לב מפולח בחץ
מה מניע את היד הכותבת שלך?
בחצר של גימנסיה רחביה בירושלים היה עץ איקליפטוס ועליו מישהו חרט לב מפולח בחץ. על הלב המפולח, משני צידי החץ, היה כתוב: גדי — רותי. אני זוכר שכבר אז, הייתי אולי בן שלוש־עשרה, חשבתי: בטח עשה את זה הגדי הזה, לא רותי. למה הוא עשה את זה? הוא לא ידע שהוא אוהב את רותי? היא לא ידעה שהוא אוהב אותה? ונדמה לי שכבר אז אני אמרתי לעצמי: אולי משהו בתוכו ידע שזה יעבור, שהכול עובר, שהאהבה הזאת תיגמר. הוא רצה להשאיר משהו. רצה שלאהבה יישאר זכר גם כשהיא תחלוף. וזה דומה מאוד לדחף לספר סיפורים, לכתוב סיפורים: להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה. גם זה וגם הרצון לתת הזדמנות שנייה למה שכבר לא תהיה לו אף פעם הזדמנות שנייה. גם זה. הכוחות שמניעים את היד הכותבת הזאת הם גם הרצון שלא יימחק, שלא יהיה כאילו לא היה — לאו דווקא דברים אישיים שקרו לי. אותי, למשל, אף פעם לא שכרו לגור בעליית גג של בית נושן ולדבר שעות, בתשלום, עם איזה נכה זקן, כמו כשקורה לשמואל אש ב'הבשורה על פי יהודה'. זה לא קרה לי. אבל היו בירושלים אנשים שדיברו קצת כמו גרשום ואלד. הם היו, ועכשיו הם אינם. אחד הדברים שרציתי הוא שזה לא יישכח. הירושלים הזאת של המשכילים שבוערים באש, שעומדים ברגל אחת בברנר ורגל אחת בתנ״ך ורגל אחת בחצר של בן גוריון ורגל אחת אצל ניטשה ועוד רגל אצל דוסטויבסקי, או אצל ז'בוטינסקי.
ואתה מרגיש שהמוטיבציות שלך לכתוב משתנות עם השנים, או שהן נשארות דומות ביסודן?
אני לא יודע, שירה, אני חושב שזה אותו דבר, אבל אני לא בטוח. כמעט אף פעם אני לא שואל את עצמי על המוטיבציות שלי לכתוב. כשאני מתיישב פה לפני חמש בבוקר, אחרי ההליכה ברחובות הריקים, מתיישב עם הכוס קפה הראשונה, אני אף פעם לא שואל את עצמי מה המוטיבציה. פשוט כותב.
