ארצות התן

לבסוף פג השרב.
פרץ של רוח ימית חילחל אל תוך מקשת הלהט וביקע בה סדקים צוננים. תחילה באו משבים הססניים, קלים, וצמרות הברושים נרעדו בערגה, כאילו עבר בהם זרם, עולה משרשיהם ומרטיט את שדרתם.
לפנות-ערב התגברה הרוח המערבית. השרב נהדף מזרחה, מן השפלה אל הרי יהודה ומהרי יהודה אל בקעת יריחו ומשם אל מדבריות-העקרבים מזרחה לירדן. נראה שהיה זה השרב האחרון. הסתיו מתקרב.
ילדי הקיבוץ הציפו את המדשאות במצהלותיהם הגרוניות. הוריהם נשאו כסאות-מרגוע מן המרפסות אל גינות-הנוי. אין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל, רגיל סאשקה לומר. הפעם, סאשקה הוא שהוציא את עצמו מן הכלל והסתגר לבדו בחדרו כדי להוסיף פרק חדש לספרועל סוגיות הקיבוץ בתמורות העתים.
סאשקה הוא ממיסדי קיבוצנו ומפעיליו הבולטים. אדם רבוע, אדמדם וממושקף. פניו רגישים ונאים, ובטחה אבהית פרושה עליהם. פעלתנות שוקקת שרתה על סאשקה. רוח-הערב הנעימה העוברת בחדר אילצה אותו להניח מאפרה על-גבי הגליונות המתמרדים. יושר-לב נלהב פיעם בו והקציע את משפטיו. זמנים אחרים, אמר סאשקה אל נפשו, 'זמנים אחרים צריכים מושגים אחרים. ובלבד שלא נדשדש, שלא נחזור על עצמנו, שנהיה נמרצים ופיקחים.
כתלי הבתים, גגות-הפח של הסככות, ערימת צנורות-הברזל ליד המסגריה, החלו לפלוט את הלהט שהצטבר בהם במשך ימי השרב.
גלילה, בתם של סאשקה וטניה, שטפה את גופה במים קרים. ידיה נצמדו אל ערפה ומרפקיה נמתחו לאחור. המקלחת היתה אפלולית. שערה הבלונדי היורד לנוח לה על כתפה בכבדות רטובה, גם הוא נראה לה כמעט אפל. אילו היתה כאן מראה גדולה, אולי הייתי עומדת מולה ומסתכלת בגוף שלי. לאט, ברוך. כמו להביט ברוח-הים הנושבת כעת בחוץ.
אבל המקלחת היתה קטנה, כעין תא מרובע, ולא היתה בה, גם לא יכלה להיות בה, מראה גדולה. לכן היו תנועותיה של גלילה נחפזות ומתוחות. בקוצר-רוח טילטלה את גופה והתנגבה ולבשה את בגדי-הערב. מה ביקש ממני מתתיהו דמקוב? הוא ביקש שאיכנס אליו אחרי ארוחת-הערב. כשהיינו קטנים אהבנו להסתכל עליו ועל הסוסים שלו. אבל לבזבז את הערב באיזה חדר-רוקים מיוזע, זה מוגזם. אמנם, הוא הבטיח לתת לי צבעים מחוץ-לארץ. מצד שני, הערב קצר ואין לנו שעות פנויות אחרות. אנחנו נערות עובדות.
כמה מבולבל ואומלל היה מתתיהו דמקוב כאשר חסם לי את שביל-השיכון ואמר שאבוא אליו אחרי ארוחת-הערב. והיד הזאת באויר, חותרת, מנסרת, מנסה לקטוף מן החמסין מלים, והפה כמו דג צמא, ולא הצליח למצוא את המלים שחיפש. ״בדיוק הערב. כדאי לך להיכנס לרגע," כך אמר, ״את עוד תראי שיהיה לך מעניין. לרגע. וגם די... חשוב. את לא תתחרטי על זה. אלה בדים מקצועיים וצבעים של ציירים מקצועיים. גם כן. למעשה, אני קיבלתי את כל זה מבן-דודי ליאון שגר בדרום-אמריקה. ואני לא צריך צבעים ולא בדים. אני-וציור. הכל בשבילך, רק שבאמת תבואי.״
גלילה זכרה את המלים האלה והתמלאה בחילה ועליזות. היא חשבה על כיעורו המרתק של מתתיהו דמקוב, שבחר בה לצוות לה בדים וצבעים. ודוקא כן ללכת אליו ודוקא לראות מה יהיה ולמה זאת אני. אבל לא אישאר בחדר שלו יותר מחמש דקות.

[ב]
בהרים, שקיעת השמש היא חתופה וחותכת. קיבוצנו שוכן במישור, והמישורים מרדדים את השקיעה ומרככים את נפילתה. לאט, כמו צפור-מרחקים עייפה, צונחת החשכה על-פני הנקודה. תחילה מאפילים המחסנים והמזוים שאין להם חלונות. האפלה אינה מכאיבה להם בבואה. הן לעולם אין היא עוזבת אותם כליל. אחר-כך מגיעה שעתם של בתי המגורים. מד-זמן מתניע את הגנרטור. פעימותיו מקצה המדרון כמו לב מתחבט כמו תוף רחוק. עורקי החשמל מתעוררים לחיים וזרם סמוי עובר בכל כתלינו הדקים. אותו רגע צף ועולה האור בחלונות שיכון-הותיקים. אבזרי-המתכת אשר בראש מגדל-המים אוספים את נגוהות-היום הדועכות, ומחזיקים בהן שעה רבה. לבסוף מתעמעם גם מוט-הברזל קולט- הברקים שבגבהי המגדל.
זקני הישוב ממשיכים לנוח בכסאות-המרגוע. כמוהם כדוממים, מרשים הם לחושך לכסות אותם ואינם מנסים להשיב מלחמה.
לפני שבע נע הקיבוץ לעבר רחבת חדר-האוכל. לאט. יש משוחחים על מה שהיה היום, ויש אחרים המשוחחים על מה שצריך לעשות מחר, ויש אחדים שותקים. זו שעתו של מתתיהו דמקוב לצאת ממאורתו ולהצטרף לחברת בני-אדם. בשעה זו אין הוא יוצא מן הכלל. הוא נועל את דלת חדרו, מניח מאחוריו את הדוממים העריריים והולך אל החיים הסואנים בחדר-האוכל.

[ג]
מתתיהו דמקוב איש קטן רזה וכהה, כולו עצמות ושרירים. עיניו צרות, משוקעות, לסתותיו מעוקמות קצת, ועל פניו הבעה קבועה של צדק: אני הלא אמרתי לכם. הוא הגיע אלינו מיד לאחר מלחמת-העולם השניה. מוצאו מבולגריה. איפה היה ומה עשה, אין דמקוב זה מספר. ואנחנו איננו דורשים דין-וחשבון. אמנם, יש לו איזה פרק-בינים דרום-אמריקני. וכן שפם.
גופו של מתתיהו דמקוב בנוי בדרך ערמומית: גו צנום, נערי, חזק וגמיש כמעט שלא כדרך הטבע. מה רישומו של גוף כזה על נשים. בגברים מעורר הוא איזו אי-נוחות עצבנית.
יד שמאלו של מתתיהו דמקוב יכולה לזקוף אגודל וזרת. בין האגודל לזרת יש חלל. למעשה, אומד מתתיהו דמקוב, בזמן המלחמה אנשים הפסידו גם יותר משלוש אצבעות.
בשעות היום עובד האיש בנפחיה. מחצית גופו חשופה ובוהקת מזיעה. שריריו מרקדים מתחת לעורו המתוח כמו קפיצי-מתכת.מדוכאים. הוא מרתך אבזרים, מלחים צנורות, מרקע מכשירי-עבודה שהתעקמו ומרדד כלים נושנים. ידו הימנית, השלמה, חזקה דיה להניף לבדה את הקורנס הכבד ולהנחיתו בפראות מרוסנת על-פני הדוממים.
לפני שנים רבות היה מתתיהו דמקוב מפרזל את סוסי הקיבוץ במיומנות שהיתה שובה כל עין. עוד בבולגריה עסק, כנראה, בגידול סוסים. לפעמים היה מנסח בכבדות איזו הבחנה מעורפלת בין סוסי-הרבעה לסוסי-עבודה, ומזכיר לילדים הנקהלים להביט בו כי הוא ושותפו או בן-דודו ליאון היו מטפחים את הסוסים היקרים ביותר בין הדאנובה והים האגיאי.
יום שחדל הקיבוץ להשתמש בסוסים נשתכחה אומנותו של מתתיהו דמקוב. כמה נערות אספו להן פרסות מיותמות והשתמשו בהן לקישוט החדר. רק הילדים שהיו מביטים בפרזול, רק הם נזכרים לפעמים: הערמה. הכאב. הדיח המשכר. הזריזות. גלילה היתה נושכת צמה בהירה ותולה באיש מרחוק עינים מוארכות, אפלות, עיני אמה ולא עיני אביה.
היא לא תבוא.
אני לא מאמין להבטחות שלה.
היא מפחדת ממני. והיא חשדנית כמו אבא שלה ופיקחית כמו טניה. היא לא תבוא אלי. ואם תבוא אלי, אני לא אגיד לה. ואם אני אגיד לה, היא לא תאמין. היא תלך לספר הכל לסאשקה. דרך מלים אי-אפשר בשום אופן. אבל הנה אנשים והנה אור: בתיאבון.
על כל שולחן נצצו כלי-אוכל וכן קומקומי-המתכת ומגשי הלחם.
״צריך להשחיז,״ אמר מתתיהו דמקוב אל שכניו-לשולחן. הוא ביתר לפלחים דקים את הבצלים ואת העגבניות, והכביר מלח, חומץ ושמן. ״בחורף, כשתהיה פחות עבודה, אני אשחיז את כל הסכינים של חדר-האוכל וגם אתקן את המרזב. למעשה, החורף כבר לא רחוק. החמסין הזה, אני חושב, היה אחרון. וזהו. החורף יתפוס אותנו השנה לפני שנהיה מוכנים״

בקצה חדר-האוכל, ליד המעבר אל חדר-הדודים ואל המטבח, הצטנפה פקעת של ותיקים גרומים, קרחים או לבני-בלוריות, סביב עתון-העדב. דפי העתון הופרדו זה מזה ונדדו בין הקוראים. תורים.של ״מזמינים״ התגודדו סביב נתחי העתון. ובינתים היו אחדים שהציעו פירושים. והיו אחרים שתלו את עיניהם בפרשנים בארשת של זיקנה עייפה אך מבודחת. והיו עוד אחרים שהקשיבו בלי אומר ועל פניהם תוגה שקטה. אלה, כדברי סאשקה, הם נאמני הנאמנים, הכואבים באמת את מכאובה של תנועת-העבודה.
שעה שהאנשים מתקהלים סביב העתון ועוסקים במדיניות, סוג¬רות הנשים על שולחנו של סדרן-העבודה. טניה מרימה קול מחאה. פניה צפודים ועיניה מעונות וגם עייפות. באצבעותיה מאפרת-פח והיא מטיחה אותה בשולחן לקצב טענותיה, ראשית כל, שנית ושלישית. גופה רכון על גליונות סידור-העבודה כמו נכפף תחת עולו של העוול הנגרם או העומד להיגרם לה. שערותיה אפורות. מתתיהו דמקוב שומע את קולה ומחמיץ את דבריה. ודאי מנסה עתה סדרן-העבודה לסגת בכבוד מפני זעמה של טניה. והנה היא אוספת כלאחר-יד את פירות הנצחון ומזדקפת ופונה ישר אל שולחנו של מתתיהו דמקוב:
״עכשיו בקשר אליך. אתה יודע שיש לי הרבה מאוד סבלנות, אבל לכל דבר יש גבול. ואם המסגרת לא מולחמת עד מחר בעשר בבוקר, אני הופכת את כל הקיבוץ. יש גבול, מתתיהו דמקוב. ובכלל.״
האיש כיוץ את שרירי פניו עד שהתעצם כיעורו והעמיק ללא נשוא, כמסכת-מוקיון, כדמות-בלהה.
״למעשה,״ אמר בקול נמוך, ״חבל על ההתרגזות. המסגרת שלך כבר מולחמת מלפני כמה ימים, ואת לא באת לקחת אותה. תבואי מחר. תבואי מתי שאת רוצה. אותי לא צריכים לזרז בעבודה.״
״לזרז? אני? אני אף פעם אחת בימי חיי לא העזתי להאיץ באיש עובד. תסלח לי. ואני גם בטוחה שאתה לא נעלבת.״
״אני לא נעלב,״ סגר מתתיהו, ״להיפך. אני שותק כל הזמן. שלום וברכה.״
בדברים האלה תמו עניני חדר-האוכל. למעשה, צריך ללכת אל החדר ולהדליק אור קטן בין הדברים ולשבת על המיטה ולחכות בשקט. ומה עוד צריך. כן. סיגריה. גפרורים. מאפרה.

[ד]
זרם-החשמל פועם בעורקים משתרגים ומאיר הכל באור יגע: את בתינו הקטנים אדומי-הגגות, את גנינו, את שבילי-הבטון הסדוקים, את הגדרות והגרוטאות, את הדומיה. אלה הן שלוליות- אור רפות ועמומות. אור זקן.
עמודי-עץ פזורים ברוחים שוים לאורך הגדר החיצונית ועליהם פנסי-משמר. הפנסים האלה משתדלים להאיר את השדות והערוצים עד רגלי ההרים. מעגל קטן של אדמה מעובדת אכן מושפע מעט מאורות הגדר. אבל מחוץ למעגל הזה לילה ודומיה. לילות-הסתיו אינם שחורים. לא כאן. צבע הלילות סגול כמעט. נוגה סגול כמו זורח על-פני שדות כרמים ובוסתני-פרי. הבוסתנים כבר החלו להצהיב. האור הסגול הרך עוטף צמרות ברחמים רבים, מוחה את החרפה ומבטל את המרחק שבין דומם לחי. הנה, את מראה החפצים הדוממים מעוות האור הלילי הזה ומשווה להם כמו רטט צונן ורוחש, רטט ארסי. מצד שני, הוא ממתן את החיים הליליים, מרכך את תנועתם ומזייף את חמקנותם. לכן אין אנו יכולים להבחין בתנים בהגיחם ממאורותיהם. בהכרח מחמיצים אנו את מראה חטמם הרך הפורם את האויר, טלפיהם הרוחפים על-פני הרגבים והם נוגעים והם אינם נוגעים.
כלבי הקיבוץ, הם לבדם יורדים לעומקה של תנועה כשופה זו. על-כן הם צועקים בלילה מרוב קנאה אימה וזעם. על-כן הם בוטשים בקרקע ונלחמים בשלשלאותיהם עד שחוליות-הצואר מחשבות להתפקק.
תן מגודל ודאי היה נשמר מפני המלכודת. גור-תנים היה זה, עגלגל, רך, סומר, והוא נמשך אל ריח הדם והבשר. אמנם, לא זינק אל המלכודת בכסילות. רק נהה אל הניחוח וריחף אל אבדנו בפסיעות זהירות וזערוריות. פעמים אחדות גם נעצר ועמד מלחית מפני התראה עמומה שהשתלחה בעורקיו. ליד המלכודת השתהה, קפא על עמדו, דמם. אפור היה כמו האדמה וסבלני כמוה. הוא זקף את אזניו בחרדה סתומה ולא שמע שום קול. הריחות טרפו את עשתונותיו.

האומנם מקרה הוא. אנחנו תולים במקרים עורון והמקדים ניבטים אלינו באלף עינים. עדיין רך הוא הגור הזה, ואם חש באלף העינים הננעצות בו, לא יכול היה להבין מה הן אומרות.
חומה של ברושים זקנים, מאובקים, מקיפה את הבוסתן. מה הוא החוט הסמוי ההולך מן הדומם אל החי. אנחנו מחפשים את קצה החוט הזה ביאוש, בחרון, בעוית, נושכים שפתים עד דם, מצמצמים את עינינו בשגעון. התנים יודעים את החוט. זרמים ענוגים מרטיטים אותו, הולכים מגוף אל גוף, מיש אל יש, מרוטט אל רוטט. ושם מנוחה ושלום.
לבסוף הרכין היצור את ראשו וקירב את חטמו אל בשר הפתיון. היה ריח דם וריח לשד. קצה חטמו של גור-התן היה לח ומפרכס, והריר עלה בו וסימר את פרותו והסעיר את שריריו הרכים. כפו הקדמית נשלחה אל הנבצר, רכה כאד.
בא רגעו של הברזל הקר. בנקישה מתכתית קלה, דייקנית, נסגר הפח.
החיה קפאה כמו אבן. אולי רצתה להערים על המלכודת ולהעמיד פני עצם דומם. לא קול ולא ניע. שעה ארוכה בחנו הדברים איש את כוחות שונאו. לאט, ביסורים, הקיץ החי ושב אל חיותו.
ובחשאי נעו הברושים, נכפפים ונזקפים, משתחווים ושטים. הוא פער את לועו וחשף שינים קטנות נוטפות בועות של קצף.
פתאום הכה בו היאוש.
בזינוק נואש ניסה לפרוץ ולקרוע את הגזר. הכאב פילח את כל גופו. הגור השתטח על הרגבים ונשם ונשף ונשם. אחרי הדברים האלה פתח הילד את פיו והחל לזעוק. קולות בכיו עלו והתפשטו והציפו את הלילה עד מעמקי מרחביו.

[ה]
בשעת-בינים זו עשוי עולמנו מעגלים-מעגלים. חיצון לכולם הוא מעגל החשכה הסתמית, הרחק מכאן, בהדים ובמדבריות הגדולים. מוקף וחסום בתוכו הוא מעגל שדותינו בלילה, הכרמים והפרדסים והבוסתנים. זהו אגם רוחש קולות ולחש. אדמותינו בוגדות בנו.מדי לילה. כעת אין הן מוכרות ונכנעות, מרושתות צנורות-השקיה ודרכי-עפר. כעת עורקות חלקותינו אל כוחות השונא. והן משלחות בנו גלים של ריחות זרים. לנגד עינינו בלילה סומרות האדמות שלנו בנשיפת איום עוין ושבות להיות כאשר היו לפני בואנו אל המקום הזה.
מעגל פנימי, מעגל האורות, הוא המגן על בתינו ועלינו מפני המזימה המצטברת. אבל זוהי חומה רופפת, ואין בכוחה לעצור את ריחות השונא ואת קולותיו בלילה. כל הקולות והריחות נוגעים בעודנו בלילה כאילו הם שן וצפורן.
ובתווך, חוג לפנים מחוג, בלב עולמנו המואר, עומדת לה מכתבתו של סאשקה. עיגול שלו של נהרה בא ממנורת-שולחנו ומגרש את הצללים מעל גליונותיו. העט מפזז בידו והמלים נובעות. ״אין לך עמידה נאצלת יותר מאשר עמידת המעטים מול הרבים,״ רגיל סאשקה לומר. בתו נועצת עינים מוארכות, סקרניות, בפניו של מתתיהו דמקוב. אתה כיעור ואתה לא אחד מאתנו. וטוב שאתה בן-אדם ערירי ושהעינים המונגוליות המטומטמות האלה תיעצמנה ואתה תמות פעם. ולא יישאר אחריך אף אחד כמוך. אני רוצה להיות עכשיו באיזה מקום אחר, אבל קודם אני רוצה לדעת מה אתה רצית ממני ולמה אמרת לי לבוא. ואיך הכל סגור אצלך בחדר שלך ואיזה ריח של רוקים זקנים שדומה לשמן מטוגן יותר מדי פעמים.
״אפשר גם לשבת,״ אמר מתתיהו מתוך הצל. הדוממים המרופטים לאורך קירות החדר העמיקו והרחיקו את קולו. ״אני קצת ממהרת.״
״וגם קפה יהיה. אמיתי. מבראזיל. גם כן בן-דודי ליאון שולח את הקפה, הוא חושב שקיבוץ זה מין קולחוז מחנה- עבודה. קולקטיב ברוסיה, זה קולחוז.״
״בשבילי בבקשה שחור בלי חלב,״ אמרה גלילה והמלים האלה הפתיעו גם אותה.
מה עושה לי האיש המכוער הזה. מה הוא רוצה ממני.
״אתה אמרת שאתה רוצה להראות לי איזה בדים, ואיזה צבעים, לא?״
״לאט-לאט.״

״אני לא תיארתי לעצמי שתטרח להגיש קפה, ועוגיות, חשבתי לבוא רק לרגע.״
״את בהירה,״ התנשם האיש, ״את בהירה, אבל אני לא טועה. יש ספק. מוכרח להיות. אבל זה ככה. זאת אומרת, את תשתי את הקפה שלך לאט-לאט, אני אתן לך גם סיגריה וירג׳יניה מאמריקה, ובינתים תסתכלי על הקופסה הזאת. המברשות. וגם כן השמן המיוחד. והבדים. וכל השפופרות. הכל יהיה בשבילך. קודם תשתי. לאט-לאט.״
״אבל אני עוד לא מבינה,״ אמרה גלילה.
אדם המתהלך לבוש גופיה בחדרו בקיץ איננו מראה זר. אבל גוף-הקוף של מתתיהו התסיס בה דבר-מה. ואז אחזה בה בהלה. היא הניחה את ספלון-הקפה על טס-הנחושת, קמה מכסאה ועמדה מאחוריו, אוחזת במסעד כבמעקה.
תנועתה הגלויה, הנפחדת, עינגה את המארח. הוא דיבר בקול סבלני, כמעט משועשע:
״בדיוק כמו אמא שלך. יש לי איזה דבר לספר לך בהזדמנות, דבר שאת בשום אופן לא יודעת, על הפראות של אמא שלך.״
עכשיו, לריח הסכנה, נמלאה גלילה קור ורשע:
״אתה משוגע, מתתיהו דמקוב. כולם אומרים שאתה משוגע.״
פניה לבשו כמו קשיות רכה, ארשת סודית ונכמרת.
״אתה משוגע, ואתה תזוז עכשיו הצדה ותתן לי לעבור. אני רוצה ללכת מכאן. כן. עכשיו. זוז הצדה.״
האיש התדהק מעט, אבל לא התיק ממנה את לפיתת מבטו. פתאום קפץ אל מיטתו, התישב עליה, נשען-לא-נשען בגוו הגמיש אל הקיר, וצחק צחוק ממושך, עליז.
״לאט, בתי, למה לך למהר,״ אמר, ״לאט. אנחנו רק התחלנו. סבלנות. אסור לך תיכף להתלהב. אסור לך לבזבז כוחות בלי שום חשבון.״
גלילה שקלה במהירות את שתי האפשרויות, הבטוחה והמרתקת, ואמרה:
״תגיד לי בבקשה מה אתה בכלל רוצה ממני.״ ״למעשה,״ אמר מתתיהו דמקוב, ״למעשה, הקומקום שוב רותח. נכריז עכשיו על הפסקה קצרה ונשתה שוב פעם קפה. את לא.מכחישה, בודאי לא מכחישה, שקפה כזה עוד לא שתית אף פעם?״
״בלי חלב וגם בלי סוכר בשבילי. כבר אמרתי לך.״

[ו]
ריח הקפה מרחיק אח כל הריחות האחרים: זהו ריח חריף, נעים, כמעט פולח. גלילה ראתה את נימוסיו של מתתיהו דמקוב, ראתה את שריריו הצייתניים מתחת לגופית-הרשת, ראתה את כיעורו הערירי. וכאשר דיבר שוב, חיבקה את ספלה באצבעותיה וכמו שקט ארעי ירד עליה.
״אם את רוצה, אני יכול בינתים לספר לך משהו. על סוסים. על חוה שהיתה לנו בבולגריה, אולי חמישים ושבעה קילומטרים מנמל וארנה, חוה לגידול סוסים. של בן-דודי ליאון ושלי. שני ענפים היו לנו בהתמחות מיוחדת: לסוסי-עבודה ולסוסי-רביה. זאת אומרת, סירוס והרבעה. על מה את רוצה לשמוע קודם?״
גלילה רגעה. היא נשענה אל מסעד הכסא, הניחה ברך על ברך והיתה מוכנה לסיפור, כאשר אהבה את הרגעים האחרונים שלפני תחילת סיפור-הלילה בקטנותה.
״אני זוכרת,״ אמרה, ״כשהיינו קטנים היינו באים לראות איך אתה מפרזל את הסוסים. זה היה יפה ומשונה וגם... אתה.״
״להכין הרבעה מוצלחת," אמר מתתיהו ודחף לעברה תחתית של כוס-תה ועליה עוגיות מלוחות, ״זה עסק מקצועי. צריך לדעת וצריך אפילו אינטואיציה גם כן. קודם-כל הסוס צריך להתאפק הרבה זמן. שישתגע הסוס. זה משפר את הזרע שלו. מפרידים אותו מן הנקבות לכמה חדשים, וגם כן מן הזכרים. מרוב חשק הוא יכול גם להתנפל על סוס אחר. לא כל סוס מתאים להיות סוס-הרבעה. אולי אחד ממאה. אחד להרבעה ומאה בהמות-עבודה. הרבה נסיון, וגם כן טביעת-עין, נחוצים בשביל לבחור את הסום הנכון. סוס מטומטם ופרא הוא טוב. אבל זה לא כל-כך קל, לגלות איזה סוס הוא הכי מטומטם.״
״למה הוא צריך להיות מטומטם,״ שאלה גלילה ובלעה רוק.
״זה ענין של שגעון. לא תמיד סוס גדול ויפה עושה סיחים חזקים. דוקא סוס בינוני יכול להיות מלא אנרגיה וגם כן עצבנות.כזאת. אחרי שמחזיקים את הסוס הקנדידט בבדידות במשך כמה חדשים, היינו שמים לו חצי בקבוק יין בתוך השוקת שלו. זה היה רעיון של בן-דודי ליאון. שישתכר קצת הסוס, אחר-כך מסדרים לו שיוכל לראות וגם כן להריח את הסוסות דרר סורגים. ואז הוא מתחיל להשתגע. נוגח כמו שור. מתהפך על הגב שלו והרגלים בועטות באויר. מתחכך בכל דבר אבל לא יכול להוציא את הזרע. וצועק ומתחיל לנשוך לכל הצדדים. כשהסוס מתחיל לנשוך, זה סימן שהגיע הזמן בשבילנו. אני וליאון היינו פותחים לו את השער ונותנים לו שירוץ אל הסוסה. ודוקא ברגע הזה, הסום היה מתעכב קצת. רועד ונושף. כמו קפיץ.״
גלילה התכווצה. רך ומהופנט נאחז מבטה בשפתיו של מתתיהו דמקוב.
״כן,״ אמרה.
״ואז זה בא. כאילו ביטלו פתאום את חוק-הכובד. הסוס לא רץ כי אם עף באויר. כמו פגז. כמו קפיץ שהתפוצץ. הסוסה רוכנת ומפשילה את הראש שלה והוא מרביץ מכה אחרי מכה. העינים שלו מלאות דם. האויר לא מספיק לו והוא מתחיל לחרחר כמו גוסס. הפה שלו פתוח והוא שופך על הראש שלה ריר וקצף. ומתחיל פתאום לנבוח ולילל. כמו כלב. כמו זאב. מתפתל וצורח. באותו רגע, אין שום הבדל בין תענוג לכאב. וההרבעה דומה לגמרי לסירוס.״
״די, מתתיהו, בחייך, די.״
״עכשיו ננוח. או אולי לספר לך גם איך מסרסים סוס?״
״בחייך, די, מספיק,״ אמרה גלילה, מתחננת.
לאט הרים מתתיהו דמקוב את כף-ידו ששלוש אצבעות חסרות לה. מוזרים, כמעט אבהיים היו הרחמים בקולו:
״כמו אמא שלך,״ אמר. ״על זה,״ אמר, ״על האצבעות ועל הסירוס גם כן, נשוחח פעם אחרת. עכשיו די. עכשיו אל תפחדי. עכשיו אנחנו יכולים להירגע ולנוח. יש לי באיזה מקום טיפת קוניאק. לא? לא. שיהיה ורמוט. יש גם ורמוט. שיהיה בריא, בן-דודי ליאון. תשתי. תנוחי. די.״