים הנלחמים.
בחנתי אותה, מרעמת שערה השחור ועד הבעת פניה המופתעת.
"כששני גברים רבים, את לא קופצת ונעמדת באמצע, קילר."
"הוא לא היה פוגע בי. לא היית חייב להתערב." הביטחון בקולה הפתיע אותי.
"שכרו אותי לאבטח את האירוע הזה. התפקיד שלי הוא להתערב בדיוק במקרים כאלה."
"אז למה חיכית שאעמוד באמצע?"
"ליילה — " גבריאל קרא לה.
"אני רוצה תשובה." היא קטעה אותו, והעובדה שהוא לא התווכח איתה אמרה לי שהיא נהגה לעשות זאת הרבה. כמעט נחרתי בבוז. אישה עשירה ומפונקת טיפוסית.
"מישהו מטומטם הזהיר אותי שהוא מתכוון לעשות בלגן ודרש ממני לא להתערב." נעצתי מבט מאשים בהדסון. דם נטף מאפו.
לעזאזל, אמרתי לו בלי. דם. מזוין.
"אבל לא הקשבת לו כי דאגת לי. אתה מתוק."
שמעתי את נואה נחנק מאחוריי ופערתי את עיניי באימה.
"אני לא מתוק, קילר." המילים הותירו טעם מר בפי.
"אני הלכתי לאיבוד." אשתו של פיטר וסט, שעמדה ממש מאחורינו, אמרה והסכמתי איתה. במה לעזאזל הם משחקים?
"תשחררו אותי," גבריאל דרש.
"לא אם אתה מתכוון לתקוף אותו שוב."
"תשחררו אותי מייד!"
"זה בסדר," הדסון אמר, וליילה ניסתה לעקוף אותי ולהתקרב להדסון. בלי להסס, אחזתי במותניה ומשכתי אותה אליי.
"מה אמרתי לפני שתי שניות מחורבנות?" אמרתי בתסכול והיא צחקקה.
האישה הזאת רצינית?
"מספיק!" גבריאל השתחרר בכוח מאחיזתם וסגר את המרחק בינו לבין הדסון. החרא הקטן דימם אבל עדיין חייך.
"חדר שלוש מאות שמונים ותשע, תדפוק. המפתחות אצלה."
"אני לא רוצה לראות אותך נושם לכיוון שלה, ברור?"
"תעלה לחדר," הדסון צחק ופנה לאישה שהחזקתי. "לעזאזל, ליילה. אני חושב שהוא שבר לי את האף."
"אמרתי לך לגרום לו לקנא, לא לגרום לו לרצות להרוג אותך." היא הביטה בי מעבר לכתפה. עיניה נצצו בשעשוע. "אתה יכול לשחרר אותי עכשיו, בחור גדול. לאף אחד אחר פה אין סיבה להרביץ להדסון, ואם כן, אני מבטיחה שלא אתערב."
שחררתי אותה ללא מילה ופניתי למקור של כל הבעיות שלי.
"אמרתי בלי דם."
"להגנתי, לא ציפיתי שהוא ירביץ לי."
"אמרתי לו שאתה מתכוון לשכב עם קתרין. אני חושב שהוא הגיב באופן די סביר," נואה אמר.
"קתרין היא אחותו הקטנה של חבר ילדות שלנו. גבריאל מאוהב בה אבל לא מוכן להודות בזה." ליילה הסבירה לי כאילו פספסתי פרק באופרת הסבון האהובה עליה.
"לא אכפת לי," אמרתי באדישות והחיוך שלה רק גדל.
"ניחשתי שלא יהיה לך אכפת, אבל לא יהיה מנומס במיוחד לדבר בפניך על משהו שאתה לא מבין."
לא טרחתי לענות לה ופניתי שוב להדסון.
"אני חוזר לעמדה שלי."
התנגשתי בכוונה עם כתפי בכתפו כשחלפתי על פניו, ושמעתי אותו צוחק ברקע.
חתיכת ממזר מטומטם.
ליילה
איך הכול השתבש ככה, לעזאזל?
שיחקתי בשערה הארוך של קתרין והעמדתי פנים שלא שמעתי את היפחות השקטות. חשבתי שאם גבריאל יקנא, הם יתקרבו זה לזה, אבל כל העניין רק גרם לנזק. כל משיכת אף שלה הייתה כמו סכין בליבי. הרגליים שלי נרדמו מזמן, אבל לא העזתי לזוז ממקומי על הרצפה מאז שגבריאל עזב והשאיר את קתרין בוכה.
דמעות שקטות זלגו בחופשיות על פניי.
אלוהים, הכול באשמתי.
התראה על הודעה נכנסת הפרה את השקט בחדר. בהתחלה בחרתי להתעלם, אבל כשתדירות הצלצולים לא פסקה, לא נותרה לי ברירה. כמעט קיללתי בקול כשראיתי את השם של אימי על המסך.
אימא: איפה את?
אימא: בואי לפה מייד! הבריון שאחיך שכר לא נותן לנו להיכנס.
אימא: את מעיזה להתעלם ממני?
אימא: למה את לא עונה?
אימא: ליילה מארי וסט, תעני לי ברגע זה!
נעלתי את נעלי העקב ונשקתי לראשה של קתרין.
"אני חייבת ללכת לטפל במשהו, אבל אחזור במהירות, אוקיי?"
"אני רוצה ללכת הביתה." קולה היה מחוספס אחרי שעות של בכי.
"אוקיי, אבקש מאחד הבנים להסיע אותנו."
"את לא — "
"שקט, אסע איתך."
"זו החתונה של אחיך."
"אחי גרר את אשתו הטרייה לסוויטה שלהם מזמן. הוא לא ישים לב גם אם כל האורחים שלו יעזבו בבת אחת."
וזו הייתה האמת. כשאקסל היה עם אדלינה, שאר העולם חדל מלהתקיים עבורו.
"אוקייי, אחכה לך."
הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט בזמן שירדתי למטה, והתפתיתי לכבות אותו. לא הייתי צריכה לבדוק כדי לדעת שכולם מאימי. המעלית הייתה עמוסה באנשים והרגשתי את מבטיהם הסקרניים עליי. הפעלתי את המצלמה בטלפון וכמעט צעקתי בבהלה.
השיער הפרוע, האיפור המרוח והעיניים האדומות שיוו לי מראה של דמות מסרט אימה. ניגבתי את פניי בגב ידי, ואומנם זה לא עזר במיוחד, אבל לפחות הסרתי את המריחות השחורות של האייליינר.
המעלית הגיעה לקומת הקרקע ומיהרתי לצאת לכיוון כניסת הלובי. יכולתי לשמוע מרחוק את קולה המוכר של אימי. כמו תמיד, רק הצליל הספיק כדי שליבי יהלום וכדי שזיעה קרה תכסה את כפות ידיי.
את כבר לא ילדה קטנה, ליילה, הזכרתי לעצמי.
ברגע שפניתי לעברם, ההפתעה עצרה אותי במקומי. הוריי עמדו בלובי וניהלו ויכוח סוער עם אחד המאבטחים. מה שהפתיע אותי לא הייתה ההתנהגות של הוריי, כי לצערי זה דבר שבשגרה, אלא העובדה שהגבר הגדול שעמד מולם נראה נינוח.
גבו הישר וכתפיו הרחבות מתחו את הז'קט היוקרתי שהוא לבש, שערו השחור היה משוך לאחור בג'ל וזרועותיו היו משולבות. המשכתי לצעוד לעברם וליבי החסיר פעימה כשזיהיתי את המאבטח.
מייסון הסתכל מלמעלה על הוריי. זקנו הארוך והמטופח, וקעקוע הגולגולת בצווארו היו ניגוד בולט לחליפה היוקרתית שלבש.
"היי." נעמדתי לצידו. הוא הפנה את מבטו לעברי ועיניו הכחולות סקרו את פניי.
"הכול בסדר, מיס וסט?" רמז הדאגה בקולו העמוק, למרות הלילה הנורא שעברתי, גרם לי לחייך.
"אני בסדר."
"ליילה, איפה היית?!"
גופי הגיב אינסטינקטיבית לטון הכועס, וצעדתי לאחור. מיהרתי להסתכל סביבי ונרגעתי כשהוריי לא שמו לב לתגובתי, אבל כשפניתי להביט במייסון, הבחנתי בקמט בין גבותיו.
"באתי ברגע שראיתי את ההודעות, אימא."
היא חשקה את לסתה. "לא באת מהר מספיק."
"מה הבעיה?" החלטתי לשנות נושא.
"מה הבעיה? זו החתונה של הבן שלנו ולא נותנים לנו להיכנס."
"נכון, כי אקסל לא רוצה אתכם כאן."
"את שומעת את מה שאת אומרת, ילדה?" אבי גער בי.
"אני לא מבינה למה אתם מופתעים. התנהגתם נורא לאשתו מהיום שהם הכירו." ידעתי שאקסל לעולם לא יסלח להם על שתמכו בסטוקר של אדלינה.
"אם לא יראו אותנו כאן, אנשים ידברו."
חייכתי בעצב. כמובן. הכול סובב סביב התדמית היקרה שלהם. "הטקס כבר נגמר. אם תכנסו עכשיו, זה לא ישנה כלום."
"עדיין יש זמן לבקרת נזקים."
"לא."
"מה אמרת?"
השערות בעורפי סמרו. בכל פעם שהיא השתמשה בטון הזה, נכנעתי. אבל לא הפעם. לא אניח להם להרוס את החתונה של אחי.
"אמרתי לא. אתם לא תכנסו ותהרסו את הערב לאקסל. לכו הביתה."
"אני חושבת ששתית יותר מדי." אימי צעדה קדימה, ומייסון הציב את גופו הגדול בינינו.
"הגיע הזמן שתלכו." קולו העמוק היה החלטי.
"אני חושבת שיש פה בלבול. אנחנו אומרים לך מה לעשות. לא להפך. אנחנו משלמים לך."
לכל צופה מהצד נראה היה שאימי הייתה רגועה, אבל ידעתי טוב מאוד שזה לא היה נכון. זיהיתי את הסימנים. זיהיתי את יישור כתפיה, את כיווץ שפתיה ואת תיפוף האצבעות. הדחף להגן עליו מזעמה של אימא שלי הניע אותי לנסות לעקוף אותו, אך ידו הגדולה אחזה בי ועצרה אותי כדי שאישאר במקומי מאחוריו.
"מייסון," קראתי בשמו אך הוא לא הסיט את מבטו מאימי. ידו לחצה בעדינות את ידי, ותהיתי אם הוא הרגיש את פעימות ליבי המהירות.
"אני חושב שבאמת יש פה בלבול, גברת וסט. האדם שמשלם לי הוא אקסל, וההוראות שלו היו ברורות מאוד כשהוא אמר שמי שלא נמצא ברשימה, לא נכנס."
"הוא שכח להוסיף אותנו." אבי אמר.
"לא, הוא לא," מיהרתי להתערב. "אימא סטרה לאדלינה וניסתה לשכנע את אקסל למסור אותה לפסיכופת שרדף אחריה במשך שנים, ואתה..." שתקתי. אלוהים, אפילו לא יכולתי לומר את זה. איך אפשר לומר בקול שאבי הכניס מתמחה שלו להיריון, ואז הוא ואימי איימו עליה שתיעלם, אחרת הם יהרסו את חייה? איך אפשר לומר שאחי החורג גדל לשנוא אותנו באשמתו וניסה להרוג את פיטר? "אף אחד מכם לא רצוי פה."
"בעבר הצלחת להכניס אותנו לחתונה של פיטר, ואת תעשי זאת שוב." אימי לא ביקשה. היא דרשה.
"פיטר היה מוכן לאפשר לכם להיכנס. אקסל לא. אני לא אכריח אותו לעשות משהו בניגוד לרצונו, עשיתם זאת מספיק כשהוא היה ילד."
"ליילה — "
"תעזבו בשקט או שאוודא שילוו אתכם החוצה בכוח. אלה הברירות היחידות שלכם." מייסון קטע אותה.
"אתה מציב לי אולטימטום?"
"מייסון, אולי כדאי שתניח לי לטפל בזה," ביקשתי והוא התעלם ממני.
"אם איאלץ ללוות אתכם החוצה, זה לא יקרה בשקט."
"אתה מאיים עליי?" אבי חשק את שיניו בזעם, אבל השקט של אימי הפחיד אותי יותר. מבטה החד עבר ממייסון אליי.
"לזה הידרדרתם? אתם מסתובבים עם פושעים שמאיימים על ההורים שלכם?"
לא ידעתי הרבה על מייסון, אבל הייתי מודעת לכך שהוא היה אסיר משוחרר. "הוא ריצה את עונשו, אז אם כבר, הוא פושע לשעבר."
עיניה התרחבו באימה, ויכולתי להישבע ששמעתי את מייסון מגחך לפני שהוא הסווה את הצליל בשיעול.
"אני לא חושב שההבהרה הזו הייתה הכרחית, קילר."
"ברור שכן. השתחררת ואתה עובד בעבודה מכובדת."
"הייתי צריך לדעת שהסירחון בא ממנו." הזלזול של אבי הרתיח אותי.
"אתה לא האדם המתאים לשפוט אחרים, אבא."
המסכה המושלמת שלו נפלה מפניו לרגע, אבל הוא התאושש במהירות.
"תשמרי על הפה של — "
"מספיק," מייסון קטע אותו. "במקומך הייתי נזהר, מר וסט. נשמע כאילו עמדת לאיים עליה." נימת קולו האפלה האיצה את פעימות ליבי. "אין לי סבלנות להמשיך לשמוע אתכם מתבכיינים. תעזבו עכשיו, או שאגרור אתכם החוצה."
"ליילה, לא קראתי לך לכאן כדי שתעמדי כמו דחליל. תעשי משהו," אימי דרשה.
"אין שום דבר שאוכל לעשות. אני רק יכולה להמליץ לכם לעזוב בשקט."
"ילדה כפוית טובה."
חייכתי בתשישות. צריבת העלבון שחשתי הייתה מוכרת. "מה איתך, אבא? גם אתה רוצה לקרוא לי כפוית טובה לפני שתעזוב?"
כצפוי, הוא לא אמר מילה. הוא תמיד אִפשר לאימא שלי להיות זו שמדברת.
"זה לא נגמר. אנחנו עוד נדבר על זה."
"אני בטוחה. להתראות." חיכיתי עד שהם יצאו מהלובי המפואר לפני שפניתי למייסון. החיוך המותש עדיין התנוסס על פניי. "אני מתנצלת בשמם."
הבעת פניו לא הסגירה דבר בזמן שעיניו סקרו אותי.
"את לא צריכה להתנצל על משהו שלא עשית. חוץ מזה, הדעה של ההורים שלך חשובה לי כמו החרא שדרכתי עליו הבוקר."
ההשוואה הייתה הזויה כל כך שצחקתי.
"טוב לדעת."
"את בסדר?"
"בטח."
"אם כך, אלך לוודא שההורים שלך באמת עזבו."
חיוכי נמחק ברגע שהוא חלף על פניי, אבל הוא בקושי הספיק להתרחק ממני לפני ששמעתי אותו מקלל וצועד חזרה אליי. נשמתי בחדות כשהוא אחז בכתפיי, סובב אותי אליו ונעזר בשרוול החולצה שלו כדי לנקות את פניי. לא האמנתי שגבר כמוהו מסוגל להיות עדין כל כך. אף אחד מאיתנו לא אמר מילה, וכשהוא סיים, אצבעותיו תחבו קווצת שיער סוררת מאחורי אוזני. לא הצלחתי להתיק ממנו את מבטי לפני שהוא עזב באותה הפתאומיות שבה הוא סובב אותי אליו, ונשארתי לבהות אחריו.
מה זה היה, לעזאזל?
ניערתי את ראשי ודחקתי את הכול הצידה. הגיע הזמן להתמקד שוב בקתרין.
שלחתי בזריזות הודעה לפיטר שבה שאלתי אם הוא יכול להחזיר אותנו הביתה ועליתי חזרה לחדר.
