מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית

מחשבות על שלום
בשעת תקיפה אווירית¹

הגרמנים חגו מעל הבית הזה בליל אמש ובזה שלפניו. הנה הם מתחילים שוב. זאת חוויה משונה, לשכב בחושך ולהקשיב לזמזום הצרעה שעלולה בכל רגע לעקוץ אותך למוות. זה קול שמפריע לחשיבה קרה ועקבית על שלום. אבל הקול הזה — הרבה יותר מתפילות והמנונים — צריך לאלץ אותנו לחשוב על השלום. אם לא נהיה מסוגלים לחשוב על השלום עד כדי בריאה, נוסיף לשכב — לא רק הגוף האחד הזה במיטה האחת הזאת, אלא מיליון גופים שעדיין לא נולדו ישכבו באותה החשכה וישמעו את אותו טרטור מוות מעל ראשם. אז בואו נחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי ליצור את המקלט היחיד שעמיד בפני תקיפה אווירית בזמן שהרובים שעל הגבעה מרססים בזה אחר זה בום־בום־בום והזרקורים מפלחים את העננים, ופה ושם, פעם קרוב מאוד ופעם במרחקים, נופלות פצצות.

שם למעלה בשמיים גברים צעירים, אנגלים וגרמנים, נלחמים זה בזה. המגינים הם גברים, התוקפים הם גברים. לאישה האנגלייה לא ניתן נשק, לא כדי להילחם באויב ולא כדי להגן על עצמה. הלילה נגזר עליה לשכב חסרת נשק. אבל אם היא מאמינה שבקרב שמתחולל למעלה בשמיים, האנגלים נלחמים להגנת החירות, והגרמנים נלחמים לחורבן החירות, עליה להילחם, כמיטב יכולתה, בצידם של האנגלים. איך תילחם למען החירות ללא כלי נשק? בייצור נשק, בגדים או מזון. אבל ישנה דרך נוספת להילחם על החירות בלי נשק; אנחנו יכולות להילחם באמצעות כוח המחשבה. אנחנו יכולות לייצר רעיונות שיסייעו לאנגלי הצעיר שנלחם בשמיים להביס את האויב.

אך כדי שהרעיונות יהיו יעילים, אנחנו חייבות להיות מסוגלות לשגר אותם החוצה. אנחנו חייבות להפוך אותם לפעולה. והצרעה בשמיים מעירה צרעה נוספת במוח. זמזום נשמע הבוקר גם ב״טיימס״ — קול נשי שאומר, ״לא נותנים לנשים לומר אפילו מילה בפוליטיקה.״ אין אף לא אישה אחת בקבינט; ולא בשום תפקיד בעל השפעה. כל יצרני הרעיונות שנמצאים בעמדה המאפשרת ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זוהי מחשבה שמרפה את החשיבה, ומעודדת חוסר אחריות. למה לא לטמון את הראש בכרית, לאטום את האוזניים, ולהפסיק את הפעילות חסרת התוחלת הזאת של ייצור רעיונות? משום שישנם שולחנות אחרים מלבד שולחנות קצינים וחדרי ישיבות. האם איננו משאירות את האנגלי הצעיר בלי נשק שיכול להיות בעל ערך עבורו אם אנחנו מוותרות על חשיבה עצמית, חשיבה של שולחנות תה, רק כי זה נראה לנו חסר תועלת? האם איננו מדגישות את חוסר המסוגלות שלנו משום שהמסוגלות שלנו חושפת אותנו, אולי לפגיעה או לבוז? ״לא אחדל מקרב מוחין,״² כתב בלייק. מאבק בכוח המחשבה משמעו חשיבה נגד הזרם, לא איתו.

הזרם הזה זורם ושוצף. הוא נובע מהרמקולים ומהפוליטיקאים במבול של מילים. בכל יום הם אומרים לנו שאנחנו עם חופשי, הנלחם למען החירות. זהו הזרם שלקח את הטייס הצעיר בסערה השמימה וגורם לו להמשיך לסוב שם בינות העננים. כאן למטה, עם גג מעלינו ומסכת גז בהישג יד, תפקידנו לנקב את שקית הגז ולחשוף את זרעי האמת. האמת היא שאיננו חופשיים. כולנו אסירים הלילה — הוא צפוּן במכונה שלו והמקלע לצידו; אנחנו שוכבים בחשכה ומסכת הגז לצידנו. לו היינו חופשיים, היינו צריכים להיות בחוץ במרחבים הפתוחים, לרקוד, לצפות במחזה, או לשבת ליד החלון ולדבר יחד. מה הדבר שמונע את זה מאיתנו? "היטלר!" צועקים הרמקולים פה אחד. מיהו היטלר? מה הוא? תוקפנות, עריצות, אהבה מטורפת לכוח שקרמה עור וגידים, הם עונים. חסלו את זה, והייתם בני חורין.

כעת זמזום המטוסים הוא כמו ניסור של ענף מעל ראשינו.

סחור סחור הוא טס, מנסר ומנסר ענף היישר מעל הבית. וקול אחר מתחיל לנסר במוח. "נשים מוכשרות" — אמרה הבוקר ליידי אסטור ב"טיימס" — "מרוסנות בגלל היטלריזם לא מודע בלבבות הגברים." אין ספק שאנחנו מרוסנות. כי שנינו שבויים הלילה — הגברים האנגלים במטוסיהם, הנשים האנגליות במיטותיהן. אבל אם הוא יפסיק לחשוב הוא עלול להיהרג; וגם אנחנו. אז בואו נחשוב אנחנו בשבילו. בואו ננסה לדלות את ההיטלריזם שמדכא אותנו מהלא מודע אל המודע. זאת התשוקה לתוקפנות; התשוקה לשלוט ולשעבד. אפילו בחושך אנחנו יכולות לראות שזה נעשה גלוי. אנחנו יכולים לראות חלונות ראווה מהבהבים; ונשים לוטשות מבט; נשים מאופרות; נשים מהודרות; נשים בעלות שפתיים וציפורניים ארגמניות. הן שפחות שמנסות לשעבד אחרים. אם נצליח לפרוק את עול העבדות, נוכל גם לשחרר את הגברים מעול העריצות. היטלרים נולדים מִשְּׁפָחוֹת.

פצצה נופלת. כל החלונות רועדים. רובי נ"מ מופעלים. על הגבעה למעלה תחת רשת מכוסה ברצועות של משהו ירוק וחום, חיקוי לגווני השלכת בסתיו, מוסווים תותחים. עכשיו כולם יורים אש בבת אחת. בחדשות השעה תשע בטח יגידו לנו משהו כמו: "ארבעים וארבעה מטוסי אויב נורו במהלך הלילה, עשרה מהם על ידי נ"מ." ואחד מתנאי השלום, הרמקולים יגידו, הוא פירוק מנשק. לא יהיו עוד רובים, צבא, צי, חיל אוויר בעתיד. גברים צעירים לא יאומנו עוד לאחוז ברובה ולצאת לקרב. זה מעורר עוד מחשבה מזמזמת כצרעה בחדרי המוח. עוד ציטוט: "להילחם באויב אמיתי, לירות באנשים זרים, לזכות בכבוד ובתהילת נצח ולחזור הביתה בחזה מלא מדליות ועיטורים, זאת הייתה פסגת שאיפותיי... זה היה הדבר שכל חיי עד עכשיו הוקדשו לו, החינוך שקיבלתי, האימון, הכול..."