הר העצה הרעה

הר העצה הרעה

היה חושך. בחושך אמרה אשה: אני לא מפחדת. איש ענה לה: את מפחדת מאוד. ואיש אחר אמר: שקט שיהיה.
אחר־כך נדלקו אורות עמומים בצדי הבימה, המסך נפתח, והיה שקט.
בחודש מאי בשנת ארבעים ושש, כאשר מלאה שנה אחת לנצחון בעלות־הברית, ערך הועד הלאומי נשף גדול באולם הקולנוע ״אֶדיסוֹן״. הכתלים היו מקושטים בדגלי אנגליה והתנועה הציונית. בקדמת הבימה העמידו אגרטלים ובהם פרחי גלאדיוֹלה. ותלו סיסמה מן התנ״ך: ״יהי שלום בחילך, שלוָה בארמנותיך״.
מושל ירושלים טיפס אל הבימה בצעדים צבאיים נמרצים והשמיע נאום קצר. הוא שילב בנאומו הלצה מעודנת וגם קרא שורות אחדות מאת בּיירוֹן. אחריו קם משה שרתוק להביע באנגלית ובעברית את רחשי לבו של הישוב היהודי. בפינות האולם וליד הכניסות והבימה עמדו חיילים אנגלים אדומי־כומתות ובידיהם תת־מקלעים, פחד המחתרת. מן היציע ניבט בישיבה זקופה הנציב העליון סֶר אלן קנינגהם ועמו פמליה קטנה, גבירות וקציני־צבא. בידי הגבירות היו משקפות־תיאטרון. מקהלת חלוצים בחולצות כחולות השמיעה שירי־עמל. השירים היו רוסיים, ולא בהם גם לא בקהל לא היתה שמחה כי אם געגועים.
אחרי הופעת המקהלה הקרינו סרט על דהרת שריוני מוֹנטגוֹמרי במדבר המערבי. השריונים האלה העלו תימרות־אבק, רמסו בשרש־ראותיהם שוחות וגדרי־תיל, דקרו בחודי האנטנות שלהם את שמי־המדבר האפורים. והאולם נמלא רעמי תותחים וצהלת שיר־לכת.
באמצע הסרט עבר רחש קל ביציעי הכבוד.
לפתע נפסקה ההקרנה. באולם הודלקו כל האורות, מישהו הרים את קולו, ונשמעה גערה או פקודה נמרצת: היה צורך דחוף ברופא.
בשורה מספר עשרים ותשע קם אבא ועמד מיד על רגליו. הוא רכס את הכפתור העליון של כותנתו הלבנה, לחש אל הלל שישמור על אמא וירגיע אותה עד שיתבהר המצב, וכמו קופץ בחירוף־נפש אל תוך בית בוער פנה כרגע לפלס לו דרך אל מדרגות היציע.
התברר שהליידי בּרוֹמלי, גיסתו של הנציב העליון, חשה פתאום חולשה. היא היתה לבושה שמלה ארוכה לבנה וגם פניה היו לבנים. אבא הציג את עצמו בקיצור נמרץ לפני ראשי השלטון ובתוך כך הניח את זרועה הרפה על כתפו. כמו קאואלֶר אנין המוביל יפהפיה נרדמת הוליך אבא את הליידי ברומלי אל מלתחת הגבירות. שם הושיב אותה על שרפרף מרופד והגיש לה כוס מים קרים. שלושה פקידים אנגלים גבוהים בחליפות־ערב חשו אחריו, הקיפו את החולה מימינה, משמאלה ומאחוריה ותמכו בראשה כאשר גמעה בכבדות לגימת־מים אחת. והיה קולונל ישיש במדי האויריה אשר הוציא את מניפתה מתוך נרתיק־היד הלבן שלה, פרשׂ בזהירות והשיב על פניה רוח.
הליידי פקחה את עיניה היגעות. בכמו־אירוניה הסתכלה רגע בכל האנשים הטורחים סביבה. זקנה היתה, מאוד, גרומה, מחודדת כעוף צמא, אפה דק ומושחז, פיה קפוץ בהעויה של עלבון ורשע.
״ובכן, דוקטור,״ פנה הקולונל אל אבא בקול חריף, ״ובכן, מה יהיה עכשיו?״
אבא היסס מעט, התנצל פעמים, ופתאום הגיע לידי החלטה. הוא רכן והתיר באצבעותיו הדקות והיפות את קישורי המחוך המהודק. אז הוטב לליידי ברומלי. כף־היד הצפודה שהיתה דומה לרגל־תרנגולת היטיבה מחדש את אמרת השמלה. בין השפתים הקפוצות נבעה חריץ, מעין חיוך נשחת, היא שילבה את רגליה הזקנות וקולה בדברה היה נוקב ועוין, קול פח:
״זה רק האקלים.״
אחד הפקידים הגבוהים אמר בנימוס:
״גברתי -״
אבל הליידי ברומלי התעלמה ממנו. היא פנתה בקוצר־רוח אל אבא:
״התואיל בטובך, איש צעיר, לפתוח את כל החלונות. גם את זה. אני רוצה קצת אויר. הנה, זהו נער נחמד.״
היא דיברה כך אל אבא מפני שבכותנתו הלבנה שהיתה יורדת על מכנסי־החאקי, בצוארונו הפתוח, בסנדליו התנ״כיים, דומה היה בעיניה לנער־שירות ולא לרופא. שנות נעוריה עברו עליה בין קופים גנים ומזרקות־מים בעיר ההודית בּוֹמביי.
אבא ציית דומם ופתח חלון אחרי חלון.
אויר־הערב הירושלמי בא פנימה ועמו ריחות כרוב, אורנים ואשפה.
הוא הוציא מכיסו חפיסה קטנה של ״קופת חולים״, תלש בזהירות רבה את המכסה שהיה מסומן בקַוקַוים קטועים והגיש לליידי טבלת אספירין. את המלה ״מיגרֶנה״ לא ידע אבא לבטא באנגלית ועל־כן הגה אותה בגרמנית. אותה שעה ודאי זרחו עיניו הכחולות באור לבבי ואופטימי מאחורי משקפיו העגולים.
כעבור עשרה רגעים ציותה הליידי להחזירה אל מקומה ביציע־הכבוד. אחד הפקידים הגבוהים רשם בפנקסו את שמו של אבא ואת כתבתו וביטא הוקרה מאופקת. חייכו. היה היסוס קל. פתאום הושיט הפקיד את ידו. והחליפו לחיצות־יד.
אבא פנה לשוב אל מושבו בשורה עשרים ותשע, בין אשתו לבנו. הוא אמר:
״לא קרה כלום. זה רק האקלים.״

האורות באולם כבו. שוב נראה הגנרל מונטגומרי רודף את הגנרל רוֹמל בלי רחמים על־פני כל המדבר. אש ותימרות־אבק מילאו את המסך, רוֹמל נראה מקרוב נושך בחזקה את שפתיו וברקע הריעה חמת־חלילים נלהבת עד סף האֶכּסטזה.
לבסוף נוגנו ההמנונים, הבריטי והציוני. הנשף תם. התושבים יצאו מאולם ״אדיסוֹן״ ופנו לשוב איש לביתו. על ירושלים נפלו פתאום דמדומי הערב. מרחוק נראו הרים קרחים ועליהם, פה ושם, מגדל בודד. במדרונות הרחוקים היו בקתות פזורות. הסימטאות רחשו צללים ואִושה. כל העיר נכבשה געגועים קשים. אורות־חשמל ראשונים עלו בחלונות. היתה ציפיה מתוחה כאילו בכל רגע עומד להישמע קול חדש. אבל רק הקולות הישנים נשמעו מכל עבר, גערת אשה, חריקת תריס, צִוחת חתול מיוחם בין פחי־האשפה באחת החצרות. ופעמון רחוק מאוד.
מול החלון בחנותו הריקה עמד לבדו סַפּר בוּכארי יפהפה בחלוק לבן, מגלח את סנטרו ושר. אותה שעה חצה את צומת־הרחובות ג׳יפ־פאטרול אנגלי ועליו מכונת־יריה רתומה לשרשרות־כדורים של נחושת בוהקת.
אשה זקנה ישבה לבדה, על שרפרף־עץ ליד כוך של מכשירי־כתיבה. שתי כפות־ידיה המחורצות ככפות טַייח נחו כבדות על ברכיה. אור־הערב האחרון הקיף את ראשה ושפתיה נעו דוּמם. מתוך הכוך דיברה אשה אחרת:
״ס׳איז אַ פשוטע זאַך, ס׳איז אַ שלעכטע זאַך.״
הזקנה לא השיבה דבר. גם לא נעה.
ליד מעגילת אֶרנפרייז ניגש אל אבא קבצן אדוק, ביקש וקיבל מטבע של שני מיל, הודה לאלוהים בזעם, קילל פעמים את הסוכנות היהודית, ובקצה מקלו גירש חתול־רחוב.
ממזרח תכפו קולות הפעמונים, פעמונים גבוהים ופעמונים עמומים, פעמונים פראבוֹסלאביים, פעמונים אנגליקאניים, פעמונים יוָניים, פעמונים חבשיים, רומאיים, ארמניים, כאילו הוכתה העיר במגפה או בשריפה. אבל הפעמונים האלה לא התכוונו אלא לקרוא ללילה לילה. וגם רוח קלה באה מצפון־מערב, אולי מן הים, הרגישה מעט את צמרות עצי־הנוי החיורים שנטעה עירית ירושלים במעלה רחוב מלאכי ונגעה לטובה בתלתלי הילד. ערב היה. עוף לא־נראה נתן קול מוזר ועקשני. בחגוי קירות־האבן פרחו אזובים. חלודה פשתה על תריסי־הברזל הנושנים ועל מעקות הגזוזטראות. ירושלים עמדה שקטה מאוד באור האחרון.
בלילה שוב התעורר הילד בהתקף של מחלת הקצרת. אבא בא יחף לשיר לו שיר מרגיע: ״נם טלה וגדי נרדם / גם אתה, עצום עיניִם / שַך הרוח ונדם / ישֵׁנה ירושלים״.
לפנות בוקר צעקו התנים בואדי לרגלי שכונת תל־ארזה. דייר־המשנה מיטיָה החל ליבב בשנתו מעבר לקיר: ״עזבו אותו! הוא עוד חיי! י-אַ נִ-יֶיי זנא-א-יוּ!״ והשתתק. אחר־כך קראו תרנגולים רחוקים מכיוון שכונת סנהדריה ומעבר הכפר הערבי שועפאת. עם אור ראשון לבש אבא מכנסי־חאקי ארוכים, סנדלים, כותונת כחולה מגוהצת ולה כיסים רחבים, ויצא לעבודתו. אמא הוסיפה לישון עד שהחלו נשים שכנות להכות בכל כוהן בכסתות ובמזרנים. אז יצאה ממיטתה בחלוק־המשי. הגישה לילד ביצה רכה, דייסת־קואקר, קקאו בלי קרוּם, וסרקה לו את תלתליו.
הלל אמר:
״אני לבד. ודי.״
זגג זקן עבר ברחוב וצעק: ״זגג פרוֹפֶרסיוֹנַל! אמריקה! מתקן כל דבר!״ והילדים צעקו אחריו: ״משוגע!״

כעבור שלושה ימים הופתע אבא לקבל הזמנה זוגית מוזהבת לנשף־מאי בארמון הנציב העליון שעל הר העצה הרעה. על גב ההזמנה כתב הלבלר באנגלית כי הליידי ברומלי מבקשת בזאת להעביר אל הדוקטור קיפניס את רחשי־תודתה וכן את התנצלותה העמוקה, וכי סר אֶלן עצמו הביע הערכה.
אבא לא היה רופא ממש כי אם רופא־בהמות.