הקדמה
בנוגע לממשל ניגרואי1 טוב
ב-1895, עשרים שנה לאחר שמדינתו נטשה את חידושי השוויון של תקופת השיקום2 לטובת תקופת ה"גאולה" הדכאנית, תומס מילר, לשעבר חבר הקונגרס מטעם דרום קרוליינה, נשא דברים בפני ועידת החוקה של המדינה:
שמונה שנים שלטנו. הקמנו בתי ספר, ייסדנו מוסדות סעד, בנינו ותחזקנו את מערכת בתי הסוהר, ייסדנו חינוך לחירשים־אילמים, חידשנו את המעבורות. בקיצור, שיקמנו את המדינה והעלינו אותה על הדרך לשגשוג כלכלי.
בעשור האחרון של המאה ה-19 כבר תוארה תקופת השיקום כתקופה מושחתת מיסודה של "שלטון הניגרואים". נטען כי דרום קרוליינה "עלולה להיהפך לאפריקה" ולהיגרר לברבריות ולהשחתה מוסרית. מילר קיווה כי אם יזרה אור על ההישגים השלטוניים של השחורים וילמד סנגוריה מהימנה על מוסריותם, אולי יצליח לשכנע את תושבי דרום קרוליינה, אנשים חסרי פניות ללא ספק, להשאיר את זכויות האזרח של אפריקאים־אמריקאים על כנן. חברי הוועידה לא שעו לדבריו. בחוקה של שנת 1895 נוספו ידיעת קרוא וכתוב ובעלוּת על קניין כתנאים לקבלת זכות הצבעה בבחירות. כאשר התברר שלא די באמצעים אלה כדי לאכוף עליונות לבנה, אזרחים שחורים נורו, עונו, הוכו והוטל בהם מום.
בבואו לנתח את כתב ההגנה של מילר ואת ועידת 1895, וא"ב דו בויס3 הגיע לתובנה מפוכחת. מנקודת מבטו, ועידת החוקה של 1895 לא היתה יישום של רפורמה מוסרית או ניסיון לבער שחיתות. זה היה בסך הכול מסווה למטרה האמיתית של הוועידה: להחזיר את עריצותה של העליונות הלבנה. הבעיה לא היתה ששחיתות חסרת תקדים אכלה כל חלקה טובה בממשלת השיקום של דרום קרוליינה. נהפוך הוא. דווקא ההצלחות שעליהן הצביע מילר, ההישגים הממשיים של ממשל השיקום בדרום קרוליינה, הן עצמן חתרו תחת העליונות הלבנה. כדי לגאול את העליונות הלבנה עוותו ההישגים האלה, הולעגו והוגחכו לכדי משהו שדמה יותר לדעות הקדומות של דרום קרוליינה הלבנה. "אם היה משהו שהפחיד את דרום קרוליינה יותר מממשל ניגרואי גרוע", כתב דו בויס, "הרי שזהו ממשל ניגרואי טוב".
לפחד היה תקדים. לקראת סוף מלחמת האזרחים, הקונפדרציה המפרפרת חזתה בהצלחה שנחלו "גייסות הצבעוניים" של צבא האיחוד4 והחלה לשקול גיוס שחורים לצבא שלה. אולם במאה ה-19 התפיסה של דמות החייל היתה קשורה בעבותות עם גבריות ואזרחות. כיצד יכול צבא שחרת על דגלו להגן על העבדות, על כל הנחות המוצא הכרוכות בה לגבי נחיתות השחורים, לעשות אחורה־פנה ולהצהיר כי ראוי להזמין שחורים אל שורות הקונפדרציה? כפי שהתברר, הוא לא יכול. "ביום שתהפוך אותם לחיילים, זאת תהיה התחלת הסוף של המהפכה שלנו", אמר הפוליטיקאי האוול קוב5 מג'ורג'יה. "ואם נדמה שעבדים הם חיילים טובים, אזי כל תיאוריית העבדות שלנו שגויה". העליונות הלבנה לא היתה יכולה להפיק כאן שום יתרון. אילו התגלו השחורים כפחדנים כפי שתוארו ב"כל תיאוריית העבדות", הקונפדרציה היתה מפסידה בקרב במובן המילולי של המילה. אבל גרוע מזה, אילו היו לוחמים היטב — ומוכיחים כי בכוחם לנהל "ממשל ניגרואי טוב" — הקונפדרציה לעולם לא היתה יכולה לנצח במלחמה הגדולה יותר.
הפתיל המרכזי של הספר הזה הוא שמונה מאמרים שנכתבו בשמונה שנות כהונתו של הנשיא השחור הראשון — תקופה של ממשל ניגרואי טוב. אובמה נבחר בשעה של בהלה רבּתי, ובשמונה השנים של כהונתו התגלה כמטפל מסור ואדריכל מחושב. הוא הניח את היסודות למערכת בריאות ארצית המושתתת על מודל שמרני. הוא מנע קריסה כלכלית ולא טרח להעמיד לדין את אלה שנשאו בעיקר האחריות לקריסה הזאת. הוא שם קץ לתמיכת הממשלה בעינויים, אבל המשיך את המלחמה ארוכת השנים במזרח התיכון. המשפחה שלו — אשתו היפה והמקסימה, הבנות החמודות, הכלבים — נראתה כאילו יצאה מקטלוג של "האחים ברוקס". הוא לא היה מהפכן. הוא התרחק משערוריות, משחיתות ומשוחד. הוא היה שקול במידה יוצאת דופן, ומבחינתו היה שומר המורשת המקודשת של ארצו. גם אם היה מוטרד מחטאי ארצו, בסופו של דבר האמין כי היא מרבה טוב בעולם. בקיצור, אובמה, משפחתו והממשל שהוביל היו פרסומת חיה לקלות שבה אנשים שחורים יכולים להשתלב באופן מלא במיינסטרים הלא מאיים של התרבות, הפוליטיקה והמיתוס האמריקאיים.
וזאת תמיד היתה הבעיה.
מגמה אחת במחשבה האפריקאית־אמריקאית גורסת כי שחורים אלימים ומשולחי רסן — חבר הכנופייה השחור, המפגין השחור — הם שמטילים אימה על אמריקה הלבנה. אולי זה נכון, במובן האינדיבידואלי. אבל במובן הקולקטיבי מה שבאמת מפחיד את אמריקה הוא מכובדות שחורה, ממשל ניגרואי טוב. היא משבחת, אפילו מעלה על נס, ממשל ניגרואי טוב כרעיון מופשט ולא מאיים — משפחת קוסבי, לדוגמה. אבל כאשר נהיה ברור שממשל ניגרואי טוב עשוי, באיזושהי דרך, להעצים ניגרואים בשר ודם על חשבון לבנים בשר ודם, או אז הפחד מחלחל, ההאשמות על העדפה מתקנת מתחילות להישמע, וה"ילוּדנוּת"6 מרימה ראש. והסיבה לכך בעיקרה היא שהמיתוסים האמריקאיים האלה מעולם לא היו חסרי צבע. אי אפשר לנתק אותם מ"כל תיאוריית העבדות", שעל פיה מעמד שלם של אנשים נידון מטבע ברייתו לעבדות חוב. מעמד זה של עבדי־חוב היה הבסיס שעליו נבנו כל המיתוסים והתפיסות הללו. וגם אם בתיאוריה אנחנו יכולים לדמיין השתלבות חלקה של שחורים במיתוס האמריקאי, החלק הלבן של הארץ הזאת זוכר את המיתוס הזה בצורתו הראשונית.
אני סבור שיש בו בפחד העתיק מפני ממשל ניגרואי טוב כדי להסביר את מה שנראה כתפנית מזעזעת — הבחירה בדונלד טראמפ לנשיא. נאמר כי הכהונה הראשונה של נשיא שחור היתה בעיקר "סִמלית", ביטול שממעיט מאוד בכוחם של סמלים. סמלים אינם רק ייצוג של המציאות: הם יכולים גם להפוך לכלים שישנו אותה. הכוח הסִמלי הטמון בנשיאות של ברק אובמה — העובדה שהלובן כבר אינו חזק דיו למנוע מעבדי־חוב מגורים בארמון — תקף את התפיסות המושרשות ביותר של העליונות הלבנה ונטע פחד בחסידיה ובמוטביה. והפחד הזה הוא שהקנה לסמלים שדונלד טראמפ השתמש בהם — סמלי הגזענות — די כוח כדי להפוך אותו לנשיא, וכך להציב אותו בעמדה שבה יוכל לגרום נזק לעולם.
יש הנחה בסיסית בארץ הזאת, הנחה ששחורים אינם חסינים מפניה, שאם שחורים יְיַשרו קו עם ערכי מעמד הביניים, אם הם יהיו מנומסים, משכילים ובעלי מידות טובות, הם יוכלו ליהנות מכל הפירות שיש לאמריקה להציע. בצורתה הוולגרית ביותר, תיאוריה זו של ממשל ניגרואי טוב ברמה האישית מכחישה את קיומן של גזענות ועליונות לבנה ככוחות משמעותיים באמריקה. בצורתה המעודנת והמכובדת יותר, התיאוריה הזאת משווקת את עצמה כמרכיב משלים ושווה־ערך במאבק נגד גזענות. אבל הטיעון שאציג בחלק נכבד מהספר הזה הוא שממשל ניגרואי טוב — אישי ופוליטי — מוסיף לעתים על כוחה של אותה עליונות לבנה שהוא מבקש להביס. זה מה שקרה לתומס מילר ולעמיתיו ב-1895. זה מה שקרה לשחורים ברחבי דרום קרוליינה בתקופת ה"גאולה". זה מה שקרה לשחורים בסאות' סייד של שיקגו7 בתקופת הניו־דיל אחרי מלחמת העולם הראשונה.8 והטענה שלי היא שזה מה שקורה ברגעים אלה ממש למורשת של הנשיא השחור הראשון בארץ הזאת.
כל אחד מהמאמרים בספר מתייחס להיבט מסוים של ויכוח מתמשך, בעיקר ביני לביני, על התועלת והתפקיד של ממשל ניגרואי טוב. הם אני בתנועה, כשאני מעבד סוגיות שונות — תהליך שנמשך אפילו בזמן שאני כותב את המבוא הזה. אין לי ספק, למשל, שחליפה ועניבה משפיעות על האופן שבו מגזרים מסוימים מגיבים זה לזה. אני פשוט לא בטוח שהיעדר חליפה ועניבה הוא הבעיה האמיתית (במונחים של ממשל ניגרואי טוב, ברק אובמה היה המיטב שלנו. וכשהסתיימה כהונתו, רוב בקרב חברי מפלגת האופוזיציה הטילו ספק באזרחותו). לפני כל אחד מהמאמרים יש מעין פוסט או רשומת בלוג מורחבת, שמנסה ללכוד במילים את הסיבה שבגללה כתבתי את המאמר ואיפה הייתי בחיים שלי באותו זמן. יחד הם יוצרים ממואר לא מחייב, שמעשיר — אני מקווה — את המאמרים עצמם. בסוף הספר הוספתי אחרית דבר שמנסה לתת הערכת מצב לעידן שלאחר אובמה, שבו אנו מוצאים את עצמנו כיום.
רציתי שהמאמרים האלה — כל השמונה פורסמו במקור באטלנטיק — ירוכזו בכרך אחד. אבל גם בער בי הרצון ליצור מהם משהו חדש. הספר הזה ערוך כמו שהוא כי נהניתי מהאתגר לעשות את זה. אם אצליח להעביר לכם מחצית מההנאה הזאת, השגתי את מבוקשי.
רשמים מן השנה הראשונה
הסיפור הזה התחיל, כמו שכל כתיבה צריכה להתחיל, בכישלון. זה היה בפברואר 2017. ישבתי בבניין ממשלתי ברחוב 125, לא רחוק מהמקום של הכיסונים הג'מייקנים, לא רחוק מהמסעדה של הדגים המטוגנים — שני מקומות שבטיפשותי פקדתי הרבה יותר מדי באותם ימים של כישלון מופגן. הייתי בן 31. גרתי בהארלם עם זוגתי קניאטה ובני סאמורי — שניהם קרויים על שמם של פעילים אנטי־קולוניאליסטים שחורים, האחד מהמאה ה-19 והשני מהמאה ה-20. השמות שלהם שיקפו משפחה המחויבת במוצהר לחלום הפאן־אפריקאי, לתפיסה שאנשים שחורים כאן ועכשיו מאוחדים עם אנשים שחורים שם ואז במאבק אופראי גדול. הרעיון הזה היה הסאבטקסט העמוק של חיינו. כך היה מוכרח להיות. הטקסט המפורש היה כולו שרדנות.
זמן קצר לפני כן פוטרתי מעוד עבודה, השלישית בשבע שנים, ולכן באתי לאותו בניין ממשלתי לסמינר קצר על עבודה, אחריות ואיך לא להיות פרזיט שחי על קצבה. הקצבה היתה זעומה, מוגבלת בזמן, והתנאים לקבלתה היו משפילים. איך מישהו מסוגל ליהנות ממנה או להתרגל אליה, לא היה לי מושג. אבל רוח הרפאים של "הרפורמה ברווחה" היתה חזקה והיא פקדה את המסדרונות של כל לשכות התעסוקה באשר הן. שם בכיתת לימוד, במחזור של לוזרים ובטלנים לכאורה, הרביצו בי תורה על חטא העצלות הנורא. לפחות המיקום היה הולם: כיתת לימוד, מקום שבו נחלתי את הכישלונות וההפסדים שהכי קשה לי לשכוח. בכיתות הלימוד של נעוריי, מאז ומעולם הייתי "הפרעת התנהגות", אחד שצריך "להשתפר", שלא מצליח "לממש את הפוטנציאל שלו". שאלתי את עצמי אם משהו לא בסדר איתי, אם איזה נזק מוחי מאלץ אותי לצבוע מחוץ לקווים. כל החיים שלי הרגשתי כישלון — בקושי גמרתי חטיבה, העיפו אותי מהתיכון, נשרתי מהלימודים באוניברסיטה. למדתי להחזיק את הראש מעל המים הסוערים תמיד. אבל הפעם הרגשתי שאני טובע והפעם ידעתי שלא אטבע לבד.
קניאטה ואני כבר היינו יחד תשע שנים, וכל אותה תקופה לא הצלחתי להתייצב על הכנסה משמעותית. עסקתי בכתיבה והרגשתי שאני חלק ממסורת שראשיתה בזמנים שידיעת קרוא וכתוב היתה, בשביל שחורים, סממן של מרי. האמנתי, באופן אבסורדי משהו, שהיא עדיין כזאת. וכך הפקתי משמעות רבה ממלאכת הכתיבה. אבל לא יכולתי לשלם שכר דירה עם "משמעות רבה". לא יכולתי ללכת למכולת עם "משמעות רבה". עם "משמעות רבה" נכנסתי למינוס בבנק. עם "משמעות רבה" נכנסתי לחובות אשראי והבאתי על עצמי את מס הכנסה. תוכניות פרועות ומופרכות נגלו לפניי לא פעם. אולי ארשם לבית ספר לבישול. אולי אהיה ברמן. שקלתי גם להיות נהג מונית. לקניאטה היה פתרון רציף יותר: "נראה לי שאתה צריך לכתוב יותר".
ברגע ההוא, בכיתה ההיא, כשמילאתי במכניות את ההוראות שהוכתבו לי, לא יכולתי להבין את זה. לא יכולתי להבין שום דבר. וכמעט כמו כל לקח אחר ששמעתי באיזושהי כיתה, אני לא זוכר אפילו מילה אחת ממה שנאמר באותו יום. וכמו שקרה עם כל הטראומות המודחקות האחרות שהצטברו להן בכיתות לימוד, לא אפשרתי לעצמי להרגיש את הצריבה של הכישלון הזה. במקום זאת חזרתי להרגלים הישנים ולהיגיון של הרחוב, שם נדרשים לעתים קרובות מאוד להכחיש את ההשפלה ולהמיר כאב בזעם. לייסורים של אותה תקופה התייחסתי כאילו הם הודעת גבייה והחבאתי אותם במגירה העליונה של הראש בהחלטה לחזור אליהם כשיהיו לי אמצעים לשלם את החוב. עכשיו, כיום, נראה לי שהסדרתי כמעט את כל החשבונות הישנים ההם. אבל כאב הכישלון והשפעותיו נשארים הרבה אחרי שהמגירה מתרוקנת.
אני זוכר איכשהו את כל מה שלא אפשרתי לעצמי להרגיש כשיצאתי באותו יום מלשכת התעסוקה אל רחובות הארלם, כשם שאני זוכר את כל מה שלא הרשיתי לעצמי להרגיש באותן שנות נעורים כשהייתי לכוד בין בתי הספר לרחוב. ואני יודע שמסתובבים בינינו צעירים שחורים וצעירות שחורות שאבודים במשולש ברמודה תודעתי או תקועים בלב ים על שרטון ושמו אמריקה, חלקם בקושי מחזיקים את הראש מעל המים וחלקם טובעים, לעולם לא מרגישים ולעולם לא שוכחים. הדבר היקר ביותר שהיה לי אז הוא הדבר היקר ביותר שיש לי כיום — הסקרנות שלי. זה הדבר שידעתי, אפילו אז בכיתה, שהם לא יוכלו לקחת ממני. זה הדבר ששמר עליי מטביעה ובסופו של דבר משה אותי מהים.
כמו כל מיתוס על הצלחה מתוצרת עצמית, יש אמת בדברים האלה. אבל האמת הגדולה יותר היא שהרוח סביבי ניעורה ושינתה כיוון כדי לדחוף את כלי השיט הקטן שלי בחזרה אל חיק הציביליזציה. הסקרנות שלי התמקדה זמן רב ב"מחסום הצבע",9 תופעה שבאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים היתה כמדומה בתנודתיות משונה. האנרגיות הלאומיות השתנו בעקבות אסון התאומים. בשנות כהונתו של בוש שאלות הצדק הבוערות נסובו סביב ריגול ועינויים. הדור הקודם של הפעילים לזכויות האזרח הלך והזדקן, ושררה לאות כללית, אפילו בקרב פעילים שחורים, ממודל המנהיגות־לרגע של אישים כמו ג'סי ג'קסון ואל שרפטון.10 הכוריאוגרפיה התחילה לחזור על עצמה: מישהו יהיה אחראי לזוועה כלשהי. צעדת מחאה תתקיים. עמדות וקלישאות צפויות יישמעו משני צדי המתרס. והפשע המקורי יישכח. הזוועה היתה, בדרך כלל, הרת־גורל וממשית מאוד — ההריגה של שון בּל בידי שוטרי משטרת ניו יורק, למשל. אבל בהיעדר כל פעולה של ממש, בתוספת העובדה שדומה כי הטקטיקות לא השתנו זה ארבעים שנה בערך, רבים מאיתנו הרגישו שאנחנו לא חוזים בפוליטיקה של תנועות חברתיות אלא במעין מופע מזכך. מחוץ לקהילת הפעילים התרקם רעיון אחר — התחושה שאנחנו צריכים, איכשהו, "להתעלות" על "הסחת הדעת" של הגזענות. ספרים ביכו את השליפה של מה שקרוי "קלף הגזע", ומאמרים טענו כי יש "לראות מעבר" לגזע כדי להבין את הסכנות שאורבות לקהילה השחורה. הרעב למשהו חדש, ולא משנה אם מצא לו ביטוי כן או נכלולי, ניכר בבירור.
באותה תקופה שבה מצאתי את עצמי מגולל סיפורי כישלון בלשכת התעסוקה של הארלם, ברק אובמה פתח במערכת הבחירות שלו לנשיאות.
מעולם לא ראיתי גבר שחור כמו ברק אובמה. הוא דיבר אל הלבנים בשפה חדשה — כאילו הוא באמת בוטח ומאמין בהם. זאת לא היתה השפה שלי. זאת אפילו לא היתה שפה שהיה לי עניין בה, מלבד הרצון להבין איך זה שהוא דובר אותה ומה השפעתה על שומעיו. עניינה אותי יותר היכולת שלו לאזן איכשהו בין השפה הזאת לשפה של הסאות' סייד. הוא דיבר על עצמו, באופן שלא משתמע לשתי פנים, כעל אדם־שחור. הוא התחתן עם אישה שחורה. קל לשכוח כמה מפליא זה היה, לאור האמונה שרווחה בשעתו ולפיה יש קשר ישיר בין הצלחה להיטמעות בעולם הלבן. הנרטיב היה ששחורים מצליחים מתחתנים עם נשים לבנות ועוברים אל שטח הפקר שאינו שחור, אבל גם לעולם לא יהיה לבן. שחורוּת לגברים כאלה אינה מקור לצמוח ממנו כי אם משהו שיש לחמוק ולהימלט ממנו. ברק אובמה מצא אפשרות שלישית: דרך לבטא את חיבתו לאמריקה הלבנה בלי להתחנף אליה. לבנים הוקסמו ממנו — ואלה שעבדו בחדרי החדשות נראו מוקסמים יותר מכולם. העובדה הזאת שינתה את חיי. זה היה שינוי בכיוון הרוח, ובלעדיו הייתי ממשיך לשמור את הסקרנות שלי לעצמי.
טענתי היא שברק אובמה אחראי במישרין לעליית קרנו של יבול כותבים ועיתונאים שחורים בשתי תקופות הכהונה שלו. מדובר בכותבים מוכשרים, אבל אין שום משמעות לכִשרון ללא מגרש שעליו אפשר להפגין את היכולת שלך. הנוכחות של אובמה פתחה מגרש חדש לכותבים, ומה שהתחיל בסקרנות לגבי האדם עצמו התרחב בסופו של דבר לסקרנות לגבי הקהילה שהוא הפך באופן מודע כל כך לביתו ואחר כך גם לגבי כל השאלות הישנות בדבר זהות אמריקאית שהוא עורר משנתן הטרופה. אני הייתי אחד מהכותבים האלה. ואף שלא יכולתי להבחין בזה אז, כשהשתרכתי לי בעוגמה מלשכת התעסוקה, בדרך חזרה הביתה מכיתת הלימוד לאורכו של רחוב 125, הרוח התעוררה סביבי מכל עבר.
בעבודה הקודמת שלי פיתחתי עניין בביל קוסבי, שכפי הנראה חש גם הוא צורך במשהו חדש. באותה תקופה הוא הופיע בשכונות עוני ברחבי ארה"ב במטרה לשכנע את הקהילה שלו להפסיק "להאשים את האדם הלבן". הסיבוב הזה בחצר האחורית של אמריקה החל לכאורה כתשובה אימפולסיבית לתגובות שקיבל "נאום העוגה" שלו, שנודע לשמצה. ב-2004 קוסבי עלה לבמה לשאת דברים — העילה היתה יום השנה ה-50 לפסיקת בית המשפט העליון בתיק בראון נגד ועדת החינוך, ששמה קץ להפרדה הגזעית בבתי ספר — באירוע שמומן על ידי הקרן לחינוך ולהגנה משפטית של NAACP. קרן זו התפרסמה בזכות התביעות שהגישה לבית המשפט כדי שארצות הברית תיתן דין וחשבון על שלל האופנים שבהם חוקי ג'ים קרואו11 בזזו את חיי השחורים. אבל כאשר קוסבי עלה לבמה, הוא טען בתוקף כי הנבזז ולא הבוזז הוא שצריך לתת דין וחשבון. הוא השתלח ב"אנשים מהמעמד הנמוך והבינוני־נמוך" על כך שאינם מקיימים את חלקם בעסקת זכויות האזרח. הוא תקף את הצעירים השחורים שמתעניינים רק ב"סניקרס ב-500 דולר". הוא לעג להורים שחורים שקוראים לילדים שלהם בשמות כמו "שניקווה או מוחמד". הוא קצף על נשים שחורות והתנהגותן המופקרת.
התנגדתי לאפיון הזה וכתבתי על כך בווילג' ווייס — עוד עבודה שלימים אפוטר ממנה — זמן קצר אחרי שקוסבי נשא את הנאום. אבל רצה הגורל וחלק מ"המעמד הנמוך והבינוני־נמוך" בעצם הסכים איתו. אני יודע את זה כי ראיתי את קוסבי מעביר להם את המסר הזה באופן בלתי אמצעי. הוא קרא למפגשים האלה "מפגשי התעוררות". מה שקרה בדרך כלל הוא שקוסבי היה מכנס בעלי תפקידים מקומיים — מנהלי בתי ספר, שופטים, קציני מבחן, נשיאי מכללות מקומיות — ומושיב אותם על הבמה. הוא היה מזמין לאירוע "נוער בסיכון". בעלי התפקידים היו נושאים את הגרסה שלהם לנאום העוגה. הקהל היה מריע בהתלהבות. רוח הדברים היתה שילוב של הדוד ראקאס עם לס בראון.12 זאת היתה הלקאה. זאת היתה תחייה. אבל יותר מכול זאת היתה נוסטלגיה — רעב לימים של פשטות, שבהם כל הגברים השחורים עבדו קשה, כל הנשים השחורות הלכו בדרך הישר, וכל ההורים השחורים, כולם יחד, הלקו זה את ילדיו של זה. אני יודע עכשיו שכל בני האדם רעבים לעבר אצילי ללא דופי, וממש כמו שהלאומן השחור חולם על איזושהי אפריקה נשגבת לפני שהושחתה בידי האדם הלבן, כך תומס ג'פרסון חלם על בריטניה אידילית לפני פלישת הנורמנים, וכך גם כולנו חולמים על ימים אחרים שבהם הכול היה פשוט כל כך. אני יודע עכשיו שהרעב הזה הוא בריחה מההווה הסבוך אל מיתוס ושמה שמחכה בסופו של דבר למי שמחפש מפלט באגדות, למי שמבקש מקלט במרדף המוטרף אחר חזרה לגדוּלה או בדימוי כוזב של גדוּלה שלא היתה קיימת מעולם, הוא טרגדיה.
מפגשי ההתעוררות של קוסבי גם הביאו עמם הרבה קריאות עידוד מפרשנים לבנים. זה לא היה מפתיע או מעניין — המפגשים הללו לא תבעו דבר מהמצפון הלבן, ולכן אין פלא שלבנים הריעו לו. אבל הרעב לעבר אצילי ואווירת הנוסטלגיה השחורה ריתקו אותי כי העבר השחור, בעיניי, כלל לא היה מקור טוב לנוסטלגיה; משלו בו הפרדה גזעית ועבדות. גם קוסבי עצמו ריתק אותי. הוא לא היה שמרן במובן הבינרי הרגיל של הפוליטיקה האלקטורלית שלנו. קוסבי היה כרוך במידה רבה בד"ר הקסטבל החביב, דמותו בסדרה משפחת קוסבי, והחזות הבורגנית של התפקיד הכי מפורסם שגילם טשטשה את התפיסה העצמית שלו כמי שמחויב למאבק השחור. בעבר הוא תמך במאבק נגד האפרטהייד, תרם כסף למוסדות אקדמיים שחורים, גיבה מנהיגים שחורים כמו ג'סי ג'קסון וארגונים כמו "טרנס־אפריקה". דומה היה שהוא מפיח רוח חיים בשמרנות שחורה מבוססת־גזע שלא מצאה לה בית אמיתי בפוליטיקת הימין־שמאל של אמריקה, אבל היו לה שורשים עמוקים בקהילה השחורה.
חשבתי שיש לי סיפור לספר על כל זה — סיפור גדול. קוסבי סימל בעיניי מגמה במחשבה השחורה, שרציתי להבין גם אם חלקתי עליה. רציתי שהסיפור הזה יהיה תערובת של ציור דיוקן, מאמר דעה וממואר. המאמר שיצא מזה — "ככה הפסדנו לאדם הלבן" — הוא ניסיון ליצור תערובת כזאת, אם כי הניסיון כשל בסופו של דבר. אבל תשומת הלב שהמאמר זכה לה ומערכת היחסים שהתחיל עם האטלנטיק סימנו את התקופה הראשונה בחיי שבה הייתי יציב במידה מספקת כדי להעז יותר ולנסות להגשים את חלומי — החלום לצעוד בדרכם של הגיבורים שלי, כמו ג'יימס בולדווין או זורה ניל הרסטון. וכמותם, ב"ככה הפסדנו" ביקשתי למצוא לי דרך משלי לדמיין אנשים שחורים שאינם קריקטורות, תשלילים או צלליות.
מסורת הכתיבה השחורה היא בהכרח קשה לעיכול, בהכרח מתנגדת. המסורת הזאת היתה הבית שרציתי לגור בו, ואם צריך לקבוע נקודת זמן שבה השתכנתי בבית הזה, אני משער שהרגע שבו פרסמתי את המאמר הזה יתאים לא פחות מאחרים. אני מתאר את המאמר כ"ניסיון" משום שהרגשתי שאני מנסה לכתוב תחושה, משהו דמוי חלום, משהו לא מוחשי שחי בתוך הראש שלי, ולפחות חצי מהתחושה הזאת לא הצלחתי להוציא אל מעבר לתחומי הראש שלי. והיו גם אתגרים אחרים, מוחשיים יותר, שלא עמדתי בהם.
אני לא יודע אם מפגשי ההתעוררות של קוסבי היו כיסוי לגל ההאשמות באונס, ששטף אותו אפילו אז. שמעתי על ההאשמות. עיתונאים אחרים כתבו עליהן. אני גם יודע שהגיע להן יותר מהשורה היחידה שקיבלו בסוף במאמר הזה. למעשה זאת היתה הפעם הראשונה שכתבתי מאמר כמו "ככה הפסדנו לאדם הלבן". זאת היתה הפעם הראשונה שכתבתי לבמה ארצית יוקרתית כל כך. כרסמו בי חששות מכישלון. עדיף לספר סיפור נקי ומסודר יותר, תירצתי לעצמי, ולא לנסות לכתוב את הסיפור המלוכלך והמבולגן יותר ולהתעמת עם עורכים שלא הכרתי אז. אבל הסיפור המבולגן יותר היה אמיתי יותר — בעצם, הסיפור המבולגן יותר עשוי היה לספק כוח הסברי לסיפור הפשוט שבחרתי לספר. וכך קרה שבה בשעה שניסיתי לנתח בתנועה של קוסבי את כוח המשיכה של הפשטני, נפלתי בעצמי במלכודת שלו.
והיה אפילו עוד מה לומר שלא אמרתי. תמיד יש עוד מה לומר כשמדווחים על משהו וחוקרים משהו, כשיושבים לכתוב ומנסים להרכיב את מגוון התחושות שרואים, שומעים ומרגישים לכדי סידור קוהרנטי כלשהו של מילים. זה תמיד היה האתגר באותן שנים שבהן כתבתי לאטלנטיק, שנים שהוציאו אותי בסופו של דבר מלשכת התעסוקה והכניסו אותי לחדר הסגלגל להיות עד להיסטוריה. על כן בכל מאמר בספר הזה יש סיפור שסיפרתי ורבים אחרים שלא סיפרתי, לטוב ולרע. במקרה של ביל קוסבי, במיוחד, זה היה לרעה. זאת הבושה שלי. זה הכישלון שלי. וככה התחיל הסיפור הזה.