מסה על הגרוטסקי

פתח דבר
ערן הורוביץ

ויקטור הוגו (Hugo) נולד בבזנסון שבמזרח צרפת ב-26 בפברואר 1802 ומת בפריז ב-22 במאי 1885. תקופת חייו מכסה את חלקה הגדול של המאה ה-19 הצרפתית, והביוגרפיה שלו משקפת במידה רבה את קטביה ותהפוכותיה האסתטיות והפוליטיות. הוא היה בן הזקונים של איש צבא שהועלה לדרגת רוזן על ידי אחיו של נפוליאון, ומשפחתו נדדה בעקבות עיסוקיו של אביו. בגיל עשר עבר עם אמו לפריז, לאחר שזו נפרדה מאביו והחלה במערכת יחסים עם ויקטור פאנו דה לה אורי (de la Horie), גנרל בצבא האימפריה. בשנות נעוריו השתתף בתחרויות שירה רבות. כישרונו בלט כבר אז, והוא זכה בפרסים רבים, בהם ציון לשבח מהאקדמיה הצרפתית בשנת 1817, בתחרות שנושאה היה "כיצד הלמידה תורמת לאושר". ב-1819 זכה בשתי תחרויות נוספות, ויחד עם שני אחיו הגדולים הקים כתב עת מלוכני: השמרן הספרותי (Le Conservateur Littéraire). קובץ השירים הראשון שלו, אודות, הופיע בשנת 1821 וזיכה אותו במלגה שנתית מצד המלך לואי ה-18, שאפשרה לו לשאת לאישה את אדל פושה (Foucher), אהובת נעוריו, שעמה הביא לעולם חמישה ילדים. הצלחה ספרותית ואהדה מלכותית אפשרו לו להתקיים מאמנותו, ובשנות העשרים לחייו גילה גם את הציור והפיסול.

בשנת 1827 פרסם הוגו את קרומוול ואת ההקדמה לקרומוול המוגשת לפניכם.¹ את מרב שנות השלושים לחייו הקדיש לתיאטרון, ופרסם מחזות מכוננים כגון הרנני (Hernani) ואמי רובסר (Amy Robesart). זה הראשון הצית ויכוח ער בצרפת בשאלת הז'אנרים התיאטרליים, שנודע בשם "קרב הרנני", ובו התנגחו אלה באלה כוחות אסתטיים ופוליטיים. בשנים הבאות המשיך לכתוב במרץ וגם החל בקריירה פוליטית, שתמיד נותרה במגע עם רעיונותיו האסתטיים. בשנת 1845 נבחר לפרלמנט הצרפתי; שלוש שנים אחר כך הפך לראש העיר של הרובע השמיני של פריז. במסגרת זו התמודד עם מרידות הפועלים ופיקד על הכוח המשטרתי שנשלח לדכאן - פעולה שלאחר מכן התחרט עליה. באותה שנה תמך בעלייתו לשלטון של לואי בונפרט, אבל התנער ממנו במהרה לאור עמדותיו הריאקציונריות, וכשזה פיזר את הפרלמנט והכתיר את עצמו לקיסר (נפוליאון השלישי) - הוגו ניסה לארגן התנגדות. לאחר שזו נכשלה וחייו היו נתונים בסכנה הוא הגלה את עצמו לבריסל, גלות שנמשכה 19 שנים, ובמהלכה ניסה להילחם בשלטונו של נפוליאון השלישי. בשנת 1870 הוא שב לצרפת וזכה לקבלת פנים של גיבור ולמושב בפרלמנט.

מדאם דה סטאל (de Staël), סופרת ואשת חברה שוויצרית שהובילה חוגים ספרותיים בצרפת ובגרמניה, הגדירה בספרה על גרמניה (De l'Allemagne) את הדרמה הרומנטית ככזו שעוסקת בהיסטוריה (בעיקר של ימי הביניים), לעומת הדרמה הקלסית שעוסקת במיתולוגיה. בתוך השוואתה, שייכה את הדרמה הצרפתית של תור הזהב לקלסיקה ואת הדרמה הגרמנית (שבתוכה כללה את ויליאם שייקספיר) לרומנטיקה. היא ביקשה להעלים מהדרמה את החרוז האלכסנדריני, סימן ההיכר של הקלסיקה הצרפתית. הסיבה לכך הייתה שעבורה הוא "הדיר מהתיאטרון קשת רחבה של רגשות". גם סטנדאל, בספרו ראסין ושייקספיר, גרס שבשנים שעברו מאז המהפכה הצרפתית השתנה בצרפת כה הרבה, כך שגם התיאטרון אינו צריך להישאר זהה.

מהבחינה הפוליטית התנועה הרומנטית התאפיינה בשמרנות; רבים מחבריה היו מלוכניים, בהם ויקטור הוגו. כמו מהבחינה הפואטית, אנשיה נעו בין חדשנות לריאקציונריות. הרומנטיקנים מהדור הראשון, בהם אלפרד דה מיסה (De Musset), פרנסואה־רנה דה שאטובריאן (Chateaubriand) והוגו, ביטאו מעין התפכחות מערכיה של המהפכה וגעגוע לצרפת הישנה. רבים מהם היו צאצאים למשפחות אצולה שירדו מגדולתן וגדלו בצניעות יחסית בתוך הסדר הבורגני החדש. אחת הסיבות העיקריות לכך הייתה הדת: הרומנטיקנים נטו שלא לוותר על דתם, כל זאת בשל הערך האישי־רוחני שנשאה בצדה - ראו את דבריו של הוגו בחיבור זה על הדת הנוצרית - וכן בשל ערכה לכינון, לביסוס ולהצדקת המדינה. שאטובריאן כתב שהדת היא הכוח היחיד שניתן להתכופף בפניו מבלי לחוש השפלה.

מבחינת סגנונה, המסה של הוגו משלבת קטעי הגות עם פרשנות היסטורית, ביקורת ספרות עם תוכחה פוליטית. המושג המרכזי שהוגו מציג וטוען בזכותו הוא הגרוטסקי. לפי הוגו, אמנות נדרשת לייצג את כל הקיים במציאות; אם לא תעשה כן תחטא בגאווה, שכן תציב את עצמה מעל לאל אשר ברא בעצמו את הגרוטסקי. בכך קושר את עצמו הוגו לאסתטיקה שרווחה גם בגרמניה בתקופה הרומנטית, ושניתן לראות בה את שורשי הריאליזם: הבחירה לייצג את המציאות על צדדיה הגרוטסקיים לא הייתה זרה לכותבים כמו גתה ופרידריך שלגל. מתוך תפיסה דומה של הגאונות, גם הם הטיפו "לא להותיר כלום בחוץ", שכן האינדיווידואל כולל בתוכו גם צדדים גרוטסקיים. עוד רעיון מרכזי בהקדמה הוא המאבק בחוקים האריסטוטליים של אחדויות הזמן והמקום. הוגו טוען שאין בהם צורך, שכן "לכל פעולה משך הזמן הראוי לה וכן מקומה הייחודי".

במסה הנוכחית הוגו דן ברומנטיקה ככוח החדש, המודרני, בספרות. עם זאת, הוא מציבה אל מול הקלסיציזם לאו דווקא כסגנון חדש שעלה בימיו; מבחינתו, שייקספיר ופייר קורניי, מאתיים שנים קודם לכן, היו רומנטיים גם הם. לכל סגנון, הוא אומר, ישנו ה"קלסיציזם" החקייני שלו. הכוח המבדיל בין הקלסיציזם לרומנטיקה הוא ה"גאון". בדברו על הגאון הוגו מתקרב להוגים גרמנים כמו עמנואל קאנט ושלגל, שכן לפיו הוא נסמך על עצמאות ועל קשר ישיר לטבע. ה"דקדקנים" מאשימים את הגאון בהסתמכות על עצמו; ועם זאת בהסתמכות על כל כוח אחר הוא הופך לחיקוי, כך שהקלסיציזם מעמיד דורות של "חיקויים של חיקויים"; כל יוצר מקורי לאורך ההיסטוריה, אוגוסטינוס הקדוש למשל, היה גאון. הרומנטיקנים הם המודרניים ששואבים את השראתם באופן חופשי מההיסטוריה - כלומר, גם מימי הביניים של האימפריה הרומית הקדושה ולא רק מהעידן הקלסי.

לא בכדי הפכה ההקדמה, ולא היצירה עצמה, לטקסט מכונן של הרומנטיקה הצרפתית. היצירה עצמה (קרומוול), בת 6,920 שורות־שיר (לשם השוואה, הטרגדיות היווניות הכילו אלף עד אלפיים שורות), מעולם לא הועלתה על במה בשלמותה. אולם חוקרים תולים את התכונה הזאת לאו דווקא באורכה של הדרמה - שהרי דרמות ארוכות אחרות כמו לורנזצ'ו (Lorenzaccio) של דה מיסה היו פופולריות - אלא בחדשנותה. במחזה זה מימש הוגו את דבריו המהפכניים בהקדמה עד לקיצוניותם. הוא מימש בו, למשל, את טענותיו בדבר המורכבות של כל דמות, והכביר פרטים ביוגרפיים ובוני אופי שאינם מקדמים את העלילה. בדרמות המאוחרות יותר והמצליחות יותר, דוגמת הרנני, התאים את עצמו הוגו לדרמטורגיה מוצקה יותר. סגנונו בדרמה הזו דומה יותר מכול לזה של מולייר, אשר נמצא, לפי דברי הוגו בהקדמה זו, ב"פסגת הדרמה" באשר היא. הדרמה של קרומוול היא יצירה היסטורית במובהק, והוגו משלב בה הערות בעלות אופי מחתרתי על אודות אמיתותם של אירועים ושל עובדות. החלק האחרון של המסה מוקדש לדיון במחזה.

מסה על הגרוטסקי
מניפסט התיאטרון הרומנטי

בדרמה שאנו עומדים לקרוא אין דבר אשר יעניין את הציבור או יעורר בו את רצונו הטוב. אין בה כדי למשוך מחנה פוליטי כזה או אחר או כדי להיות מצונזרת על ידי השלטונות, אף אין בה כדי לזכות בחיבה הספרותית של אניני טעם, גם לא בכבוד השמור ליצירה אשר נדחית על ידי קריאה מכובדת.

היא ניצבת אם כן לעיני הבריות בודדה, חסרת כול ועירומה, כמו הצו של האוונגליון: solus, pauper, nudus.

לא מבלי להסס החליט מחברהּ של דרמה זו להעמיס עליה הערות והקדמה. הדברים האלה, לרוב, חשובים בעיני הקוראים כקליפת השום. הם מתעניינים בכישרונו של הכותב יותר מאשר בהשקפת עולמו; ואם יצירה היא טובה או גרועה, כך או כך לא יחשיבו את הרעיונות שעליהם היא מבוססת, את הרוח שבקרבה קרמה עור וגידים. איננו יורדים למרתף של בית מידות שביקרנו באולמותיו, וכאשר נאכל את פרי העץ לא נהרהר רבות בגרעין.

נוסף על כך, הערות והקדמות מהוות לעתים קרובות אמצעי נוח כדי להוסיף על משקלו של הספר וכדי לרומם, לפחות למראית עין, את חשיבותה של יצירה; זו טקטיקה הדומה לזו של אלופי הצבא, אשר, על מנת להפוך את חזית צבאם למאיימת יותר, יציבו בה אף את פלוגות האספקה. וכך, בעוד המבקרים יסתערו על ההקדמה והמלומדים על ההערות, יש שהיצירה עצמה תחמוק מהם ותצא ללא פגע מתוך האש הצולבת, כמו יחידה צבאית אשר מתרחקת הן מן הקרב שבחזית והן מזה של חיל המאסף.

סיבות אלה, משמעותיות ככל שיהיו, אינן אלה שהניעו את המחבר. הכרך הזה לא נזקק לניפוח, שהרי ממילא הוא כרסתני מדי. נוסף על כך - והמחבר איננו יודע כיצד זה קרה - ההקדמות שלו, כנות ונאיביות, שימשו כמפשרות בינו לבין המבקרים, אך לא כמגינות מפניהם. בהיותן רחוקות מלהיות מגינותיו הנאמנות והטובות, הן היו לו לרועץ כמו אותם מלבושים משונים אשר מסמנים בשדה הקרב את החייל שלובשם, מושכים אליו את האש אך אינם מגינים עליו מפניה.

שיקולים מסדר אחר השפיעו על המחבר. נדמה היה לו שגם אם איננו מרבים לבקר במרתף של בית מידות, הרי שבכל זאת לעתים נתפתה לסקור את יסודותיו. לפיכך יתמסר פעם נוספת, בהקדמה, לזעמם של כותבי העלונים. Che sera, sera.² המחבר מעולם לא חשש יתר על המידה ליוקרתם של כתביו, לא נרתע מפני הרכילות הספרותית. בתוך הדיון הקולני אשר סכסך את התיאטראות ואת מוסדות הלימוד, את הציבור ואת האקדמיות - בתוך דיון זה יש שנשמע לא בלי עניין מסוים את קולו של חניך בודד של טבע ושל אמת, אשר הקדים לפרוש מהעולם הספרותי מתוך אהבה לספרות עצמה, ושמעדיף את הרצון הטוב על פני הטעם הטוב, את האמונה בצדקת הדרך על פני הכישרון, את השקדנות על פני המדע. מלבד זאת, יגביל את עצמו לשיקולים כלליים על אודות האמנות, ויישמר מכל ניסיון ולו קל שבקלים לקדם את יצירתו שלו עצמו, לא יטען נגד אף אחד ולא ילמד סנגוריה על מי שלא יהיה. המתקפה נגד ספרו או ההגנה עליו הן עוד פחות חשובות עבורו מאשר עבור האחרים. ולבסוף, המאבקים האישיים אינם מתאימים לו. בני אדם המסתכסכים זה עם זה בשל גאווה קטנונית הם תמיד מחזה אומלל. לפיכך מוחה הסופר נגד כל פרשנות של רעיונותיו, כל יישום של דבריו, בדקלמו את המשל הספרדי:

Quien haga aplicationes

Con su pan se lo coma³

*המשך העלילה בספר המלא*